ארכיון תגיות: שקר

תעצרו את הצפירה, אני רוצה לרדת

היום, פתאום, חזר אלי יום הזיכרון של הילדות. זאת אומרת ההרגשה של יום הזיכרון של הילדות.

לא יודעת איך זה בימינו. פולחן הילד התחזק מאוד בארץ בעשור-שניים האחרונים. אבל אני גדלתי בשנות השבעים-שמונים. וההרגשה הזאת שחזרה אלי היום, היא לא היתה המילים של יום הזיכרון מהילדות. לא העצב והשכול ובמותם ציוו לנו את החיים. היא היתה הדבר הגולמי שהסתתר מאחורי המילים. בעיקר מאחורי מילים כמו זיו העלומים וחמדת הגבורה וכנפי השכינה. הדבר הגולמי שאז, בזמן אמת, לא היו לי מילים בשבילו והיום פתאום יש לי.

והדבר הזה, המסר שאף אחד לא אמר בקול רם אבל אני קלטתי אותו מכל הכיוונים, זה שבעצם להיות חלל צה"ל זה הכי שווה. שאם הייתי ישרה לגמרי בכל הפעמים שעניתי או לא עניתי לשאלה "מה את רוצה להיות כשתהיי גדולה", אז התשובה היתה שהכי אני רוצה להיות חלל צה"ל.

מה זאת אומרת, זה ברור לגמרי. החללים היו תמיד הכי יפים בכיתה שלהם. הכי מצחיקים. הכי חכמים. מנגנים הכי יפה. המדריכים הכי שווים בתנועה. עם החברה הכי יפה. וכל הבנות העריצו אותם. וכל הבנים חיקו אותם. ובקרב הם היו הכי גיבורים. וכשהם מתו, הכל סביבם התרוקן ממשמעות.

וכל האחרים, האנשים שלא היו חללי צה"ל, כמו ההורים שלי והדודים שלי והמורים שלי ובעצם כל מי שהכרתי, כל אלה היו סתם מבוגרים משעממים עם חיים רגילים ואפורים, בלי זיועלומים וחמדתגבורה וכנפישכינה. בלי משמעות.

אצל הפרוטסטנטים (או אולי רק הקלויניסטים, אין לי כוח לבדוק) אם אתה זוכה להצלחה חומרית בעולם הזה, סימן שאתה מנבחרי האל ותזכה גם לעולם הבא. מה שנחת עלי היום, מה שהבנתי, זה שהאתוס הסודי שגדלתי עליו הוא שלהיות חלל צה"ל בישראל של שנות השבעים היה כמו להיות איש עסקים מצליח אצל הפרוטסטנטים. זה האות, זה הסימן שאתה באמת הכי בעולם. ואני כמובן רציתי להיות הכי בעולם.

(לא היה לי שום סיכוי, כמובן. אני בת.)

 

 

בשבחי השקרן

[זהירות, פוסט תיאורטי]

לפני כמה חודשים פרסמה כאן קרן את הפוסט הראשון שלה, שהצילח להכניס אותי לסרטים תיאורטיים מתסכלים, ואז קצת שכחתי ממנו. בכלליות, קרן טוענת שאין שום סיבה להניח שאם מישהו משקר – ובבדיון, מספר דברים שלא קרו מעולם – פירוש הדבר שהוא הקים דובר נוסף, שבכדי לשקר או לספר בדיון על אדם לעטות פרסונה.

אם אתה אומר "מישהו עשה משהו" למרות שברור שאין מישהו ואין משהו בעולם שלך אלא רק בעולם בדוי, צריך שזה לא תהיה אתה שאומר את זה, צריך שזה יהיה מישהו אחר שמבחינתו זה כן בעולם שלו, ולכן צריך תמיד עוד שכבה של מספר, ולכן הוא תמיד נבדל מהמחבר המובלע עקרונית אפילו אם הוא זהה לו מכל בחינה אחרת, ולכן יש שלוש רמות.

עכשיו, בסמינר על הנמען בבדיון יצא לי לקרוא מאמר משונה של אחד, פיטר רבינוביץ', שלוקח את ההנחה הזו אד-אבסורדום, שלא במכוון, כמובן. השאלה שמעניינת את רבינוביץ' היא שאלת האמת בבדיון. אנחנו מחזיקים ביחס כפול ליצירות בדיוניות; אנו צריכים לדעת שהן בדויות, אך להתייחס אליהן, סימולטנית, כאמיתיות, במידה מסוימת. הצופה באותלו לא ירוץ לבמה כדי להציל את דזדמונה, אולם הוא עדיין יתאבל עליה.

יצירות בדיון, הוא טוען, הן חיקוי, ולכן – שימו לב – יש בהן, לכל הפחות, שתי מסגרות תקשורת: המחבר שפונה לקוראים והמספר, שפונה לנמענים משלו. עד כאן, אני קונה את ×–×”, להבדיל מקרן. אבל אם יש שני קשקשנים שונים, אין פירוש הדבר שיש רק שני נמענים. לא, רבינוביץ' רואה ארבעה.

ראשית, ישנו הקהל הממשי (actual audience) של המחבר, אותם אנשים בשר ודם שקוראים את היצירה בפועל. שנית, ישנו הנמען האוטוריטרי (authorial audience) (ואכן, זה לא מתרגם יפה לעברית, למרבה הזוועה), הנמען או קבוצת הנמענים שאליהם מכוון המחבר את דבריו. נמען זה יכול להיבדל מהנמען הממשי בכמה וכמה צירים, בין אם באידיאולוגיה ונורמות מוסריות ואסתטיות ובין אם בזמן ההיסטורי בו הם נתונים, או בכמות הידע שהם מחזיקים בו.

סוג נמען שלישי הוא הנמען הנרטיבי (narrative audience), הנמען שאליו מכוון המספר את דבריו. נמען זה מתקיים באותו עולם בדוי שבו מתקיים הדובר, הוא מתייחס לעלילה כאמיתית, כמשקפת אירועים שאכן התרחשו בעולם.

הקורא הממשי מנסה להתאים עצמו לנמען האוטוריטרי. הוא מנסה לרכוש את הידע שאמור להיות לנמען זה, להכיר את מערך האמונות שהמחבר מחזיק בו וכן הלאה. כדי להעריך את היצירה, עלינו להתמזג במידת מה עם הנמען שאליו היצירה כוונה. אולם הקורא צריך גם לנסות להתמזג עם הנמען הנרטיבי. הוא צריך להתייחס לדמויות כאמיתיות, במידה מסוימת; הוא צריך להתייחס לעולם המיוצג כעולם הממשי, במידה מסוימת. ה-SOD, suspension of disbelief, מתואר כאן, אם כן, כקבלה מרצון של הקורא את הפרסונה של נמען בדוי לחלוטין: הנמען של המספר.

הופה, ריאליזם

באמצעות המודל הזה, לעת עתה מודל משולש בלבד, ניתן לתאר בדרך טובה יותר ריאליזם ספרותי, טוען רבינוביץ'. מאחר שמידת הריאליזם של יצירה אינה אינהרנטית לה, אלא תלויה במודל העולם שמחזיקים הקוראים, כל ניסיון לתאר ריאליזם כדבר מה המבוסס בטקסט נידון לכישלון. במקום זאת, מציע רבינוביץ' לתאר ריאליזם כמצב שבו הנמען הנרטיבי נדרש לקבל על עצמו מעט מאוד דברים שסותרים את האמונות והנסיון הבסיסיים של הנמען האוטוריטרי. ריאליזם מתואר כאן, אם כן, כקרבה עד זהות בין מודל העולם של הנמען האוטוריטרי וזה של הנמען הנרטיבי.

כדאי להעיר, בנקודה זו, שרבינוביץ' אמנם הוסיף מודל תיאורטי לתמונה, אולם הוא לא פתר חלק נכבד מהשאלות שהוא עצמו מעלה, וניתן ×”×™×” לדבר עליהן גם ללא המודל התקשורתי שלו. עדיין נותרנו עם קורא ממשי שמחזיק בו בזמן בשתי תפיסות עולם מנוגדות – בעולם מיוצג שהוא בדוי וממשי, בה בעת. המודל שלו גם לא ממש מסביר מדוע, בכל זאת, איננו רצים להציל את דזדמונה על הבמה, אולם חשים שזה לגיטימי להתאבל עליה.

דבר נוסף, ניתן היה לנסח כמה מתובנותיו גם מבלי להידרש לנמען כלל. אם ריאליזם מוגדר כיחס שבין מודל עולם של שני נמענים שונים, אוטוריטרי ונרטיבי, ושניהם הם פיקציה של מחבר ומספר, אפשר היה לתאר אותו גם כיחס שבין מודל העולם של המחבר והמספר. ההתמקדות בנמען אינה משרתת שום מטרה (וזאת מבלי להעיר כי יש טעם לפגם בניסיון לשלוף מונח מתוך הז'אנרולוגיה ההיסטורית, שמתאר זרם ספרותי ספציפי, ולהפוך אותו למונח תיאורטי סינכרוני, מחוסר הקשר. אנחה).

ובכל זאת, מודל הנמענים המשולש של רבינוביץ' יכול בהחלט להיות תקף. כשאני משקר, אני חש שאני משתמש בפרסונה. זה מסובך קצת יותר כאשר מדובר בבדיון, אבל ברוב המקרים שאני מכיר (פילדינג ות'אקרי הם דוגמאות נגד נהדרות), נראה שאפשר לצאת נשכרים מהפרדה בין המחבר למספר. המספר כותב כאילו הדמויות באמת קיימות, כאילו הוא מאמין בקיומן. אם לא נניח שיש מספר נפרד, אז עלינו להניח שהמספר משקר; משקר, לא באופן שבו כל יצירת בדיון היא שקר, אלא משקר אחרת, משקר כמי שיודע שדבריו שקריים, ומעמיד פנים שהם אמת לאמיתה. ואז, אם כן, הוא משחק דמות אחרת, ושוב חזרנו להקמת מספר למספר. בלאגן.

אמת ושקר

הבעיה מתחילה מעט אחר כך, כאשר רבינוביץ' מנסה לטפל באי מהימנות. מאחר שמוקד המאמר הוא האמת בבדיון, רבינוביץ' מתעקש לתאר דובר בלתי מהימן כדובר שאינו כן לגבי העולם המיוצג, דובר שמסתיר ומסלף מידע ביחס לעולם המיוצג, העולם שהוא חלק ממנו. לכאורה, אין כאן בעיה. רבינוביץ' אינו חייב לקבל על עצמו את הגדרת המהימנות של וויין בות' (הדנה ביחס שבין הנורמות של המחבר המובלע לבין אלו של המספר שלו), אולם מתוך הגדרה זו, כפי שרבינוביץ' מצהיר, צומח לו הנמען הרביעי, הנמען הנרטיבי-אידיאלי (ideal narrative audience); וזו, רבותי, בעיה תיאורטית לתפארת.

נמען זה הוא הנמען שאליו, אליבא דרבינוביץ', מכוון הדובר את השדר שלו, הוא הנמען שאמור להאמין לשקרים שלו, לחצאי האמיתות, לסילופים. הוא אנלוגי, אפשר לומר, לנמען האוטוריטרי, זה של המחבר; בעוד שהנמען הנרטיבי אנלוגי לנמען הממשי.

אבל רגע, הנמען הממשי אינו קונסטרוקט דמיוני (!); הוא אדם, קיים, קונקרטי. הנמען הנרטיבי הוא קונסטרוקט דמיוני לחלוטין. במה, אם כן, הוא נבדל מהנמען האידיאלי-נרטיבי? במלים אחרות, אם הנמען הנרטיבי מתואר כנמען שאליו מכוון הדובר את דבריו (he writes for an imitation audience […] which also possesses particular knowledge – עמ' 127), והנמען הנרטיבי-אידיאלי מתואר כמי שאליו מכוון הדובר את דבריו – מה ההבדל ביניהם, בעצם?

ובכן, בתחילה רבינוביץ' מבדיל ביניהם באמצעות האמת. נמען נרטיבי מקבל את קיומו של העולם הבדוי כמציאות. נמען אידיאלי-נרטיבי מקבל את כל מה שהדובר אומר, גם את שקריו. כלומר, יש כאן אבחנה בין שתי רמות שונות של שקר. ברמה הראשונה, הבסיסית, יש את השקר של העולם המיוצג; הוא לא אמיתי, העולם, וכדי שנאמין באמיתותו, יש צורך להקים נמען בדוי. ניחא. ברמה השניה, יש שקרים אודות העולם המיוצג, לו הוא היה אמיתי. וגם כאן, כמובן, יש צורך להקים נמען בדוי נוסף, כדי שיאמין.

זו, כמובן, בעיה. אין שום סיבה להקים נמען נוסף כדי להניח שהדובר משקר או מסלף עובדות, במיוחד מאחר שאותו נמען מתואר בדיוק באותו אופן. מדוע הנמען הנרטיבי מאמין לדובר פחות מאשר הנמען הנרטיבי-אידיאלי? ובמלים אחרות, על איזה מישור אונטולוגי נמצא הנמען הנרטיבי?

אתיקה ופרשנות

אולי מפני שחש בבעיה, רבינוביץ' ממהר לסתור את עצמו, ולתאר את ההבדל בין הנמען הנרטיבי לנמען הנרטיבי-אידיאלי ככזה ש"נע על צירי האתיקה והפרשנות" (עמ' 135). הנמען הנרטיבי-אידיאלי מסכים עם הדובר שאירועים מסוימים טובים, ושפרשנות מסוימת שלהם היא מוצלחת. הנמען הנרטיבי, לעומת זאת, שופט אותו. רבינוביץ' חג 360 מעלות, ומכניס לפתע את בות' בדרך האחורית ובמעוקם.

אם איננו זקוקים לנמען הנרטיבי כדי לתאר אמת בבדיון – די לנו בדובר – ודאי שאין צורך בנמען הנרטיבי-אידיאלי, שרק מוסיף פיתול תיאורטי משונה. רבינוביץ' נתקל בבעיה; הוא נזקק, ובצדק גמור, לנמען הנרטיבי כדי לתאר את התכוונות השדר של הדובר לנמען. מצד שני, הוא לא מצליח לדמיין מצב שבו שדר מכוון לנמען תיאורטי מסוים, ואותו נמען אינו מוכן לקבל את הסתירות שבו. אגב, מתוך אותה התעקשות על ציר אחד, ציר האמת והשקר, הוא מסרב לקבל מצב שבו עולם פנטזיה יגרום לקורא להזדהות עם הדמויות או עם מסר מוסרי מסוים. אבל לסוג החרא ×”×–×” כבר התרגלתי.

יותר מכך, לא תמיד יש צורך להשתמש בנמען הנרטיבי, גם ביצירות בדיון. מה קורה כאשר המספר מתייחס ליצירתו כבדיון, או לפחות משתמע שכך הוא עושה (ע"ע פילדינג)? האם יהיה צורך לייצר עוד נמען, שיתייחס לכל האירועים בעולם הבדוי כאמת, למרות שאפילו המספר לא מתייחס אליהם כך? אם התשובה על כך שלילית, הרי שאין סיבה ליצור נמענים לאינסוף בכל פעם שמישהו משקר. העובדה שישנו שקר, ושהשקר מכוון לנמען מסוים, אין פירושה שעל הקורא ללבוש את דמותו של אותו נמען. מה גם שהעובדה ששקר נכשל, אין פירושה שהוא כוון לנמען אחר מאשר הנמען ששמע אותו. כאשר אני משקר, אני בדרך כלל מנסה לדמיין את הנמען שלי במדויק, ולא לדמיין נמען שמשתכנע בקלות, למען השם. לכישלון פנים רבות, לא כולן תלויות בהבדל שבין נמענים.

אז למה זה מגניב אותי? כי יש פה יחס ישר, ומאוד מקובל בקרב נרטולוגים, בין שקר לבין יצירת דובר. ומרגע שיצרנו דובר, אנחנו נוטים לגרור פנימה גם נמען נוסף, שיהיה. רבינוביץ' לוקח את הכשל המשונה הזה, ומביא אותו עד לקיצוניות העגומה שלו: נמענים על נמענים על נמענים, עד דלא ידע.

FIN

אוי

(זהירות, מאוד תיאורטי)

לא מזמן חויתי את אחת המיני-הארות היותר מושלמות אסתטית שהיו לי אי פעם, והיחידה שהיא פסימית ואופטימית באותה מידה עצומה, שאותה אחלוק אתכם, שוד יו צ'וז טו אקספט איט.

קראתי מאמר על מספרים (narrators) וניסיתי, כרגיל, למיין את התחושה המטרידה שלי שמשהו פשוט ממש לא בסדר שם באופן בסיסי לקבוצות מסודרות יפה של בעיות נפרדות. בסוף הגעתי למסקנה שרוב הבעיות הנפרדות נובעות מזה שאני לא מצליחה להניח את נכונותו האובייקטיבית, או אפילו הדיפולטית, של המודל המקובל למערכת היחסים בין הצדדים המשתתפים באקט התקשורת הסיפורי: כלומר, המודל הסימטרי הנאה וההיררכי שבקצה העליון שלו נמצא מחבר, ואז מחבר מובלע, ואז מספר, ואז דמויות, ואז קורא מובלע, ואז קורא, בקצה התחתון. ליתר דיוק, קשה לי עם האמצע שלו, שלושת השלבים מחבר מובלע, מספר, דמויות.

במודל האובייקטיבי-הדיפולטי שלי, כלומר ×–×” שאני מפעילה בפועל בלי לחשוב על ×–×” כשאני ניגשת לקרוא, יש שם רק שתי רמות, מחבר מובלע מצד אחד ודמויות מצד שני, והמספר הוא ישות לא קשורה שיכולה להתקיים או ברמה הזאת או ברמה הזאת – ולרוב קל לגלות באיזו.
את ×–×” ידעתי כבר קודם, אבל תמיד הנחתי כמובן מאליו שכולם מקבלים בעצם את המודל שלי כשהם קוראים בפועל, ורק כשהם ניגשים לתיאוריזציה הם מדברים על מודל תלת שלבי, כסוג של הפשטה נוחה עם גוון של כיסתוח, ×›×™ ×›×›×” אפשר לדבר ביתר הכללה, על שתי קבוצות המקרים בעזרת מודל אחד, – מודל שעושה המון בעיות בלי ספק, אבל איכשהו כולם מסתדרים עם ×–×” בקלות ורק אני לא.
(קצת כמו שתמיד התייחסתי להבדלה בין המחבר המובלע למחבר, בתור הפשטה נוחה לצורכי תיאוריה וסוג של כיסתוח מפני ראיות ביוגרפיות, אבל לא הבדלה שאתה באמת עושה בתור קורא פרטי.)
ופתאום נפל לי האסימון שזה לא ככה, ושהכותבת *באמת* מחזיקה במודל התלת-שלבי, באמת קוראת בעזרתו, ושהעובדה הזאת נגררת מתוך-, למעשה לגמרי אקוויולנטית ל-, טענתה שבבדיון אקט התקשורת תמיד בדוי (ממש כמו פעולות הדמויות) לעומת דוקומנטציה שבה אקט התקשורת אינו בדוי (שוב, ממש כמו פעולות הדמויות). עד עכשיו פשוט סיננתי את הטענה הזאת באלגנטיות מהמערכת שלי, בדיוק כי מבחינתי ומבחינת המודל שלי היא לא נכונה, לא אינטואיטיבית, אין לי מושג מאיפה היא באה.
ופתאום (עכשיו הפאנץ' ליין) הבנתי מאיפה היא באה. היא באה מהנחת המוצא הלא מנוסחת שלפיה המספר, תמיד, לא יודע שהדמויות שלו בדויות (ומכאן שהוא ×—×™ באותו עולם כמוהן, להבדיל מהמחבר (/המובלע) והקורא); וליתר דיוק, שלב אחד הלאה – מההנחה המטאפיזית הלא-מנוסחת שאם אתה אומר "מישהו עשה משהו" אז ×–×” באמת; שבשביל להגיד "מישהו עשה משהו" אתה צריך לדעת או לחשוב שהמישהו אמיתי והמשהו אמיתי, או שאתה משקר ומרגע שהשקר ייחשף אף אחד לא ירצה להקשיב לך. אז אם אתה אומר "מישהו עשה משהו" למרות שברור שאין מישהו ואין משהו בעולם שלך אלא רק בעולם בדוי, צריך שזה לא תהיה אתה שאומר את ×–×”, צריך שזה ×™×”×™×” מישהו אחר שמבחינתו ×–×” כן בעולם שלו, ולכן צריך תמיד עוד שכבה של מספר, ולכן הוא תמיד נבדל מהמחבר המובלע עקרונית אפילו אם הוא ×–×”×” לו מכל בחינה אחרת, ולכן יש שלוש רמות.
×–×” אולי נשמע טריוויאלי, אבל אבוי, ×–×” לא טריויאלי לי בכלל, ×›×™ בדיוק ב(×”× ×—×” המטאפיזית? קונבנציה מטא-לשונית?) הזאת אני לא מחזיקה ומעולם לא החזקתי – ×›×™ אין לי שום בעייה עם להגיד "מישהו עשה משהו" למרות שברור שזה מתרחש בעולם בדוי: ולכן מאז ומתמיד ×”×™×” ברור לי, מובן מאליו לי, שהמספר מודע לבדיוניות של הדמויות, אלא אם הוא אחת מהן (אפשרות נפוצה, כמובן) או אם נאמר אחרת.

(אבל במידה מסוימת אפילו אם נאמר אחרת: למשל, תמיד התייחסתי בסוג של העלמת-עין סלחנית-נבוכה להצהרות של מספרים כל-יודעים על האמיתיות של הדמויות שלהם (למשל אצל בלזאק באבא גוריו), ומצד שני, קיבלתי בשמחה ובעונג הצהרות של מספרים כל-יודעים על הבדיוניות של הדמויות שלהם (למשל אצל קונדרה בקלות הבלתי נסבלת), בעוד שאצל אנשי המודל התלת-שלבי המצב יהיה, אם אני צודקת, הפוך מבחינה זו (ומכל מיני בחינות מעניינות אחרות)).

ולכן המודל שלי הוא דו-שלבי והמספרים שלי מתפצלים דיכוטומית לכאלה שחיים בעולם של הדמויות וכאלה שלא, כלומר, למספרים-שהם-דמויות ולמספרים-שהם-המחבר-המובלע, ולכל סוג של מספר יש את אוסף התכונות הדיפולטי שלו, ולכן כל התיאוריה על בסיס המודל התלת-שלבי נראית לי מוזרה ומזוית עקומה איכשהו.

אני פשוט לא מצליחה להעביר את עוצמת ההתפעמות שלי מזה שכל כך הרבה בעיות נפרדות שהיו לי ונראו תופעתיות ונקודתיות לגמרי התבררו כנובעות מנקודת-מוצא בסיסית שונה מן היסוד, מנקודת מוצא מטאפיזית שונה לגבי הדברים שאפשר לדבר עליהם – ומזה שהצלחתי לחשוף פיסה מהמטאפיזיקה של עצמי ושל שאר העולם על ידי בחינה של בעיות תופעתיות ונקודתיות לכאורה.
ומצד שני את עוצמת הזוועה מהגילוי שאני קוראת ספרות באופן שונה עקרונית מאנשים אחרים (אם כי אולי המדגם קטן מדי), במן מרחב נרטולוגי א-אוקלידי ואולי אין לי מה לחפש בנרטולוגיה האוקלידית הרגילה.
ומצד שלישי את הסינתזה המבעיתה של התפעמות וזוועה למחשבה שאולי הכשל הכה-בסיסי הזה (=הנחת היסוד שלי שפרט לאמירת אמת ואמירת שקר יש צורה לגיטימית שלישית של אמירת בדיון שאין בה שום בעיה והדובר עומד מאחוריה בלא פחות שלמות מאשר מאחורי צורות אחרות) נובע, כמו כל כך הרבה כשלים אחרים, מזה שקראתי יותר מדי וחייתי פחות מדי בגיל המכריע, ואם כן, אז לקרוא יותר מדי איכשהו דפק קצת מן היסוד (לא רק את היכולת שלי לחיות כמו אחרים, אלא גם) את היכולת שלי לקרוא כמו אחרים.
בעעע.