ארכיון תגיות: תחרות הסיפור הקצר של הארץ

נשברתי, או רחמיי על נרי לבנה

זהו, נשברתי.
גם אני התאכזבתי לא אחת, הופך בארבעת עמודי המוסף, מחפש לשווא משהו שיהיה רלוונטי וקריא, גם אני נמלאתי חימה לנוכח הבמה שניתנה להגיגיו של אורי הולנדר, או לנוכח הבריונות הלאורית. ואף על פי כן עד היום נטיתי סוג של חסד לציפר, מצאתי את עצמי נהנה לא אחת מהפרובוקציות בגרוש שלו, קראתי בחיוך חלקים נרחבים מספרו האחרון, זקפתי לזכותו כמה פנינים שגיליתי עם השנים דרך 'תרבות וספרות'. לא עוד. נשברתי.
כבר כתבתי במקום אחר על ההתרגשות שאוחזת בי בכל פעם שאני פותח את 'תרבות וספרות' של ערב פסח, על ההמתנה הדרוכה לפרצופיהם של הזוכים, הבטחתי להתייחס לסיפורים הזוכים של השנה.
השלמתי עכשיו את קריאת הסיפורים, ורע לי, אני כועס, ציפר ובני מינו כבר לא מצחיקים אותי. לא שהסיפורים רעים, חלקם טובים, אפילו טובים מאוד, אבל לא זה העניין. לא, לא מדובר ביצירות נלעגות כמו שטען הפרויקט החגיגי שנערך כאן בשנה שעברה, אבל הנזק של התחרות הזו לספרות העברית הוא גדול בהרבה מאשר אילו אפשר היה לבטל את הזוכים כנלעגים. 'תחרות הסיפור הקצר של הארץ' היא הבמה היוקרתית ביותר שקיימת כאן לכותבים חדשים, אבל היא הופכת לנגד עינינו לבדיחה חסרת טעם. כמעט בכל אחד מהסיפורים, הזוכים והמומלצים, אפשר להרגיש את הציפר הדמיוני מציץ מעבר לכתפו של הכותב אל המסך, גוער בו כשהוא סוטה מהקו, מעודד אותו כשהוא ממשיך בכיוון הנכון. כן, הכותבים הצעירים והמוכשרים שלנו לומדים לנסות ולכוון לטעם ולחוסר הטעם של ציפר, הזוכים עושים את זה בכשרון לא מבוטל, אבל אני משוכנע שגם האחרים מנסים לכוון אל אותה מטרה.
רחמיי נכמרים על נרי לבנה, מגיעה בצעד נמרץ לפגישה עם נערי הפלא הציפריים, אלמוג בהר ואורי הולנדר, שולפת רשימה שהכינה אחרי קריאה של מאות סיפורים. "תראו, היא אומרת, היה הסיפור ההוא, עלילה מקורית, טיפול מעניין בדמויות., "נו באמת, " נוחרים לעברה השניים בבוז "תראי מה יש לנו פה, איזה לעג מעודן לתעשיית הספרות הישראלית, איזו רב תרבותיות משעשעת, ואיזה שם חתרני, אודיסעה בעי"ן, את קולטת?! ותראי את זה, נוסטלגיה למעברה, למרוקו, והשיא, יש לנו אפילו יחסי מין של צעיר יהודי עם קצין נאצי ועם סמל בריטי, כל הגיחוך הציוני בסדרת זיונים פראיים על רקע השואה, זה גדול."
"כן" ממלמלת לבנה במבוכה, אתם בטח צודקים.
בשנה הבאה, אם לא יקרה שום דבר דרמטי עד אז, אפשר כבר לדמיין את אורן קקון, "הילד הרע" החדש של ציפר, זוכה לכהן כשופט, אפשר כבר לקרוא את קיתונות הבוז שיישפכו בדבר השופטים על ריבוי של קולות בורגניים ושבעים, ואת הבחירה המתבקשת להמשיך ולרומם כאן דור של תואמי ציפר, כאלה שיוכלו לשפוט בתחרויות של השנים הבאות.
נשברתי, כאמור. גם אני מצטרף-
יודח בני ציפר לאלתר.
 
ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדרפור.

הסיפור המומלץ

שח-מט / יעל מירון

התנועעתי חרש לאורך הקיר. העיניים שלי כמעט ניתקו מגופי בניסיון השווא לפלח את האפילה. מסביבי, כדורים שרקו. לפניי הלך שלום. לפני כמה שעות הוא ניצח אותי בשח. עכשיו הוא נראה כולו מתוח ודרוך למשימה. היה זה עוד יום אתמול בג'נין.

המחלקה שלי הגיעה לפה לפני כמה חודשים, ישר מקורס הקצינים. כולנו היינו ותיקים בצה"ל, ולא התרגשנו יותר מדי מהשעות הארוכות ברחובות, מהילדים עם העיניים החודרות והבגדים הקרועים ומהפחד, שהייתה לו דרך מיוחדת משלו להסתלסל בין הסמטאות המגובבות של העיר המאולתרת הזו.

התקשיתי להתרכז במשימה, משום שהייתי שקוע עדיין במשחק השח עם שלום. הכל עבד לטובתי, תחילה. אבל שלום היה אסטרטג מעולה. הוא הקריב חיילים על ימין ועל שמאל, אבל למען מטרה צודקת. הוא מעולם לא איבד את העשתונות, ותמיד סיבוב אחד לפני העלייה לדוכן המנצחים, הייתי מאבד את המלך שלי. זה שיגע אותי. בראשי תכננתי כבר את המשחק הבא, שיוכיח שגם שלום יודע להפסיד.

שלום התחיל לרוץ פתאום. לא הבנתי למה, אבל לפי הפקודות אני והוא היינו צוות. התחלתי לרוץ גם. רק כשהגעתי למקום בו עמד שלום קודם, ראיתי מה גרם לו להתחיל לרוץ. הייתה זו דלת פעורה לרווחה באמצע השכונה שהייתה נתונה בעוצר. דלת פתוחה היא כמו מלכה שעומדת באלכסון למלך, חשבתי. רק צרות יכולות להגיח ממנה.

שלום כבר עמד ליד הדלת וחיכה לי. התבוננתי בו היטב, כדי לנסות לנחש את המהלך הבא שלו. לפי הפקודות היינו אמורים לקרוא בקשר למפקד. אבל זה היה מצב מסוכן במיוחד. כל שנייה שבה התמהמהנו נתנה לאנשים שמולם נלחמנו שנייה נוספת לכוון את הנשק שלהם.

 

בניד ראש קצר סימן לי שלום שאנחנו נכנסים עכשיו. לא הייתה לי שום כוונה לפקפק בהחלטה שלו. הוא פרץ פנימה ברובה שלוף. אני הייתי ממש מאחוריו. כפי שניחשנו, הבית המואר והפתוח לא סימן טובות. בפנים עמדו ארבעה חמאסניקים עטויי ירוק ונשק. הם הכינו את המתקפה שלהם היטב, אבל אנחנו לא ידענו את זה באותו רגע.

 

שלום חטף את הכדור הראשון ישר בלב. שנייה לפני שהתמוטט אחזתי בו, בהחלטה שיכולה הייתה להגיע רק מהמחשבה של שלום – כל חייל מת עובד לטובת המלך. יד ימין אחזה במה שהיה כבר הגופה של שלום. החזקתי אותו לפניי. יד שמאל ירתה. אני הייתי כבר במקום אחר. החזקתי את שלום לפני ויריתי לכל עבר. כל כדור שפילח את גופו הרטיט את יד ימיני. אבל יד שמאל המשיכה לירות.

 

אחרי שניות שנדמו כנצח הבנתי שהכדורים היחידים שאני שומע הם הכדורים שלי. הנחתי לשלום ליפול. יד שמאל המשיכה לירות. העיניים בכו.

על המחברת

יעל מירון איבדה את חברה, שלום, בסכסוך הארוך עם שכנינו הפלסטינים. "רציתי," כך היא אומרת, "לנסות להרגיש מה שהוא הרגיש בשעות חייו האחרונות. אבל הדבר היחיד שהצלחתי לעשות זה לראות אותו מאחור, לראות את גבו". מירון היא ילידת 82 וזהו סיפור הפרוזה הראשון שלה שמתפרסם. עד למותו של שלום התנדבה יעל ב"תנו לחיות לחיות" אולם מאז עברה יעל להושיט יד לפצועים והיא מתנדבת כעת בעמותת "תנו לחיילים להתפנן".

נימוקי השופטים

יעל מירון, בתו הסודית של דן שלנו, הצליחה להגיע להישג יוצא דופן – היא הכניסה עין נשית אל לב ליבה של המוסד הגברי מכולם – צה"ל. העין הזו, והמבט שהיא שולחת, יוצרים חור במעטפת המגוננת הגברית. בהיפוך תפקידים קלאסי יוצרת יעל קריאה חתרנית אשר מעניקה לנו זווית חדשה ורעננה להתבוננות במה שהוא כבר כל כך ברור עד ×›×™ הוא כמעט נסתר מן העין ומן הלב. ובכל זאת, ההתבוננות הזו מחוייבת להיות התבוננות מוגבלת. הדלת הפתוחה שמזמינה צרות לאחד מזמינה עצמאות לאחר. מירון לא השכילה לשלב בסיפורה את מבטו של האחר הפלשתינאי, ועל כך – כמו גם על מותו של אבא, כמובן – אנו מצרים.