ארכיון תגיות: שפה

איך זה שכולם אוהבים את "ארץ נהדרת", או: פני יאנוס של הסאטירה הפופולרית

אם יש משהו טוב בטוקבקים, זאת הדרך שבה הם מחסלים כל אשליה בדבר השליטה של המוען במסר שהוא משחרר. ככה טוקבקים יכולים לעזור לנו לפתור תעלומות כמו הפופולריות האדירה של תוכניות סאטירה שמעבירות ביקורת רדיקלית לכאורה, לצד הפופולריות האדירה לא פחות של מי שמבקשים להשתיק את קול הביקורת שמגיע מארגוני חברה אזרחית.

קחו לדוגמה את קליפ הראפ של צמד ההיפ הופ הפיקטיבי X-Plane ששודר ב"ארץ נהדרת" בזמן מלחמת עזה. אני, ורוב חבריי, קראנו את הקליפ כסאטירה נשכנית ביותר על הצדקנות הצבועה והנואלת של "ההסברה" הישראלית. קשה היה לא לעשות כן, לנוכח ליריקה כמו:

Look on us
Look on them
מי יותר דומה לכם?
We have McDonalds
תיכף H&M
אפילו סודוך לא הגיע אליהם!

שלא לדבר על הסימפול המתוזמן היטב של "שריפה אחים, שריפה".

אבל בחינה של יותר ממאתיים התגובות מראה שהקריאה הרווחת היתה רחוקה מאד מזו שלנו. ולא שלא אהבו את השיר; להפך, רוב רובן של התגובות חיוביות מאד. רבים מן הטוקבקיסטים אף ממליצים להפיץ את השיר לחברים בחו"ל כחלק ממאמץ ההסברה. כלומר, את מה שאנחנו קראנו כביקורת קשה על השיח הישראלי על המלחמה, הם קראו כחלק אינטגרלי מאותו שיח; ולא רק זאת, אלא שהייתה חפיפה כמעט מלאה בין אופני קריאת השיר לבין דעות לגבי המלחמה. החשבון פשוט: + * + = + וגם – * – = +. ×›×›×” או ×›×›×” "ארץ נהדרת" מנצחת. אבל איך לעזאזל ×–×” קורה?

בורדייה ופאסרון כותבים כדלהלן אודות ההבדלים המעמדיים ביחס לשפה:

… it is in the relation to language that one finds the principle underlying the most visible differences between bourgeois language and working-class language. … [W]orking-class language … manifests itself in the tendency to … shun the bombast of fine words and the turgidity of grand emotions, through banter, rudeness and ribaldry, manners of being and doing characteristic of classes who are never fully given the social conditions for the severance between objective denotation and subjective connotation, between the things seen and all they owe to the viewpoint from which they are seen.

כמובן, אם ההבחנה היא בין "מלים יפות ורגשות אציליים" לבין "פטפוט, גסות רוח וחספוס" אז X-Plane נופלים בלי שום ספק בקטגוריה השנייה. אבל ההבחנה איננה בין סגנונות שונים, אלא בין יחסים שונים לשפה: הבורגנות (במקרה זה הכוונה היא לבעלי ההון התרבותי, או המעמדות המשכילים) רואה בשפה עצמה אובייקט נוח לתמרון ויפה למשחק, בעוד שעבור הפרולטריון המרכז הוא תמיד הרפרנט של השפה. מכאן שמחתה של הטוקבקיסטית "אשקלונית" על האפקטים הישירים של הקליפ:

זה המצב ובאמת השיר הזה ממש מצחיק באותו זמן היה לנו צפירה ובימקום לבכות כמו שאני תמיד רגילה ישבתי וצחקתי והינה ניכנסתי לאתר ואני ממשיכה לשמוע אותו זה שיר אחד היפים אני מקווה שהמילחמה הזאות תיגמר כל מה שישאר לנו זה רק לצחוק

אז מה בעצם מצחיק בשיר, אם הוא לא נתפס כאירוני? הצחוק, על אף התיאורטיזציות הבורגניות שלו, איננו בהכרח אפקט של התנגדות לכוח. לעתים מה שמצחיק הוא דווקא שחרורו הסופי של הכוח ממגבלות שהושתו עליו, כענק הפורץ מכבליו ומתמתח. אני חושב שמה שמצחיק את הטוקבקיסטים בשיר הוא הגושפנקא שהוא נותן להם להתנער מה"מלים היפות והרגשות האציליים" שמאפיינים את קמפיין ההסברה הרשמי. זה גם המניע שמביא מגיבים רבים להמליץ לחבריהם לשלוח את הקליפ לחברים בחו"ל במסגרת קמפיין "הסברה מלמטה".

אבל כאן נכנסים לתמונה טוקבקיסטים אחרים, שמזהירים את חבריהם מהעברה פזיזה של הדברים הלאה:

****רק אותנו זה מצחיק- אל תפיצו בעולם!!!!*****

עד כמה שאני מאוד אוהבת את הקליפ ולא מפסיקה לצחוק, ואני עוד גרה בדרום בלב המהומה, ×–×” לא קליפ הסברתי לחו"ל. יש כאן ביקורת קלה נגד השלטון ("if you asks us what we want, we say -…"), אנשים יגידו שאפילו הישראלים עצמם לא מבינים מה מטרות הפעולה- מה שמוציא אותה כמיותרת ו"רצח עם נוראי" עוד יותר, במקום לדחוף את ההסברה הישראלית הסובבת סביב עניין הטילים על שדרות אתם עלולים להחזיר את המצב אחורה. הבידור ×”×–×” לא מצחיק את האנשים שמתעניינים באקטואליה במזה"ת, לצד ילד פצוע בעזה להראות את הקליפ שאנחנו צוחקים על המצב שלנו, כשאנחנו ×›"×› מנסים להסביר לעולם שהמצב אצלינו קשה כבר 8 שנים, ×–×” פשוט תדמית רעה והפצה של הקליפ ביו טיוב רק תזיק לנו. שוב, אני מאוד אוהבת את השיר והוא מצחיק אותי, אבל ×–×” מתאים רק לנו הישראלים- לא לבריטים או הצרפתים שחושבים שאנחנו עושים שואה בעזה. אנחנו ניצא גזענים יותר ממה שחושבים עלינו עכשיו.

כאן כבר אפשר לראות שהניגוד בין שני היחסים לשפה יוצר דיאלקטיקה שתוצאותיה מרובות. אצל הכותבת יש אופנוּת ביניים של היחס לשפה: לצד ההנאה העממית מהקליפ ("אני מאוד אוהבת את השיר והוא מצחיק אותי") יש גם דאגה בורגנית (או שמא זעיר-בורגנית) ל"איך זה יישמע באוזני אחרים". אופנות ביניים נוספת מביע טוקבקיסט אחר, שטוען שהשיר דווקא ישרת את מטרות ההסברה הישראלית, כי הוא יראה שישראל היא דמוקרטיה שבה הסאטירה מותרת ואף זוכה לעידוד.

ניתן לזהות את היחס הבורגני לשפה מבלי להיות שותף לו. למשל, אחד הטוקבקיסטים כותב תחת הכותרת "ארץ נהדרת היא התוכנית הכי שמאלנית שיש" כי "כל הרעיון של הקליפ הזה מלא ציניות ובא להראות כמה אנחנו מפונקים לעומת אזרחי עזה אתם סתם מתלהבים." מגיב אחר כותב ל"לכל הטיפשים שלא הבינו" ש:

יש כאן ביקורת על ישראל והצבא. כותבי ארץ נהדרת צריכים להתחיל לכתוב סדרות על ישראל לערוצים האיראנים והסורים סטייל 'הפרוטוקלים של זקני ציון.'

הטיפשים, כמובן, הם מי ששרויים ביחס נחות מזה של הכותב כלפי השפה של הקליפ.

אלו הן רק דוגמאות ספורות. מעיון בהמשך הדיון אפשר לגלות וריאציות הולכות ומתרבות על הדיאלקטיקה הזאת בין יחסים אל השפה, אבל אני אעצור כאן ואחזור לשאלה שעמה התחלתי. לסאטירה הפופולרית בסגנון ארץ נהדרת יש פני יאנוס: הייצוג הבוטה והישיר שהיא מעניקה לדיבור העממי, הלא-מלוטש, שמתנער מהתעסקות באופני שידורו וקליטתו, יכול להיתפס בשתי דרכים מנוגדות. מי שניחן ביחס בורגני ואירוני כלפי השפה יבין אותו כביקורת קטלנית על השיח שהוא מייצג; מי שמתייחס אל השפה כאל מדיום שקוף יראה בו אישוש וחיזוק לדרך שבה הוא עצמו תופס את המציאות. מאידך, אי-נחת כלפי השפה של הקליפ תהיה מנת חלקם של מי שנקלעים לעמדת ביניים: יחס חיובי כלפי השפה המיוצגת (שפת המיליטריזם העממי במקרה שלנו) יחד עם מודעות בורגנית (קרי שוללנית) לאפקט של השפה הזאת כאשר היא מוצאת מהקשרה.

×™×”×™×” מעניין לבחון בהקשר ×”×–×” את סדרת המערכונים של "ארץ נהדרת" בכיכובה של ליטל מעתוק (לדוגמא), שמייצגת בבוטות יתרה את מלחמת הדורות המשתוללת במערכת החינוך הישראלית. כיוון שהמחלוקת הזו חולקת את המעמדות העממיים לשניים על פי הבדלי גיל, פה ניתן להעריך שהדברים ייראו קצת אחרת. אני משער שמי שייהנו יותר מכול מהמערכונים הם הילדים, שתופסים את הייצוג כחיזוק לצד שלהם במלחמה ואינם נזקקים לפרשנות ביקורתית כלשהי (+ * + = +). מבוגרים בורגנים, המודאגים ממצבה של מערכת החינוך ויודעים להעריך את הייצוג כביקורתי, גם הם עשויים ליהנות מהמערכונים (– * – = +). מי שייחרדו יותר מכול הם מבוגרים בעלי יחס פרולטרי לשפה שיראו (בצדק) את המערכונים ככתב הרשאה לפורענות בבתי הספר.

לא דיברתי כאן, ובכוונה, על מניעיהם של מפיקי הסאטירה, שלמען האמת מעניינים אותי הרבה פחות מאופנויות התגובה לתוצרים שלהם. עם זאת, מן הסתם הדברים יכולים להישמע כהאשמה בצביעות, ואפשר לחזות מראש אסטרטגיית הגנה של "אמת דיברתי". הסאטירה, כך ייאמר, מציבה מראה ריאליסטית אל מול פניה של החברה. אני לא מתכחש לכך. למעשה, אילו החיקוי של השיח העממי לא היה כה מדויק, אף אחד משני פרצופיו של יאנוס לא היה מצליח במשימתו. במובן הזה יוצרי "ארץ נהדרת" עושים את מלאכתם נאמנה. אולם ההשקפה שלפיה לריאליזם הזה יש תפקיד חברתי מתקדם שאינו תלוי באופן קליטתו היא ארטפאקט של אותו יחס בורגני לשפה שאותו שמתי כאן על השולחן. אמנם הביקורת הריאליסטית של הביקורת הריאליסטית מותירה אותנו מבודדים יותר משהיינו קודם, אך ממילא היינו מבודדים מלכתחילה.


Reproduction in Education, Society and Culture, p. 116-7, הדגשה שלי.

לאריין

1. או: שיחת הוועידה שבשמיים

לא מזמן ניסינו, שלושה עיתונאי טכנולוגיה, לערוך שיחת ועידה. אף אחד מאיתנו לא ידע איך, אז השתמשנו בגוגל. לא עזר. לאחר שלושה מדריכים לקויים (של בזק, פלאפון וסלקום), התחברנו כולנו ל-JAJAH, והיתה לנו תקומה.

שלושתנו יודעים להשתמש בטלפון. אנחנו יודעים להרים את השפופרת, לחייג מספר ולהמתין. אנחנו יודעים איך לנתק שיחה, וחלקנו יודעים גם לשים שיחה בהמתנה. שיחת ועידה, מצד שני, לא.

וזה מעניין, ולא כל כך מדהים. מעניין גם שהמפלט הראשון שלנו ×”×™×” אזור טכנולוגי אחר – הרשת. אנחנו אולי לא יודעים לבצע שיחת ועידה (ואם ×–×” תלוי באינטרנט העברי, איש לא ידע), אבל אנחנו יודעים מאיפה אפשר ללמוד. וכאשר גם ×–×” מכזיב, אנחנו יודעים איפה נוכל למצוא פתרון חלופי.

2. או: זיכרון של רווח

פאקינג וורדפרס. מכאן

התקנתי גם וורדפרס חדש, שבקרוב אולי תוזמנו אליו. קראתי את ההוראות של חנית, עשיתי את המבוקש, והיה לנו וורדפרס. בשלב האחרון, ביקש ממני הוורדפרס את כתובת האימייל. הכנסתי אותה, לחצתי "שלח". לחצתי "שלח", והוורדפרס טען שאין חיה כזו. הבטתי בכתובת, הבטתי באימייל, והכתובת אותה כתובת. לאחר שתי דקות, הבנתי שכנראה הכנסתי רווח מיותר בין תחילת הטופס לבין הכתובת. רווח מיותר ובלתי נראה. וכך היה, והיתה לנו תקומה.

3. או: גמגומים וטשרניחובסקי

המילה שחשבתי עליה בהקשר הזה היתה "אוריינות", אבל זה לא בדיוק זה. אבן שושן טוען שאוריינות היא "היכולת לקרוא ולכתוב, היכולת להשתמש בשפה על כל משלביה ורבדיה" ו"היכולת להשתמש בטכנולוגיות מידע שונות". זה זה, אבל לא בדיוק. כי "היכולת לקרוא ולכתוב" או "היכולת להשתמש בשפה" אינם קרובים ל"יכולת להשתמש בשפה על כל משלביה ורבדיה". ולמרות שאבן שושן לא מזכיר זאת, גם היכולת להשתמש בטכנולוגיות מידע שונות אינה זהה ליכולת להשתמש בטכנולוגיות אלו על כל משלביהן ורבדיהן. זה הפער שבין גמגום לדיבור, או שבין ידיעה לאינסטינקט. מערכות החינוך שלנו כמעט לעולם אינן מצליחות לגשר על הפער הזה, ויתכן שאחת הסיבות לכך היא שהן אינן מנסות. ברוב המקרים, לא מלמדים אותנו אוריינות אלא כשירות.

דמיינו סקאלה בדיונית של "ידיעת השפה העברית". אוריינות היא השטח בין אמצע הסקאלה לבין הקצה הרחוק שלה, שטח שמתחיל בדוברים ילידים ומסתיים בברנר וטשרניחובסקי. אני לא בטוח כלל שכשירות מופיעה על הסקאלה הזו; כשירות היא מה שצריך כדי להיכנס לסקאלה מלכתחילה.

אבל גם אם מערכות החינוך היו משתדלות באמת, נורא קשה לאָרְייֶן אדם. אנחנו יכולים ללמד את הטריקים הקטנים, את הקללות או את קיצורי המקשים, אך נתח מידע אדיר נותר בחוץ. הרווח המיותר שהכנסתי בטופס האימייל יכול היה לחרפן אדם אחר במשך שעות. אי אז, גם אני, כנראה, התחרפנתי ממקרה דומה. הכל נראה בסדר, אבל העסק לא פועל. מתי למדנו שאם נכה בטלוויזיה היא עשויה לחזור לפעול? מתי למדנו שאם שההד שאפשר לשמוע לפעמים בטלפון הוא באג מקובל? מתי למדנו להבחין בין באג מקובל לבאג קטסטרופלי? לפעמים אני מדבר בטלפון הקווי, ושומע ברקע אישה זקנה מלהגת. אני לא יודע למה זה קורה (יאיר טוען שזה קשור להתאבכות), אבל אני יודע שזה בסדר, ולא צריך לקנות טלפון חדש.

לימדתי את ההורים שלי להשתמש בג'ימייל, אבל הם ממשיכים עם האאוטלוק. כמה דברים לא לימדתי אותם, ×›×™ לא חשבתי עליהם כדברים שיש ללמד? ואולי הם לא ניסו אפילו להשתמש בג'ימייל, ×›×™ הם ניחשו את כל מה שלא לימדתי. לכל מכשיר אוריינות חדשה, ואין מי שילמד. לאינטרנט אוריינות משלו, אבל גם אינספור אוריינויות קטנות – לכל אתר ואפליקציה. המהירות שבה כל ×–×” קורה קצת מפחידה. אני זוכר כיצד פספסתי את המעבר מנורטון קומנדר לווינדוז, ובמשך שלוש שנים לא ידעתי איך להתעסק עם המחשב. בקרוב תצא מערכת הפעלה חדשה, ואף אחד לא יספר לך שהיא הולכת לשלוט בשוק. תישאר עם ×”-XP עד שיהיה מאוחר מדי. בגלל ×–×” האתר ×”×–×” לא מצחיק אותי. יש בו צורך.

4. או: דפי גמרא ופרפרזות על דה-סוסיר

להבחין בין כשירות לאוריינות ×–×” לא הרבה יותר ממשחק בהגדרות. אפשר, באותה מידה, לדבר על דרגות שונות של כשירות. ×–×” לא באמת משנה. אבל יש כאן, בכל זאת, משהו מוזר. איכשהו, דרגות שונות של כשירות לשונית לא נראות לי כשייכות לאותה קטגוריה. אתאר זאת כך – ידיעת שפה אינה שקולה לידיעת דיבור, וידיעת דיבור אינה שקולה לידיעת דיבור בקבוצה מסוימת. הכשירות הלשונית מתחרפנת תמיד בדרכה לביצוע. כלומר, כדי לדבר, לכתוב, לשתוק, צריך יותר מאוצר המלים והתחביר שאצורים אצלנו בראש.

וזה כך, בין השאר, משום שכל ביצוע הוא ממשק של כמה כשירויות שונות. לכתוב אינו לדבר. כתיבה דורשת ממך הכרת סימנים אחרים (אותיות כתובות, ניקוד), לדעת כיצד להחזיק עט או להקליד, להכיר את כיווניות הכתיבה, היכן והאם כדאי לשים שוליים בדף, ואפילו כיצד מנווטים בספר. דף גמרא, למשל, מחולק לאזורי משמעות, לשטחים שהטקסט שנכתב בהם אמור להיקרא בהקשר שונה. בספר, לעומת זאת, אנחנו יודעים שחלק הארי של הדף הוא "דבר המחבר", והמספרים הקטנים שלמעלה הם עזרי ניווט, מטא-מידע.

לכתוב על דף לא דומה לכתיבה בוורד, ושניהם לא דומים לכתיבה בבלוג; כתיבה בבלוג אינה דומה לכתיבה בסיפור האמיתי והמזעזע של. ואפילו הכשירות של לכתוב בסיפור האמיתי והמזעזע של מחולקת לכשירויות שונות, מידיעת הוורדפרס ועד הכרת סוג השיח שמתקיים כאן. אפשר ללמוד את זה, לא ללמד.

5. או: אזורי שגיאה חופשיים

אז חשבתי, בתור התחלה, לבקש מכם, מגיבי-על שכמותכם, לכתוב את כל הדברים הקטנים האלה – הרווח בטופס הכנסת האימייל, המכה על הטלוויזיה. ×–×” ×™×”×™×” נחמד. מצד שני, ×–×” לא יעזור. לא באמת. יש יותר מדי רווחים כאלה, מידע ברור מאליו, מכדי שניתן ×™×”×™×” ליצור רשימה.

כי אולי הדרך היחידה ללמד את ההורים שלי להשתמש בג'ימייל היא להוריד קונדום וירטואלי, ולתת להם לטעות עד אובדן חושים, בלי אחריות או תסכול. האנשים היחידים שאני מכיר שמבינים משהו במחשב שלהם הם אלו שהיו מוכנים להרוס אותו. וזה נכון גם לגבי שפה, גם לגבי טלפונים. אולי הגיע הזמן שנפסיק ללמוד, ונתחיל לשחק.

6. או: צעצוע

ליסה, מורה אמריקנית שהכיר לי אסא, ניסחה פעם מבחן לקמוס יפהפה לידיעת שפה אצל ילדים. אפשר לראות אם ילד חש בנוח בשפה, לדבריה, אם הוא משחק בה. אבל משפט התנאי הזה אמיתי גם אם הופכים את המשתנים: אם ילד ישחק בשפה, הוא יחוש בה בנוח.

לחוש בנוח ולשחק מניחים ×–×” את ×–×”, במידה מסוימת; הן דרישות קדם נהדרות לכל התחלה של אוריינות, בכל דבר שלא ×™×”×™×” – הן תובעות מהאוריין התעלמות, לפחות חלקית, מהטלאולוגיה של העצם, ממטרתו המוצהרת. שפה היא לא רק אמצעי תקשורת, היא גם צעצוע, וחומר וטכנולוגיה.

אני כותב כי אני רוצה לספר לכם משהו; אבל אני רוצה שתדעו שאני חשבתי על אותו משהו; אני רוצה תשואות, כן, אבל אני רוצה גם תשואות לבלוג, וקצת, אולי, לסדר, במהלך הכתיבה, את הבלאגן שהלך אצלי בראש לפני כן; אני כותב, כלומר, כדי לחשוב; ואני כותב כדי להנות מהמלים, וחושב כדי להזין את הבלוג. ואם זה לא צעצוע, וזו אינה טכנולוגיה, איני יודע מה כן.

היקום האונומטופאי

הייתי בפריז וגם ברומא, אילפתי אריות ונמרים, גרתי בתוך עצמי וגו'. מרחבים ריבוא גמעתי, ועדיין יש מרחב גדול אחד בו לא ביקרתי מעולם, וכל אימת שמתגנבת שמועה לאוזני או גלויה לפתחי אני נמלא קנאה מאכלת, מרירה. זהו השטח הלא נודע המשתרע בין המחשבה והמילה. אני מוכרח לסייג מראש שאנשים יותר חכמים ו-ודאי יותר משכילים ממני כבר כתבו על הנושא ×”×–×” מזווית מדעית/פילוסופית הרבה יותר רצינית, אבל הפוסט ×”×–×” לא מדבר בפילוסופית. הוא לא יכול. חסרה לו חוליה. כאמור, אף פעם לא ביקרתי במרחב שבין המחשבה והמילה. כשהייתי צעיר יותר, צעיר ממש, ושרידים של הוויה טרום-מילולית עדיין קרקשו לי בתת המודע, הייתי מנסח את השאלה בערך ×›×›×”: איך תינוק חושב? התמיהה היתה בדבר הצורה שמחשבה מתגלגלת אליה בדעתו של תינוק שעדיין לא רכש שפה. רק שנים אחר כך הבנתי שבעיני הרבה אנשים הסוגיה בכלל לא רלוונטית – התודעה שלהם ממשיכה להתקיים במרחבים לא מילוליים. המילים הן גלגול מאוחר, מטמורפוזה שהמחשבה נאלצת לעבור בדרך לתקשורת עם העולם החיצון. אשר לתודעה – – – ובכן, יש לה את דרכיה המרומזות לתקשר עם עצמה.

אבל אני פשוט לא מכיר את הדרכים האלה. חיפשתי וחיפשתי ולבסוף נכנעתי והבנתי שגבולות ההכרה שלי תוחמים כך את העולם, שתודעה וטקסט אחד הם. את ההפרדה העמוקה בין האידיאה של רעיון ובין הנוסח אני לא מסוגל לעשות – מבחינתי ×–×” לא יותר מאשר הפער בין נוסח כושל לבין נוסח אחר, "אידיאי". יתר על כן, ×–×” כבר כמה שנים, מאז הבנתי שמשהו כנראה חסר לי שם, שאני מבחין בתופעה משונה במיוחד: תובנות באות לי דרך קבע בצורת שיחות-מדומיינות, בהן אני כבר מתאר את התובנה. ×–×” יכול להיות עם חברים, בראיון לעיתון או אפילו בלי נמען ספציפי. פשוט, במקום להבין משהו וללכת לתאר אותו, אני מתאר משהו בדמיוני ודרך כך מבין אותו.

גם הפוסט הזה, אגב, נולד כפוסט. בתוך הראש שלי. הוא היה מוכרח להיכתב בדמיוני כדי להנביט את המחשבה שהוא מבטא.

ואני מתעצבן כשאני שומע אנשים מדברים על תחושות שאי אפשר לבטא במילים. אם ×–×” לא אולקוס – שגם בשבילו יש מילה – אני כנראה לא מכיר את ×–×”. אני מתעצבן כשאנשים מגיבים לדבריי ב"×–×” כל כך אנליטי", או משהו; בהתחלה אני מתעצבן ×›×™ אני חושב שהם מעמידים פנים, ואחר כך מתעצבן יותר, ×›×™ אני מבין שהם כנראה מכירים משהו שאני לא.

אני כותב את השורות האלה ומבין תוך כדי שזה לא מדויק, שזאת הגזמה. קורה, אפילו קורה הרבה, שאני מרגיש משהו ולא יודע מה ×–×”. אבל כשאני לא יודע, אני אשכרה לא יודע. לא "מתקשה להסביר", לא "לא מוצא מילים", פשוט לא יודע. לכן כנראה שווה לחדד ולומר שהאחדות מתקיימת לא בין המחשבה/תחושה/הרגשה והמילה, ×›×™ אם בין הידיעה והמילה. וכאן, בעצם, אני יכול גם לתחום, בגבולות ברורים, את המרחב ×”×–×” שעיני טרם שזפו: שם, בין ההרגשה והמילה, עוד קילומטר אחד שאנשים צריכים לגמוע, כשכבר יש להם הבנה פנימית מלאה של מצב מנטלי אבל עדיין אין להם טקסט בשבילו. במילים אחרות, יש שם, במקום ההוא, זן אחר של הכרה. זן שלא נתקלתי בו; המחשבות שלי פשוט לא הולכות בדרך הזאת. הן תמיד קופצות דרך איזו פרצה בגדר מ"סימן שאלה" היישר אל "תיאור ורבלי". המדבר שבאמצע הוא מיסטיות גמורה מבחינתי. אני לא מסוגל לדמיין אותו כמו שהגיבורים של "שקיעה" לא מסוגלים לדמיין את היקום – ×–×” פשוט מעבר לגבולות המוחלטים של התפיסה שלי. אז אם מישהו מכם נוסע לשם בקרוב, אני אשמח מאוד לטרמפ. ואם הרכב מלא, אני מוכן להסתתר בתא המטען.