לגעת בקהל

 

הרבה פעמים שואלים אותי (ואני שואל את עצמי)- "למה אתה עושה סרטים?". יש לזה הרבה סיבות, שרובן קשורות לזה שזה כיף לי. אבל חלק מהכיף הוא גם בחשיפה של היצירות שלך והתקשורת שלהן עם הסביבה ולא רק בתהליך העשייה. אחת הבעיות שלנו הדוקומנטריסטים היא חוסר ההד של העשייה שלנו. אתה עובד על סרט שנתיים-שלוש, משקיע את נשמתך, את כל היכולת היצירתית שלך, ולפעמים גם את הכסף שלך ובסופו של דבר הסרט מקבל מעט מדי התייחסות. אפילו אם הסרט מוצלח, מופיע בפסטיבלים ומשודר בטלוויזיה, לעולם לא תהייה לו את אותה החשיפה שמקבל סרט עלילתי ובטח ובטח לא החשיפה שמקבלת כל תוכנית טלוויזיה שהיא, ואפילו אם היא רדודה מאוד. מכל הסיבות האלה, אני מאוד מאושר לתת הרצאות ביחד עם הסרטים שלי. האפשרות לראות את הסרטים דרך עיניים אחרות, שהן של אנשים, שלא מכירים אותי ואין להם שום חובת התנחמדות כלפי, מאוד מרעננת.

הסרט "52-50" הוא סרט וידאו-אקטיביסטי שבו קבוצה של סטודנטים מנסה למנוע אלימות שוטרים נגד עובדים זרים בעזרת המצלמה. כשאני מציג את הסרט בפני בני נוער, בדרך-כלל, יש בלגן. מסתבר, שבני נוער מודעים הרבה יותר ממה שחשבתי למניפולציות קולנועיות. בכל מפגש, אני חוטף טענות וצעקות שיש בהן הרבה מן האמת: " מה שאתה מציג בסרט זאת רק דעתך!", "להיות פה עובד זר, זה לא חוקי!", " מה אתה רוצה מהשוטרים האלה? זאת העבודה שלהם!". עם רוב הטענות אני מסכים, זה נכון שסרט דוקומנטרי מייצג את דעתי, זה נכון שלהיות עובד זר לא חוקי, זה לא חוקי, ונכון גם שהשוטרים עושים את העבודה שלהם. ועדיין, אני חושב שחשוב לדעת איך זה נראה, חשוב לדעת באיזו סיטואציה חיים האנשים שאנחנו לא תמיד מסתכלים בכיוונם, וחשוב גם לכעוס כשמוקרן סרט שלא תואם את השקפת העולם שלך.

באחת ההרצאות האחרונות, לאחר שהסתיים רצף התגובות הכועסות כלפי, הרימה את היד, נערה אחת דומעת, ושאלה אותי: " אבל מה אתה רוצה שנעשה?". זו היתה שאלה טובה, כי לא היתה לי שום תשובה מוכנה.ניסיתי להסביר שאני לא רוצה שהם יעשו דבר, ושהייתי שמח אם הם יצאו מהעמדה הפאסיבית שבה המקסימום הנדרש מהם הוא לשלוח סמס עבור בובליל או נינט, שינסו להסתכל אל מעבר למה שבוחרים להראות להם בטלוויזיה, שיסתכלו מסביב בשכונה שלהם, יראו מה מפריע להם, או מה משמח אותם ופשוט יעשו משהו למען מה שחשוב להם. אני לא בטוח אם הנערה הזו או אחרים עשו משהו באמת, אבל מבחינתי, בעצם זה שבאתי אליה לבית-ספר, הראיתי את הסרט, וזכיתי לתגובות מיד ראשונה, עשיתי את הדבר הזה, שגם בשבילו אני עושה סרטים- נגעתי בקהל.

 

נכתב עבור האתר של "סל תרבות ארצי" ופורסם שם בעברית יותר תקנית.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • יולי   ביום 28 בינואר 2010 בשעה 22:20

    מי כמוני מבינה. ובטח יש עוד כמה.
    לגעת בקהל שלנו, זה לגעת בעצמנו. וזה נעים
    וגם,.
    מציעה לך תגובה שמתאימה להרבה מאוד שאלות; מה שאני נוהג לומר לשאלות כמו ששאלה הנערה ההיא: " אני רוצה שתשאלי את עצמך שאלות שלא שאלת לפני שראית את הסרט הזה. שלא תקבלי את פירושה של המציאות כפי שהיא מתקבלת ממסך הטלוויזיה או הסביבה הרגילה".
    = TO PROVOKE THINKING
    לחשוב על נושאים אחרת ממה שרוצים שתלמידים או בכלל אנשים יחשבו עליהם.
    = לצאת מהקופסא. תרתיי משמע.

  • אורי   ביום 29 בינואר 2010 בשעה 9:56

    לצאת מהקופסא זה מעולה.

  • אורה הכפולה   ביום 8 בפברואר 2010 בשעה 0:00

    ומה עם העובדה שאתה עושה משהו שמרגש אותך?

  • אורי   ביום 8 בפברואר 2010 בשעה 10:26

    לא כתבתי כלום על להתרגש?
    את צודקת, זה הדבר הכי חשוב כאן.

  • אורה הכפולה   ביום 8 בפברואר 2010 בשעה 11:59

    אני אישה.
    הנחת היסוד שלי שאני צודקת תמיד.
    :P

  • אורי   ביום 8 בפברואר 2010 בשעה 15:57

    אני חשבתי שרק אמהות תמיד צודקות

  • אורה הכפולה   ביום 10 בפברואר 2010 בשעה 0:10

    וכל אמא היא אישה.
    זה היגיון פשוט.

  • אורי   ביום 10 בפברואר 2010 בשעה 13:18

    אבל לא כל אישה…

  • אורה הכפולה   ביום 22 בפברואר 2010 בשעה 21:33

    נו, לא באתי מלא זמן וחשבתי שיהיה עוד פוסט.
    היום סוף סוף הגשתי את הפרו"ס שלי בנושא יצוגים מודרניים של מלחמת העולם הראשונה בקולנוע לאור המציאות הגאו פוליטית באירופה.

    וברוך שפטרנו מעונשו של זה

פרסם תגובה

שדות נדרשים מסומנים *

*

*

Current day month [email protected] *