ארכיון תגיות: רסלינג

די לתת המודע המשוגע

נדז'ה
יום אחד, כשהילך לו להנאתו בפריז, בין פגישת אמן אחד מן הסלון התרבותי שלו לפגישת אמן אחר מאותו סלון ממש, פגש אנדרה ברטון את נדז'ה, כך, פחות יותר, מגלגל ברטון, שנחשב לאבי הסוריאליסטים, את השתלשלות העניינים בספר ששמו כשם הגיבורה. ומיהי אותה נדז'ה? ספק אישה ספק פנטזיה. כדי להכיר את נדז'ה, נדמה שיספיקו לקוראים של המאה ה-21 שני ציטוטים ופרט "ביוגרפי":

1. מספרת נדז'×” לברטון על אחד ×”"ידידים" המבוגרים שלה: "מלבד זאת, הוא קרא לי לנה, לזכר בתו שנפטרה. ×–×” מאד חביב, מאד נוגע ללב, נכון? עם זאת, קרה שלא יכולתי לשאת להיקרא כך, כבחלום: לנה, לנה… אז נהגתי להעביר את ידי לפני עיניו כמה פעמים, מאד סמוך לעיניו, כך, ולומר: 'לא, לא לנה, נדז'×”'" (עמ' 73).

2.מטיילים נזד'×” וברטון בפרברים המפוקפקים של פריז ונתקלים במזרקה. אומרת נדז'×”: "'אלה הן מחשבותיך ומחשבותי. הבט מניין כולן יוצאות, עד היכן הן מתרוממות, ועד כמה ×–×” יפה עוד יותר כשהן צונחות בחזרה.×–×” שוב הקילוח השבור ×”×–×”, הנפילה הזו… וכן הלאה ללא הרף' אני מצטעק: 'אבל נדז'×”, כמה מוזר! מאיפה בדיוק את לוקחת את הדימוי ×”×–×” שמבוטא כמעט באותה צורה ביצירה שלא יכולת להכיר ושזה עתה סיימתי לקרוא?'" (עמ' 87)

3.נדז'ה היא תמהונית, לגביו של ברטון, שחי, למרות נטיותיו המהפכניות, חיי בורגנות לתפארת. בסיום הרומן, נזד'ה נכנסת לבית משוגעים. ברטון, מצטער ללא ספק, נוטש את הרפתקאותיהם המשותפות, וחוזר לאשתו נקי מצפון, וטוב לב ומוזה.

עוד אחד עם תת-מודע.
 

סוריאליסטים
הסוריאליסטים ניסו לעשות מהפכה בעזרת האמנות (וראו, מרחבים לימניליים בתחת שלי). הם ניסו לאחד בין מציאות לחלום, להעלות על נס את האהבה והתשוקה, ולשבור באמצעות זאת את כבלי הבורגנות. המלומדים סוברים ×›×™  דמויות הנשים שיצרו הסוריאליסטים אפשרו להן לעשות זאת, משום שהן היו השילוב המושלם בין פנטזיה לבין קיום ממשי. כמו שהעיר ברטון באחת ההזדמנויות: "כל אישה היא סכום התשוקות והחלומות, סכום שמעולם לא התממש בעבר ולעולם לא יתממש שוב".

המניפסט הזה מגולם היטב בנדז'ה. זו האישה שאפשר לכנות אותה באיזה שם שירצה האדון, כי הפנטזיה היא לה משחק, ורק לרגעים נאלצת היא להוריד את שניהם מכס המלכות החלומי ולהזכיר כי אישה בשר ודם היא. זו האישה אשר מילותיה מגלמות את הלך המחשבה של הגבר, אפילו מבלי שתתכוון לכך. זו האישה אשר היא היחידה המשלמת את מחיר ההרפתקאות, בעוד הסוריאליסט, האנרכיסט המהמם, חוזר לביתו ולאשתו.

אידי
שלושים וכמה שנים אחרי ואוקיינוס גדול מערבה, ואנדי וורהול פוגש את אידי סדג'וויק, גיבורת הסרט "פקטורי גירל". פוגש ונכבש. אישיותה החופשייה, הכסף שלה וההדים שהגוף שלה יוצרים סביבו מעוררים את אנדי וורהול להפוך את אידי לתכשיט הזרוע שלו. כמו נדז'ה, אידי היא קנבס טוב לצייר עליו אמנות.

כמו ברטון, וורהול משחק עם אידי להנאתו. הוא הופך אותה לגיבורת-על. היא מופיעה בסרטים שלו, היא הופכת למוקד הסלון שלו. היא במרכז העולם. עד שמגיעה הבאה בתור. אידי, בסצינה קורעת לב בסרט, מנוצלת למשחק אחרון ומציאותי במיוחד, שבו היא נאלצת לגלם את הסודות האפלים שלה, ואז נזרקת לכלבים. והפעם, אפילו בלי בית משוגעים ליפול אליו.

 

התת-מודע
אידי ונדז'ה הן כמובן שתי דוגמאות. כמותן יש כמה וכמה בתולדות הספרות, האמנות והקולנוע. כל אותן נשים משוגעות. מיוסרות. כלואות בין ההערצה על רוחן החופשית לבין תלותן בגברים אשר מרוממים ומשפילים אותן כאוות נפשם. כל אותן נשים הן לנצח התת-מודע, התחום האפור בין מציאות לדמיון. כי נדמה שלא שלושים השנים ולא האוקיינוס עשו משהו לתת-מודע התרבותי: קח לך אישה ובנה לך פנטזיה.

אבל עברו עוד ארבעים שנה. המהפכה הפמיניסטית וגיבורותיה כבר שרפו את החזיות התחרה שקנו להן אבותיהן במיטב כספם. ובכל זאת, נדמה שלאיש לא איכפת. בכל פעם שמישהו נדרש לרעיון של תיאור התת-מודע כדרך לשחרור, נדרש לדמות שהיא בין פנטזיה למציאות, נאלץ התת-מודע ללכת אל אותה דמות עייפה ומסוממת או מאוהבת של אישה שחצתה את הגבולות. רוצים דוגמאות? בבקשה: קלואה (שדרוג של קלואי) בסרט "חגיגה של אהבה", כל דמות נשית שנראתה אי פעם בסרטים של דיוויד לינץ', שרה בספר "שרה שרה", "אטרוף" של דוד גרוסמן, "בתו" של קניוק.

ואני אומרת, מספיק! לא עוד תת-מודע ולא עוד נשים משוגעות. ולא, אל תעשו את אותו דבר לגברים משוגעים.  אני מתכוונת, הניחו לתת-המודע. הלא אנשים קטנים אנחנו, והתת-מודע שנתאר לנצח ×™×”×™×” מצב סימטרי הופכי של המודע המוכר לנו. רוצים לעשות מהפכה? שנו את המודע. התת-מודע ישתנה בהתאם. עלי.

בזכות הבלעע

כרגע קיבלתי במייל פרטים על הספר הבא בהוצאת רסלינג: "הסיפור והלאום" [קריאות ביקורתיות בקאנון הסיפורת העברית] מאת חנן חבר.

כך מתארים את הספר ברסלינג: בספרו הפרדיגמטי והפנורמי "הסיפור והלאום" מציע חנן חבר, מתוך פרספקטיבה תיאורטית רחבה, פרשנות רדיקלית של ההיסטוריוגרפיה ההגמונית של הספרות העברית המודרנית. דרך תחנות מרכזיות מראשית המאה ה-20 ועד סופה מציג הספר חקירה ביקורתית, אשר נסמכת על התיאוריה הפוסט-קולוניאלית ועל "שיח המיעוטים", החותרת תחת הקאנון העברי ותחת המבט הציוני על תולדות הספרות העברית. אל מול ההישענות על המטא-נרטיב הציוני הספר מצביע על שורת אלטרנטיבות ספרותיות שמייצרת ההיסטוריוגרפיה שאינה מכפיפה עצמה להיענות למטא-נרטיב זה.

ובמלים אחרות: חבר משתמש בתיאוריה הפוסט-קולוניאלית כדי לבדוק את הספרות העברית מראשית המאה ה-20, ולבחון עד כמה פתחה את התחת בפני המטא-נרטיב הציוני או עד כמה פתחה את התחת של המטא-נרטיב הציוני.

כעת,

אני אוהבת את חנן חבר. הוא חכם, הוא בהיר, והוא מכיר ומוקיר את הספרות העברית. אפשר להתווכח או לא על נכונות הקריאה שלו, אבל הטקסטים שהוא מנפיק אינם אונסים את הטקסט, אלא מנסים ללטף את חמוקיו. אני מוכנה להתערב שחבר לעולם לא יגיד שגנסין היה הומו, ואני מוכנה גם לשים את ידי הימנית על זה שחבר לעולם לא היה משתמש במשפט "פרשנות רדיקלית של ההיסטוריוגרפיה ההגמונית של הספרות העברית המודרנית"

אני אוהבת גם דיונים על המטא-נרטיב הציוני. למעשה, חלק ניכר מהתזה שלי עוסק ביחס שבין המטא-נרטיב הציוני לבין נרטיבים של אימהות מתות שנכתבו בעברית. לפעמים, במקלחת, אני מזמזמת לעצמי מטא-נרטיב ציוני. מייד אני חושבת על איזה גרשון שקד, שבדמיוני תמיד מוצב בפסיפס על הקיר בסוזן דלל, עם שפם ותרבוש, כשהוא מהמהם לעצמו, בדרכו מחדרו מלא העובש אל אהובתו צחת הבשר.
ובכל זאת, בלעע

וכל זאת למה?

כי כמה אפשר? כמה?
לפתוח את הספר, להתרגש מהכריכה, לרפרף על רשימת הנושאים, להגיע מייד לעמוד האחורי כדי להיזכר כמה עמודים יש בספר. לקרוא, לקרוא שוב, להשוות למה שכבר יודעים, להשוות למה שעוד לא יודעים, להסכים, לא להסכים, להתרגש, להתאכזב, לכתוב, לדון, לסקול, לשבח, להלל, לקלס.
מספיק. הגיע הזמן להיכנע לתחושת הקבס שנגרמת מאכילת יתר של בוטנים ובייגלה ומקריאה יתרה בספרים. יש להקשיב לחלקיקי השומן המוקשה המטפסים במעלה הגרון ולעמודים הממורטטים והמקלדת העייפה, שמתחננים: הניחו לנו. לצאת אל הרחוב, אל הים, אל הגינה, אל בית הקפה, להותיר מאחור את הספרים, את המקלדת ואת המסך. לחיות.


ביטול: מיטל שרון: הספר והלאום

פאנל ראשון

ביקורת או סקירה?*

דנה אולמרט (מיטל שרון) כותבת אידה פינק בסיפורה "בוקר אביבי": "השעון מעל למזנון זמזם ומיד אחרכך צלצל את השעה שתיםעשרה. בעיר כבר ×”×™×” שקט וריק. הגשם פסק והשמש התקשתה לבקוע מבעד לענני הנוצה הלבנים. מהמטבח נשמעו פצפוצי בשר מיטגן". מהו הקטע ×”×–×” – האם זו ביקורת או סקירה? כדי לענות על שאלה זו, מן הראוי להבדיל בין השתיים. יאמרו אנשי הספרות, ביקורת היא אמנות השיפוט הספרותי. שיפוט ×›×–×” הוא שאלה של עקרונות וקנימידה. הסקירה, לעומת זאת, איננה שיפוטית. הסקירה היא תיאורית. אולי עכשיו נוכל לענות על השאלה האם הקטע של פינק או ביקורתי או תיאורי? ספק רב. מצד אחד, פינק נמנעת כאן מכל טון ביקורתי. היא אינה קובעת אמות מידה. היא מתארת בוקר שגרתי. האם התשובה לשאלה תשתנה אם אומר ×›×™ הבוקר ×”×–×”, שגרתי ככל הבקרים, הוא הבוקר הראשון של המלחמה הגדולה? בוודאי. אם × × ×™×— לרגע בצד את הבעייתיות שבניסיון לקבוע קו גבול ברור ודיכוטומי בין ביקורת לסקירה, נוכל לשאול מיהו המבקר ומיהו הסוקר. כאשר למדתי בלונדון, נסעתי כמה פעמים לביקור ברחובות אוקסופרד וקיימברידג'. בהתהלכי שם, בינות מבני האבן המרשימים, נהגתי לדמיין את וירג'×™× ×™×” וולף, כועסת על ×›×™ לא ניתן לה לבקר בספריית המוסד האקדמי. וירג'×™× ×™×” כזו, האם הייתה יכולה לרשום רשימה ביקורתית? האם אותה וירג'×™× ×™×” הייתה יכולה לקחת לידה את רשימת אמות המידה המקובלת לתקופתה, ולהיעזר בה כדי לכתוב ביקורת על ספר כלשהו? לא. הרשימה, ביחד עם הספרייה, לא נועדה לווירג'×™× ×™×”. וירג'×™× ×™×” יכולה הייתה, לפחות בתחילת דרכה, להיעזר רק בסקירה. השאלה "ביקורת או סקירה" אינה תמימה כפי שהיא נראית. היא מכילה שיפוט ערכי שמעדיף את הביקורת, את השיפוט, את הקביעה החד משמעית: לפנינו ספר ראוי. חד משמעויות שכזו כוחה יפה לגיבורים אחרים, לזמנים שבהם ×”×™×” בית קפה אחד, שממנו יצאו המלכים ובו הושפלו מלכי העבר. אנחנו, כך נדמה לי, מנסים לנווט לעבר חופים אחרים, מפורצים יותר וחדים פחות.


עידן צבעוני (מיטל שרון)

את דבריי אבקש לפתוח בטקסט מונומנטלי של רולאן בארת, שנקרא "מות המחבר". החיבור המופתי, שיצא בהוצאת רסלינג בשנה שעברה, ועולה 45 שקלים בלבד למנויים, הוא אביהן הרוחני של תיאוריות הפוסט החשובות, הרווחות בחוגים השונים למדעי הרוח באקדמיות המרכזיות. בטקסט הזה מסביר בארת כי הקורא החדש של הטקסט הספרותי הוא האחראי על שחרור הפוטנציאל החתרני של הספרות אל העולם; אליו מועברת החובה להנכיח את האופי הסרבני והאנטיסמכותני שלה.

מי שקורא את המשפט הזה מבין, מניה וביה, כי המבקר הפך לדמות כמעט מיותרת בעולם הספרות כפי שאנחנו מבינים אותו היום. שהרי, כפי שמלמד אותנו בארת, הסופר אינו האיש הקובע כיצד ייקרא הספר, אלא הקורא, והוא בלבד. קורא קורא וקריאתו. ולמהדרין: קוראת קוראת וקריאתה.

או כמו שאומר פוקו בחיבורו "מהו המחבר", שנמצא באותו ספר בהוצאת רסלינג, תפקידו של "המחבר" הוא לסמן את "מעמדו" בתוך השיח, להטביע עליו סימן של דיבור מועדף שאינו מתכלה, לייחדו מדיבורים אחרים, זניחים יותר. זהו עולם שבו הדיבור אינו לעולם דיבורו של היחיד, אך לכל יחיד בתוכו יש חלל לדיבור.

כמעט מטבע הדברים, אם כן, שקורא עצמאי שכזה, אותו קורא שעומד לנגד עיניו של כל בר דעת שכותב היום ספרות, אינו זקוק למבקר. מה יועיל לו, לאותו קורא, סד נוסף של ביקורת, שנכפה על הטקסט? מה טעם יש בכפיית זהויות נוספות על קורא, שגם כך צריך להיאבק כדי לשמור על מקומו בין מסגרות הכוח שנאכפות עליו?

אין תימה, אם כן, שכפי שאמרו עמיתיי המלומדים "המבקרים המרושעים פסו מן העולם". המבקרים נעלמו משום שההגמוניה פועלת בדרכים חרישיות הרבה יותר. בימינו, אין צנזורה ביקורתית, אלא ביקורת מצונזרת.

*אהמ, זו סאטירה, אם העניין עדיין לא ברור.