ארכיון תגיות: weeds

שובו של המזרק התת-עורי, בערך

על יסוד ההמלצה הבלוגית של מיטל שרון, פניתי לדגום את Weeds. מקומה של 'מגניבה' בדין ההולך ונחרץ כבר מוצק למדי; 'להבחיל' ו'להדהים' מתחרות בלהט על תפקיד המילה הבאה. אבל לא בזה העניין, אלא בסוגיה מעניינת שעולה מסתירה המתבקשת בין שלוש ההצהרות האמיתיות הבאות: 1) בני חמש-עשרה שותים ומזדיינים (גם אם לא מעשנים או מתמסטלים, בינתיים) בחופשיות שם, ב-Weeds. 2) בחתך רוחב של חמש השנים האחרונות, אחוז נכבד מחוג חברי היוו אנשים שבעברם הקרוב דאז או בהווה של היכרותינו היו בני חמש-עשרה ששותים, מזדיינים, מעשנים ומתמסטלים בחופשיות. 3) כשאני צופה באורח חייהם של בני החמש-עשרה ב-Weeds אני מוצא אותו (לאו דווקא בסדר הזה) מערער, מופרך, מבהיל, מחליא, מלהיב ומקומם. 4) מעולם לא מצאתי את אורח החיים של מי מהחברים האמורים מערער, מבהיל, מופרך, מחליא או מקומם. באשר למלהיבות, גם היא דעכה ברובה עם חלוף השנים. הפלא הוא שלא מדובר, אפילו, בכניעה לנורמות המובלעות של הסדרה, שמקרינה קרירות ותושיה אין קץ. ההיפותזה שלי היא שמדובר בסט של נורמות מובלעות שנקשר באופן פבלובי לעצם האקט של צפייה בוידאו בן עשרים עד ארבעים דקות על מסך קטן. [טוב, ההיפותזה האמיתית שלי היא שהסדרה הונדסה בכישרון כדי לנתב את הצופה להזדעזע קלות בעצמו תוך הכרה בכך שהסדרה אינה מזדעזעת כלל. אבל אני נוטה להאמין שתגובה אינסטנקטיבית למדיום, שהוא כמובן לא על טהרת הנתונים הפיזיים אלא נסמך על הידיעה ההקשרית שזוהי סדרת טלווזיה, משחקת תפקיד חשוב ביעילות של המהלך הזה]

שיר ומין

אחת התיאוריות החביבות על מרצים לתקשורת היא תיאוריית השימושים וסיפוקים שהמחקר המרכזי בה הוא מחקרם של אליהו ×›"×¥ ומיכאל גורביץ' משנות ×”-70. התיאוריה שייכת למסורת ×”"השפעה המוגבלת" וטוענת ×›×™ צרכן התקשורת הוא ×–×” שבוחר את המסר שהוא רוצה לקבל מאמצעי התקשורת ואין “מזרק תת-עורי” (עוד צבר מילים תמוה – כלומר, מעטים המזרקים הלא תת-עוריים, הלא כן? – שאהוב במיוחד על מרצים לתקשורת. כשהם אומרים אותו עולה על פניהם חיוך נוסטלגי, על תמימות ואולי על קלות עבודתם של חוקרי התקשורת הראשונים) שבאמצעותו מחדירה התקשורת את המסר שלה . ×›"×¥ וגורביץ מחלקים את השימושים לארבע קטגוריות עיקריות: שימוש קוגנטיבי (מידע), שימוש אישי (בניית זהות), שימוש חברתי (הזדהות קהילתית) ושימוש בידורי (אה, בידור?).


בימים האחרונים יצא לי לראות הרבה טלוויזיה. כשאני אומרת הרבה טלוויזיה, אני מתכוונת למזרק תת-עורי גדול שיצא מן השמיים, החדיר לי מסך לעדשות העיניים, והחל להקרין סדרות טלוויזיה. בימים אלו ראיתי כמה וכמה סדרות; חלקן בשיטה המקובלת של זפזופ ובהייה, וחלקן בשיטה המקובלת השנייה של הקלקה ובהייה. וכך, אחרי שהקרבתי את גופי למדע, הצלחתי להגיע לתיאוריה חדשה, שעדיין נמצאת בבחינה. והיא הולכת כך: אהבתנו לסדרה חדשה נמדדת על-פי שני קריטריונים עיקריים ובלעדיים: שיר הפתיחה של הסדרה ומספר הדמויות בסדרה שאיתן אנחנו רוצים לקיים יחסי מין. אם להזדקק לכ"×¥ ואליהו, הרי ששיר הפתיחה מספק את הצורך החברתי ואילו המין מספק את הצורך האישי. שיר הפתיחה הוא בעצם סיכום של "על מה הסדרה מדברת", מעין השער האחורי של הספר, ועליו אפשר לפטפט ליד מתקן המים בעבודה. המין הוא סוג של הזדהות אינסטנט; במקום לחשוב איך היינו רוצים להיות ואיך אנחנו מארגנים את החברה סביבנו, אחנו בוחרים עם מי אנחנו רוצים לשכב וממצבים את עצמנו בקלות, בהנאה וביעילות. וכך, ככל ששיר הפתיחה ראוי בעינינו יותר – כלומר, הסדרה עוסקת בחתך חברתי שקרוב לליבנו – ומספר הדמויות בנות-השכבה גדל, אנחנו אוהבים את הסדרה יותר.


שתיים מתוך חמש ×–×” לא רע (התמונה מכאן. הייתי לוקחת תמונה מהאתר הרשמי – ×–×” הרבה יותר הוגן – לו רק האתר ×”×–×” לא ×”×™×” סגור לאנשים שאינם גרים בארה"ב)

ואם תהיתם איך הגעתי למסקנה הזו, אתם צריכים לראות את Weeds (ותודה מקרב לב לגדי שמשון). Weeds, שעשויה בחן שואוטיימי אופייני, היא סדרה שעוסקת באישה מן הפרברים האמריקניים, שבעלה נפטר מהתקף לב ועליה לכלכל שני ילדים, ריינג' רובר, עוזרת בית ובית. כדי לעשות זאת היא מוכרת סמים. שיר הפתיחה הוא מופתי: מזדמזם בקלות, יפהפה למראה ובעל ערך אירוני ששורה על הסדרה כולה. הדמויות הראויות: ננסי, אנדי, קונראד, סיילס, מייגן. עכשיו בספריות הדי.וי.די.