ארכיון תגיות: תאילנד

כך הרסה לי הספרות את החיים

צ'אנג מאי היא עיר תענוגות. היא ודאי לא נבנתה לשם כך, אבל במצבה היום היא שואבת את פרנסתה מסיפוק תענוגותיהם של בני המערב. בגסטהאוס יש חדר גדול עם שתי מיטות ומזגן. לצדו מרפסת. בהמשך הסמטה יש את הבר השכונתי, שמנגן כל מה שבן המערב מביא באייפוד שלו, ומגיש ג'ין טוניק לצד בירה צ'אנג, שהיא בעצם בירה טייבה. השכן של הבר זה המקום של האינטרנט. שתי סמטאות שמאלה יש שוק, שם אפשר לקנות דג צלוי בגריל, אורז וירקות, לארוחת ערב במרפסת. אם רוצים חוץ, יש שוק שפתוח כל יום כל היום, שמוכר, לצד הבדים השונים האהובים על בת המערב, גם סלט פפאיה, שאהוב מאד מאד על בת המערב הזו, ועוד כל מיני מאכל זולים וזריזים, ביניהם שיפודי ירקות צלויים מפתיעים באיכותם. ליד השוק נמצא איזור המלונות עם הבריכות, לתיירים הארד קור, ולצידם הברים המסורתיים, עם התאילנדיות המפתות והגברים המתפתים, ומועדון האגרוף התאילנדי, כדי שהגברים המתפתים יוכלו לבוא אלימים כראוי. כל סוף שבוע יש שוק ענקי, שהוא באמת חגיגה אינסופית, שבה כל העיר באה להציע את מרכולתה וכל העיר וגם התיירים באים כדי לקנות, להיראות ולאכול.
 
 
הבר השכונתי (צילום: נדב)
 
בתוך התפאורה הזו קראתי את "הכפיל" של דוסטויבסקי. כתוב באחרית הדבר, מאת עמינדב דיקמן, שהספר עוסק במוטיב שחוזר בתרבות של תאומים שמייצגים שני קטבים שנלחמים זה בזה (זה לא ציטוט, ואפילו כפראפזה זה רחוק, אבל הספר איננו עמי עוד). יכול להיות. לא אתווכח על זה. אני כאן כדי לספר מה הספר עושה: הוא עושה לך עקצוצים בעור. הוא מטיס אותך מן המיטה לכיסא במרפסת, ומן הכיסא אל הרצפה, ומן הרצפה אל בית הקפה. קרה במקומות הנמוכים הוא עושה לך, כמו שאמרו בהעולם הערב. כי גולדיאקין, זה הגיבור של הספר, פתאום מגלה שיש לו כפיל. והכפיל הזה חי את חייו לצדו של גולדיאקין המקורי. רק מלקרוא את רשימת הווריאציות שמצא דוסטויבסקי כדי להבדיל בין גולדיאקין א' לגולדיאקין ב' נהיית לך מצוקה. ואז אתה מתחיל לדמיין את עצמך, לו פתאום הכפיל שלך היה חי לצדך. ובכלל בא לך למות. ודוסטויבסקי לא מקל עליך. הוא חופר עמוק עמוק פנימה. אל תוך נפשו הדוויה של גולדיאקין. מפיל על ראשו האומלל עוד ועוד מעמדות מביכים. ואתה מת להעיף את הספר ולרכב על אפניך השכורים אל קניון האלקטרוניקה, אבל אתה לא יכול, כי אתה יודע שעד שלא תגמור לקרוא את הספר, גולדיאקין לא ישתחרר מייסוריו ואתה לא תדע איך לפתור את הבעיה לו תתקל בה בחייך שלך. ואז אתה גומר את הספר באנחת רווחה, בוכה קצת, וחוזר לחייך נטולי הכפיל. ובינתיים, בכל היומיים שעברו, הספרות הרסה לך את החיים.
 
"זה?" אתם ודאי אומרים, "זה עוד כלום. הספרות הרסה לי את החיים באפנים הרבה יותר עמוקים/מצחיקים/מקיפים/רלוונטיים מזה". גם לי! אז יאללה, פרוייקט. כך הרסה לי הספרות את החיים. 10 בספטמבר. אתם יודעים לאן לשלוח. ותודה לקרן על הרעיון המבריק.

אנג'לינה בבנגקוק

פרד פרי. דיזל. טאג. ת'רדלס. ברברי. פולו רלף לורן. נייק. אולסטאר. אנג'לינה ג'ולי. סטארבקס. בית חב"ד. הקשר הישראלי. פראדה. לואי ויטו. ג'וני ווקר. אואזיס. לה קוסט. ג'ימי הנדריקס. ברט איסטון אליס. פול פרנק. פול סמית'. ג'ק וולפסקין. סבן אילבן. טויוטה. סינגה. סמירנוף. בקרדי. ניקון. אייפון. נוקיה. נינטנדו די.אס. אולימפוס. בילבונג.

ב-12 בלילה מתחילים לקפל את הושלחנות ואסור להוציא יותר בירה למדרכה. ב-12 השעות שקודמות לכך משחק הצרכנות מתרחש במלוא עוזו. כל המותגים שבעולם משתתפים בו, והם אפילו לא יודעים את זה. בכל רגע יש מישהו שמוכר לך משהו, וזה בדרך כלל מותג שמישהו טרח והמציא לו ערכים ומישהו אחר טרח וזייף אותו. 12 שעות ביום, עיר שלמה, מוצפת בזיופים ובאנשי שירות ומכירות.

ואז אתה מגיע לאם.בי.קיי.  כל מה שחשבת שאתה יודע על צרכנות נמוג, ×›×™ עכשיו אתה בנקודת הקצה, הנקודה שאחרי השיא, הנקודה שבה אם ×”×™×” אלוהים, כולם היו נשרפים באש הגיהנום. שמונה קומות ממוזגות, חמש עשרה דקות הליכה מקצה לקצה, 89 אלף מטרים רבועים של שטחי מכירה. והכל שם. רק תבחר. מחיר מלא או מחיר של קופי. מזון מהיר או מסעדת יוקרה. אוכל תאילנדי מסורתי או סושי במיטב כספך. והכל רועש. רינגטונים מזוייפים, מוזיקת מעליות, משחקי מחשב באולמות גדולים ובחדרי וי.איי.פי או טריילרים של סרט. בכל פינה יש מוזיקה שמשתלטת על ההוויה ומבטיחה שכאן לא תתבצע שום מחשבה.

צילום: נדבנדב

כעת, בחר לך גורד שחקים, שים אותו לרוחב, וקיבלת את מסך הקולנוע הדיגיטלי של אס.אף. ×‘חר את הכיסא ×”×›×™ נוח שפגשת, צרף לו מקום לשתיה קלה, תכפיל באלף ותקבל את האולם כולו. פה ממתינים לסרט עם לפטופ על הברכיים, שנייה לפני שנעמדים לחמש דקות, כדי לשיר את ההמנון ולתת כבוד למלך (בדיוק בן שמונים, אגב). ארבעים דקות של פרסומות. ×œ×¨×’×¢, לא רוצים את הכסף שלך, הם יודעים שכבר הוצאת אותו. הם רק מבקשים שתתחשב קצת יותר בסביבה, שתיקח שקית אחת פחות, ושתכבה את הסוני פלייסטיישן כשאתה יוצא מהבית. ×•××– מגיע תור אנג'לינה. כוסית כמו שרק כוכבות קולנוע על מסך גדול ממש יכולות להיות, שמלמדת את החתיך לעתיד לירות מבעד לגופות של אנשים תלויים, ומצעידה את הסרט לקראת ריקנות מוחית מוחלטת אך מעוררת אושר.

שעתיים אחרי ואתה בחוץ. היכל הצרכנות, על שמונה הקומות של הבטון ומיליוני המטרים של הבד, עומד ריק. מימין יש איש שמוכר לך טוקטוק, ומשמאל איש שמוכר מונית. ואתה מת להגיע לקוואסאן, לשקט היחסי של החדר שלך. אבל אתה משחק אותה קשוח, מזקיף את הצווארון, מגובה בפעלולי האקדח של אנג'לינה ובדולרים בכיס שלך, אתה מתמקח. זה עובד. אתה הצרכן, ואתה מלך העולם.

פורסם גם בנדבנדב.