ארכיון תגיות: תרבות וספרות הארץ

“אני פרויקט כזה”

"בניגוד לכל האופוריה סביב, הספרות העברית לא שווה בעיניי שום דבר, כולל כל הכוכבים הגדולים שלה"

מהי אותה תרבות שזכתה למוסף המכובד "תרבות וספרות" ב"הארץ"? האם תרבות היא סך המוצרים שמובאים לציבור הרחב באותה תקופה? האם מוסף תרבות יכול להיות מורכב מרשימה ארוכה-אך-סופית של ספרים, דיסקים, סרטים והצגות שראו אור באותו שבוע?

כנראה שלא. מוסף תרבות הוא המקום שבו אמורה תרבות לדון בעצמה; לחטט, לשאול, לענות, להתלהם, להכתיר ולהשפיל. משום שתרבות אינה אוסף של יצירות מבודדות שמנותקות זו מזו ומתפרסמות באותו זמן נתון, היא גם אוסף הקשרים שביניהן, אוסף הדיבורים עליהן, אוסף ההכרעות, האמונות – אסתטיות ואחרות – שהולידו את היצירות האלו.

"בניגוד לכל האופוריה סביב, הספרות העברית לא שווה בעיניי שום דבר, כולל כל הכוכבים הגדולים שלה"

ההכרעות האסתטיות מתקבלות במרכזי כוח מסוימים. מוסף "תרבות וספרות" של "הארץ" הוא אחד ממרכזי הכוח האלו, או, נכון יותר, אחד ממרכזי הכוח הפוטנציאלים. כי, על אף שם העיתון שבו הוא מתארח, המוסף לתרבות וספרות אינו פועל עוד בתרבות העברית הנוכחית, רובו אף אינו קשור לתרבות הנוכחית, תהא זו עברית או לועזית.

המוסף, שאותו עורך מזה 17 שנה אדם בשם בני ציפר, אינו רלוונטי למה שמתרחש כיום בתרבות הארץ, לטוב ולרע. ואם לשפוט על פי הצהרותיו של ציפר, מדובר במהלך מכוון.

כמי שמתנגד לתרבות וספרות הישראלית הנוכחית עומדות בפני ציפר שתי ברירות עיקריות: להילחם בתרבות זו או להתעלם ממנה. איך ×”×™×” נראה "תרבות וספרות" לו ×”×™×” ציפר מקדיש לה כמה נביחות תוכחה מדי שבוע? הוא לא עושה זאת. ציפר בחר בהתעלמות, והתעלמות אינה מובילה לשינוי – היא הורגת.

קשה לצפות ממוספי התרבות של "מעריב" ו"ידיעות אחרונות" להרבה. שני המוספים הללו, אף על פי שגם הם מוספים שבועיים, אינם מחזיקים באותו הסטטוס, חופש פעולה ומקום שלו זוכה המוסף לתרבות וספרות. וכאשר מוסף זה, עם כל כוחו הפוטנציאלי, בוחר לעסוק במאה ה-19, המאה ה-18 והמאה השלישית לפנה"ס, הוא בוגד באחריותו לתרבות, שממנה צמח ושתלויה בו, בין השאר, כדי להתקיים.

"באופן הכי כן, אני חושב שהתרבות באמת לא השתנתה בכלל, ולכן אין צורך להחליף את העורך. השקפת העולם שלי עדיין תקפה"

כך אומר בני ציפר, אחרי 17 שנות עריכה. אנחנו חושבים אחרת. ×”×’×™×¢ הזמן שבמוסף "תרבות וספרות" ×™×”×™×” מישהו שמוכן להתייחס לתרבות הישראלית. הוא לא חייב לאהוב אותה – כולה או חלקה – אבל הוא חייב להכיר בקיומה. די לנו מ“שומרי סף מודרניסטיים", כפי שמכנה עצמו ציפר. איננו יכולים להרשות זאת לעצמנו. לא עוד.

"אני בעד אליטיזם, אבל ציפר הוא חרטטן משעמם ומתנשא, שתרומתו לספרות היא אפס"

תמיר, 12/02/05 00:22”*

*כל הציטוטים נלקחו מראיון שערך רואי וולמן עם ציפר בשנת 2005.

ולווטון קטון

מאיה ערד, בין היתר, כתבה כבר שלושה ספרים. האם זה גרם לה להיקרא סופרת במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ"? לא. רועי רוזן, בין היתר, כתב חמישה ספרי פרוזה. האם זה גרם לו להיקרא סופר במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ"? לא. שמעון אדף, בין היתר, כתב ארבעה ספרים. האם זה גרם לו להיקרא סופר במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ"? לא. אתם יודעים מי נקרא סופר במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ"? נעם קצב. מי זה? כמה ספרים הוא כתב? הוא נחשב סופר ותיק ומוערך? האיש כתב ספר אחד שיצא לאור ב-2005. כנראה שככה זה שלאבא שלך קוראים משה. ובכן, בעמוד הראשי של הארץ ביום שישי האחרון משכה את תשומת לבי הכותרת "הסופר נעם קצב, בנו של נשיא המדינה, על קפקא ועל כוחה של העיתונות להרע", שהפנתה למוסף המדובר ב"הארץ". שמחתי שבמוסף של בני ציפר, האיש והאינטלקטואל הצרפתי שבמקרה חי פה, יכול מישהו שעוד נשמה באפו להיקרא סופר, ועוד ככה, בריש גלי. מייד הלכתי לקרוא.

אין לי שום דבר בעד או נגד נעם קצב.מתוך לקסיקון הספרות העברית החדשה שלושה קטעים מחזיקה "הטרילוגיה הצ'כית" של קצב ×’'וניור, שמדברים על שני סיפורים של קפקא, וסיפור אחד של קארל צ'אפק. כיוון שהבן של קצב הוא איש נוח לבריות, הוא מסכם למעננו כל אחד מהקטעים בפסקה חוצבת להבות. 1."אפשר לנחש שההגינות היא שהיתה בעוכריה של המכונה המשומנת. היא סותרת את עצם קיומה, היא מפרקת אותה לגורמים. ובכל זאת תמיד יש לנו תקווה וציפייה אחת, לא מן התקשורת אלא מן האנשים שמפעילים אותה, "היו הוגנים!"” 2.הלב נכמר על גרגור סמסה, שלאט-לאט נהפך בעיני הקורא מאדם בעור של ×—×™×” לשרץ טהור. כל אחד מאתנו זוכר ימים שבהם הוא הסתגר בחדרו בגלל מחלה. אבל רק מעטים עשו זאת מפאת הבושה. והיא כואבת לפעמים יותר מכל פגיעה גופנית, במיוחד כשאתה יודע שאתה ×—×£ מכל אשמה, ×—×£ מכל אשמה, ×—×£ מכל אשמה. 3.כלומר, מי שמחפש אנושיות ותבונה יירד נא ממסדרונות העיתונים הממוזגים אל הרחוב ההומה. כיוון שגם אני אדם נוח לבריות, אסכם שוב את מה שסיכם קצב: יש לצפות מהאנשים שמפעילים את התקשורת להיות הוגנים, גם אם הציפיה הזו היא קלושה. יש לזכור ×›×™ האשמות שמטיחים אותם אנשים שמפעילים את התקשורת הן האשמות שווא. משום שברור שאתה יודע שאתה ×—×£ מכל אשמה *3. אי לכך ובהתאם לזאת, את האנושיות והתבונה עליך לחפש ברחוב, ולא אצל אותם אנשים, שכאמור, מפעילים את התקשורת.


דודו בוסי הוציא לאחרונה לאור את ספרו "אמא מתגעגעת למילים". דודו בוסי כותב, החל מפברואר שנה זו, טור קבוע בעיתון "העיר". בטור הוא נפגש עם מיני דמויות "אורבניות" ומספר את סיפורן. הטור השבוע הוקדש לדמות מעניינת במיוחד – דודו בוסי – שחווה ייסורי פוסט הוצאה לאור.

אין לי שום דבר בעד או נגד דודו בוסי. באדיבות יוסי גורביץ

מתחת לטור, מתנוססת פרסומת. ×›×›×” ×–×” בעיתון – יש תכנים עיתונאים ויש תכנים פרסומיים. אם לא היו פרסומות, לא ×”×™×” כסף להוציא עיתון. את ×–×” כולם יודעים. הפרסומת היא לספר אחד, שנקרא "אמא מתגעגעת למילים". מדובר, לטענת הפרסומת, ב"רומן חכם, רגיש ומרתק". כתב אותו אדם אחד, דודו בוסי שמו.


מוסר השכל מעיתוני השבוע: יש אנשים שהם חפים מפשע, גם אם אנשי תקשורת לא הוגנים הוציאו דיבתם רעה. יש גם אנשים שמוציאים ספרים. ובכל זאת, את האנושיות וההגינות תמצאו אצל האיש ברחוב. אותו איש, מסעוד מבאר שבע אם תרצו, שלו אפשר למכור הכל, ×›×™ לו אין מושג. אין מה לומר – שלי יחימוביץ' באמת הגזימה הפעם.

נוֹ לוֹגוֹ

יש תחושה, זיכרון כאב עמום, שעולה בכל פתיחה של מוסף ספרותי. המוסף של "הארץ" הוא הקטליזטור העיקרי, שלא באשמתו. מוּתרות ל"הארץ" מוֹתְרות כותרות ארוכות, והוא עושה בהן מעשים, שלא באשמתו.

לכותרת יש מספר מטרות, כשהעיקרית שבהן היא משיכת הקורא לקרוא והבלטת עיקר הכתבה. אבל במוספי תרבות הפונקציה הזו עיקרית פחות – לשם כך סולסלה כותרת המשנה – ובמקומה × ×—×” פונקציה אחרת – סימון התרבות שבמוסף התרבות. אנסח זאת כציווי: ×”×™×” פואטי, לא אינפורמטיבי.

כל זה אינו אומר דבר. מותר למוסף לקרוא "אני תרבות", מותר לו לקרוא בכותרותיו. אלא שמה שמרגיש למוסף פואטי מעלה תחושת זיכרון כאב עמום. לא בגלל איזה פגם, אלא דווקא בגלל חוסר הפגם. בגלל שניתן לסמן כך פואטיקה באיזו תבנית לשונית, פשוט כך. כי התבנית פואטית, כי כך מרגיש יפה.

*

ובתיאורטית (לא יכולתי להתאפק) (שודרג בעצת איה): תבנית יצרנית שגוררת עמה רגיסטר לשוני "פואטי", ולשם כך גם הועלתה (על פי רוב, תולדה של צירוף כבול רומז. על פי רוב, צירוף כבול רומז שמקורו בשירת עמיחי) או מבנה יצרני שגורר הקשר רגיסטריאלי "פואטי" (אם כי זה נדיר יותר בכל מה שנוגע לכותרות). אוף.

*

ויותר אין לי מה לומר. אבל זה מטריד עדיין (ולמה לא: "עדיין מטריד"?), וזה מעקר כתיבה (ולמה לא: "מעקר את הכתיבה"? ולמה לא בתבנית דקדוקית אחרת: "עדיין מטריד, מעקר את הכתיבה"?). כתיבה לעולם אינה מהלך מודע לגמרי. יש דברים שמרגישים יפה, וזהו. וככה. אבל כל המצלולים שפיזרתי קודם, כל המבנים, שלוקח לי שעה להניח, כבר לא אומרים "אני יפה", רק "אני סימן". וככה אי אפשר לכתוב.