"…וכשמתמזל מזלו של אדם והוא חי בתוך סיפור, חי בתוך עולם דמיוני, מכאובי העולם הזה נעלמים. שכן כל עוד הסיפור נמשך, המציאות שוב איננה קיימת" פול אוסטר/ שגיונות ברוקלין.
פול אוסטר הוא אחד הסופרים הראשונים שאהבתי באמת, אהבתי באופן שבא לי לפגוש אותו, לדבר איתו ולהבין מהעיניים שלו אם ככה האיש חושב באמת? ככה הוא חי? או שזו רק פוזה ספרותית? "ארמון הירח" היה הספר הראשון שלו שקראתי, הוא היה ספר אהוב במיוחד ועד היום אני יודע לצטט ממנו קטעים, להרגיש תחושות, או לחשוב על כל בחורה עם מראה אסייתי שאני רואה כאילו היא הייתה יכולה להיות בפוטנציאל קיטי וו.
בשנת 2000 החלטתי לכתוב עליו עבודה סמינריונית. הרעיון של הקורס היה מביך בפשטות שלו: לכל סופר יש טביעת אצבע ייחודית לו שבאה לידי ביטוי בכל דבר שהוא כותב ובכל מישור אפשרי – השפה, הדקדוק, התוכן וכו' וכל מה שצריך לעשות זה לזהות מהי טביעת האצבע ולהוכיח שהיא אכן מופיעה בכל מקום. אני לא אכנס לפרטי הסמינריון כי הוא משעמם ומגוחך (וגם גרם לי להעריך הרבה פחות את פול אוסטר הסופר), אבל מה שחשוב הוא שביום הולדתי ה-25 מצאתי את עצמי בניו-יורק בהרצאה של פול אוסטר שבסופה ניגשתי אליו, סיפרתי לו בקצרה על הסמינריון וביקשתי שיחתום על העותק שלי של "ארמון הירח" ואם זה לא קשה מדי שגם יטביע את אצבעו בתוך קסת הדיו האדומה שלי. חשבתי שאולי אזמין אותו לקפה, אבל בסוף התביישתי, ומייד אחרי שהשגתי את טביעת האצבע הסתלקתי משם.
אוסטר הוא בעיני אחד המספרים הטובים ביותר, ומבחינה זו הוא גם אחד הסופרים הכי קולנועיים שאני מכיר. אם הייתי יושב איתו היום לקפה, הייתי רוצה להבין למה אין יותר עיבודים קולנועיים לספרים שלו? הייתי מספר לו שבעברית המילים לעבד ולאבד נשמעות אותו דבר, והוא כנראה היה מסכים שזו הסיבה. מאז הפגישה בניו-יורק, אני לא "רץ" לקרוא כל דבר שאוסטר מוציא, אבל ביומיים האחרונים נהניתי מאוד מ"שגיונות ברוקלין" שלו. הציטוט מלמעלה לקוח משם ואני חושב שזה יכול להיות מוטו משלים למוטו של הבלוג שלי.
תגובות