נכתב למען פרויקט בנימין.

התפילה

אין שום דרך לא פומפוזית, מלבד אולי זאת, להתחיל רשומה על תפילה. ובכל זאת, גרעין הרשומה הזו הוא טכני בעיקרו – התפילה כצורת תקשורת. ואולי, בניסוח אחר, התפילה כבעיית תקשורת. התפילה, במרבית המקרים, מקורה באדם ותכליתה באלוהים. האדם ממען את השדר אל האל. אל האל, שאחת מתכונותיו המהותיות היא כל-ידיעה. כלומר, התפילה, כמו המנחה, אינה נחוצה למעשה. היא כמעט ביטוי של זלזול. אי אפשר לטעון ברצינות שהיא ממלאת פונקציה תקשורתית כלשהי מבלי להפחית בכוחו של האל. אם כבר, ואולי, התפילה ממלאת פונקציה תקשורתית כלפי המוען דווקא, וגם זו אינה פונקציה תקשורתית של ממש, אלא יותר תרפויטית. האדם מתפלל למען עצמו, כדי שיוכל לדמות אל שיכול להקשיב. לַמְנַצֵּחַ אֶל-הַנְּחִילוֹת מִזְמוֹר לְדָוִד. אֲמָרַי הַאֲזִינָה יְהוָה בִּינָה ×”Ö²×’Ö´×™×’Ö´×™. הַקְשִׁיבָה לְקוֹל שַׁוְעִי מַלְכִּי וֵאלֹהָי ×›Ö¼Ö´×™-אֵלֶיךָ אֶתְפַּלָּל.יְהוָה בֹּקֶר תִּשְׁמַע קוֹלִי בֹּקֶר אֶעֱרָךְ-לְךָ וַאֲצַפֶּה. ×›Ö¼Ö´×™ לֹא אֵל חָפֵץ רֶשַׁע אָתָּה לֹא יְגֻרְךָ רָע. לֹא-יִתְיַצְּבוּ הוֹלְלִים לְנֶגֶד עֵינֶיךָ שָׂנֵאתָ כָּל-פֹּעֲלֵי אָוֶן. תְּאַבֵּד דֹּבְרֵי כָזָב אִישׁ-דָּמִים וּמִרְמָה יְתָעֵב יְהוָה. וַאֲנִי בְּרֹב חַסְדְּךָ אָבוֹא בֵיתֶךָ אֶשְׁתַּחֲוֶה אֶל-הֵיכַל-קָדְשְׁךָ בְּיִרְאָתֶךָ. יְהוָה × Ö°×—Öµ× Ö´×™ בְצִדְקָתֶךָ לְמַעַן שׁוֹרְרָי הושר (הַיְשַׁר) לְפָנַי דַּרְכֶּךָ. ×›Ö¼Ö´×™ אֵין בְּפִיהוּ נְכוֹנָה קִרְבָּם הַוּוֹת קֶבֶר-פָּתוּחַ גְּרֹנָם לְשׁוֹנָם יַחֲלִיקוּן. הַאֲשִׁימֵם אֱלֹהִים יִפְּלוּ מִמֹּעֲצוֹתֵיהֶם בְּרֹב פִּשְׁעֵיהֶם הַדִּיחֵמוֹ ×›Ö¼Ö´×™-מָרוּ בָךְ. וְיִשְׂמְחוּ כָל-חוֹסֵי בָךְ לְעוֹלָם יְרַנֵּנוּ וְתָסֵךְ עָלֵימוֹ וְיַעְלְצוּ בְךָ אֹהֲבֵי שְׁמֶךָ. ×›Ö¼Ö´×™-אַתָּה תְּבָרֵךְ צַדִּיק יְהוָה כַּצִּנָּה רָצוֹן תַּעְטְרֶנּוּ. (תהילים ×”' – ממכון ממר"א. סתם ×›×™ ×–×” יפה) ואולי זו הסיבה לקישוטיות שבכל התפילות הללו. החזרות והתקבולות שב'תהילים' אינן בהכרח הגבהת משלב לכבוד האל, אלא ביטוי, כמעט הסוואה, לחוסר הטעם שבזה. בבחינת 'איני יכול לומר דבר, ולכן בניתי לך צעצוע יפה'. ואולי לא. סביר להניח שלא. סביר להניח שכמו מרבית הצורות החברתיות, שלובשות הדתות הגדולות, התפילה ×›×–'אנר נוצרה בחצי מחשבה ובחצי אינסטינקט וביותר משני שליש ארעיות היסטורית.

התחת

'תפילה' של מן ריי יכול להיקרא כפרודיה. הגוף העירום נמצא בתנוחת כריעה, אבל הידיים לא במקום הנכון. הידיים קמורות כידי מתפלל, אבל הן מכסות על פי הטבעת, והן, כאמור, לא במקום הנכון. אבל זו לא פרודיה. יש יותר מדי אינטימיות ופחות מדי קומיות, ויש משהו עצוב בתחת המצחק הזה. מה שכן, ריי לוקח את התפילה, ומפשיט ממנה את מרבית תכונותיה. ניתן לקרוא, אם רוצים לתמלל בכוח, את שם התמונה כך: "גם זו תפילה". יש לזה אימפקט, אבל אני לא בטוח מה עוד ניתן לומר על כך. ותומר ליכטש, בשיחת טלפון פתאומית, מציע שמדובר בעצם בפרודיה, אבל לא על התפילה כפרקטיקה אלא על ציור של דירר, "Study of Praying Hands". גם שם, כמו אצל ריי, הידיים מרפרפות זו על זו, וגם שם הביטוי הדתי משמש כצידוק להסתכלות על הגוף. ראו את הוורידים.

האלוהים

התפילה היא, כמובן, סימפטום של מגיפה אחרת –ידיעה. אותה בעיה שנמצאת בלבה של עקדת יצחק, שפותחת אותה: "וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְהָאֱלֹהִים נִסָּה אֶת-אַבְרָהָם" (בראשית כב'). זו גם אותה בעיה שמייצרת ארבע פרשנויות שונות למילה "נִסָּה" במשנה, פרשנויות שלא מניחות אי-ידיעה. יש כאן הזדמנות של ממש להיאחז ברצף הטקסט, ולפתוח בדיון רציני על הגילומים המפוארים של הפרדוקסליות האלוהית. לדון בתפילה כביטוי לכשל-תפיסתי, סינקדוכה לאופן שבו הדת מקרקעת את האלוהי, ומלבישה אותו בלבוש צר, של עניים. ואפשר גם להמשיך הלאה, אל תפילת הניו-אייג', זו שעושים מול המראה, ולא ברור למי היא מיועדת. אבל ×–×” לא בשבילי. דרוש מישהו עם יותר ידע, ועם יותר תעוזה.

המסאי

בנימין ×”×™×” איש ×›×–×”. בתחילת כתיבת הפוסט הקודם שלי ניסיתי לחקות אותו. זו הסיבה שבסוף הפסקה הראשונה מופיעה המילה "אדם". אחר כך ירדתי מזה, ורק המילה נשארה בתור הד לפומפוזיות של אנשים אחרים. אני לא לועג, הפומפוזיות הזו חסרה לי. בתחילת "אספקטים של הרומן", מדבר איאן מ. פורסטר על טבעה של הלמדנות. הלמדן האמיתי, הוא טוען, "בוחר נושא ראוי ומשתלט על כל עובדותיו ועל העובדות העיקריות של נושאים שכנים". למדן מסוג ×–×” "יכול לעשות ככל העולה על לבו. הוא יכול, אם נושאו הוא הרומן, להרצות עליו לפי סדר הזמנים, שכן הוא קרא את כל הרומנים החשובים של ארבע מאות השנים האחרונות, וגם רבים מן הבלתי חשובים, ויש לו ידיעות נאותות במחקר השוואתי הקשור ברומן האנגלי". אנחנו, רובנו, למדנים מדומים מאוד. לבנימין, ולא רק לו, לדור ×”×–×”, היתה התעוזה המפוקפקת של הזינוק מן המקרה אל רצף הזמן, אל התבנית ההיסטוריציסטית הגדולה. מי יכול היום לעשות זאת, מבלי לחוש כמו מנוול ושרלטן? יותר מכך. חישבו על המסות הארוכות ההן, שבהן דוגמא הוליכה לטיעון, שהוליך הלאה, בסדר גדול ומחושב היטב. אני, אם אני כותב ארוך, אני כותב בפרקים או בסעיפים ממוספרים. בין לבין – זינוק.

הצחוק

חוקרת אחת, ששמה נשכח ממני כרגע, כתבה פעם שלו בטהובן היה כותב היום את הסימפוניה החמישית היא היתה נחשבת לפרודיה. לא ניתן לכתוב כך היום מבלי להיחשד בגיחוך. אפשר לומר את אותו הדבר על בנימין, אבל הפרודיה הזו על המודרניזם, על ההיסטוריציזם, נראית מעט כמו הפרודיה של מן ריי על התפילה. אין בזה שום דבר מצחיק ושום דבר מגוחך, יש בזה רק משהו שאתה חש בשכלך שאמור להיראות מצחיק, ואמור להיראות מגוחך, אולם למעשה הוא כולו עצב גדול.