ארכיון תגיות: j14

מתלהטים בלי להזיע – הפגנת המיליון במצפה רמון

"ראית שהשאירו את השווארמה והפיצה פתוחות? בדרך כלל ברגע שחושך הכל נסגר", מבחינה אפרת אורן, מבית ספר שדה הר הנגב, בעודנו משקיפות על המרכז של מצפה, שנראה פתאום אחרת. "היסטוריה" הייתה מילה שנשמעה הרבה הערב, כשכ-800 תושבי הנגב מילאו את כיכר המדינה שלהם. כאן אין במות נוצצות ושלטים מתוחכמים. הבמה היא נגרר שכוסה בשטיחים, השלט המרכזי כתוב ביד, מתוח בין שתי סנדות. לידו ניצב בשלווה גמל ולועס את השיחים. על דבשתו כרזה: "הקש ששבר את גב הגמל".
"אפילו הגמל, שהוא חית מדבר מדבר רגישה מאד, הגיע לכאן, לעיר, בלב פתוח", אומר לי האוחז ברסן. כמה עשרות מנציגי הפזורה הבדואית, גברים צעירי, יושבים קצת בצד. עאדל וולידי, שעובד בבית ספר שדה, מסביר לי ש"מי שהבין את הרוח של האירוע הגיע". הגמל שייך לאבא שלו.


בני הנוער נותנים את הטון בשירה סוערת. מסביבם מבוגרים עם ניצוץ בעיניים ומבט שמתקשה להאמין. חלק מהצעירים מהפנימייה המקומית, רבים ממדרשת שדה בוקר, שהוציאה ארבעה אוטובוסים להפגנה, גם מקיבוצי הסביבה. נוכחות פעילי הנוער העובד מורגשת היטב והם האוחזים במגפונים. מדי פעם התשואות הופכות למה שנשמע כמו פעולה של תנועת נוער.
"תגיד, אתה חושב שזה בזכותנו כל האנשים האלה?", שואל נער שמחזיק שלט את אחד המדריכים. שתי נערות מספרות לי שבסופ"ש עבדו על שלטים במקום לצאת עם חברים. אחת מהן הייתה בהפגנה בתל אביב, השנייה לא הייתה מעודה בהפגנה כלשהי. "למה לא ארגנתם במקום זה אוטובוס לנסוע לתל אביב?", אני מתגרה בנער. "תל אביב?", הוא עונה בפליאה, "זה רחוק לנו".


המיצפאים, או "הילידים", כפי שאחד מהם כינה אותו ואת חבריו, אינם זוכרים הפגנות בעיר מאז 1973, אז מחו על כך שהלחם מגיע לעיירה רק פעם בשבוע. "זה כיף", אומרת לי בהתרגשות מזל בוקסנבאום, שחיה במצפה כבר 33 שנים ומתגוררת בדירת עמידר. "המפגינים עושים עבודה של אנשים חלשים יותר", היא מסבירה.
"אנו מאמינים ×›×™ צדק חברתי בנגב הוא קידום שירותי בריאות וחירום רפואי!", קוראת אחת ממארגנות ההפגנה, אפרת קדם-סילברט, מעל הבמה, "אנו מאמינים ×›×™ צדק חברתי בנגב הוא הפיכת דיור ציבורי רעוע לדיור ציבורי ראוי! השקעה בחינוך ותמיכה בתרבות!". הדרישות קונקרטיות, ברורות מאליהן, וזוכות לתשואות סוערות. אחרי הכל, במצפה רמון, עיר של ×›-4,500 תושבים, אין אפילו רופא בלילה. 
לא נראה שהשאלה שהייתה תלויה באוויר בימים האחרונים, "המחאה לאן", הדאיגה את הנוכחים. רובם עמדו משתאים לנוכח עצם היציאה לרחובות, שהפכה שגרה בתל אביב עירי. "לא חשבנו שיהיה פה משהו", מספרים דניאל ובת זוגו, תושבי מצפה טריים, "ראינו טלוויזיה ואז שמענו צעקות, אז יצאנו החוצה והצטרפנו".
ואולי זה יהיה אחד מהישגיה של המחאה החברתית של הקיץ הזה: כיבוש מחדש של המרחב הציבורי על ידי אנשים רגילים. ללא חסות תאגידית, ללא מפלגות, ללא משרד יח"צ מלוקק. ממעגלי השיח ומיצגי האמנות ברוטשילד, ועד להסעות שהגיעו למרכז של מצפה רמון, מהסדנאות, הההרצאות והסרטים בשדרה ועד למסמך העקרונות והחזון של מאהל מצפה, הוכיחו הפעילים פשוט שאפשר להיות פעיל. שזה אפילו כיף, שזה כדאי. שאפשר לצאת החוצה ולדבר עם אנשים זרים על שינוי, על חזון ועל החיים בכלל. שפתאום הם כבר לא כל כך זרים.
במצפה, בניגוד לתל אביב, לא מזיעים בהפגנות. הרוח המדברית הקרירה מחייבת ללבוש סווצ'ר. כשפנינו ללכת נראה המרכז תוסס מתמיד. בשווארמה ובפיצה שנותרו פתוחות ישבו המפגינים, מכונסים בסווצ'רים שלהם, ושוחחו בלהט.

איזה מזל

קיץ 2011
איזה מזל שמחאת קיץ 2011 קרתה ביולי אוגוסט. הדבר היחיד שאפשר לעשות ביולי אוגוסט במדינה הזאת הוא לרבוץ במקום כלשהו ולהזיע. זיעה היא אחד הדברים השיוויוניים ביותר שיש. אתה יכול להיות אביגדור ליברמן ואתה יכול להיות עידן לנדו, ובכל מקרה אתה תזיע. שום דבר לא יעזור לך, גם לא שעון באלפי שקלים. ויש משהו מאד מלבב בידיעה שאפשר להפסיק להילחם בזה, שהזיעה הזאת הולכת להמשיך ולזרום, וכל מה שיש לך לעשות הוא לקבל אותה באהבה.
ובהפגנה, עם עוד עשרת אלפים אנשים, מאה אלף אנשים, שלוש מאות אלף אנשים, כולם בגופיות. הזרועות נדבקות. אתה מנסה להגיע. אתה מנסה ללכת. אתה מנסה לעמוד. אתה מנסה להריע. וכולם נדבקים. לרגע, הרגע שבו עור נדבק לעור, רגש לפני שנשמע הסווש של ההיפרדות, שכם אל שכם זו לא מטאפורה, אלא אמת. ותוך כדי שכולם מזיעים, הגופים של עם ישראל נחשפים. לרגע הוא מפסיק להיות המוני ב. ישראל, ומתחיל להיות זה עם קעקוע דרקון, זאת עם קעקוע פיה, פתאום שמתי לב לכמה אנשים במדינה הזאת יש קעקועים וכמה מהם! פתאום אפשר היה לראות במקום אחד את כל סוגי הפרצופים. לא, לא כולם יפים. אבל המוני ב. ישראל קיבלו פרצוף, ופרצוף אמיתי וקונקרטי זה דבר נורא חשוב כדי לחשוב על עם.

רחובות
איזה מזל זה שמחאת האוהלים קרתה ברחובות.עד היום ניסינו להתחיל מהפכות במשרדי הארגונים והעמותות ובסלונים והסקווטים של האקטיביסטים המקצועיים. דבר משונה קורה למחאה בתוך המקומות שוחרי הטוב האלו: היא מתמלאת ברגשות אשמה. כאשר אדם הופך את התרומה לחברה למקצועו או לשליחות חייו, הוא הופך להיות טהרן. פתאום אתה לא יכול לדאוג רק לבריאות נשים, בלי להצהיר שאתה גם תומך בכל צעד שעושות נשים פלסטיניות לקידום מעמדן בעולם. פתאום אתה לא יכול לחשוב על העלאת שכר המינימום בלי להצהיר באופן בלתי מתפשר על כך שאתה בעד שוויון זכויות מלא לנשים ולגברים. אתה לא יכול לקיים דיון בלי לוודא כי יש לך גבר ואישה, ומזרחית ואשכנזי, ואיש מלוד, ואישה מבקה אל גרביה. פתאום אתה כבול לבירוקרטיה, לצורת שיח שוויונית, לדאגה מתמדת לכך שאתה תמיד בסדר בכל כיוון אפשרי שבו אתה מנסה לצעוד.
כאשר אתה צועד ויושב וצועק ברחובות, הכל פתוח יותר. אתה יכול להפסיק עם רגשות האשמה ולהתחיל לעשות. אם אתה מקיים חמישים דיונים נפרדים בכל רגע נתון, אז בכל דיון יכול להיות מזרחי או שלא. ובכל דיון אפשר לדבר על שכר המינימום ואפשר גם לא. אפשר לעשות פרוטוקולים ולדאוג שהם יופצו בקרב חברי הוועד המנהל לפני שחותמים עליהם, אבל אפשר גם לא. ההנחה היא כי כל אחד הוא חייל בשוחה והוא יודע לעשות כמיטב יכולתו, אבל הוא אינו אחראי לתמונה הכללית, כי את התמונה הכללית אף אחד לא מרכיב במו ידיו. הו אלוהים, כמה משחרר!
מזל שיש את הארגונים החברתיים והעמותות ואת האקטיביסטים שיצרו את התשתית לשיח הזה, שעבדו קשה כדי שיהיה מידע מוכן לרגע שבו המהפכה תפרוץ, שנשאו את אש התמיד שאפשרה ללהבה הגדולה לפרוץ. אי אפשר היה בלעדיהם, אבל זה כל כך משמח שלא ארגון מסויים או עמותה מסויימת עומדים בחזית.

אינטרנט
איזה מזל שיש את האינטרנט. ב"עין השביעית" עשו בשבועות האחרונים סקירה של מהפכות קודמות, ושל יחס התקשורת כלפיהן. האנשים ההם עשו כמיטב יכולתם כדי לקבל תשומת לב, כולל איומים בהצתה עצמית, כולל לעשות כל דבר כדי שהנאום החשוב ישודר בדיוק בשעה שבה משודרת מבט לחדשות. אבל הם לא הצליחו. הם נדחקו לעמודים אמצעיים ואחרונים בעיתון והושמטו לחלוטין ממהדורות החדשות המשודרות.
אז איזה מזל שיש את האינטרנט. פעם זו הייתה רשת של אידיאליסטים, אבל היא כבר מזמן לא כזאת. האינטרנט הפכה מזמן לזירת משחק של כוחות קפיליסטיים איומים לא פחות מאלו בעיתונות ובטלוויזיה ובחברות התקליטים ובמו"לים שקדמו לה. ובכל זאת, בתוך הג'ימייל והאנדרואיד והאייפון והפייסבוק והטוויטר ואפילו וורדפרס, שהם כולם ארגונים למען כוונת רווח שמרוויחים כל כך הרבה, יש פרצות קטנות וחביבות, שמאפשרות חריגה מכללי הצריכה הנוקשים, והן באמת אדירות. אז גם תודה לכל מי שהמציא את האינטרנט.

רוטשילד פינת וונדרלנד

 

הכנסות לנכה נפש בישראל
2,080 ₪ קצבת נכות חודשית
750 ₪ סיוע חודשי בשכר דירה
אין כפל נכויות

הוצאות לנכה נפש בישראל
1600 ₪ שכר דירה חודשי בעיר פריפריה לדירת חדר (נגיד, חדרה)
200 ₪ בחודשיים חשמל (כ100 ₪ בחודש).
80 ₪ לחודשיים ארנונה (אחרי 80% הנחה. כ40 ₪ בחודש)
200 ₪ בחודשיים מים (כ100 ₪ בחודש)
350 ₪ בחודש תרופות פסיכיאטריות.
 
מה שמשאיר אותנו עם 640 שקלים הוצאות מחייה בחודש. 640 ₪ שצריכים להתחלק בין מזון, בגדים, נעליים, בריאות, נסיעות ואולי גם שבריר מזון לנפש.

עלות פסיכולוג במרפאה ציבורית בין 150 ל215 ₪ לשעה, בתלוי בביטוח הבריאות שלכם. ביטוח בריאות עולה כ30 ₪ בחודש. זמן ההמתנה לפגישה: מתגוון.

האלטרנטיבה: ניסיון התאבדות. שירותי בריאות הנפש ניתנים חינם אין כסף במחלקות הפסיכיאטריות השונות ברחבי הארץ. לפני הכניסה לבית החולים, וודאו כי המחלקה שבחרתם מתוקצבת כראוי ונעדרת היסטוריה של התעללות בחוסים.

*

כשאין לך מושג איך לגמור את החודש (וזה הרבה אחרי שהשלמת עם העובדה שלעולם לא יהיו לך דירה משלך, ילדים משלך או חיית מחמד גדולה יותר מדג זהב), השאלה הגדולה ביותר איננה "מאיפה אשלם את המשכנתא?" אלא: "מה אפשר לבשל מחלב, טונה ומלפפונים משומרים במלח?"

וכשבעמידר שוב נכשלים להעביר את הכסף לחשבון הבנק שלך, את לא נחרדת מפני שהחוב על המשכנתא עומד לתפוח, אלא מתלבטת האם לאכול מאותה דייסת סולת דלוחה ממנה את ניזונה קרוב לארבעה ימים, או אולי למחול כבר על כבודך ולגשת לבית חב"ד, לסעוד ארוחת צהריים בחמישה שקלים.

ולבסוף, כשמתחוור לך שלא תוכלי להעיף מבט נוסף בדייסה, את יוצאת לרחוב ותופסת את קו 14 ומגלה שבראשון לחודש עתיד התעריף להתייקר בחצי שקל נוסף – את מחשבת בראשך את סך כל נסיעות האוטובוס שאת עושה בחודש, ושוברת את הראש מניין תוציאי עשרה שקלים נוספים.

כי אין לך.

*

המשחק של המשוגעים קצת שונה מהמשחק של המוחים והחוזרים מהודו (אם נניח לרגע שהם היינו הך, ונניח, כי זה בינתיים השיח שמעצב את השיח). זה סוג קצת אחר של פרפורמנס, אם תרצו. אם המוחים לא בטוחים שהם משחקים וגם סביבתם איננה בטוחה שמא זהו קרנבל או משחק, אזי ברור ומובן לכל שנכה הנפש פועל לפי מערכת חוקים פנימית (אבל חיצונית לשיח). זאת שבראש שלו.

המחאה מובנת (ולפיכך, במידת-מה, אפקטיבית), כיוון שהשחקנים והמשחקים מדברים כולם באותה שפה. פרפורמנס או מחאה, כולם מדברים על מהפכה וכולנו יודעים מה זה.

המחאה לא-אפקטיבית כיוון שהיא מסתכנת בזליגה אל המשחקי, אל הלא-קומוניקטיבי: אם המחאה תהיה רק משחק, אם תממש את הפוטנציאל הקרנבלי שלה, יפסיקו לקחת אותה ברצינות.

*

 
בפועל, המשוגע מוחלש כי אין לו. כיוון שמ"אדם" הוא מכובס לכדי "משוגע" ואז ל"נכה נפש": מישהו שקל לנהל, להזיח ולפטור מהמרחב הציבורי (ונעדר את הכלים לשוב ולהנכיח בו את עצמו מחדש). כיוון שאין לו היכולת להפסיק לשחק. המשחק הוא חייו.

המהפכה היא מהפכה של אנשים שיש להם: מילים, אבל בעיקר כסף (ולא, דחיסת המצב למשוואת זמן = כסף לא פוטרת איש מההכרה שגם ביסוד המשוואה הזו קיים כסף בשפע).

*

אני מגיעה הרבה לרוטשילד, אבל אני לא מרגישה קשורה. לא למעמד הבינוני הנשחק, שחבריו מעולם לא ידעו עוני מהו; לא לציבור שאני מתיימרת לייצג, ×›×™ לי יש קיבוץ והורים וירושה ומקומי בקופסה הממוזגת ובין האוהלים, בדיוק כפי שהיה בדירת שני החדרים המתפוררת על רחוב הנשיא. אולי ×–×” עניין של כפל זהויות: את לא יכולה להיות אנחנו אם את גם הם. אני לא יכולה לקבל על עצמי את הגדרות הזהות האחת כשברור לי – מהתנסות באחרת – שהנוצות שאולות והצבעים לא-תואמים.

*

המחאה הזאת, מתהדרת המחאה, היא מחאה של אנשים עובדים. מחאת המעמד הבינוני הנשחק. מחאתם של אנשים ששירתו בצה"ל, של הרופאים, של המטפלים, מחאת הילדים שלא מתגרשים מאבותיהם, של אנשים שרוצים משהו… עם אתיופים, ובעיקר, של כולם. שמאל, ימין, מרכז, פריפריה. מכל פינה ניבט אליך שלט הזועק את העוול שנעשה לציבור ×›×–×” או אחר. אלה קורעים את התחת בעבודה. אלה לא מסיימים את החודש. אלה מגנים על המולדת ואלה שומרים על נפשותיהם הרכות של ילדי ישראל. ואת…? מה את עשית בשביל מדינה…?

לא הרבה. אולי אספת כמה חתולים ומצאת להם בתים. רגע, זה נחשב?

אז אני תורמת לקבצנים וחותמת על עצומות והולכת לרוטשילד (אבל מה אם ביום שישי לא בא לי?), וקשה לי להרפות מהמחשבה ש-

א.    אני פה ×›×™ מעניין לי. אני דוגמת את השדרה ברגל ונעצרת במקום ×”×›×™ מעניין, ואז ממשיכה הלאה, לטעימה הבא.
ב.    אני בעצם אמורה להתייסר בחום ובשמש הקופחת, ×›×™ יש ילדים רעבים באפריקה. ×›×™ אני בעצם סוג של ילד רעב באפריקה, אז מתפקידי להתייסר (ולו באופן מידתי) עם כל השאר.

*

(ואם לענות ליואב, שענה למרמיט) כי התייסרות היא אקט סימבולי (ואקט של ניכוס והזדהות והזדהות).

*

וגם:

שהעיסוק במחאה מחייב פוליטיקה של זהויות. אני יודעת (לכאורה) שהוא לא, אבל הוא כן. אם לא, איפה הביסקסואליוֹת והפמיניסטיות (שיושבות בפורום פמיניזם וכואבות את חוסר נכונותו של הציבור הישראלי לקחת חלק במאבקים שלהן), איפה הקיבוצניקים, איפה הנכים והעניים? איפה המשוגעים?

ככל שהכתיבה along these lines הולכת ונמשכת, כך מתחוור לי מקור אי הנוחות שלי בתוך המחאה. כדי שיהיה מסמוס זהויות, כדי שיהיה TAZ, צריך שתהיה זהות מוגדרת לכתחילה, והאדם או הגוף או הציבור שמחזיקים או מזוהים עם הזהות הזו צריכים להיות חזקים מספיק על מנת לדבר/למחות בשמה. במרחב הזה יכול להתרחש מסמוס, במרחב הזה יש קרנבל וTAZ וכיף כי מי שנכנס לתוכו מגיע אליו מעמדה של כוח. לכן ברוטשילד מגניב ובמאהלים האחרים לא, או הרבה פחות (ובכלל, ידוע שאת המהפכות מחוללים החזקים וחסרי-המכנסיים המשיכו להתהלך בכותנות אחרי שחרור הבסטיליה).

כשהזהות (או הקטגוריה) היא מעוז הכוח והדבק המלכד, קשה הרבה יותר להתפרק ממנה. על אחת כמה וכמה אם היא כפויה מבחוץ, אם את מרגישה בתוכה שלא בנוח, אם הזהות כשלעצמה היא מושא למאבק.

 
פורסם לראשונה, עם לינקים, כאן