אנשים יקרים שקוראים פה

אני נזקקת לעזרתכם בבעיה שמציקה לי כבר כמעט שנתיים- מאז שהתחלתי ללמוד באוניברסיטה דברים שקשורים למדעי החברה.

מי מכם שמכיר את צורת הכתיבה שנכפית על האנשים שרוצים להגיד משהו במדעי החברה, יודע, שנדרש מהם לעצור את שטף הכתיבה שלהם פעמים רבות (ליברמן, 2012). כפי שמודגם בעידון רב בפסקה זו, כדי לעשות הפניה למקורות, בגוף הטקסט.

בעיני זה מכוער מאוד.

לא כיף לכתוב ככה, וגם לא כיף לקרא.

יש הטוענים שמדובר בשריד היסטורי לסדרי עולם עתיקים, לערכים וסכמות משמעות תרבותיים, שמלפני מאות רבות (שאלתיאל, 2012).

יש הטוענים שצורת כתיבה כעורה זו היא כמו הרבה נורמות אחרות שמסדירות התנהגות במרחב ציבורי: חסרת משמעות, שרירותית, אך הפכה לסדר שנשמר מכוח הדבר החברתי הזה שמשמר סדרים שרירותיים (ליברמן ,2012) (מנסה לשחזר שיעור מבוא לסוציולוגיה ומצליחה מספיק כדי שזה יזכיר לכם את אותו שיעור שאתם דווקא זוכרים טוב ממנה)

בסדר, מה שאומרים שאלתיאל וליברמן.

מה שאני רציתי להגיד, זה שלטקסט שקיימים בו רק שמות משפחה, יש אפקט מאוד מוזר.

עוד רציתי להגיד: קורפוס של ידע: ההתנהגות המתועדת הזו, שיח של אנשים שיוצרים וחושבים וכותבים זה עם זה, וזה לזה, וזה על זה-

איך זה ששמותיהם של האנשים הללו, שמתנהגים בו, נעדרים ממנו?

מכניסים רק את שמות המשפחה שלהם.

שם משפחה זה לא השם של הבנאדם. זה השם של המשפוחה שלו.

אז בסדר ששאלתיאל (שאלתיאל, 2012) אולי צודק ואין מאחורי זה משמעות או כוונה. ואולי ליברמן צודקת כשהיא מפרשת אמירה זו של שאלתיאל (ליברמן, 2012) כרמיזה לכך שרמת העוררות שהשאלה גורמת לה, תומכת בכך שמדובר בהמשך מחאתה, על כך שהאקדמיה היא יותר-מידי לא-אישית, באמצעים אחרים. שכל זה מחווה אידיוסינקרטית, לגבי שיח שבו אידיוסינקרטי זו מילה מכוערת

בסדר, וזה.

בלי קשר לטיעונים שלהם, ברור שיש לכתיבה כזו אפקט.

בכל הכתבים האלה, אין אף איש. אין אף שם של איש. רק שמות של המשפחות שלהם.

זה מוזר לי.

אם יש איזשהו שם, איזשהו איש פרטי מיוצג בכינוי פרטי, אלו מושאי המחקר, מושאי הכתיבה. בלבד.

לא-אנשים כותבים על אנשים.

בספרות דמיונית מרשים להגיד, שאם יש אפקט אז יש תחבולה. אנשים אפילו המציאו מרחב ביניים תיאורטי שבו חי המחבר המובלע. בספרות, המחבר המובלע הוא כמו מניפולטור שעושה עלינו תחבולות בשביל האפקטים, בשביל לעורר בקורא משהו כלשהו.

כמו שבספרות דמיונית אפשר להגיד את זה,

רציתי לבדוק אם אפשר להגיד את זה גם על הספרות של המדע (שהוא גם במידת מה בדיוני(דפנה, 2012)( http://www.12dakot.com/secondary/83))

והאם אפשר להשתמש בצורת החשיבה הזו על טקסטים כדי להבין את המקרה המוזר של היעדרות שמות האנשים מיצירותיהם.

ההיעדרות, כתחבולה מוזרה של כללי הכתיבה במדעי החברה.

לשם כך הייתי רוצה להתמקד, לא במניפולטור המדומיין, אלא באפקט.

ובשאלה: מה יכולה להיות המשמעות של תחבולה כזו. משמעות במובן של שימוש (לודוויג, מתישהו).

ההתמקדות והאפקט שאני מבקשת, יכולים לקרות בהנחת מרחב ביניים דמיוני-תיאורטי שבו לכל אפקט על הקורא יש קונסטרוקט תיאורטי מכונן. הוא התחבולן המדומיין, סליחה, המחבר המובלע. (ובמקרה הזה: המחבר המובלע של כללי הAPA)

כדי להתחיל לענות לעצמי,

אני יכולה לחשוב על מרחבים אחרים שבהם האנשים לא נקראים בשמות שלהם, אלא בשמות של המשפחות שלהם (שזה מוזר מאוד). כמו בבתי חולים (דר' ליברמן), בצבא (רב פקדית ליברמן). ואני גם חושבת שיש עוד מרחבים כאלה, שלא נחשבים לי כרגע.

במרחבי העשייה הללו, הכינוי הלא-אישי הוא מאוד שימושי ומובהק באפקט שלו.

מתוך כך, אני תוהה עד כמה התחבולן הדמיוני,שממציא את הAPA בכל פעם שאיש כותב לפי הכללים שלו,

עד כמה התחבולן הזה חושב שמחשבה, מחקר, יצירה, הבניית ידע, וייצוג מציאות הם דברים אובייקטיביים, בלתי אישיים. שהדיבור בהם צריך להיעשות מבלי להזכיר את שמות המדברים.

וכמה מוזר, לתייג בן אדם, לפי השם, שהמשפחה שלו כולה, נושאת.

באמת שזה פתאום מוזר מאוד.

אבל מה שחשבתי כדי להתחיל לענות לעצמי לא מספיק לי. אוף.

קוראות יקרים. אנא עיזרו לי.

אני ממש קרובה לכתוב את מטלת ההגשה הקרובה שלי באיזכור שמותיהם הפרטיים בלבד, של האנשים שכתבו את החומרים עליהם אבסס את סקירת הספרות שבה.

על כך, אענש

וזה לא יהיה לי נעים.

תודה רבה לכם, מראש. באמת.

עדיה.

נ.ב

סליחה שכתבתי הכל רק בלשון זכר.

אני אוהבת לקרא דברים שפונים לכל הקוראים בנקבה. אבל אם אני כותבת ככה אז אני לא נשמעת לי כמו עצמי. אולי כשאגדל.

בנתיים: תדמיינו בבקשה שזה באנגלית. ככה זה גם נחשב יותר יוקרתי וגם יותר יפה מגדרית.