ארכיון תגיות: קלישאה

נצר לשושלת של עבריינים

 

חתכתי את הורידים שלי על חוף הים

כולם שמחים אבל אני משועמם

סגרתי את השמש כי היה לי חם

חתכתי את הורידים שלי על חוף הים

אשכרה מתים, "מעצבן את הקיץ"

 

כשמקשיבים רק למוזיקה של אשכרה מתים בלי להתעמק יותר מדי במילים, זה נשמע כמו עוד להקת גאראז' מלאה זעם ולהט נעורים, בייחוד עם כל הדיבורים על חיתוך ורידים ואורנג אוטאנגים וגורילות שברחו מהספארי והסולן שסגרו אותו בכלוב ובחורות קרחוניות או חונקות או סתם מפגרות. עוד להקה שמשתוללת בזעם על ביות היצר החייתי הגברי, מה חדש. גם כשצופים בהופעות של אשכרה מתים, בהתחלה זה נראה כמו עוד להקת נעורים מפוצצת מאנרגיות, עם הרבה מניירות של טירוף, יצרים גועשים וכו'. הסולן צורח, קופץ לקהל, פוצח במונולוגים הזויים, לפעמים מוריד חולצה, המתופף מרכיב משקפי דיסטאנס, גרופים וגרופיות רוקדים באקסטזה, כאלה. כבר היינו בסרט הזה.

אבל כשמקשיבים למילים, ואסף עדן הסולן שר אותן בקול חזק וברור ודואג שהסאונד לא יכסה עליהן כמו שקורה הרבה פעמים אצל להקות גאראז', זה נהיה קצת פחות פשוט לתיוג. זה נהיה מסובך יותר גם כששמים לב לכל מיני פרטים בהופעה, כמו החיוך העקום של הסולן, או הניגוד בין הפוזה הקוּלית-עד-צוננת של הגיטריסטית לבין השימוש המודע והמופגן שלה בקלישאות הז'אנר: להישכב על הרצפה, לקפוץ על הבס, לנגן עם הגב לקהל. משהו שם לא ממש מסתדר, וכנראה זה לא מקרי. כנראה זה לגמרי מכוון.

 

חפרתי בור גדול מאוד בחוף הים

כולם הלכו אבל אני עדיין שם

שכבתי עם אשה וזה היה מוגזם

חתכתי את הורידים ולא ירד לי דם

"מעצבן את הקיץ"

 

בשירים של אשכרה מתים, המילים הולכות נגד המנגינה ונגד עצמן. בהתחלה המילים מנסות לעשות מה שצריך – לחפור בור גדול על חוף הים, לחתוך את הורידים, לשכב עם אשה – אבל ×–×” כבר לא עובד: כולם הולכים והסולן נשאר לבד בבור. הוא שוכב עם אשה וזה לא מושלם, ×–×” מוגזם. הוא חותך את הורידים אבל לא יורד לו דם. כל המחוות היצריות האלה התיישנו כבר מזמן: "אתה משוגע / וזה לא באופנה" ("מעצבן את הקיץ"). אף אחד פה לא מקבל חינם כלום ("קוקה קולה מנטוס וחמאת בוטנים"), ואפילו הגורילות שברחו מהספארי ברמת גן ישר צברו חובות במכולת ("סקס מניאק").

 

למה אנשים באים להופעות של אשכרה מתים?

למה אנשים באים להופעות של אשכרה מתים?

אולי כי הם מחפשים ריגושים

אולי כי הם מחפשים זיונים

למה אנשים באים להופעות של אשכרה מתים?

(אסף עדן מאלתר בהופעה)

 

שוב ושוב השירים והלהקה מנסים לפרוק כל עול, לשחרר את הגורילות מהכלוב, להשתולל על-אמת, להוציא קצת דם, ומגלים שזה כבר בלתי אפשרי, אם בכלל ×–×” ×”×™×” אפשרי אי פעם: "דברים קורים, משתנים, כל מיני משתנים במשוואה משתנים, אבל משתנה אחד נשאר קבוע: הסקס תמיד נשאר גרוע. לא משנה מה משתנה, הדבר ×”×–×” קבוע. הסקס תמיד, תמיד, תמיד, תמיד, נשאר גרוע" (אסף עדן בנאום ספונטני בהופעה). ×–×” מצחיק בצורה מדכאת, או מדכא בצורה מצחיקה. לכל מילה יש תחתית כפולה, לכל קלישאה יש הד אירוני, ולצד הסולן שמתפרע וצורח ומוריד את החולצה עומד הכפיל שמחייך בעקמומיות אליו ואל הקהל וכמו אומר "אולי נדמה לכם שאתם משחררים שליטה, אולי נדמה לכם שעכשיו אתם באמת חיים, שעכשיו אתם באמת מרגישים, אבל אני ואתם יודעים שזה לא באמת אפשרי ושמתחת לכל ×–×” גלגלי האינטרס הקר לא מפסיקים להסתובב לרגע: הבחורה עם הגוף מהסרטים שיודעת לעשות קסמים היא בעצם מפטמת אווזים שרוצה מלא ילדים, והחובות במכולת הולכים ונערמים. אתם מנסים לשכנע את עצמכם שעכשיו ×–×” הדבר האמיתי, אבל אתם ואני יודעים שאין דבר ×›×–×” 'הדבר האמיתי'. עם יד על הלב, הסקס תמיד נשאר גרוע". 

לאסף עדן הסולן יש גם פרסונה אחרת שבה הוא מוציא אלבומי סולו. בפרסונה הזאת הוא נקרא רייסקינדר, והמוזיקה שהוא עושה בה היא מוזיקה אלקטרונית שקטה יחסית, עם הרבה סמפולים ופה ושם ביטויי מנטרה קלישאיים שחוזרים על עצמם עד אובדן משמעות, בעיקר כשהוא מבצע אותם בהופעות: "כן כן, גם אני בקטע", "×”×’×™×¢ הזמן", "עלמה בלונדית יפהפיה". במובן מסוים המוזיקה של רייסקינדר והמוזיקה של אשכרה מתים נעות זו לעבר זו משני כיוונים הפוכים. אשכרה מתים מתחילים מהרגש והיצר הפראי, מהרצון לפרוק עול ולנתץ את הכלובים, ולאט לאט (או מהר מהר) מגלים שהם כבולים בשלשלאות האירוניה והמודעות העצמית. רייסקינדר מתחיל בדיוק מהקוטב השני: מהריסון האירוני והמודע לעצמו, מהידיעה שכבר אין מה לחדש, שהכל כבר נאמר וכל מה שנשאר לנו הוא לפרק את הקלישאות ולהרכיב אותן מחדש, שוב ושוב עד אובדן מוחלט של משמעות. אבל בהופעות, מתוך החזרות האינסופיות האלה על אותו משפט ("×–×” לא כל כך נעים אבל גם לא ממש כואב"), הוא מגיע לבסוף למצב שבו הוא צורח אותו שוב ושוב באקסטזה, כמו קוף שמגרד את עצמו בטירוף שוב ושוב באותו מקום, והצרחות שלו הופכות את האירוניה על פיה וחושפות מתחתיה רגש גולמי. בנקודת המפגש הזאת בין שתי הפרסונות של אסף עדן, במקום שבו הוא לא חותך לעצמו את הורידים אלא מגרד ומגרד ומגרד, נפער הייאוש וסוף סוף יורד לו דם. 

 

יש הופעות ביוטיוב, ויש גם אלבומים. קוקה קולה מנטוס וחמאת בוטנים, האלבום השני של אשכרה מתים שיצא ממש עכשיו, הוא אלבום מצוין. השירים מעולים אחד אחד וההפקה מופתית. כך גם סתם פחדתי, האלבום הרביעי של רייסקינדר שיצא בקיץ האחרון, ובעצם גם שלושת האלבומים שקדמו לו. לכו על זה.

 

יה! וואו!

נתחיל מהתחלה; כלומר, נתחיל מהערה ארוכה בסוגריים מרובעים; כלומר, ממבוא אפולוגטי:

[אני לא מבין דבר בתיאוריה של צילום או ציור. קראתי את לסינג וזהו. פרשנות של ציורים וצילומים תמיד נראתה לי מפוקפקת. קראתי כמה פרשנויות מעולות, והרגשתי לא בנוח. אם לתמלל את הרציונליזציה, הרגשתי שהמעבר מהמדיום הוויזואלי למדיום הלשוני צריך להיעשות – אם הוא כבר נעשה – באיפוק. אני יודע שישנה מסורת ארוכת שנים של ווירבול הוויזואליה; אני יודע שאם ישנה מסורת פרשנית, ישנה גם מסורת ציור מקבילה, שנוצרה בהתייחס אליה. כלומר, ציורים מצוירים מתוך התכוונות לפרשנות מסוג מסוים; כלומר, ההסתייגויות שלי, לגבי איפוק, מפוקפקות משהו. ועדיין, לא נוח לי. אז הסתובבתי עם הנקודה הקטנה הזו מתגלגלת לי בראש כבר זמן מה, והרגשתי כמו טמבל להעלות אותה כאן. אבל אולי יש בה משהו. ואם אין, אשמח לגלות למה]

אגם קומו, כפי שהוא משתקף מווילה קרלוטה. איטליה. (rita crane, flickr)

1.

העולם יפה. הכל יפה ומורכב. הכל נע בת אחת, ונושם, ומתפזר באלפי וקטורים קטנים לכל כיוון. הכל יפה. הכיעור גם. גם הסתמי. גם עמודי החשמל. במיוחד עמודי החשמל, בעצם.

2.

אבל אני כותב זאת עכשיו, כך שאני חש צורך להדגיש. ואני חש בצורך הזה כי לפעמים שוכחים. רבים שוכחים לרוב. נסעתי באופניים לפני כמה ימים, ושמעתי ילד אומר בפליאה "בלון", ואמו, בקול מתקתק מזיוף, אומרת "איזה יופי". איזה יופי.

3.

אם אני צלם, והכל יפה, ואני רוצה לומר שהכל יפה, אין לי ממש איך. צילום ממסגר, וזה נהדר. מסגור מפנה תשומת לב. אבל המסגור הבסיסי לא מספיק. אם תרצה לצלם יופי, אתה כבול לצילום דברים יפים – כלומר, דברים שנחשבים ליפים – או, שתיאלץ לנסות להדגיש. ואיך תדגיש? באמצעות זווית ופוקוס, באמצעות משחק עם הצבע. כלומר, תיקח את כל היפה ×”×–×”, ותעמיד אותו בזווית יפה, כך שכולם יראו כמה ×–×” יפה, מהזווית הזו, שבה רגילים ממילא לראות את היופי שבדבר. אתה כבול לזוויות שנתפסות כיפות ממילא, ולדברים שנתפסים כיפים ממילא. הצורך לתקשר יופי עם קהל לוכד את כל היופי ×”×–×” לקלישאות של יופי.

4.

וזו, בעצם, הבעיה שלי עם פליקר.

לידתו של ההפוך על הפוך

(מוקדש לתל-אביבים באשר הם שם) חשדה של גיתית יאנגמן התעורר כאשר חברה לספסל הלימודים, ×¢.ב.[1], הצהיר בפעם השניה, בנחישות יוצאת דופן, אך תוך חוסר-יכולת ממזרי להסתיר זנב-חיוך, שהוא עיקש בדעתו להיות נוכח השנה בטקס יום הזכרון לחללי צה"ל של בית-הספר[2]. "אני חושב שזה חשוב" אמר בפשטות, "אלו בכל זאת בוגרי בית-הספר שנפלו במלחמות, הם הקריבו את חייהם בשביל שאנחנו נוכל להמשיך את שלנו, וזה המינימום, לדעתי, שאני יכול לעשות בשבילם."[3] במאמר מלומד שפרסמה תוך שבוע בבטאון בית-הספר[4], היא בישרה, כנקבת-נשר ארוכת-רואי, את לידתו של ההפוך-על-הפוך: "בנסיון נואש להחלץ מקלישאה, להתחמק מכל מה שכבר נאמר, נעשה, נחווה, נחשק – ואף שוכפל ושובט – חוזרים אלו מאיתנו שמחוייבים, מטעם עצמם, למאבק ל"אותנטיות" ולקיום "מקורי" (אם כלל ניתן עוד להשתמש במילים הללו[5]) אל הקלישאות הקלאסיות, הבסיסיות ביותר, שמכיוון שמעמדן כקלישאות ותיק כל-כך, דווקא אימוצן המחודש מעיד על סוג סוטה של מקוריות. כאשר הקונצנזוס עצמו, תוך נסיונות פתטיים משלו להיות "IN"[6] – דוחה בלעג נכסי-צאן-ברזל שורשיים (לדוגמא, מצהיר ×›×™ הוא רוצה להיות ×’'ובניק, או, כמובן, ×›×™ ×›×£ רגלו לא תדרוך בטקסי יומ"×– או שואה), חייב האווגארד לשעוט עוד קדימה – אלא שמכיוון שקדימה יותר אין[7], מבצע החלוץ דווקא היפוך לאחור ורוכב שנית את האידיליה הסוכרינית של ילדותו. זהו, רבותי, אחד מביטוייו העיקריים של ההפוך-על-הפוך."[8] המורה שהיה אחראי על ההעמדה בשנה שעברה ×”×™×” אחראי גם השנה, ולכן הטקס כולו הדהד כמעין מחווה חנפנית לזה דאשתקד. עם זאת, התלמידה ששרה את אחי-הצעיר-יהודה התעלתה על עצמה, וגם אלו ששרו למי-שאינו-מאמין-קשה-לו-לחיות-השנה היו מצוינות. משורת ההורים השכולים נשמעו קינוחי-אף. ×¢.ב. פער עיניים מרותקות ופיו מלמל "איזה יופי, איזה יופי". במאמרה ממשיכה יאנגמן ומראה כיצד "קירבה מחודשת זו אל מחוזות ינקות אינה ×–×”×” כלל[9] לאותה אמונה תמימה שעוררו אותם כדורי נירמול שוטפי-מוח, שכן אז היו "אמיתות" אלו ברורות ומובנות מאיליהן, תוקפן לא פוקפק ולו לרגע ומשמעותן לחיי כולנו פעמה בחזנו עם כל דפיקת לב. כעת, מאידך, החזרה אליהן היא מודעת, פקוחת-עיניים ונטולת-תמימות, כאל הורה קשיש, חיוור ומפרפר. לכן, באופן אירוני, החוויה המתיימרת לאותנטיות אינה שלמה ואורגנית: אין באמת התרגשות של אמונה נאיבית, ולמרות חותמת המקוריות על הבקבוק, תוכנו מזוייף כחיוך מאולץ"[10]. "אני שונאת אותך" לחשה גיתית לע'. "ואני לא חושב שביום ×›×–×” צריך להתעסק בחיכוכים אישיים", הביט בה הוא בעיני דבש. — [1] השם המלא הוא עומרי בובסון. [2] בית-הספר מור-ילין, ק. אונו, הטקס של שנת 98'. [3] כך באמת אמר! [4] "לידתו של ההפוך-על-הפוך", לומדימסבבה, גליון 19, 11.5.98, עמ' 5-6. [5] "ועצם העלאת הספק ועיטורן במרכאות מכשיר, כמובן, את השימוש המילים" – הערה שהוספה ×¢"×™ המחברת בכתב-יד על טיוטת המאמר. [6] = מגניב. [7] פולחן השטן דבילי מדי. [8] שם,שם. [9] הדגש במקור. [10] שם,שם.