איך הסתכסכתי עם קלוד שברול

 

באופן עקרוני, אני שונא לפרסם ביקורות שליליות. הרבה יותר כיף להסביר למה אני אוהב סרט. אבל הפעם לא היתה לי ברירה- פורסם בשינויים קלים בוואלה תרבות.

 

נניח שאת אישה צעירה ויפה וגם שדרנית טלוויזיה, יותר נכון חזאית. ונניח שהדבר היחידי שאת לא יודעת לחזות הוא העתיד האישי שלך. במי תבחרי כדי להמשיך את החיים לצדו – בסופר נשוי המבוגר מאימך במספר שנים ועשוי ללמד אותך דבר או שניים על מיניות, או בבחור צעיר, מפונק ומעורער מעט בנפשו, בן למשפחת תעשיינים הטובלת בכסף? זו השאלה החותכת בבשרה של גבריאל, גיבורת סרטו החדש של קלוד שברול, "חצויה לשניים".

קלוד שברול, אחד מהבמאים הצרפתים עתירי הזכויות, עוד מימי הגל החדש, חוזר אל האקרנים עם סרט חדש, ה-67 במספר. חלק ניכר מסרטיו של שברול הם סרטי מתח, אלא שהפעם לא מדובר במתח אמיתי, אלא בקריקטורה של מתח ובקריקטורה של מערכות יחסים ובקריקטורה של דמויות. מאחר ולא מדובר בחוסר יכולת, אני נוטה להניח ששברול עשה כאן בחירה מודעת, והוא מנסה להראות לנו שוב את הגיחוך המובנה בבסיסה של הבורגנות ובדברים המניעים את הבורגנים – התמה המרכזית במירב סרטיו של שברול.

למרות הקסם הרב שמפזרת סביבה השחקנית הראשית לודיווין סאנייה, ששיחקה גם ב"שמונה נשים", "בריכת שחייה", ובסרט נוסף שעולה השבוע "הסוד", היא לא מצליחה להתגבר על התסריט והבימוי הכופים עליה משחק מאולץ. באחת מהסצנות בסרט מגיע אל מקום עבודתה של גבריאל המאהב הצעיר ובידיו זר פרחים ענקי והתנצלות על כך שהתנהג בתוקפנות בפגישתם האחרונה. גבריאל מקבלת את סליחתו ונדמה שהם יוכלו להמשיך ולפסוע עם זר הפרחים אל האושר, אלא שאז מגיע זר נוסף, קטן יותר, הפעם מהמאהב המבוגר שלה, אותו ככל הנראה היא אוהבת באמת. מתוך הזר היא שולפת פתק ובו רק מילה אחת "בואי" וכשהמילה הזו מכה בה, נופל הפתק מידיה, היא עוזבת את מאהבה הצעיר עם שני הזרים ומבלי להתנצל רצה אל זרועותיו של המבוגר. כך לא מתנהגות דמויות, כך מתנהגות קריקטורות של דמויות.

במספר מובנים הסרט הזה מתנהג כמו טלנובלה – ככל שהדמויות אומרות אחת לשנייה יותר פעמים: "אני אוהב אותך" כך הצופה פחות מאמין לרגש שאמור להימצא מאחורי המילים הקרטוניות האלה. לכל דמות בסרט יש תפקיד מוגדר מראש ואף אחת מהן לא חורגת מהקלישאה שאותה היא אמורה לגלם. גם במימד הויזואלי של הסרט אין שום דבר פיוטי או מרשים, אלא מדובר בצילום סטנדרטי שבעיני מנסה לדמות איזו מציאות טלוויזיונית שבתוכה חיות הדמויות של הסרט.

סצינת הסיום היא אלגוריה לשמו של הסרט ובה גבריאל הופכת משדרנית טלוויזיה לשולייתו של קוסם ומתייצבת תחת הגיליוטינה האמורה לבתר אותה לשניים. הסצנה הזו היא סצנה המודבקת לעלילת הסרט ומנסה להבהיר שבסופו של דבר גבריאל אכן חצויה לשניים ולמעשה לא היתה צריכה לבחור באף אחד מהגברים. הבעיה היא שבגלל הגחכת הדמויות בסרט נדמה שאין טעם בהבהרה הזו; לרוב הצופים לא יהיה ברור מה מוצאת גבריאל מלכתחילה בשני הגברים ביניהם היא כביכול נקרעת.  יכול להיות שאצל חלק מהצופים הסרט יתקבל באהדה כסאטירה חריפה על הבורגנות, אלא שאצלי הוא התקבל בעיקר בשעמום.

 

ולמי שהתעניין מה שלום המלך לאטי, אז אני יכול לספר ששלומו טוב, והוא מתקדם בצעדי ענק להשלמת הגרסה הסופית שתוצג בפסטיבל דוק-אביב.

 

 

 

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • רון   ביום 25 בפברואר 2008 בשעה 9:09

    ואני דוקא חשבתי שזה אחד הסרטים הטובים של שברול מהזמן האחרון. לאו דוקא כסאטירה על הבורגנות אלא כתיאור של ילדה שמנסה להתנהל בעולם של מבוגרים בגלל שהיא טועה לחשוב שהיא מבוגרת יותר ממה שהיא.
    הדימעה שחוצה את פניה של לודיווין סנייה (המקסימה) בסוף הסרט היא רגע כל כך יפה ובמובן מסוים אופטימי. רגע של הבנה והתבגרות.
    ומצאתי את השחקנים אמינים (יש אנשים שבאמת מתנהגים ככה..) ובנוגע לחידושים וויזואלים, בכל מקרה זאת אף פעם לא סיבה ללכת לסרט של שברול.

  • אורי   ביום 25 בפברואר 2008 בשעה 9:38

    מעניין. אני נורא לא נהנתי והיה לי קצת קשה לראות מעבר לזה. לגבי הדמעה, יכול להיות שזה רגע יפה, אבל הוא עטוף בעניין הגיליוטינה המיותר הזה ככה שממש לא הצלחתי לראות את זה.

  • מ   ביום 25 בפברואר 2008 בשעה 10:18

    יצאה לך יפה, הביקורת השלילית הזו.

  • ענת פרי   ביום 25 בפברואר 2008 בשעה 10:37

    חששתי שיש משהו אידיוטי בסרט כששברול סיפר בראיון להארץ שתמיד לגברים בסרטיו קוראים באותם שמות, שמצביעים על תפקידם בסרט, שהוא תמיד אותו תפקיד.

    נשמע קצת כמו תיאטרון פולצ'ינלה.

    בכל אופן נהניתי לקרוא ואני מאד בעד ביקורות שליליות.

  • אורי   ביום 25 בפברואר 2008 בשעה 21:49

    תודה.
    וגם, איזו בורות- אין לי מושג מה זה תיאטרון פולצ'ינלה.

  • ענת פרי   ביום 25 בפברואר 2008 בשעה 22:33

    פולצ'ינלה זו הגירסה האיטלקית – והמקורית – לג'ודי ופנץ',

    זה תיאטרוןבובות עממי שבו יש שחקנים קבועים וכל העלילות הן וריאציות על אותו נושא, ותמיד יודעים מי ירביץ למי ומי ינצח

    פולצ'ינלה הוא דמות ליצן שתמיד חוטף מכות אבל מתאושש מהר,מין ארלקינו כזה – פולצ'ינלה זו הגירסה העממית לתיאטרון בובות של הקומדיה דל ארטה – וסטרוינסקי הקדיש לו יצירה מאד נחמדה

    כשהייתי ילדה קראתי – דוקא בתרגום עברי – ספר נפלא על משפחה שנודדת עם תיאטרון כזה, אבל אני לא מצליחה להיזכר בשם הספר או הסופר

פרסם תגובה

שדות נדרשים מסומנים *

*

*

Current day month [email protected] *