אורי בר-און

ביום גשום אחד, במהלך התחקיר לסרט "המלך לאטי הראשון", מצאתי את עצמי בקיבוץ להב בסלון האפריקאי של תמר גולן. דיוף, גיבור הסרט שלי, סיפר לי הרבה סיפורים על אפריקה, על זה שהוא בן למשפחת מלוכה, ועל האנשים שמחכים שיבוא מישהו ויחזיר עטרה ליושנה. לא היו לנו (לי ולקובי צאיג השותף שלי) שום כלים לקבוע אם משהו ממה שהוא מספר לנו נכון.
 
בהתחלה קראתי את הספר המאוד מומלץ שלה " אפריקה, אפריקה " שמלמד הרבה על אפריקה מבפנים, ואחר-כך ניסיתי לקבוע פגישה. זה לא היה פשוט, אבל משנקבעה הפגישה וכשהגענו לשם, פגשנו את אחת הנשים המרשימות ביותר שפגשתי. בבגדים הלבנים שלה, בעיניים החדות, במבט החודר ובכל האוצרות  האפריקאים שהקיפו אותה, היא נדמתה לי כמו מישהי מעולם אחר. 
 
היא היתה חדה ועניינית. דיברה עם דיוף בקצרה, הבינה, שמעה איזה סרט אנחנו רוצים לעשות, נתנה לנו מספרי טלפון של חברים טובים בצמרת השלטון בסנגל: "על כל צרה שלא תבוא ואם אתם נתקעים"  ושילחה אותנו לדרכנו. למחרת היא התקשרה ותארה בפני בדיוק רב מה הולך לעבור עלי כשאגיע לאפריקה, מיהו בדיוק הגיבור שלי, איזה חלקים מהסיפור שלו נכונים ומה בגדר פנטזיה שהוא באמת מאמין בה.
 
כמעט שלוש שנים מאוחר יותר, כשהתקשרתי להזמין אותה להקרנת הבכורה של הסרט, היא שמחה:" בדרך-כלל אנשים נוטים לזכור אותי כשהם צריכים ולשכוח כשהם לא צריכים". הבוקר קראתי שהיא נפטרה. אני לא שוכח אותך תמר ולא אשכח גם בהמשך. תודה שעזרת לנו עם הסרט הזה ועל הדרך זכינו להכיר אותך.