ארכיון תגיות: weatherman

שם ועכשיו

הקדמה מתנצלת

אני כותב את הפוסט הזה מבלי באמת להבין על מה אני מדבר. אני הולך לכתוב כאן על השמאל הרדיקלי וקצת על המיקום האישי שלי בתוכו, אבל אני לא באמת אדע להגדיר שמאל רדיקלי אם אתבקש, וההיכרות שלי עם השמאל הזה היא היכרות עם אנשים, פחות עם תיאוריות. ובה בעת, אני מרגיש צורך לכתוב את זה, גם אם אטעה. ראשית, כמי שהולך לקשקש בקרוב על הזכות לטעות שללתי מעצמי את הזכות להימנע מטעות, לפחות הימנעות אקטיבית כל כך. שנית, אולי בין הבל להבל יהיה כאן משהו. אולי לא.

ה-Weathermen ואני

לפני מספר ימים ראיתי סרט תיעודי על ה-Weathermen ביוטיוב. הוות'ר-מן היו קבוצת טרור שמאלנית רדיקלית, שפעלה במהלך שנות השבעים בארה"ב. הם לקחו את ה-SDS (סטודנטים עבור חברה דמוקרטית), אחד מהגדולים שבארגוני השמאל האנטי-מלחמתיים בארה"ב, והפכו אותו לארגון שולי, מפורק, שהלך ואיבד רלוונטיות במהירות.

הבעיה היתה המלחמה. מלחמת ווייטנאם. קל לדמיין איך ×–×” מכאן, מישראל הכובשת, לראות את הזוועות האלה כל יום, לראות את כל ההפגנות שעשית, וכמה מעט השתנה בעקבותיהן. המטרה של הוות'ר-מן היתה להביא מהפכה. מהפכה, משום שהחברה מקולקלת ללא תקנה. מהפכה, משום שהקלקול ×”×–×” גורם עוולות לאינסוף. הדרך למהפכה עברה בסיסמה "Bring the War Home”. כלומר, הביאו לאמריקאים טעימה מווייטנאם. כלומר, פצצות.

החודשים האחרונים קשים לי. העבודה על המדרון נעשית מרירה יותר, עבורי, מיום ליום. לראות את כל החרא הזה מתקדם מאליו, בקצב הולך וגובר, ולא להצליח לעשות כלום. ומסביב, קצת כמו אז, העולם השלישי נשטף במהפכות. כלומר, העולם הערבי. ואינך יכול אלא לצפות, אכול קנאה, בנפילתם של עריצים.

יוליה שמואלוב ברקוביץ' ואני

לפני חודשיים אמרה ח"כ יוליה שמואלוב ברקוביץ', בין שאר הדברים, זאת: "בחיים, טפו טפו טפו, אף אחד לא הטריד אותי מינית. אני לא חושבת שאני כזו מכוערת. ציון חמש וחצי. אבל כשגבר אומר לי מחמאה אני מבסוטית, זה חלק מהאיזון הטבעי בטבע. אם שולח ידיים, שתי פליקות ושלום על ישראל". מיטל פרסמה תרגום לכתבה מעניינת שעסקה בפמיניסטיות אנטי-פמיניסטיות. אבל למה, בעצם, יוליה שמואלוב ברקוביץ' אפשרית? למה ישנן תמיד פמיניסטיות אנטי-פמיניסטיות?

אחת התשובות, אולי, נעוצה בפמיניזם עצמו. לפמיניזם יש נטייה לרדיקליזציה, במובן זה שהוא תובע שנביט היישר מעבר למובן מאליו התרבותי. אם לוקחים אותו ברצינות, הטבעי, המובן מאליו, הופך לחברתי, ולרוב הוא מתרגם לשורה ארוכה של עוולות. לא לחינם שמואלוב ברקוביץ' מרגישה בנוח לתקוף את הפמיניזם הרדיקלי, מכיוון שהוא זה שמאיים עליה באמת. התביעה שלו אינה רק לבצע שינויים חברתיים מסוימים, התביעה שלו היא להביט, קודם כל, על מה שלא בסדר. כל מה שלא בסדר. ונכון שסביר להניח ששמואלוב ברקוביץ' לא באמת תדע להבדיל בין פמיניזם רדיקלי לפמיניזם מסוג אחר, וסביר להניח שהיא לא באמת ניסחה לעצמה את הדברים כך. אבל אני חושד שהיא כן מבינה את זה, ברמה מסוימת. כי כשגבר נותן לה מחמאה היא "מבסוטית". כלומר, היא לא מרירה. ומרירות היא התכונה שהכי אוהבים לטפול על פמיניסטיות. יוליה שמואלוב ברקוביץ' אינה פמיניסטית משום שהיא רוצה להישאר מבסוטית. היא רוצה ללכת על נעלי עקב מבלי לחוש מגוחכת. היא לא רוצה לראות את מה שהפמיניזם מציע לה לראות.

זה אינו רק קטע פמיניסטי, זה פחות או יותר הקטע של השמאל. החברה פגומה, פגומה עד כאב. ומרגע שבחרת להסתכל, אינך יכול אלא לראות זאת. בשר זה רצח, גבינה זה רצח, השפה היא סוכן של אי-שוויון. אני לא ציני. אני באמת מאמין בדברים האלה.ואני אוכל בשר וגבינה, ואני צריך לחיות עם זה.

אני לא חושב, אגב, שאין דברים כאלה בימין. אני לא חושב שדווקא בימין מקבלים את כל קדם ההנחות החברתיות. בה בעת, אפשר לקבל, ולו לרגע, את החלוקה הגסה הזו, מכיוון שהשמאל, בדרך כלל, שואף קדימה, לעתיד מדומיין כלשהו. סוג העוולות שהוא בוחר להביט בהן תובעות חברה אחרת, דמיונית, שטרם היתה כאן. אין לנו עבר מדומיין לחזור אליו. לא כי העבר היה דווקא רע יותר, אלא מכיוון שהעבר, בפשטות, לא היה טוב.

הדת ואני

בקריאה השניה של "החטא ועונשו" שמתי לב למשהו מוזר. הכרתי חלק מהשיחות בספר. בווריאציות אחרות, גסות פחות, אבל הכרתי אותן. הכרתי את הסטודנטים שדרשו מסביבתם לחיות חיים אחרים, רציונליים. את הדרישה שהאידאולוגיה תהיה חלק מהחיים עצמם, לחיות אותה כאן ועכשיו. שיחות דומות ראיתי גם ב"האיש בלא תכונות", שם הן היו נחלתו של נוער אנטישמי, שדיבר על הלאום כעל גוף אחד, שצריך להתאחד באהבה. והאהבה אינה רק דיבורים, עליה להיות מעשה. הדרישה הזו מוכרת משום שהיא הגיונית. היא נשמעת אבסורדית אם אנו לא קונים את האידאולוגיה שמאחוריה, אבל אין בעיה מיוחדת בתביעה לחיות באורח שתואם את אמונותיך.

והדרישה הזו מוכרת משום ששומעים אותה גם כאן ועכשיו. והיא קשה, מכיוון שלצידה נע עוד מצעד העוולות הבלתי פוסק, זה שלמדת להבחין בו. במלים אחרות, שמאלנים נתבעים לא רק לתקן את העולם, התיקון חייב להתחיל קודם מהם עצמם. הם צריכים לחיות את האוטופיה שהם שואפים לה.

זו הגזמה, כמובן, פראית אפילו. אבל לא פראית מדי. כי ככל שאתם נעים מהשמאל הליברלי אל הקצוות הרדיקליים, כך מוצאים יותר ויותר צורות שונות של התנהלות בעולם. משמאל לצמחונים נמצאים הטבעונים שמשמאלם נמצאים הפרוטניסטים, שמשמאלם הראוופודיסטס. ולצד אלו יש קבוצות אחרות, רבות מספור. פמיניסטיות שאינן מגלחות רגליים לצד פמיניסטיות ופמיניסטים שמדברות ומדברים בגוף נשי-רבים. אני לא חושב לרגע שזה מגוחך, אם במקרה עלתה השתמעות כזו, אני חושב שאידאולוגיה צריכה להיהפך לפרקטיקה. אם אני מאמין בזכויות אדם, לא אשב בשקט כאשר זכויות אלה מופרות.

אבל אני מאמין גם בזכויות נשים ובזכויותיהן של חיות להישאר בחיים, ובחברה סוציאלית ובאלוהים יודע כמה דברים נוספים. ואני לא יכול לממש את כל האמונות האלה. כלומר, יכול, אך איני מוכן עדיין למחיר. ואיני היחיד, מן הסתם. העולם מלא באנשים כמוני, שאוכלים בשר מתוך ידיעה ברורה של מה שהם עושים. וכך, לצד האידאולוגיה ישנה גם האשמה, האשמה ההכרחית.

במובן מסוים, כל זה מזכיר קצת את הקבלה הלוריאנית, הניסיון לתקן את השבר שבעולם באמצעות עשיית מצוות. אבל האמת היא שזה לא כל כך מעניין. יותר מעניין אותי האפקט הנפשי שיש לכל זה על האנשים שאני מכיר, עלי.

×›×™ לצד האשמה מחוסר היכולת לתקן את עצמך, האימפוטנציה אל מול העולם חריפה יותר. ואין אונות היא מתכון לא רע לרדיקליזציה. בסרט על הוות'ר-מן אמרה מישהי שהיא לא הצליחה להבין את אדישות הציבור האמריקני לפשעים שנעשים בווייטנאם. היא החלה לשנוא אותם, את האנשים הללו שחגגו ימי הולדת וצפו בטלוויזיה, “ונשאתי את שנאתי כתג של עליונות מוסרית". כל כך קל ליפול לשם, אלוהים. אני נופל לשם כל כך הרבה פעמים ביום.

אבל אני לא נופל למלכודת השניה, מלכודת המהפכה. המהפכה היא אחת המגפות שהוריש מרקס לשמאל, והיא תמיד יושבת שם, כאופציה. אם העולם ×›×” פגום, הדרך היחידה לתקן היא להתחיל מחדש. המהפכה היא הרי הריסטרט האולטימטיבי, הקונטרול-אלט-דליט של הפוליטיקה. אני לא מאמין במהפכות כפי שאיני מאמין באוטופיות. אין ניצחונות בעולם, מלבד ניצחונות זמניים. אבל הפיתוי, כרגיל, שם. בתחילת דרכם הוות'ר-מן הודיעו על "Days of Rage” בשיקגו. ואני זוכר את עצמי מייחל ליום זעם אחד כאן.

וזהו, אין פואנטה. בכלל. זו סתם תזכורת, בעיקר לעצמי, שעם כל המדרון אנשים הם עדיין אנשים, ושרובם משתדלים בכל כוחם להיות בני-אדם הגונים. וששינויים חברתיים קורים לאט, תמיד לאט יותר מהשינויים שחלים בך. ושקורט וונגוט צדק: ככה זה.