. בביתן הלנה רובינשטיין מוצגת כרגע תערוכה שנקראת "קדימון", של אדם רבינוביץ'. אחד המוצגים בתערוכה הוא חלון סגור חלקית בסורג. מבעד לסורג ניתן לראות גרם שמיימי מאיר. בחצי החלון שאינו סגור בסורג יושב קוף על אדן החלון. הקוף מזיז את ראשו מצפייה אל הירח לצפייה אל הצופים. עיניו ריקות ופעורות.

הקוף המהולל, מתוך "הארץ"

2. אריקה, גיבורת הספר "הפסנתרנית" של אלפרידה ילינק*, היא מורה לפסנתר. היא מורה לפסנתר, כמו באגדות האורבניות מילדותנו המולחצת, משום שלא הצליחה להיות פסנתרנית אמיתית. כן, רגע אחד של כישלון גזר את דינה לנצח. במקום הפסנתרנות, היא קונה בגדים של קונצרטים. אריקה היא בתולה זקנה ומתגוררת עם אימה. אימה שותה את דמה בצורה הקיצונית ביותר האפשרית. אני לא מתכוונת רק ליחסי את-תעשי-מה-שאני-לא-הצלחתי הרגילים. אני מדברת על אימא שלא מאפשרת לבתה להתקרב לגברים. אני מדברת על בת שמרחב הפעולה היחיד שלה הוא החדרון הקטן שלה, במעין לעג סמוי על "חדר משלך”. אני מדברת על בת שאין לה מיטה, בת שישנה עם אמה. “בלילה, כשהכל ישנים ורק אריקה לבדה ערה, כשהמחצית האהובה של הזוג הכבול באזיקי-דם, כלומר, כבוד האם, × ×—×” בשלווה שמימית על יצועה וחולמת על שיטות עינויים חדשות, אזי היא פותחת, לפעמים, לעתים רחוקות מאוד, את דלת הארון ומלטפת ברוך את העדין האילמים לתשוקותיה הכמוסות".

אלפרידה המגניבה, מכאן

3. בהיעדר מיניות, גברת אריקה קוהוט, מורה לפסנתר, מפתחת מבט. כמו בסרטי אימה, שבהם הבחורה היחידה שמצליחה להבין שלא כדאי לנעול את עצמך בחדר כשהרוצח מתקרב היא הבתולה. רק שהמבט ×”×–×” אינו מבט של בחורה לחוצה, אלא מבט של מורה לפסנתר. מבט שעוקב אחרי התלמידים בזמן שהם אינם בשיעור, כדי לוודא שהם מתנהגים כשורה, ומנצלים את כל שעות הפנאי שלהם כדי להתאמן. זהו מבט שיש לו כיוון ברור: מהכתף ומטה. בשעות שאריקה לא מנצלת את הזמן הפנוי שלה כדי לוודא שתלמידיה מנצלים את הזמן הפנוי שלהם כהלכה, היא הולכת להתבונן במין. באחת הסצינות המופתיות בספר היא הולכת לפיפ שואו שבו מתערטלות נשים וינאיות ושאינן וינאיות אל מול מבטם הבוחן של פועלים טורקים. “כאן, בתא ×”×–×”, היא נעלמת והופכת לכלום, שום דבר לא חודר אל תוך אריקה, אבל אריקה מצליחה גם מצליחה לחדור אל תוך המנזר ×”×–×”. אריקה היא מתקן אנושי אטום. נדמה שהטבע לא הותיר בה שום פתחים. לאריקה יש תחושה של ×¢×¥ נוקשה במקום שבו, אצל נשים אמיתיות, הנגר השאיר חור". בסצינה אחרת היא הולכת לפארק שבו מזדיינים אנשים קצת פחות חמורי סבר ממנה. היא מתגנבת בחשכה, בנעליה הטובות, נכונה לשעות של צעידה. ושוב היא רואה אותם מלמעלה, עירומים ועלובים. הדבר היחיד שאקט המציצנות גורם לה הוא חשק ×¢×– להשתין. כן, אריקה המורה לפסנתר משתינה. אמנם לא על הזוג המזדיין, אבל בהחלט בכיוונם הכללי. מיניות שפויה לא יכולה לצמוח במרווח ×”×–×” שבין המבט לאם. וסופה של אריקה להתחנן בפני אחד מתלמידיה, מר קלמר, שישפיל אותה בכל הדרכים המוכרות למין האנושי המזדיין. כמובן שזו דרך התקשורת היחידה שהיא מכירה – שולט ונשלט. לא שזה עוזר לה, אגב.

ציור, שאיכשהו, ויש לי רק מושג קלוש איך, מעביר בדיוק את הספר. מכאן

4. אבל אריקה אינה היחידה שמפתחת כאן מבט. זהו סיפור שמסופר מנקודת מבט של מספר כל יודע, גם אם לא תמיד כל אומר. המספר העד יושב על כתפה של אריקה. באותו אופן שבו אריקה מכווצת גבות בחומרה אל מול פני האובייקטים שלה, המספר מכווץ גבותיו כלפיה. בכל פעם, שאריקה עושה מעשה שאינו מתיישב עם תפיסת עולמה של האם, המספר מייד מלשין עליה לקוראים. המספר עושה בדיוק את מה שעושה הקוף בתערוכה. כמו הקוף, לרגע נמצא המספר בתוך מוחה של אריקה – הצופה – מתבונן בהצגת האמנות המונחת לפניו, ושופט את שיפוטו, ובמשנהו פוער זוג עיניים ריקות אל הצופה, אל המבט שניבט אליו. וכך, המבט הכפול ×”×–×” מגחיך את המבט של אריקה, את המבט של המספר ואת הפוזיציה על הכתף. שהרי, גם למורה לפסנתר יש אימא. תרשו לי לומר לכם, סוף טוב כבר לא ×™×”×™×” כאן. * בתרגומו של אריה אוריאל, בהוצאת בבל.