דאנס דאנס רבולושן הוא משחק ארקייד מענג להפליא, שבו צריך להקיש עם הרגליים בהתאם לקצב של שיר ולחיצים המתרוצצים על המסך, ומומלץ גם להיראות ריקודי בזמן שאתה עושה את זה.

פריסטייל דאנס דאנס רבולושן,הוא ענף תחרותי רשמי-למחצה שמשחקים בעזרת מכונת דאנס-דאנס רבולושן. יש למלא אחרי כל ההוראות ולנסות לייצר בכך מופע מוצלח ככל האפשר שילהיב את הקהל והשופטים.

פריסטייל דאנס דאנס רבולושן (מקש ימני בעכבר ולשמור), הוא במהותו סוג של אוליפו. האסתטיקה נובעת דיאלוג בין הריקוד המתקבל והמגבלות שעומדות ביסודו – דיאלוג שיכול ללבוש צורה של אימוץ ההגבלות כמרכיב תמטי; שימוש בהתנגדות שלהם כזרז יצירתי; הפיכת המחווה הריקודית הסתמית ביותר בפני עצמה לוירטואוזית וראוותנית בזכות עוצמת ההתנגדות של המגבלות לביצועה; ואפילו של הומור שנע מסלפסטיק ועד לשנינות מעודנת. היחס בין המהלכים המבוצעים למהלכים שחובה לבצע הוא, כך מסתבר, עורק עשיר להדהים אפילו כשמדובר בלא יותר מסדרי הקשה על ארבעה כפתורי רגל.

מבין ריקודי הפריסטייל המהוללים, יש כאלה שפשוט מתחילים עם הקשות החובה, ומעניקים להן פרשנות אישית וסבוכה על ידי הרחבתן לכדי ריקוד מפואר, שהוא פיתוח של הסגנון והצורה שמכתיבות הקשות-החובה בפרשנות הפשוטה והמינימלית שלהן. כאן הבנה של ההגבלות היא חיונית, בעיקר כדי להעריך את עומק התכנון, הגמישות וזריזות המחשבה המעורבים: התענוג למתבונן הוא שילוב בין איכות הריקוד למורכבות של התהליך הגנטי שמאחוריו, וקושי הביצוע המוגבר ביחס לביצוע של ריקוד כזה בתנאים חופשיים.

אבל הריקודים עטורי התהילה ביותר, כמו ×–×” שבלינק, הם לא אלו שמרהיביםב יותר לעין התמימה, אלא אלו שמפתחים את הדינאמיקה המעניינת ביותר עם מיקודי הרגליים המוכתבים מראש, ובעיקר עם סגנון הריקוד שצעדי ברירת המחדל – אלו שנוצרים בפרשנות פשוטה וישירה של הקשות החובה – מרכיבים. המעלה שלהם היא על טהרת האינטרטקסטואליות בין הריקוד המינימלי, האינטואיטיבי שההקשות מזמינות והריקוד המבוצע הסוטה ממנו. כשהצמד רוקד ואלס על הלוח, ×–×” מצחיק מאוד בגלל שזו דרך בלתי כלכלית במידה שערורייתית ללחוץ על שני מקשים.

וישנו גם המשחק בין ערטול התחבולה – הכרה בכך שהציות להגבלות של המשחק הוא המחולל והשולט בריקוד – לבין יצירת אשליה של אירוע שלם ואוטונומי. בריקוד המקושר המשחק ×”×–×” לובש צורה של מטא-בדיון: כשהנערה נוטשת בסערה והנער גורר אותה בחזרה אל הלוח, זאת אינטרפטציה דרמטית של חמש השניות השקטות שבתכתיבי המשחק כנראטיב בדיוני על השחקנים, כאילו ובנס הויכוח פרץ ברגע היחיד בו הוא לא ×™×”×™×” הרסני, וכאשר הוא מניח את הנערה על המקש, בתוך המסגרת של הסיפור הנתווה, בעבור הגרסה הבדיונית של המשחקים, זו הצלה של הרגע האחרון מקטסטרופה מתקרבת.
[והתמונה: מכאן]