ארכיון תגיות: תיירות

חוויה!

ציטוט מהזיכרון: בצומת הסואן של דלהי עמדה אישה צעירה מחזיקה תינוק. טיפות הגשם העבות נצמדו לפניה. מול המכוניות הזוחלות היא העבירה יד לפני פיה, מנסה לומר שהיא רעבה. הילדים הביטו בנו בהלם. אבל חשבנו שזו חוויה חשובה בשבילם, לצאת מישראל הבורגנית של המאה ה-21 לסיר הלחץ האנושי של הודו.

בהמשך הכתבה לא מוזכרת יותר האישה הרעבה. לא מוזכרים רעבים. הילדים מאוד נהנו מהודו; הודו מתאימה מאוד לחופשה משפחתית מסתבר: הם רכבו על גמלים, נישאו באפיריון, ואכלו במק'דונלד (לא כל האוכל בהודו חריף!). האישה הצעירה הופיעה אמנם בהתחלה, אולם לא ×”×™×” ×–×” אפילו מס שפתיים – ×–×” לא ×”×™×” דבר מה תלוש משאר הכתבה, אלא חלק אינהרנטי שלה – האישה ותינוקה היו חוויה. חוויה חשובה, אפילו. ראו, ילדים, יש ילדים רעבים בהודו.

נוף ציורי. מכאן

אפיתט החוויה

בימים האחרונים יצא לי לקרוא 51 כתבות תיירות בדיוק, לא משנה מאיזה מגזין. כך יצא שנחשפתי במידה מוגזמת לז'אנר הזה, מוגזמת מדי. ברור כי לא כל עיתוני התיירות זהים, והשמועות מספרות כי אחד ממהמגזינים הללו, שיוצא בישראל, דווקא מוצלח מאוד, אולם הז'אנר עדיין קיים, ולא רק בדפוס. התייר מקבל היום מגזינים, תוכניות טלוויזיה, ואפילו ערוצים שלמים.

בכל אחת מהכתבות שקראתי, ללא יוצאות מהכלל, היו השווקים ססגוניים, העיירות ציוריות והנוף פנוראמי ומרהיב. בדומה לאפיתטים ההומרים (אודיסיאוס רב התחבולות), לכל שם עצם היה תואר מתאים. בניגוד להומרוס, האפיתט בכתבות התיירות לעולם אינו משתנה, ולכן גם אינו מותאם להקשר המיידי שעליו מדברים.

אכילס, למשל, מתואר לעתים ×›"ידיד ארס". אולם בפעמים אחרות, בעיקר כאשר הוא עומד לפצוח בריצה מטורפת, הוא מתואר ×›"אכילס קל הרגליים". אל יהא הדבר קל בעיניכם. האפוסים ההומרים הם אוראליים, כלומר – נמסרו בעל פה. ככל הנראה, הם לא נמסרו מהזיכרון, אלא אולתרו ברגע, והיה עליהם להתאים למשקל מסוים. כאשר הומרוס רוצה לתאר את אכילס ×›"קל רגליים" עליו לסדר כך את המשפט מראש, כדי שלא יחרוג מהמשקל.

בכתבות התיירות, כאמור, האפיתט קבוע תמיד. אך העובדה שכל העיירות ציוריות, אין פירושה שהתואר מודבק, ואינו הולם את ההקשר. אלא שההקשר שלו התואר מתאים אינו ההקשר המיידי – המדינה, העיר, המקום שעליו מספרת הכתבה – אלא כללי בהרבה – ×”×–'אנר, ותפיסת המציאות שממנה ×”×–'אנר נגזר, ואותה הוא מפרה.

כל אחד מהאפיתטים הללו הם אֶפקטיבים ואָפקטיבים, בכך שיותר משהם מציינים תכונה של שם העצם, הם מציינים את האופן שבו הוא משפיע על הצופה. אף עיירה אינה "ציורית", לכל היותר היא נתפסת כציור; הנוף לא יכול להיות פנוראמי מבלי להיות "מרהיב" (ולעתים, "מקסים"); ואפילו ססגוניות השוק אינה תכונת הדבר, אלא נועדה לרמז על השפעתו על הצופה, התייר.

התייר

הדובר מסדר את השדר, בוחר מתי ואילו אלמנטים יופיעו בו. הדובר הוא התייר, והכתבות, לכן, מסודרות על פי מסלול ההליכה ומסלול ההמלצות שלו. זאת ועוד, התייר מדבר לתיירים, תיירים בפוטנציה לפחות. זה אינו רק "ראו כמה נהניתי" (ומישהו צריך לדבר פעם על המזוכיזם שבקריאת הכתבות הללו), אלא גם "ראו כמה תיהנו".

ומהפרספקיבה הזו, הכל מתמעט והופך לאטרקציה. גם כאשר עוני מוזכר, העניים הם תמיד אנשים חמים וגאים במורשתם, והעוני הופך למאפיין של הארץ, לא לעוול. כן, שכחתי, הארצות כולן "מתאפיינות ב". כאשר הייתי חייל, ותפסתי טרמפים לרוב, שנאתי את האוטובוסים הממוזגים של התיירים. אנשים לבנים מאוד, שחלפו על פני והביטו ביליד, לעתים דרך מצלמה. ישראל, הרי, מתאפיינת בחיילים, והזיעה, והרצון לישון, נעלמו לתמונת חייל על רקע עץ זית.

בשביל התייר אין בני אדם ואין סבל, יש רק מבט, והדרך החמקמקה שבה הסבל מצטייר דרכו. יש שוק אחד שאינו מוזכר, שלא יוזכר, שוק אחד שאינו ססגוני, והוא שהופך את בורמה לדיל זול, ואת מרחבי "חגורת התנ"ך" ל"ארצות הברית האותנטית".

פתאום קם אדם בבוקר ומחליט

חצוצרה, ספרה של ג'קי קיי, הוצאת עם עובד

קשה לדעת מהו ספויילר בספר הזה, ולכן אצטט תחילה מגב הספר:

"נגן החצוצרה המהולל ג'וס מודי נפטר, ועולם הג'ז שרוי באבל. אך במותו אין ג'וס יכול לשמור עוד על הסוד הגדול של חייו, שלא היה ידוע אלא לאשתו לבדה. קולמן, בנו (המאומץ) האוהב והמעריץ, נאלץ להתעמת עם האמת המדהימה, המטלטלת: האיש שהאמין שהוא אביו היה לאמיתו של דבר אשה.

אלמנתו של ×’'וס, מילי, נמלטת מפני העיתונאים צמאי הסנסציה הצרים עליה, ומוצאת לה מקלט בטור, כפר דייגים סקוטי… קולמן נשאר בלונדון ומנסה לאסוף את שברי חייו.

הרומן המרתק ×”×–×” מסופר בקולות שונים… אך הכל סובב בסופו של דבר סביב אהבה אחת מופלאה ויחידה במינה, אהבתה של מילי – אשה הטרוסקסואלית לכל דבר – לבעלה ×’'וס, שחי את חייו כגבר והלך לעולמו כאשה…"

לכאורה, אין כמו נושא כזה כדי לעשות ספר שכל כולו התפעלות אידיוטית מהאופציות השונות שמציעה ההפרדה בין מין למגדר; או ספר שכל כולו קינה על ילדה חריגה, שחיה כל חייה בגוף הלא נכון, שנאלצה לקטוע את הקשר שלה עם המשפחה כדי להצליח להרגיש "בבית". אבל לא ג'קי קיי. אין כאן שום חרא מהסוג הזה, בעיקר בגלל החלטה עקרונית אחת: ג'ס מוד לא מתלבט.

ג'ס מוד חי עם אשתו שלושים שנה, והיא היחידה שיודעת את הסוד שלו. לכאורה, זה נראה קשה עד בלתי אפשרי. שלושים שנה של לקום בבוקר ולגלגל תחבושת אלסטית מסביב לחזה, סיבוב ועוד סיבוב. ועוד תחבושת. וחולצת טריקו. ואחריה עוד חולצת טריקו. סיכת ביטחון סוגרת הכל לפני שהחליפה נלבשת. שלושים שנה של להסתובב עם הגב לאשתך בבוקר כדי לשים גרב בתחתונים. שלושים שנה במועדוני ג'ז בלי להשתין ליד החברים שלך. שלושים שנה של ללכת לים בבגדים מלאים. וכל הזמן הזה אתה סומך על אשתך עד כדי כך? וכל הזמן הזה אין לך נפילות, אתה לא חש צורך לשתף, להתייעץ, להתלבט?

לא, זה נשמע מופרך. יותר סביר שג'ס מוד פשוט לקח לעצמו זהות חדשה. הוא החליף אותן. לא זרק את הזהות הישנה, אלא שם אותה בצד לרגע. פשוט כמו ללכת למכבסה אוטומטית ברחוב בן יהודה ולראות את עצמך הופך לתייר. פשוט כמו לנסוע לאפריקה לטפל במצורעים ולראות את עצמך הופך לאקטיביסט. זהות חדשה.

וזה, רבותיי, רעיון גדול. אתה קורא את הספר, וככל שאתה מתקדם, אתה מבין שהזהות היא לחלוטין בת-החלפה. היי, אתה יכול להיות נגן ג'ז. אתה מתחיל להריץ בראש שלך כל מיני דמויות שהיית רוצה להיות. אתה מרגיש שכל העולם נפרש לפניך מחדש, מחכה להיכבש.

(אני, שהעצלנות איננה בלתי מאפיינת אותי, החלטתי בסוף שהזהות הישנה שלי היא מספיק מאמץ, ולכן אדבוק בה. אבל לכמה שעות, היא הייתה תחפושת. לכמה שעות יכולתי להקשיב למיילס דיוויס, ולהעמיד פנים שהוא חלק מספריית הג'ז המפותחת שלי. לכמה שעות יכולתי ללכת ברחוב, כשאני מדמיינת את עצמי עונדת את הז'קט של החליפה שלי מעבר לכתף. תענוג)

מה שלא היה כל-כך תענוג, אגב, היה התרגום.

הסיפור האמיתי והמזעזע של ג'ס