ארכיון תגיות: שימושיות

קרן שפי

עזבו אותכם מויכוחים על אוונגרד, בואו נחזור למה שבאמת מעניין את המעמד הבינוני

15 תגובות

 

[שברים של משהו שתקוע לי בקצות האצבעות זמן רב מדי והיה אמור ללבוש צורה אחרת לגמרי]

 

*

הכאילו-פרדוקס של הצימר:

מצד אחד, הצימר כולו שימושיות מושלמת, הכל בו מציע לך את עצמו בשפה שאינה משתמעת לשני פנים – חלוקי-האמבטיה על שפת ×”×’'קוזי, בולי-×”×¢×¥ הקצרים המעוגלים באח, המראה המוצבת בארבעים וחמש מעלות מעל למיטה, זוג הגביעים הממתינים על השולחן לבקבוק היין שמונח במקרר הזעיר המסנוור בלובנו לצד קרטון חלב קטן בשביל מכונת-האספרסו או כל אחד משבעת סוגי התה.

מצד שני, הצימר כולו רתיעה חרֵדה, מנוסה מבוהלת, מפני כל מה שמעיד על שימוש: אפשר להכין תריסר סוגי שתיה חמה אבל אי אפשר לבשל בכיריים הזעירים שעל המקרר הזעיר הריק כמעט – הכל נקי, הכל מסנוור בניקיונו, אבל אין בצימר חומרי ניקוי, אין מדיח לספלי-האספרסו או מכונת כביסה לסדינים וחלוקים שיוכתמו, הם בחוץ במחסן – הכריות תואמות, מסגרת המראה מסולסלת, מסגרת החלון מסולסלת ובתוכה הנוף הפסטורלי המובטח, והג'קוזי הוא מזבח של שיש שנרות לשימוש המאמינים פזורים עליו בתוך מחזיקי מתכת מסולסלים.

כמו-קאנט: הצימר הוא שימושיות-ללא-שימוש. את נכנסת לצימר לראשונה ומיד נקרעת בין התאווה לעשות הכל להשתמש בהכל בבת אחת, לבין אי הרצון לפגום פגימה ראשונה בסדר המושלם ולהניח את התיק שלך. הצימר מסודר בשלמות, אין בו ערימות של דברים מועילים זרוקים במקום שהזדמן להם.

 

*

הצימר נולד מתוך מיתוס קפיטליסטי, מתוך המיתוס הקפיטליסטי בהא הידיעה, ×–×” שרואה בעבודה את הגיהינום ובצריכה את גן העדן. הצימר הוא התגשמות של הפנטזיה האולטימטיבית שנובעת מתוך המיתוס ×”×–×”: כולו צריכה ללא עבודה – להוציא מינימום שאין לחמוק ממנו.

לכן אפשר להכין עשרות סוגי שתיה חמה בצימר, אפשר לאכול ממתקים ופירות בצימר, אבל אי אפשר לבשל בו; לכן אפשר להזדיין בצימר, אפשר להזמין עיסוי בצימר, אפשר לעשות ×’'קוזי בצימר, אבל אי אפשר להתאגרף בו; לכן יש בצימר תמיד מערכת סטריאו, יש בו לפעמים טלוויזיה בלוויין ומשחקי לוח, אבל לעולם אין בו ספרים. שום עבודה, פיזית או רעיונית, רק צריכה – והצריכה לפיכך מוגבלת לצריכה של הנאות חושניות חומריות פסיביות. ואכן, הצימר מציע כמעט כל הנאה חושנית חומרית פסיבית שתוכלי להעלות בדעתך. בין השאר הוא מציע גם לעין הנאה חושנית חומרית פסיבית, אסתטיקת-קיטש שמתבטאת בסלסולים ונרות וכו'.

אבל ×–×” יותר מזה. הצימר צריך להשכיח ממך את השימוש של השימושיות, את העבודה שמאחורי הצריכה – לפניה ואחריה גם אם לא בה-עצמה. וכיוון שבתוך הזמן יש עבודה לפני ואחרי הצריכה, כיוון שבתוך הזמן צריך לדפוק נוכחות, לכן בצימר אין זמן, הוא מקום-ללא-זמן. [לדוברי באחטינית: הכרונוטופ של הצימר, כמו ×–×” של האידיליה – והצימר הוא סוג קיצוני של אידיליה קפיטליסטית – הוא נטול זמן, זמן בתור מה-שעובר, מה שאירועים (הופעות והעלמויות) מתרחשים בו, זמן שיש בו סיבות ותוצאות, למשל המוצר כתוצאה של הייצור.] הצימר צריך לא רק להיראות במיטבו בתמונות-סטילס אלא להיות תמונת סטילס שאפשר לשהות בה. גם את ×–×” עושה האסתטיקה שלו. (שהרי כדברי חכמים, החווייה האסתטית היא, ואולי רק היא, מחוץ-לזמן.)

 

*

איך עובדת אסתטיקה של דברים שימושיים?

הרי אסתטיקה היא תכלית, או תחליף-תכלית, מה-שבא-בהעדר-תכלית. איך היא מתמודדת עם התכלית האחרת, הפנימית, הפשוטה, של הדבר השימושי – כלומר, השימוש? באיזה יחס היא עומדת אל השימוש?

היא יכולה להתייחס אליו כנתון, כמגבלה, כאתגר צורני: ×–×” כיסא, בסדר, יש לקיים תנאים מסויימים, יש לעשות שיהיה אפשר להניח עליו תחת במאוזן לרצפה – אבל במסגרתם אפשר לממש את האסתטיקה, תהא אשר תהא. במקרה ×”×–×” התכלית האסתטית מכריעה תחתיה את התכלית השימושית, גוברת עליה. אבל מעניינים יותר המקרים שבהם האסתטיקה עומדת ביחס פנימי אל השימוש: מיתוסים של אסתטיקה שימושית, ולא מיתוסים אסתטיים שממומשים בדברים שימושיים.

הצימר מציע מיתוס אחד כזה: מיתוס של אסתטיקה של שימושיות מושלמת. אני אומרת מיתוס [גם] כי שימושיות מושלמת פירושה שהדבר השימושי מתקרב (מגיע) אל האידיאה של הדבר השימושי כפי שהיא מתקיימת בתודעה הקולקטיבית שלנו: המיטה בצימר היא המיטה בהא הידיעה [המיטה-בשביל-עצמה, היינו אומרים], עצומה ורכה עם סדינים לבנים ומראה למעלה, הכריות התואמות הן חלק מזה, אבל עיקר האסתטיקה נובע מההרמוניה, מכך שכלום לא חסר. באסתטיקה הזאת כתם על הסדין הוא סוג של חסר, פגם בייצור (ולפיכך בצריכה). האסתטיקה של השימושיות המושלמת, כמו האסתטיקה של אמן הזן היורה בקשת, נובעת מהעובדה, היא-היא העובדה, שהעבודה הדרושה לייצור הדבר השימושי התבצעה בשלמות כזאת עד שמחקה את עקבות עצמה. הדבר השימושי המושלם, כמו אמן הקשת המושלם, משליך מאחוריו כסולם/רפסודה את המאמץ (את הזמן) המושקע בו.

מיתוס אחר, במובן מסוים מנוגד ובמובן אחר מקביל, של אסתטיקה-של-שימושיות, הוא אסתטיקה של שימושיות עירומה, מינימליזם נאמר. (נגיד יפנית או פסאודו-יפנית.) זו אסתטיקה שנבראת מתוך סילוק מושלם של כל המיותר והותרת השימושי בלבד, ההכרחי בלבד, בלי שום דבר שיכול להצטבר עליו ולהפריע לו. באסתטיקה הזאת כתם על הסדין הוא סוג של יתר (של מיותר), לכלוך. גם זו אסתטיקה טהרנית, אסתטיקה-של-מושלמות, אמנם מסוג אחר. לא המיטה-המושלמת במובן של כל-מה-שצריך-להיות-במיטה, אלא המיטה-המושלמת במובן של בלי-שום-דבר-שלא-צריך-להיות-במיטה.

מיתוס אסתטיקה-של-שימושיות מנוגד באופן אחר הוא ×–×” של מה שאפשר לקרוא לו אנטי-אסתטיקה או אסתטיקה של הכיעור. נגיד הרבה מהאסתטיקה המודרניסטית, הרבה אסתטיקה של מכונות ושל גרוטאות ושל לכלוך (באסתטיקה הזאת הכתם הוא-הוא האסתטי): דווקא המאמץ, דווקא הייצור, דווקא הזמן הקפוא-לאוקונית, דווקא הסירוב הגא פרוע-הבלורית לכל התייפייפות שהיא. כל ×–×”. 

 

כל האסתטיקות-של-שימושיות האלו, ואחרות שכמותן, הן אסתטיקות של מושלמות, אסתטיקות טהרניות.

יש גם אחרות. ישנו למשל הואבי היפני: יופיו של הפגום, של המשומש, דווקא משום שהוא פגום ומשומש – כלי הכסף שהתעמעמו, השולחן שהשימוש חרץ בו חריצים כמו-באקראי. ישנו למשל היופי שבאלתור, היופי שבשימוש הלא-צפוי, המפתיע, יופי של דירות סטודנטים, של רהיטים שנמצאו ברחוב והוסבו למשהו אחר, של עציצים מצנצנות. ישנם למשל כל מיני סוגי יופי פרטיים שמעוגנים בסימבוליקה פרטית, בזכרונות, הקדשות, רפרורים פרטיים, בדיחות פרטיות.

האסתטיקות האלו גם הן נובעות מתוך הזמן, אבל הזמן האחר, הזמן שאחרי: לא זמן הייצור אלא זמן הצריכה. זה זמן שאינו עוד תכליתי-שימושי כולו כזמן הייצור, ולכן לא נבראת בו מושלמות כמו באסתטיקות-של-השימושיות שהוזכרו לעיל, אבל הוא גם לא מנותק מהתכלית-שימוש כמו באסתטיקות-הזרות שאפשר לכפות על החפץ השימושי מבחוץ. כלומר: זה הזמן שהוא גם תכליתי וגם חופשי-מקרי, ולכן הוא מטשטש את ההפרדה בין ייצור וצריכה. בצימר אין זמן-של-צריכה, הצריכה מצויה בו מחוץ לזמן, כיוון שהעבודה והצריכה צריכות להיות נבדלות בו באופן חד, והראשונה להעדר כליל. אבל מי שמשתמש בשולחן גם עובד וגם צורך.

 

*

הבדל רדיקלי: אסתטיקות של מושלמות הנובעת כך או אחרת מתוך ה[מוכוונות ל]תכלית [החוץ-אסתטית], מול אסתטיקות של חוסר מושלמות הנובעת כך או אחרת מתוך ה[שימוש ב]תכלית [החוץ-אסתטית].

[דיגרסיה לרגע בשביל לפרוץ חזרה מעורף האויב בכוחות מחודשים הם לא יבינו מאיפה זה בא להם: אנחנו, חלק מאיתנו, מדברים הרבה על מחברים מובלעים וקוראים מובלעים, שמתקיים ביניהם סוג מסויים של סימטריה. אבל אם לחזור למחבר הממשי ולקורא הממשי אבל מבלי להזניח את הטלאולוגיות של היצירה, דווקא מתוך מודעות לטלאולוגיות של היצירה, אז הסימטריה הזאת נאבדת. זאת כיוון שבסיטואציית התקשורת אין סימטריה. הוא אחד והם רבים, הוא מדבר והם שותקים, ולכן הוא כפוי לבנות קורא מובלע כללי ולהתאים אליו את יצירתו התכליתית ואילו הם חופשיים לממש מימוש קונקרטי חדפעמי את התכלית שהם מזהים, כפי שאנשים שונים יושבים בתנוחות שונות על הכיסא שמהנדס שוודי זה-או-אחר עיצב עבור תחת גנרי. (אני מקווה שאתם סבורים כמוני שזו עקיפה אלגנטית של בארת בסיבוב ולא התרסקות מתחת לגלגליו.)]

"×–×” הזמן שהוא גם תכליתי וגם חופשי-מקרי": להבדיל מתכליתיות-מושלמת, מהחתירה של הגרעין אל ×”×¢×¥, של המיטה אל האידיאה-של-המיטה, של הרוח אל הצורה – להבדיל מהחתירה אל התכלית, אל הצורה, אל המיתוס; ולהבדיל, מצד שני, מאנטי-תכליתיות, מshape without form, מהקונקרטי לחלוטין שפשוט נמצא שם ולא הולך לשום מקום ולכן מחוץ-לזמן (הצריכה כניגודו של הייצור, השימוש שמחוץ לזמן); להבדיל משניהם, זמן-השימוש, שהוא תמיד גם ייצור, הוא משחק בקונקרטיזציה של הצורה – באפשרות ולא בהכרח.

הצימר הוא רק הגשמה של המיתוס. כל הצימרים נראים אותו דבר. בצימר המעבר ממסמן למסומן, מצורה למימוש, מחפץ לשימוש, הוא מיידי. כל מה שבצימר הוא הכרחי לחלוטין, הכרחי לחלוטין שיהיה ממש כפי שהוא. אחדות. מושלמות. אין אויר.

 

*

ממש ממש מהר:

מיתוסים אמיתיים הם לא כאלה. המיתוס האמיתי הוא אפשרות בעלת חיות פנימית רבה כל-כך שהיא הופכת להכרח, אירוע קונקרטי שהאיר באור חזק כל כך עד שהפך לצורה, עד שהטיל אלפי צללים בצלמו. (האודיסיאה בראה את סיפור השיבה, הצליבה את סיפור הצליבה, לא להפך. ישו של הבשורות ואודיסיאוס של הומרוס-שטרנברג הם אנשים קונקרטיים מאוד.)

ההפך מזה, הפסאודו-מיתוס, הוא הקלישאה, הקיטש, הסטריאוטיפ, מה שאינו אלא הגשמה של צורה רדי-מיידית שאין לה קונקרטיות. הסרט ההוליוודי (כסטריאוטיפ, אין סרט הוליוודי שהוא לגמרי סרט הוליוודי), הצימר. ההכרח נטול-האפשרות, מה שהוא עקרונית לא-מפתיע (המיתוס האמיתי מפתיע-לחלוטין).

איפשהו באמצע, בין הקונקרטי-ההופך-לצורה והצורה-שאין-בה-קונקרטי, יש את מה שהוא הגשמה קונקרטית של צורה, מה שיכול-להפתיע. המשחק על הסטריאוטיפים, על ההגדרות, על הגבולות. [זה קשור אולי חזרה לדיבור ההוא על דיבור.]

 

כללי

סלולאר, ליניאריות ואזורי משמעות

4 תגובות

הערה אפולוגטית: יש לי תחושה שכל מה שנכתב כאן לא מחדש דבר לאיש, זולתי. בתקווה שאתבדה.

למעט הסמארט-פון לסוגיו, טלפונים סלולאריים הם יצורים עלובים. הבנתי את זה רק כאשר כתבתי SMS וקיבלתי, בעודי כותב, את הצפצוף המורה על הודעה נכנסת. הסלולארי שלי לא הניח לי להרפות מההודעה, ולבדוק את ההודעה שהתקבלה. התחלתי תהליך ועלי לסיים אותו. אי אפשר אחרת.

עכשיו, ווינדוז אינה המצאה חדשה. תמצית הכוח של מערכת ההפעלה הזו היתה האופציה להחזיק בכמה משימות בבת אחת, לבחור מתי ואיך להתנהל ביניהן, מבלי להיות מחויב למסלול הפעולות שאותו התחלה, מבלי להיות מחויב לכבות את המסלול הזה כדי להתחיל מסלול חדש.

טלפונים סלולאריים החזירו אותנו, מבחינה זו, עשרות שנים לאחור. עם צאת האייפון שאל מישהו איך לא חשבו עד אז לייצר תפריט להודעות קוליות. במרבית הסלולארים, עליך לעבור הודעה קולית אחר הודעה קולית כדי להגיע לבסוף להודעה שאותה רצית לשמוע. למה אנחנו מוכנים לקבל את זה? כי, בעצם, זה לא שונה במיוחד מהאופן שבו מתנהלות כל הפעולות שלנו בסלולארים. כך נתנו לנו, וכך השתמשנו. ולא משנה שאנחנו מכירים מערכות הפעלה אחרות. זה לא מחשב, זה סלולארי. מותר לו להיות נחות.

לינוקס רולז

כל זה הזכיר לי מניפסט שיאיר, מהטובים באנשים שלא כותבים כאן, שלח לי בזמנו. את המניפסט הזה כתב קארל דאיק, מתכנת עיוור שמנסה לפתח מודולים ללינוקס, שישפרו את חייהם של משתמשים עיוורים. כך נפתח המניפסט:

When reading, writing, designing, or programming, the totally blind individual is inevitably restricted to a one dimensional world, be it speech or braille. This linear stream may take the form of a single-line display on a braille output device, or the words spoken by a speech synthesizer. There are brief moments when the blind user can enjoy the benefits of a 2 dimensional presentation. If he has a braille printer he might print out a chart or spread sheet and explore it with both hands. Indeed, when I studied mathematics at U.C. Berkeley I often had to write the equation, or set of related equations down in braille, and review it as a whole, before I understood it. However, one rarely has the time to construct such a 2 dimensional tactile representation, similar to the screen or the printed page. As a general rule we must admit that the blind user is stuck in one dimension.

הבעיה היא, אם כן, לינאריות. אם אתה עיוור, אתה מחויב לרצף הטקסט. יהא זה כתב ברייל או תוכנת הקראה, אתה כבול לקוד הראשון של השפה: תנועה ברצף הזמן.

דאיק בחר לעבור ללינוקס, למערכת הפעלה שמבוססת על שורות פקודה. אתה מכניס פקודה, והמחשב מגיב. בווינדוז, לעומת זאת, המסך מלא אייקונים, תפריטים נפתחים ונסגרים, והמסך מחולק לאזורים, אזורים שעוורים לא מסוגלים לראות, כצפוי.

הבעיה העיקרית לעיוור היא כמות ה-output המטורפת שהוא מקבל מכל אתר ומכל תפריט. הסיפור האמיתי והמזעזע של, למשל, מכיל כותרת ראשית, פוּטֵר, בר ניווט ואזור לרשומות. זה הרבה מאוד מידע, שלא כולו נחוץ לרוב המשתמשים.

הופה

כרגיל בדברים הללו, בעיה של אנשים מסוימים חושפת פתרונות של אנשים אחרים. לא מזמן התפרסמה בנענע כתבה על חוויית הגלישה של עיוורים ברשת. מהפרספקטיבה של חוויית המשתמש זו שאלה מרתקת, הן מכיוון שהיא משרטטת חוויית גלישה שונה לחלוטין מזו שאנו מכירים, והן בגלל שהיא חושפת את ההנחות המובנות מאליהן של חוויית הגלישה שלנו.

אז איך עיוורים גולשים? כך:

"התוכנה עוברת על המסך ומעניקה לו קודם כל מידע כללי על הדף: כמה לינקים, כותרות או פריימים יש בו. מכיוון שהוא מקבל את המידע הטקסטואלי בצורה קולית ולא ויזואלית – הוא לא יכול לסרוק את כל הדף במבט אחד כפי שעושה המשתמש הרואה. הוא נדרש לקפוץ במהירות בין חלקים שונים בדף על מנת ליצור לעצמו מודל מנטלי של האופן שבו מאורגן הדף, ולדלג בין השדות השונים בלי שתהיה לו את תפיסת המרחב שאנחנו מקבלים כמובנת מאליו כשאנחנו גולשים באינטרנט"

בסך הכל מדובר בפתרון אלגנטי: התוכנה מחלקת את הדף לאזורים, ומתארת לעיוור, בקול, את האזורים הללו. במלים אחרות, התוכנה מחלקת את הדף לשדות משמעות שונים, על מנת להעניק לגולש את ההקשר שבו עליו לתפוס כל שדה כזה.

ואני אומר: הופה!

קבלו את זה: שדות משמעות שונים. אנחנו מכירים את זה מספרים עם הערות שוליים, מדפי גמרא ומקונבנציות ניקוד (סוגריים, למשל [התחכם האיתמר]), אבל מעטים המקומות שבהם אנו זוכים למידה כזו של טקסט תלוי הקשר עיצובי. אנחנו מחלקים דפי אינטרנט לאזורים, ומעבדים את הטקסט ביחס לאזור שבו הוא ממוקם. וגם ההפך, כמובן: אנחנו מביטים בטקסט באזור מסוים, ומבינים ממנו מה תכלית אותו אזור.

אנחנו עושים זאת בקלות ובאוטומטיות, ונדמה לי שאי אפשר לייחס זאת רק למאמצים הניכרים שמושקעים בעניין מצד אנשי חוויית המשתמש, כי גם לפני שהתחום הנ"ל זכה לפופולריות המוצדקת שלו, אתרים היו מעוצבים לפי כמה סכמות קוניציה בסיסיות: גדול זה חשוב, למעלה זה כותרת, בצד זה בצד. אוי, הידד.

 

ומלבד זאת יש לעצור את רצח העם בדארפור 

כללי

גוגל, דלישס והרשת הסמאנטית

24 תגובות

ב-html יש סוג של תוספתן שנקרא מטא-תג. התג הנ"ל מאפשר ליוצר האתר לכתוב כמה מילות מפתח אודות האתר כדי לסייע למנועי החיפוש לפענח ולקטלג את האתר. מנועי החיפוש הראשונים שהסתייעו בתג היו Infoseek ו-AltaVista. שני מנועי חיפוש אחרים הצטרפו אליהם בסביבות 1996, אבל כבר ב-1997 גוועה הפריחה הקצרה הזו, וכיום אין לי מושג מי משתמש בו. כותב המאמר החמוד הזה טוען שמנוע החיפוש Inktomi, שלא הצלחתי למצוא אליו לינק, הוא מנוע החיפוש האחרון שמשתמש עדיין בתג, לאחר שאלטוויסטה הודיעה "לא מזמן" שגם מוותרת על שירותיו. המאמר הזה נכתב ב-2002.

לא קשה לנחש למה מנועי החיפוש מתעלמים מהתג. אנשי SEO (Search Engine Optamization), שהתפתו לשחק עם הצד האפל של הכוח, דחפו לתג המון מלים שונות מתחומים שונים, שרובן לא הופיעו באתר כלל, כדי לקדם את דירוג האתר במנועי חיפוש.

אני מנחש שהאנשים שהמציאו את התג קיוו שיהיה לו עתיד בהיר יותר. המשמעות של החלטת מנועי החיפוש להוריד את התג היא פשוטה – מנועי החיפוש לא סומכים עליכם, לא עוד. 

קליי שירקי, אינטלקטואל רשת שכותב יפה כמו אנגלי, כתב מאמר מקסים באמת על קטגוריזציה ותיוג. למרות שכדאי לקרוא, אסכם בקצרה כמה מהנקודות העיקריות שלו ואגנוב כמה דוגמאות. הכל לשם שמים:

קטגוריות הן דבר די מוכר. הקבצים במחשב, למשל, מסודרים במעין קטגוריות – קובץ בתוך תיקיה שבתוך תיקיה; הספרים בספרייה מסודרים כך גם כן. ×–×” יכול להיות מאוד יעיל. אם, למשל, אתם רוצים למצוא ספר, כל שעליכם לדעת ×–×” על מה הוא, ואז ללכת למדף שמכיל ספרים בתחום ×–×”.

ההיגיון שעומד מאחורי השיטה הוא קיומו הפיזי של הספר. ישנו ספר, והוא לא יכול להימצא בכמה מקומות בו זמנית. לכן, אנחנו נחליט מהו נושא הספר, ונשים אותו במדף המתאים. ואם הספר עוסק בכמה נושאים? נקווה שיש לנו, בין היתר, גם קטגוריה כללית מספיק כדי שהספר יתאים. ואם הוא לא מתאים? יהיה בסדר.

מי עובד ככה? וואלה. מדריך האתרים של וואלה מחולק לקטגוריות, וכל קטגוריה מחולקת לתת-קטגוריות. אם, לדוגמא, אכנס ל"פנאי ובידור" אני אראה שם רשימה של תתי-הקטגוריות שמסתעפות מקטגוריה זו. בין "תחביבים" ל"אופנה" אני אמצא גם "תיאטרון". בצד ימין למילה "תיאטרון" אפשר לראות סימן @ קטן. הסימן הזה מציין ש"תיאטרון" הוא לא חלק מ"פנאי ובידור". "תיאטרון" הוא בכלל חלק מ"אמנות".

בוואלה, שגנבו את ההיגיון מיאהו (שלא יזכו ללינק ממני – ודלישס ×–×” לא יאהו!), אומרים לגולש שתיאטרון ×–×” לא באמת פנאי ובידור. תיאטרון הוא אמנות. הם פשוט שמו את הקישור לתיאטרון למקרה שאתה, הגולש, התבלבלת והלכת לקטגוריה הלא נכונה. ×›×™ תיאטרון הוא אמנות. לא בידור.

אבל תיאטרון הוא לפעמים בידורי בהחלט, לפעמים אפילו יותר בידורי מאמנותי, והעולם לא מתחלק יפה לקטגוריות קבועות מראש. יותר מכך, לפעמים קטגוריות פשוט מאבדות את תוקפן. בספריית הקונגרס האמריקנית יש קטגוריה בשם "Former Soviet Union". לפני 1991 ה-"Former" לא היה שם.

תגיות, לעומת זאת, אינן מוציאות זו את זו. תגיות הן הדבר ×”×–×” שמשתמשים בו ב-youtube, Flickr, ודלישס (אני יודע. כולם ×©×œ יאהו, מלבד יוטיוב. ×–×” לא מצחיק). אני יכול לתייג את אותה כתובת אינטרנט גם ×›"תיאטרון" גם ×›"בידור" וגם ×›-"Fucking_Internet". הקישור הוא לא ספר, הוא יכול להיות ביותר ממקום אחד. דבר נוסף: אין היררכיה. מבחינת דלישס, אני האתר המסוים שתייגתי הוא "תיאטרון" בדיוק כפי שהוא "בידור" או "פאקינג אינטרנט".

והיו במאמר הזה עוד דברים. הרבה דברים. כדאי מאוד.

הסיבה שדלישס ממכר כל כך היא שהוא פותח בפניך את האינטרנט. אתה יכול לעשות לך מנוי RSS על תג מסוים, ולקבל עדכון בכל פעם שמישהו מעלה אתר שתויג בתג זה. את המאמר של שירקי מצאתי כשעשיתי RSS על "categorization". לחצו על הקישור הזה. סביר להניח שתראו את המאמר של שירקי חוזר שוב ושוב, בין כל שאר הקישורים.

אפשר גם לשלב בין תגים. לחפש תג יחד עם תגים אחרים. אפשר לנוע מתג לתג. אתה רק בוחר לך נושא, ומתחיל ללחוץ על לינקים. אנשים כבר עשו את החיפוש בשבילך, תייגו בשבילך, וכל שנותר לעשות זה להקליק.

אבל זה לא מושלם. היחס בין התג לבין האתר המתויג משתנה. בתיוג, למשל, של סרטון סאות'-פארק אני יכול להכניס את התגיות "סאות'פארק", "יוטיוב", "סרט" ו-"מצחיק". כל אחד מתאר משהו שונה אודות הסרטון. למעשה, מה שאני רוצה להגיד הוא משהו כמו "זה סרט מצחיק של סאות'פארק, שמופיע ביוטיוב". במקום זאת, אני בוחר סדרת תגים, והאתר שתייגתי יופיע בכל אחד מהתגים הללו ראשון, כי זה עתה תייגתי אותו.

בכל הנוגע לתיוג אוהבים לדבר על ההיגיון של ההמון. ההמון הורג סטיות תקן. הוא בוחר, בממוצע, לתאר באותם התגים את אותם האתרים, אותן התמונות, אותם הסרטונים. ובכל זאת, מי שעשה מנוי RSS על "סרט" יקבל פתאום את הקישור שלי. ואני בכלל רציתי לכתוב "סדרה". 

האמת היא שתגים ×–×” לא דבר חדש כל כך. גוגל עלו העסק, בערך, מן ההתחלה. "Google Bombing" הוא סלנג שמציין, על פי ויקיפדיה, ניסיון להטות את התוצאות של גוגל באמצעות קישורים. כלומר, אם המון אתרים שונים מקשרים את המלים "אידיוט מושלם" לאתר הבית של ×’'ורג' בוש, האתר יופיע במקום גבוה בחיפוש "אידיוט מושלם" בגוגל. העובדה הזו אומרת לנו משהו על האופן שבו פייג'רנק, אלגוריתם החיפוש של גוגל, עובד – הוא מתייחס, בין היתר, לטקסט של הקישור. גוגל מניח, במידה רבה של צדק, שאם הרבה אנשים קישרו את המלים "אידיוט מושלם" לאתר מסוים, יש לכך סיבה טובה. קצת כמו תגיות, כאמור.

ואנשים באמת נוטים לציין למה הם מקשרים. אם תביטו בפסקה הקודמת תראו שכל הקישורים, למעט האחרון, מציינים פרט כלשהו אודות האתר המקושר. הקישור האחרון, ה"סיבה טובה" שלי, גם הוא בעל מובן, אבל כדי לדעת את זה צריך ללחוץ עליו. מבחינת גוגל, "סיבה טובה" הוא סטיית תקן. ההיגיון של ההמון וכו'. היינו שם.

וחוצמזה, האלגוריתם של גוגל מתחשב בעוד לא מעט דברים: תגי title, h1, מפת האתר, הטקסט וכו'. כנ"ל דלישס. כדי לאזן את סטיות התקן, מאפשרים בדלישס לראות מה התגיות הפופולריות ביותר, שבהן השתמשו אנשים אחרים שתייגו את האתר. בנוסף, אם התחלת לכתוב תג, יציעו לך בדלישס את כל התגים האחרים, שבהם השתמשת, שמתחילים באותן אותיות של תג זה. ראו תמונה.

וזה מקום מרתק, המקום שבו הניסיון להפוך את הרשת ל"רשת סמאנטית" מתחבר עם שימושיות. אף אחד בדלישס לא יאמר לך איזה תג לכתוב, אבל הם בהחלט מוכנים לרמוז, למקרה שאולי שכחת תג הולם.

ההמון מקטלג, והקטלוג עוזר לנו למצוא דברים, שזה בעצם העניין כולו – למצוא. ברשת, היכן שמידע הוא אופן הקיום היחיד, האיש שעושה סדר הוא המלך. אז ההמון מקטלג, ובדלישס מנצלים את הקטגוריות של ההמון. כמו בגוגל. וכמו בגוגל, בדלישס (ובפליקר וביוטיוב וכו') מתחכמים. היום כבר אף אחד לא מבקש מבעלי האתרים לתאר את האתר שלהם. במקום זאת, אנחנו, הגולשים, מתארים את הרשת בשביל מנועי החיפוש. ואנחנו עושים את ×–×” בהתנדבות, בין אם בקישורים ובין אם בתגיות. ולכן בדלישס יוצאים מעורם כדי לעזור.

ושוב, מאחר שהגולשים מתייגים בחינם ומאחר שאף אחד לא מלמד אותם איך לתייג "נכון" (כמו שבוואלה "נכון" לשים את "תיאטרון" תחת "אמנות" דווקא), קשה לדרוש מהם לתייג באופן מורכב מדי.

חשבו על המצב הבא: במקום שדה אחד שבו ממלאים תגים, יהיו שני שדות. הגולש ידרש להכניס בשדה הראשון רק שמות עצם ובשני שמות תואר. אפשר להוסיף גם שדה נוסף שמתאר את סוג הדבר שמוצג -בלוג, רשימת קישורים, סרטון, מאמר – ובשדה הראשון להכניס את המושא – במה האתר עוסק.

אף אחד לא יגע בזה.

אבל יש גם דרכים אחרות. אני חשבתי, בין השאר (ואני מאוד גאה), לתת לכל תגית ערך מספרי שונה על פי הסדר שבו נכתבו התגיות. קחו, למשל, את צירוף התגיות הבא: מאמר, דלישס, תגיות, גוגל, חיפוש, קטגוריזציה, ארוך מדי, וואלה, רשת סמאנטית. עכשיו נניח ששלוש המלים הראשונות (מאמר, דלישס, תגיות) מקבלות את הערך "1", שלוש המלים הבאות מקבלות את הערך "2", והמלים הבאות מקבלות את הערכים "3", "4", "5" וכן הלאה. ונניח שבשיטה שלנו ככל שהמספר נמוך יותר כך הוא גם שווה יותר, כלומר המלים "מאמר", "דלישס" ו"תגיות" שוות יותר מ"וואלה", "רשת סמאנטית" ו"חיפוש". מה פירוש שוות יותר? ובכן, אפשר לומר שהאתר המתויג הוא יותר "דלישס" ו"תגיות" מאשר "רשת סמאנטית". זאת, כמובן, תחת ההנחה שהמלים הראשונות שהגולש יתייג בהן אתר הן פרוטוטיפיות יותר, הולמות יותר, את האתר. הגולש לא צריך לעשות שום דבר נוסף, רק לתייג. כאשר הוא ילחץ על תג מסוים, נניח "דלישס" הוא יקבל אפשרות לראות את האתרים לא רק על פי הסדר שבו תייגו אותם (כאשר האתר שמופיע למעלה הוא האתר האחרון שהתווסף) אלא גם על פי הערך של התג. כלומר, התוצאות הראשונות שיתקבלו יהיו של אתרים ש"דלישס" היתה אחת המלים הראשונות שבהן הם תויגו.

דרך אחרת, שאותה מציע שירקי, היא לתייג את המתייגים. כיום ניתן לראות את רשימת האתרים שתויגו באופן מסוים על ידי משתמש אחד או על ידי כל המשתמשים. כך, אתם יכולים לראות מה אני תייגתי כ"דלישס" ומה כל הגולשים תייגו כ"דלישס". תארו לכם שיתווסף אמצע, שתוכלו לראות מה תייגה קבוצה מסוימת של גולשים תחת תג מסוים.

השיטה שלי מגניבה יותר.

כל זה טוב, כאמור, בשביל החיפוש. מי שמצליח למצוא נעשה עשיר, מי שמצליח להימצא נעשה קיים. אבל מאחר שבשני הצדדים של המשוואה יש כסף, אי אפשר לסמוך על אף אחד. בדלישס, למשל, משתמשים במה שמכונה "link condoms". מוסיפים לתג הקישור את המלים "rel=nofollow", ורובוטי החיפוש של גוגל לא מתייחסים ללינק. לשמור את הספאמרים בחוץ.

הספאמרים ומקדמי האתרים (לא כל מקדמי האתרים, רק המרושעים שבהם) הם האנשים שהרגו את המטא-תג, והאנשים שהכריחו את גוגל, דלישס ואתרים אחרים להתחכם. כי זה, בעצם, מה שהם עושים. במקום לסמוך על האתר הם סומכים על האנשים שמקשרים, והם סומכים עליהם פחות ופחות.

הספאמרים, בעצם, יצרו את השינוי המרכזי ביותר בסמאנטיקה של הרשת, שאפשר להקביל אותו בצורה צולעת למעבר מהאונטולוגי לאפיסטמולוגי. במקום לקבל את עדות האתר על עצמו (אם על ידי מטא-תגים ואם על ידי הטקסט שבאתר), אנחנו משתמשים עתה בעדויותיהם של אחרים. כאשר אתם מגגלים מילה מסוימת בגוגל התוצאות הראשונות שתקבלו יורכבו בחלקן ממידע שנאסף מהאתרים עצמם ובחלקם, בחלק מרכזי שלהם (שקובע, בין השאר, את מיקום האתר בתוצאות החיפוש), ממידע אודות האופן שבו האתרים הללו נתפסים.

יוצא שאנחנו מגגלים קצת בתוך התודעה הקולקטיבית. חפשו ב-Google-Images אחר המילה "jew". לא ברור מה היחס בין הציורים האנטישמיים לבין הקטגוריה הקולקטיבית "יהודי", אבל ברור שהציורים הללו נמצאים שם, ונמצאים במקום גבוה (לאו דווקא בגלל אנטישמיות, אגב. יתכן שהסיבה לכך היא שקריקטורות אנטישמיות הן פשוט תמונות שמקשרים אליהן יותר מאשר לתמונות אחרות של יהודים או ש"יהודי" היא מילה שמופיעה בהן יותר).

דלישס אינו שונה בהרבה, אם כי הוא עדיין יעיל פחות. ובינתיים, עד שהחיפוש יהפוך למותאם אישית, וגוגל ודלישס יביאו לי את האתרים שמתאימים לי במיוחד, הסמאנטיקה של הרשת היא הסמאנטיקה של ההמון. וזה די מדהים, ומקדמי האתרים המרושעים הופכים את כל זה למעניין עוד יותר. כי המאבק על הרשת הסמאנטית, מימי המטא-תג ועד עכשיו, הוא מירוץ החימוש שבין המחפשים לאלו שרוצים להימצא; והמאבק הוא מאבק על הגדרות, שהולך והופך את הרשת למוח אחד מפלצתי, שמדבר בשפה שמשתנה תמיד, בקטגוריות שמחזיקות כמה ימים בלבד, עד הלינק הבא.