ארכיון תגיות: תרבות

ההווה על-פי אינו

מתפרסם במקביל גם כאן.

בריאן אינו הוא סוג של נביא. אני משער שלא מעט אנשים יסכימו עם הקביעה הזו. האיש, אחרי ככלות הכל, נחשב ל"אבי מוזיקת האמביינט". גם אינו עצמו, אני מנחש, לא ממש יתנגד להגדרה כזו, הוא נמנה עם קבוצת המייסדים של The Long Now Foundation היומרנית* שמטרתה לגרום לאנושות לחשוב במונחים ארוכי טווח. על הרקע הזה מעניין מאוד לבחון שני קטעים מתורגמים של אינו (תרגום: עינת עדי) שמופיעים בגליון סטודיו 172 שערך, כזכור לקוראיי הנאמנים, אוהד פישוף.

כבר פעמיים הזכרתי את הגליון הזה, אבל בשתיהן לא ממש טרחתי להתייחס לתוכן, עניין שמן הראוי לתקן אותו, בעיקר כיוון שהתוכן בהחלט ראוי להתייחסות.

שני הקטעים שנכתבו בשנות התשעים כוללים במידה רבה נסיונות נבואיים של אינו, ושניהם מנסים לתאר עתיד שהוא ההווה שלנו. הם נכתבו בפער של שלוש או ארבע שנים זה מזה, ומעניין לבחון את הפער העצום בין שניהם.

סייברפאנק יומרני** בשקל

בעבודה על Outside של דייויד בואי, מספר אינו, הוא חילק לכל אחד מהנגנים והטכנאים דף הנחיות מוזר, מעין רקע לדמות במשחק תפקידים מוזיקלי שיתנהל באולפן ההקלטות. הקטע הראשון נפתח במשפט "השנה היא 2008". כיוון שקראתי אותו לפני שבוע החלפתי, מבלי משים, את השורה הזו ב"אתה חי היום" למשך שבריר שנייה, מה שיצר דיסוננס חריף עם המשך הקטע, רק תוך כדי קריאת המשפטים הבאים הפנמתי את העובדה ש-Outside יצא ב-1995, והקטעים, יש להניח, נכתבו במהלכה או ב-1994 בזמן העבודה עליו.

הנה, בכל מקרה, הקטע במלואו, מנסה לנחש עתיד לא מאוד רחוק (ארבע עשרה שנים גג).

השנה היא 2008. אתה מוזיקאי באחת מלהקות הניאו-מדע החדשות, שמנגנת במועדון מחתרתי בגטו האפרו-סיני באוסאקה, לא הרחק מהאוניברסיטה. כל הקהל מסטול ממי-חלומות, סם הזיות שמיעתי כל כך חזק, עד שהוא עובר דרך אדי הזיעה. גם אתה תחת השפעה, ואתה מוצא את עצמך מוקסם מתבניות קצב מורכבות של תו אחד, מעין רסיסי אבן רוזטה של הירוגליפים שמיעתיים. אתה לא מנגן בסולם ספציפי אלא משלח פרצי מידע אקראיים לתוך המופע. אתה הולך לאיבוד בתוך היופי הרציונלי המופשט של מערכת שאף אחד אחר לא מבין לחלוטין, שולח מסרים שלא ניתנים לתרגום. אתה אמן גדול, והקהל מצפה ממך למשהו מאתגר מבחינה אינטלקטואלית.

כילד, התקליט האהוב עליך (באוסף התקליטים של אבא שלך) היה Trout Mask Replica.

קטונתי מלהביע דעה על החלקים המקצועיים-מוזיקליים של הקטע הקצר הזה, אבל חייבים להודות על האמת, כל זה נשמע קצת כמו קטע שאשר עידן היה כותב בשנות התשעים. רוח של סייברפאנק יומרני בשקל, חיקוי נחות של וויליאם גיבסון עם כמה רפרורים מגוחכים לתרבות-נגד, מתוך הנחה תמוהה שהמדע של שנות האלפיים יתמקד בעיקר ביכולת לשפר ככל האפשר את חוויותיהם של צרכני סמים יצירתיים. שימו לב גם לרקע הפוליטי התלוש של הקטע, גיבוב לאומים חסר הגיון בגטו האפרו-סיני באוסאקה. אינו של אמצע שנות התשעם הסתכל קדימה אל ההווה שלנו ויצא לו קשקוש מוחלט, גם אם מרתק (כן, גם אני מת לשמוע איזו להקת ניאו-מדע ראויה לשמה).

כל זה לא היה ממש מטריד אותי, מדובר בסך הכל בשעשוע. אבל מפתיע ומפעים לגלות באותו גליון את הקטע השני שארצה להתייחס אליו.

גאונות צרופה

הקטע הבא, שפישוף בחר לפתוח בו את הגליון נקרא קרנבל – מודל לתרבות, והוא לא פחות מגאונות צרופה. הוא גם, ככל הנראה, כתב ×”×”×’× ×” המוצלח ביותר שתוכלו לקרוא אי פעם על תרבות היוטיוב, הבלוגים והמייספייס של ימינו. התלבטתי ארוכות אם להעתיק את הקטע הלא מאוד ארוך ×”×–×” במלואו לכאן. רק שאז גיליתי שב-NRG חסכו לי גם את העבודה וגם את הסוגייה המשפטית. אז קודם כל לכו לקרוא, אחר כך נמשיך.

קרנבל – מודל לתרבות (ב-NRG)

הקטע הזה מ-1998 בסך הכל, לא מנסה לנחש עתיד קונקרטי, בטח שלא להמציא פוליטיקה, ז'אנרים מוזיקליים והתפתחויות פארמקולוגיות ספקולטיביים. הקטע הזה הוא בסך הכל, נסיון של אינו להבין מה הופך תרבות למוצלחת וחיונית. העובדה שהוא מתאר במדויק את מה שקורה היום היא רק בונוס משמח. משמח בעיקר כי יש כאן מענה לכל מגיני התרבות הגבוהה ושומרי החומות למיניהם שסופקים כפיים בייאוש אל מול הגל העכור של תרבות גולשים***. בואו נשחק את המשחק של אינו ונחזור לחלקים נבחרים בקטע אחרי שהחלפנו את קרנבל בתרבות כמבוקש.

תרבות היא מוצלחת כשמספר הצופים בה אינו עולה בהרבה על מספר המשתתפים. תרבות היא טובה כשרבים מהצופים לוקחים בה חלק פעיל.

הנה התשובה של אינו לקינה על הקלות הבלתי נסבלת של פרסום והפצה של מסרים או יצירות אמנות, הנה גם התגובה שלו לכל אלה שרואים בטוקבקיסטים את מבשרי האפוקליפסה של קץ התרבות. תרבות טובה, אומר אינו, היא זו שבה אין קווים חדים שמפרידים את היוצרים מהצופים.

אבל אין צורך למהר ולקפוץ על האמירה הזו בציפורניים שלופות תוך קריאה נואשת בשמה של ההיררכיה התרבותית הנשחקת. אינו מספיק חכם כדי לדעת שאופיה הקרנבלי של התרבות לא חייב לבוא על חשבון אפשרות קיומן של יצירות מופת.

תרבות היא טובה כשהמשתתפים בה מציגים טווח מיומנויות שנע מהמינימלי ביותר ועד המהמם לחלוטין (הראשון הוא הזמנה לא לחשוש – "×”×™×™, גם אני יכול לעשות את ×–×”!"; השני – הזמנה להתפעל).

כי כן, העובדה שכל מתבגר מתוסכל שאף אחד לא מבין אותו יכול לשפוך את הגיגי האימו שלו מול מצלמת וידאו ולהעלות ליוטיוב היא בדיוק מה שמאפשר לכל אחד לקחת חלק ביצירת התרבות החדשה שלנו עכשיו, בלי לסבול מרגשי נחיתות, אבל היא לא מונעת מאיתנו להתפעם באמת ובתמים כשאנחנו נופלים על עמוד של להקה גאונית במייספייס.

תרבות היא טובה כשיש יותר מדי דברים להסתכל עליהם והכול מתערבב ואתה צריך למצוא בתוך כל זה את הסדר של עצמך.

אפילו לגל המתעייפים מקוראי הרסס הגדושים שלהם טורח אינו לענות, עשר שנים מראש. זו בדיוק, הוא מסביר, גדולתה של תרבות טובה – הרבגוניות האינסופית, ההצפה הבלתי פוסקת, זו שכופה עלינו, אפילו כצופים מהצד, התערבות אקטיבית כלשהי, קביעה של סדר עדיפויות אישי. אל תתייאשו ואל תתעייפו, המשיכו להוסיף ולהסיר פידים מהקורא שלכם, לכוונן ולעדכן את התרבות הפרטית שלכם בכל רגע נתון. ×–×” התפקיד של כל אחד מאיתנו בתהליך יצירתה של תרבות טובה.

יכולתי להמשיך ולעבור על כל אחת מהפסקאות הקצרות האלה של אינו ולהסביר לכם למה וכמה היא גאונית, אבל אתם יכולים לעשות את זה בעצמכם לא פחות טוב (זה כל העניין, נכון?) אז נדלג לפסקה האחרונה.

תרבות היא טובה כשהיא נותנת לאנשים את ההרגשה שהם באמת בני מזל שהם חיים בדיוק כאן ועכשיו. תרבות היא טוב כשהיא מותירה אנשים בתחושה שהחיים, על כל הביטויים המוזרים שלהם, הם הכי נפלאים ונוגעים ומצחיקים ושווים שאפשר.

ועכשיו תודו שאתם מרגישים בני מזל לחיות בדיוק כאן ועכשיו, עם וורדפרס ועם יוטיוב ועם פליקר, אפילו עם פייסבוק.

* לפני הכתיבה התלבטתי ארוכות בנוגע לתואר הראוי עבור The Long Now Foundationיומרני היה בחירה מתבקשת מאליה, אבל רציתי להימנע מהקונוטציות השליליות, שקלתי להחליף את יומרני בשאפתני. רק שאז ניגשתי לגליון עצמו כדי להעתיק ממנו כמה ציטוטים שמופיעם כאן למעלה וגיליתי קטע נוסף של אינו שמשום מה פספסתי קודם. כותרתו של הקטע היא יומרה והוא כולל את המשפטים הבא

החלטתי להפוך את המילה "יומרני" למחמאה.

** לפעמים, בכל זאת, "יומרני" הוא מילת גנאי.

*** כן, בעקבות הפוסט ההוא והדיון שאחריו החלטתי שאני מחליף את "תוכן גולשים" ב"תרבות גולשים".

ילדים, היזהרו מ

"כאשר אבין [סוף סוף], אכתוב כאן מדוע אני מתעב [כל כך] ערבי שירה". כתבתי את זה ב-26.5, 2005, ואולי הגיע הזמן למלא אחר ההתחייבות הנ"ל, גם אם עדיין לא הבנתי [סוף סוף] או לא הבנתי לגמרי. היו סלחנים, אם כן, זה רק ניסיון.

ימי הבילדונג

בכנס "שירה ואינטרנט" דיבר פרופ' מנחם פרי על הרשת כעל מקום בלי מרכז או שוליים, שכל דבר בו שווה מעמד כמעט לכל דבר אחר. פרי אינו טועה יחיד, הוא נציגה של תפיסה, שלעתים חולקים אותה גם אנשים שהיו ברשת מתחילתה. במובן מסוים הוא צודק, כמובן. אלא שמדובר באותו מובן שבו לשום דבר אין מרכז או שוליים, גם לא לעולם החפצים הבלתי מקוונים. לאינטרנט מרכז ושוליים, שנתפרים בהתאם למידותיהם של המתבונן וקבוצת ההתייחסות שלו. כך גם העולם. בחנויות הספרים לא עומד אדם, מצביע על "יוליסס" ואומר "קאנון" רצוא ושוב; איש גם לא מצביע על "תרבות וספרות הארץ" ואומר שזה שבועון חשוב. אנחנו נחנכים לעולם ×”×–×”, לומדים לאט היכן המרכז והיכן השוליים, מה נחשב ומה לא, מה כדאי לא לדבר עליו ומה תמיד נכון לחשוב. קל מאוד לשכוח את ×”×—× ×™×›×” הזו וקל עוד יותר לשכוח את המסתורין שבה. מסע הקריאה המשונה ×”×–×”, שמתחיל מהרמן הסה אולי ואולי ממשיך דרך ביקורות המוזיקה של גיא אסיף ב"תרבות מעריב" של פעם עד לקריאות המהוססות, שנכונות לקבל כמעט הכל, ב"תרבות וספרות הארץ" – מסע הקריאה המשונה ×”×–×”, כאמור, הוא אקלקטי ומקרי וכמעט תמיד בודד. נדמה לי שאי אפשר לעשות את הדרך הזו לאורך זמן מבלי להניח שהיא שווה את ×–×”. אתה × ×”× ×” מהספרים ונהנה גם מחלק מהביקורות, אבל, בין היתר, מאחורי כל הקריאה הזו עומד הרצון להיעשות לאיש תרבות. ×–×”, אומרים לך, דבר מה שראוי לשאוף אליו. בהתחלה קניתי לגמרי ובלי בושה את המודל הרומנטי. לזמן מה, קצר אמנם, האמנתי ברצינות במשוררים גאונים הספונים בעליות ×’×’. אחר כך האמנתי במודל משוכלל ואבידני, שהוחלף בדבר מה אחר, שעדיין איני יכול לכנות בשם. ×–×” לא משנה. משנה רק שהאמנתי, ועדיין אני מאמין, שכל ×–×” כדאי מאוד.

ערבי שירה

ערבי שירה הם התגלמות חברתית המרכזית של אמנות פרטית בדרך כלל, אחת ההזדמנויות היחידות שהג'מעה מתכנסת בפומבי. שירה קוראים לבד, אלא אם אתם בערבי זיכרון או קורסים באוניברסיטה. אם ×–×” לא ×–×” ולא ×–×”, כנראה שאתם בערב שירה. ואם אתם בערב שירה, כנראה שאתם משוררים. ואם לא משוררים – עסקני שירה. ערב שירה מסמן אותך, כמו בקבוקי בירה ריקים בחדרו של מתבגר. בגלל ×–×”, בין היתר, הולכים לשם. אחרת איך תדע שאתה ×›×–×”. כולם מתאספים בחלל צר. ערבי שירה נערכים תמיד בחלל צר, קצת בשביל המחתרתיות וקצת בשביל שנרגיש את המינוריות של הסצינה. החלל הצר, מצדו, מספק לכל לחישה הזדמנות להרעים ולכל פיהוק להיעשות מופגן. המינוריות של הסצינה. יש יחס הפוך, פער נורא, בין תחושת החשיבות העצמית של הנוכחים – ערב שירה, כאמור, מסמן אותך – לבין מעמדם בפועל. על הבמה מתאמץ משורר להרשים, ובולע את המלים שכתב. כולם, תמיד תמיד, כולם נראים משועממים. כולם מוחאים כפיים בנימוס. כולם מתלחשים כשמשורר יורד, ואחר עולה אחריו. כולם סולדים ×–×” מזה. כולם מאמינים שהם, הם לא נראים ×›×›×”. כולם, תמיד תמיד, פרחי שירה ועסקניה. והפער הבלתי נסבל בין ×–×” לבין מה שזה אמור להיות. לא כך ×–×” אמור ×”×™×” להיראות.

אפילוג

"כשאני כותב את ×–×” אני מרגיש כמו ילד מטופש", כתבתי למיטל בג'ימייל. – "למה? אני חושבת שזו ×”×›×™ תובנה של גיל 30". – "לא נכון. זו תובנה של גיל 20. היא פשוט לא תובנה שמפנימים". – "זו פשוט תובנה הרסנית. ואני חושבת שאפשר להתמודד איתה רק בגיל 30. ×›×™ אם תבין אותה בגיל 20, לעולם לא תוכל להמשיך בדרך האקדמית והמעשית של איש ספרות. לכאורה, זהו התגמול היחיד ללימוד ספרות. בטח לא עושים את ×–×” בשביל הכסף והתהילה. וכשלוקחים לך גם את ×–×”, אתה נותר רק עם נוסטלגיה. או שאתה יכול להדחיק את התובנה, ולחזור אליה מאחורה רק כשאתה כבר יודע שאתה ×›×–×” – אתה כבר איש תרבות – ×›×™ אז אתה כבר יכול להתמודד איתה. בגיל 20, הכל פשוט עוד רוטט מדי".

“אני פרויקט כזה”

"בניגוד לכל האופוריה סביב, הספרות העברית לא שווה בעיניי שום דבר, כולל כל הכוכבים הגדולים שלה"

מהי אותה תרבות שזכתה למוסף המכובד "תרבות וספרות" ב"הארץ"? האם תרבות היא סך המוצרים שמובאים לציבור הרחב באותה תקופה? האם מוסף תרבות יכול להיות מורכב מרשימה ארוכה-אך-סופית של ספרים, דיסקים, סרטים והצגות שראו אור באותו שבוע?

כנראה שלא. מוסף תרבות הוא המקום שבו אמורה תרבות לדון בעצמה; לחטט, לשאול, לענות, להתלהם, להכתיר ולהשפיל. משום שתרבות אינה אוסף של יצירות מבודדות שמנותקות זו מזו ומתפרסמות באותו זמן נתון, היא גם אוסף הקשרים שביניהן, אוסף הדיבורים עליהן, אוסף ההכרעות, האמונות – אסתטיות ואחרות – שהולידו את היצירות האלו.

"בניגוד לכל האופוריה סביב, הספרות העברית לא שווה בעיניי שום דבר, כולל כל הכוכבים הגדולים שלה"

ההכרעות האסתטיות מתקבלות במרכזי כוח מסוימים. מוסף "תרבות וספרות" של "הארץ" הוא אחד ממרכזי הכוח האלו, או, נכון יותר, אחד ממרכזי הכוח הפוטנציאלים. כי, על אף שם העיתון שבו הוא מתארח, המוסף לתרבות וספרות אינו פועל עוד בתרבות העברית הנוכחית, רובו אף אינו קשור לתרבות הנוכחית, תהא זו עברית או לועזית.

המוסף, שאותו עורך מזה 17 שנה אדם בשם בני ציפר, אינו רלוונטי למה שמתרחש כיום בתרבות הארץ, לטוב ולרע. ואם לשפוט על פי הצהרותיו של ציפר, מדובר במהלך מכוון.

כמי שמתנגד לתרבות וספרות הישראלית הנוכחית עומדות בפני ציפר שתי ברירות עיקריות: להילחם בתרבות זו או להתעלם ממנה. איך ×”×™×” נראה "תרבות וספרות" לו ×”×™×” ציפר מקדיש לה כמה נביחות תוכחה מדי שבוע? הוא לא עושה זאת. ציפר בחר בהתעלמות, והתעלמות אינה מובילה לשינוי – היא הורגת.

קשה לצפות ממוספי התרבות של "מעריב" ו"ידיעות אחרונות" להרבה. שני המוספים הללו, אף על פי שגם הם מוספים שבועיים, אינם מחזיקים באותו הסטטוס, חופש פעולה ומקום שלו זוכה המוסף לתרבות וספרות. וכאשר מוסף זה, עם כל כוחו הפוטנציאלי, בוחר לעסוק במאה ה-19, המאה ה-18 והמאה השלישית לפנה"ס, הוא בוגד באחריותו לתרבות, שממנה צמח ושתלויה בו, בין השאר, כדי להתקיים.

"באופן הכי כן, אני חושב שהתרבות באמת לא השתנתה בכלל, ולכן אין צורך להחליף את העורך. השקפת העולם שלי עדיין תקפה"

כך אומר בני ציפר, אחרי 17 שנות עריכה. אנחנו חושבים אחרת. ×”×’×™×¢ הזמן שבמוסף "תרבות וספרות" ×™×”×™×” מישהו שמוכן להתייחס לתרבות הישראלית. הוא לא חייב לאהוב אותה – כולה או חלקה – אבל הוא חייב להכיר בקיומה. די לנו מ“שומרי סף מודרניסטיים", כפי שמכנה עצמו ציפר. איננו יכולים להרשות זאת לעצמנו. לא עוד.

"אני בעד אליטיזם, אבל ציפר הוא חרטטן משעמם ומתנשא, שתרומתו לספרות היא אפס"

תמיר, 12/02/05 00:22”*

*כל הציטוטים נלקחו מראיון שערך רואי וולמן עם ציפר בשנת 2005.