ארכיון תגיות: שביתת הסטודנטים

מכתב פתוח לאיתי שונשיין

יו"ר התאחדות הסטודנטים, שלום. למרות שאתה ואני התעמתנו מילולית קבל עם והפגנה רק שלשום, אתה לא מכיר אותי. אתה לא רואה אותי; אני רק "פעילת שטח" במאבק הסטודנטים זצ"ל, ואתה, שנמשחת בידי התקשורת למנהיג המאבק, הוד רוממותו "הפרחח", נטלת את האמון שנתנו בך, את הכוח הפורמלי שאיתרע מזלנו שנפל בחלקך, ועוד 36 ימים מחייהם של 250 אלף סטודנטים – רק כדי להשתיק ולהרחיק אותי ואת חבריי ברגע המכריע, ולמכור אותנו למשרד האוצר.

כמוך, גם אנחנו – נציגי חוגים באגודות ופעילים מטעם עצמם – סוגרים היום שישה שבועות של להט, ×™×–×¢ וחוסר שינה. ובעוד אתה מנהל מו"מ חובבני ומעניק בשמנו שוב ושוב ראיונות מביכים לתקשורת, הקפדנו אנחנו להתייצב מדי יום בקמפוסים השונים ולהרים הפגנות ופרוייקטים תקשורתיים, להצטרף ליוזמות של אחרים, לנסח מכתבים ופלאיירים לעשרות, לכנס ישיבות ולהשתתף בהן, לזמום, להתעַסְקֵן ולהיענות לקריאות סטודנטים שמבקשים שנבוא לפוצץ להם שיעורים ששוברי שביתה מנסים לקיים. שונשיין, בגדת בנו.

אתה וחלק ניכר ממי שכינית "היו"רים שלי" באזנינו – אנו שיצאנו להפגין מולכם נגד ההסכם – לא מבין ולא תבין את הדמוקרטיה הסטודנטיאלית החדשה שצמחה מתוך המאבק שלנו, "דמוקרטיית שטח" רחבה, שעינייך סמאו מלראותה מרוב הבזקי מצלמות.

לא נבחרת להנהיג את המאבק למען הזכות החברתית להשכלה. משמצאת את עצמך מוביל אותו, מכורח נסיבות כהונתך, לא טרחת להיות קשוב אל הסטודנטים שבאטימותך כינית "חיילים". גרוע מכך: בהסתרה ובמרמה מנעת מאיתנו להיות שותפים בהחלטה המכרעת שקיבלתם הלילה בעד ההסכם.

ותכף רצת לשבח אותנו בתקשורת: "אנחנו אמנם השגנו את ההסכם, אבל הם אלה שנלחמו עבורו", אמרת. לא, שונשיין. לא עבור ההסכם ×”×–×” נלחמתי. אינך מכיר את הפרצופים שמאחורי התמונות האדומות והמרהיבות שצבעו בשבועות האחרונים את האינטרנט והעיתונים, אבל אנו, שהיינו שם שוב ושוב, מזהים ×–×” את ×–×” ויודעים – רובם הגורף של הסטודנטים שלקחו חלק פעיל במאבק, מתנגדים להסכם ×”×›× ×™×¢×”.

אין בו תשובה לדרישות המאבק, אלא רק לצרכים הפוליטיים שלך – שהרי, אם חפצה נשיאות ההתאחדות לשים סוף לשביתה, מדוע לא הצבעתם על כך בנפרד מהצעת ההסכם? מי מנע מכם לדחות אותו ולשוב ללימודים? קושיות רבות נוספות מחניקות את גרוננו ביום שאחרי השביתה הגדולה: למה הסתרתם תחילה את טיוטת ההסכם שהתקבלה, למשל, ומדוע שיחקתם שלשום בחתול ועכבר עם המפגינים שרק דרשו להכניס משקיפים להצבעתכם, בנתיב בריחה שעבר בין שלוש מכללות בערב אחד?

איך נסביר לציבור את העוול שנעשה לסטודנטים, בשעה שדוברות ההתאחדות מציגה את המפגינים בתקשורת, בהוראתך, כאספסוף אנרכיסטי ומתלהם שמסרב לקבל את הכרעת הרוב? מי יידע שיצאנו לקרב מאסף על הצלת הדמוקרטיה, ממש כך, מול שלטון המחטף הרעוע שלך, אסופה של ראשי אגודות חסרי בושה שחלקם מצביעים בניגוד להחלטת המועצות שלהם?

על הצורך הדוחק בהתפטרותך אין חולק, ויסכימו איתי גם "המתנגדים בלבן", קומץ מתנגדי השביתה שהתארגנו באוניברסיטת תל-אביב ובירושלים, ובחרו לזהות את עצמם עם צבע הכניעה שכה הולם אותם. אבל המאבק, שונשיין, הופקע מידייך הרבה לפני שהוצאת אותנו לרחובות תל-אביב בשאגה אדירה: "מ-ה-פ-כה!" מעל במת העצרת ברחבת מוזיאון תל-אביב לפני חודש. לא אתה ולא חתימת ידך על ההסכם יעצרו אותנו מלהוסיף להילחם על פני החברה הישראלית ועתידה, עם התחדש הסמסטר ולאחריו.

לו רק

התקשורת ושביתת הסטודנטים

התקשורת הישראלית אינה אוהבת שביתות, ואין בכך פלא: ×–×” מסריח, ×–×” מצריך ממך להיזכר באיזה סניף דואר יש שביתה וזה חוסם כבישים. הסדר הטוב – עגל הזהב הגדול של חברה שאין בה שמץ של סולידריות – תובע את קרבנותיו. שביתת הסטודנטים אינה זוכה ליחס יוצא דופן:

לו רק הייתה להם ראייה חברתית

הבו לי חמאה למרוח על הקרואסון, הרחיקו ממני את המזגן, והיכונו לביאת המור"ק שהוא האבא של כל המור"קים. זוכרים את מרד הסטודנטים בצרפת, 1968? בטח שאתם זוכרים. אז מרד היה מרד. הסטודנטים עשו דברים, רצו דברים, נלחמו למען החברה. "הייתה זו הפגנה פוליטית מן הבוטות והבולטות בתולדות אירופה. ההמונים עלו על בריקאדות והזכירו את ימי המהפכה הצרפתית הגדולה".
מה הם מבקשים היום, הסטודנטים? לפטור את עצמם משכר הלימוד? ללמוד בחינם? אני למדתי בחינם? סבא שלי למד בחינם? היו לנו קל בשואה? קודם שיפתחו ראייה חברתית כוללת, שילחמו גם למען ניצולי השואה, למען הילדים עם המוגבלויות, למען החולים בלי התרופות, ואז, רק אחרי שיוכיחו שהם בעד מנוצלים באשר הם, נעניק להם את אות האבירים, ונשלח אותם להילחם על שלהם.

לו רק היה פה שקט

"אחרי כמה ימים של שקט, שבה השביתה לרחובות", נפתחה אחת מכתבות הטלוויזיה שסיקרו את שביתת הסטודנטים. כתבת, בעלת קול עמוק, אשר נשלחה לסקר את "הציבור", שעייף מערמות הזבל וממכות החיים, ומתלונן על כי שוב האריכו לו את התור ללחם במכולת. באמת, רב הדמיון בין שביתה לבין פיגוע טרור שניחתים שניהם על ראש הציבור הפסיבי בהפתעה גמורה: בשניהם מתרוצצים שוטרים יפים על סוסים זקופים, ומשליטים סדר.

כמובן שלו היינו מדינה מתוקנת, מדינה ככל המדינות, שיש בה שקט ושלווה, נגיד צרפת, ושבה אפשר להפנות את המבט הרחק מן האוייב הערבי שרוצה לזרוק אותנו לים, היינו מתפנים לשביתה. אנחנו לא אומרים שהיא לא צודקת. פשוט עם כל תהליך השלום התקוע על הראש שלנו, והקסאמים בשדירות, למי יש כוח עכשיו גם להיות בעד הסטודנטים.
 

לו רק הם היו מקשיבים

הלא שרת החינוך נתנה להם הזדמנות לשבת בוועדת שוחט. הלא אמרו להם שיתנו להם הלוואות נוחות כדי לשלם על שכר הלימוד הגבוה. הלא חוזים אישיים למרצים זו הזדמנות נפלאה לתגמל מרצים טובים ולהרחיק מרצים רעים. הלא הם סתם מתנהגים כמו ילדים מפונקים, ולא מוכנים להקשיב לשום דבר. סגן שר האוצר וגם מקורביו אמרו זאת בפירוש.
מסקנה: תמיד יש מישהו בכיר, חצי בכיר או שרוצה להיות בכיר שאפשר לצטט. ולכן, אין צורך להתאמץ ולסקר את שני הצדדים. מצד אחת סטודנטית יפה עם פס חזיה מציץ מחולצתה הקרועה והיא מדברת בלהט אל המצלמה ומצד שני מצטט הכתב בכיר שדיבר בעילום שם אבל הבטיח בהן צדקו ובהן אמא שלו שהסטודנטים אשמים שהמשא ומתן התפוצץ, ובעצם רצו כבר לתת להם הכל.
 

לו רק הם היו מאורגנים

הבעיה עם השביתה היא לא המטרה של השביתה, לא הציבור האדיש שבתוכה היא מתקיימת, לא הסדר החברתי שבו כל אחד נלחם על מקומו ועל מקומו בלבד. לא, הבעיה עם השביתה זה שהסטודנטים הם בדיוק כמו המנהיגים של המפלגות בכנסת האמיתית: זה רוצה להיכנס למרכז הליכוד וההוא מפלס את דרכו להנהגת מרצ. וזה ניכר, וחבל.
לו רק היו הסטודנטים מצליחים למצוא לעצמם מנהיגים אמיתיים. שמעתי שבן גוריון פנוי, אולי אפילו בגין יסכים. הוא ידע כל כך יפה לשלהב כיכרות. לו רק היו מצליחים למצוא מנהיגים אמיתיים, אשר עושים למען הציבור ולא למען עצמם, אולי היו מצליחים לארגן פה שביתה כהלכה. זוכרים את צרפת ב-1968

לרשות מנהיגי מאבק הסטודנטים. בחינם, עליי

אח, האירוניה, האירוניה "ה'דיילי כרוניקל', בטאונה הרשמי של המפלגה, ציין במאמר ראשי שכנופית הנוכלים, כפי שכונו עתה השרים המסולקים, מורכבת כולה ממסמכי-אוניברסיטאות ואקדמאים משכילים ביותר. (שמרתי עמי תגזיר של מאמר ראשי זה.): הבה נעקור עתה לעולם ועד מגוף המדינה, כדרך שרופא-שיניים עוקר שן מצחינה, את כל כלי-השרת המנוונים הללו הבקיאים בספרי-לימוד של כלכלה ומחקים את הגינונים ואורח-הדיבור של האדם הלבן. אנו גאים בהיותנו אפריקנים. מנהיגינו האמיתיים אינם הללו שתארי אוכספורד, קיימברידג' והראוארד שלהם העבירום על דעתם, אלא אותם שמדברים בלשון העם. הלאה החינוך האוניברסיטאי הראוי לגינוי וכרוך בהוצאות מרובות, ואינו אלא מרחיק את האפריקני מתרבותו העשירה ועתיקת-הימים ומנשא אותו מעל לבני עמו" (מתוך "איש העם" מאת צִ'ינואַ אַצֶ'בֶּה, עם עובד)