1. "אין לי מה לקרוא", התבכיינתי לאימא שלי, בעודי עומדת ליד הספריה הסמי מפוארת בביתם. "קחי את 'רודף העפיפונים'", היא אמרה לי. "עוד פעם נורא-עצוב-לגדול-באירן?" "לא, זה בכלל על אפגניסטאן."

2. "אין לי מה לקרוא", התבכיינתי לחברתי הטובה. "קחי את רודף העפיפונים", היא אמרה לי. עיוויתי את פרצופי. בדרך כלל אפשר לסמוך עליה, חשבתי לי, אבל הפעם היא בטח קצת השתגעה.

3. אז לקחתי. שתיים זה כבר קהל, כמו שאומרים. וחוץ מזה, תמיד צריך לזכור את "חמסין וציפורים משוגעות".

4. צריך להתנצל על הצורך שלי להתנצל על שקראתי ספר שהוא רב מכר ברשימות של סטימצקי. אין לי הרבה סיבות טובות לכך שאני מרגישה צורך להתנצל לבד מהמילה הזו, שמתחילה ב"יהי" ונגמרת ב"רות".

5. בואו נחשוב ביחד במה יעסוק ספר שכתב אפגאני והפך להיות רב מכר במערב פוסט מערות הטליבאן. ענייני כבוד מוסלמי יהיו? בטח יהיו. ענייני התעללות במולדת האהובה שעברה הרבה משטרים יהיו? כמו גדולים יהיו. שימוש באמצעים רטורים זולים להגברת האפקט הדרמטי של הגולים יבוצע? בטח יבוצע. הכל ודאי ייעטף במעטפת של כבוד-אין-ברירה למערב. ודאי.
למעשה, אתם יכולים לכתוב את הספר הזה בעצמכם, אם קראתם עיתונים במערב אחרי 11 בספטמבר ויש בידיכם מילון בסיסי בפארסי.

6. וזה אפילו לא ספר גרוע.
ספרים טובים מגדירים אותך, משמחים אותך, מעציבים אותך, מרגשים אותך, מראים לך אחרת את העולם, תופסים אותך בגרון. "לעזאזל," אתה אומר, "אני אדם טוב יותר אחרי שקראתי את הספר הזה".

ספרים רעים גם הם מגדירים אותך. אתה יכול ללכת לפאב עם החברים ולהביא אותה במטאפורה מפוצצת שתבהיר עד כמה אתה טוב והספר גרוע: "זה כמו להתלהב עכשיו מ'שושלת'", אתה אומר. או "זה גרוע כמו אבקת כביסה בריח פסיפלורה ומנגו", אתה גורף חיוכי הסכמה.

אבל ספרים בינוניים, הם בזבוז זמן. הם לא גרועים, אז אתה לא מפסיק באמצע. סך הכל, אתה יכול להתעניין בגיבור, אם ממש תאמץ את האנושיות שבך. אתה יכול לגלות פנינה לשונית זו או אחרת בעמוד כזה או כזה. אתה קורא. ורק בסוף, אתה מבין ששוב ראית סרט בערוץ הסרטים. ועכשיו רק נותר לך לתהות, למה לעזאזל הוציאו את הספר הזה לאור, ואף תרגמו אותו לעברית, כשכל כך הרבה ספרים טובים שם בעולם הגדול, מחכים לתורם.