ארכיון תגיות: תודעה

השורשים הטכנולוגיים של התודעה האנושית

עידו הרטוגזון, תותח בהתהוות, ירצה ב-2 ביולי בשמונה וחצי בערב, לכבוד צאת ספרו החדש "טכנומיסטיקה: תודעה בעידן טכנולוגי". הערב יערך בחנות פרוזה ברחוב דיזינגוף 163 בתל אביב. אם לא ראיתם מעולם את עידו מרצה, זו הזדמנות חייכם. יהיה מגניב. ולטיזר:

איך להגדיר טכנולוגיה? איך טכנולוגיות שינו את התודעה שלנו לאורך האבולוציה וההיסטוריה, ומה הן עושות לתודעה היום? על הסכנות הגלומות במציאות הטכנולוגית שבה אנחנו חיים, ועל האפשרויות התודעתיות החדשות שפותחת בפנינו הטכנולוגיה. ואיך כל זה, לעזאזל, קשור לסמים פסיכדליים.

עידו הרטוגזון הוא עיתונאי, אמן מדיה ודוקטורנט לתיאוריה של הטכנולוגיה. הוא כותב על טכנולוגיה, תודעה ורוח מזה שנים בעיתונות, באתרים ברשת ובבלוג "טכנומיסטיקה". כמו כן הוא עומד מאחורי תנועות הגאולה הווב-תיאולוגיות "המחתרת האינטרגלאקטית" ו"מפלגת הגאולה".

היקום האונומטופאי

הייתי בפריז וגם ברומא, אילפתי אריות ונמרים, גרתי בתוך עצמי וגו'. מרחבים ריבוא גמעתי, ועדיין יש מרחב גדול אחד בו לא ביקרתי מעולם, וכל אימת שמתגנבת שמועה לאוזני או גלויה לפתחי אני נמלא קנאה מאכלת, מרירה. זהו השטח הלא נודע המשתרע בין המחשבה והמילה. אני מוכרח לסייג מראש שאנשים יותר חכמים ו-ודאי יותר משכילים ממני כבר כתבו על הנושא ×”×–×” מזווית מדעית/פילוסופית הרבה יותר רצינית, אבל הפוסט ×”×–×” לא מדבר בפילוסופית. הוא לא יכול. חסרה לו חוליה. כאמור, אף פעם לא ביקרתי במרחב שבין המחשבה והמילה. כשהייתי צעיר יותר, צעיר ממש, ושרידים של הוויה טרום-מילולית עדיין קרקשו לי בתת המודע, הייתי מנסח את השאלה בערך ×›×›×”: איך תינוק חושב? התמיהה היתה בדבר הצורה שמחשבה מתגלגלת אליה בדעתו של תינוק שעדיין לא רכש שפה. רק שנים אחר כך הבנתי שבעיני הרבה אנשים הסוגיה בכלל לא רלוונטית – התודעה שלהם ממשיכה להתקיים במרחבים לא מילוליים. המילים הן גלגול מאוחר, מטמורפוזה שהמחשבה נאלצת לעבור בדרך לתקשורת עם העולם החיצון. אשר לתודעה – – – ובכן, יש לה את דרכיה המרומזות לתקשר עם עצמה.

אבל אני פשוט לא מכיר את הדרכים האלה. חיפשתי וחיפשתי ולבסוף נכנעתי והבנתי שגבולות ההכרה שלי תוחמים כך את העולם, שתודעה וטקסט אחד הם. את ההפרדה העמוקה בין האידיאה של רעיון ובין הנוסח אני לא מסוגל לעשות – מבחינתי ×–×” לא יותר מאשר הפער בין נוסח כושל לבין נוסח אחר, "אידיאי". יתר על כן, ×–×” כבר כמה שנים, מאז הבנתי שמשהו כנראה חסר לי שם, שאני מבחין בתופעה משונה במיוחד: תובנות באות לי דרך קבע בצורת שיחות-מדומיינות, בהן אני כבר מתאר את התובנה. ×–×” יכול להיות עם חברים, בראיון לעיתון או אפילו בלי נמען ספציפי. פשוט, במקום להבין משהו וללכת לתאר אותו, אני מתאר משהו בדמיוני ודרך כך מבין אותו.

גם הפוסט הזה, אגב, נולד כפוסט. בתוך הראש שלי. הוא היה מוכרח להיכתב בדמיוני כדי להנביט את המחשבה שהוא מבטא.

ואני מתעצבן כשאני שומע אנשים מדברים על תחושות שאי אפשר לבטא במילים. אם ×–×” לא אולקוס – שגם בשבילו יש מילה – אני כנראה לא מכיר את ×–×”. אני מתעצבן כשאנשים מגיבים לדבריי ב"×–×” כל כך אנליטי", או משהו; בהתחלה אני מתעצבן ×›×™ אני חושב שהם מעמידים פנים, ואחר כך מתעצבן יותר, ×›×™ אני מבין שהם כנראה מכירים משהו שאני לא.

אני כותב את השורות האלה ומבין תוך כדי שזה לא מדויק, שזאת הגזמה. קורה, אפילו קורה הרבה, שאני מרגיש משהו ולא יודע מה ×–×”. אבל כשאני לא יודע, אני אשכרה לא יודע. לא "מתקשה להסביר", לא "לא מוצא מילים", פשוט לא יודע. לכן כנראה שווה לחדד ולומר שהאחדות מתקיימת לא בין המחשבה/תחושה/הרגשה והמילה, ×›×™ אם בין הידיעה והמילה. וכאן, בעצם, אני יכול גם לתחום, בגבולות ברורים, את המרחב ×”×–×” שעיני טרם שזפו: שם, בין ההרגשה והמילה, עוד קילומטר אחד שאנשים צריכים לגמוע, כשכבר יש להם הבנה פנימית מלאה של מצב מנטלי אבל עדיין אין להם טקסט בשבילו. במילים אחרות, יש שם, במקום ההוא, זן אחר של הכרה. זן שלא נתקלתי בו; המחשבות שלי פשוט לא הולכות בדרך הזאת. הן תמיד קופצות דרך איזו פרצה בגדר מ"סימן שאלה" היישר אל "תיאור ורבלי". המדבר שבאמצע הוא מיסטיות גמורה מבחינתי. אני לא מסוגל לדמיין אותו כמו שהגיבורים של "שקיעה" לא מסוגלים לדמיין את היקום – ×–×” פשוט מעבר לגבולות המוחלטים של התפיסה שלי. אז אם מישהו מכם נוסע לשם בקרוב, אני אשמח מאוד לטרמפ. ואם הרכב מלא, אני מוכן להסתתר בתא המטען.

פוסט אורגזמה

אחרי האורגזמה כל שנותר לעשות הוא לפלוט צחוק חרישי, ספק מתגלגל ספק מדרדר, ובסיומו להוסיף אנחה מחויכת. צחוק אדיוטי וחיוך עגום, ×–×” באמת כל מה שנותר מאיתנו ומבני האדם שהיינו פעם – פעם לפני עשרים שניות. עתה נותר רק להיזכר ביצורים האחרים כל-כך שהיו אנו; להיזכר ולהתבייש. כן, אך לפני רגע היינו לחלוטין שונים: מלאי להט ותשוקה, אש בוערת כחום השמש בקרבנו, מבריקי עיניים ונוטפי ריר של ניצחון, אז היינו בשלמותנו אלים. כל כולנו במעשה ההזדווגות, העולם מסביב נעלם וידענו רק את ההווה – אך, ההווה החמקמק. הו אז, אז היינו בתוך קפסולת-זמן אטומה, עולם ומלואו של מטרה ותכלית, וכל-כך ברור ×”×™×” לנו הכל: מי אנחנו ומה אנחנו רוצים. כן ×–×” כל מה ש"הכל" היווה באותן דקות ממימד אחר, באותו נתח-זמן ששייך למציאות שונה. אבל ידענו, הו כמה ידענו. לא ×”×™×” דבר אחר שרצינו, ואת ×–×” שאכן רצינו – כל-כך, כל-כך רצינו. אוזנינו היו אטומות ועינינו עצומות לכל השאר; אפינו שואף אויר בתזזיתיות בהולה, חמצן חיוני מאי פעם ותערובת ריחות חריפה; פינו נזרק לכל אבר, ולכל איבר נרקק ונדבק; בלוטות הרוק מתקשות לעמוד בדרישות ההספקה, בניסיונות הלחלוח ובניקיונות הלכלוך; והלב? הלב העדין והשברירי הפסיק להרגיש ולהתרגש: מרוץ הפעימות נטל ממנו כל אפשרות להמתין ולחוש והוא פורץ בשרשרת דפיקות כפויה ונמהרת. וכמוהו גם אנו כפאנו שד, ×”×—×™×” שבעומקנו ×”×’×™×¢ זמנה, מר הייד שבנו לקח את ד"ר ×’'קיל שבוי, בוצע פוטש אלים ומפלצת יום הדין, האנטיכריסט, ×”×’×™×—×” ממשכנה בקץ ההסטוריה וצבעה את העולם באדום ×›×”×”. אין אלה אנו, אלה יצורים שונים, אותם נפילים חסרי זמן ומימד, חסרי עומק ורוחב, המושלמים בהוויתם שכולה טלאולוגיה גולמית. אנו איננו שם, מחוקים מהעולם ומכל קיום, ואת מקומנו ממלא עד תום אותו כוח עיוור הנמתח למרוץ מטורף אל תוך האינסוף, אותה הוויה שונה כל-כך וכל-כך משונה, מגונה כל-כך וכל-כך חד-גונית, אחידה כל-כך וכל-כך מפחידה. עד תום ממלאת – ואכן סופה מגיע, אף במהירות-יתר לרוב, ובאחת נעלמת ופסה לה זו. בת אחת כל אותה מלאות, אחידות, שלמות ומושלמות, וודאות והתכוונות – בת אחת היא נגוזה. מתפוררת ונושרת מתעופפת הרחק-הרחק ומסתתרת. אינה ואיננה וכל שנותר, כאמור, הוא גיחוך דבילי. צחוק מבוייש של יצור מובס ומושפל, אדם שגמר את עצמו, שהגיע לעולמות אחרים, שמצא מציאות שונה, שהשתנה, שנברא מחדש – ושאיבד הכל. יובש בפה, עפיצות מסונוורת בראש, חוסר בהירות ותשישות כללית. "איפה הייתי?" הוא שואל את עצמו. "מה בדיוק קרה פה?". הוא מאוכזב, הוא מדוכא. מה שהובטח לו לא קוים, הוגנבו ללבו אשליות והוויות שווא, הוא חשב שתפס דבר-מה אך לא ×”×™×” ×–×” יותר מערפל צבוע. אין לו דבר כעת, הוא אבוד, שכן תמורת העולם החדש שחשב שאוחז בו הוא הרפה מכל נכסיו. מכר הכל בכדי לקנות בלון אויר חם – והנה ×–×” התפוצץ והתיז על הכל חתיכות גומי וטיפות רוק. אדם מרוסק, כבוי, חולה ונכלה. קליפת אדם נבובה. הוא כועס עליה. כועס על עצמו. כועס על העולם שכך הוליך אותו שולל. הוא עצוב ומיואש. "מתי אלמד?" הוא שואל את עצמו – ובו ברגע נשבע "לא עוד!". זהו, הוא גמר עם כל העסק ×”×–×”. אף אחד לא ישתלט עליו, לא יתפוס את כל מהותו בצורה כזו, לא יקח את גופו ויתעלל בו כך ללא כל בקרה. החלטה נחושה זו מחזיקה מעמד בערך עשרים דקות.

אך מה שמעניין ומשומם הם השינויים הקיצוניים במציאות בין הלפני והאחרי. ותופעה הרי מוכרת וידועה: לפני אותם חלקיקי שניות קטסטרופליים הרי כל העולם כולו ×”×™×” שונה. רצונותינו היו שונים, רגשותינו אחרים, יחסינו כלפיה מובדלים בתכלית – הרי כל סדר העדיפויות שלנו ×”×™×” זר: היתה בהילות נוראה, דחיפות ופזיזות, היתה נחישות עצומה ודבקות במטרה, חפצים שהפריעו בדרכינו הועפו, בגדים קומתו ואף נקרעו, משקפיים ללא התחשבות הופלו, נעליים בלי דין על המיטה ננטשו… הכל הכל ×”×™×” מותר, ×›×™ המטרה קידשה את האמצעים, והאמצעים כולם, החיים עצמם, היו למענה ורק למענה. ועתה? עתה אנו מתבוננים סביבנו כבתוך שדה קרב, הרס ואי-סדר בכל, תוהו ובוהו שמזכיר בית-כנסת בזוז ומווּנדל. מסתכלים סביב ואיננו מאמינים: מי עשה את כל ×–×”? מי נכנס כסערה וכסופה קרע מעל כל האזור את כבודו? מי עירטל את כסות החדר, הפשיטו מזהותו ומסדרו הטוב, והותיר אותו חבול ומעוך, פצוע ועלוב?

אבל החידה הרי היא יותר גדולה, היא נוגעת בנפשנו, בהכרתנו הפרטית והאינטימית ביותר, במו הווייתנו הרוטט והמסריח. ×”× ×” היא: איך ×–×” ייתכן שדבר שנראה כל-כך רצוי וטוב יראה כעת כבזוי ורע? כיצד מעשה שלפני דקות מספר נחווה כדבר הנכון ביותר, המושלם ביותר, היפה והנשגב והראוי והנעלה והמתוק והנעים והפלאי והאדיר ו… והטוב, פשוט כל-כך טוב, במובן ×”×›×™ עמוק, ×”×›×™ מלא של המילה; יבוטל עכשיו כאדיוטי, אינפנטילי אפילו, כבזבוז של אנרגיה וזמן, כהרפתקה מיותרת שאינה אלא טרדה ומועקה, ×›… כדבר פשוט רע? איך ×–×”, איך ×–×” שטוב, שהכי טוב, הופך לרע? איך דבר ×›×–×” קורה? איך ×–×” שמשתנה המציאות? כיצד משתנים ביעף סדרי עולם? ואיפה ×–×” משאיר אותנו אחרי חמשת אלפים שנות ציביליזציה?