מוצרי אוויר

הערה מנהלתית: זה הפוסט הראשון (?) שאני מפרסם במקביל אליו גם גירסא אנגלית שלו ב-medium. אתם מוזמנים גם לשם.

לפני קצת פחות משנה החלפתי עבודה. עברתי מעולם הציוד הרפואי לעולם התוכנה.

זה מעבר הרה פחות דרמטי ממה שניתן לדמיין. העבודה היומיומית שלי לא השתנתה יותר מדי. אני עדיין יושב מול מחשב ומפתח אלגוריתמים לניתוח של נתונים במטרה לחלץ מתוכם מידע אמין ומעניין. הנתונים השתנו מעט, סביבת העבודה שאני משתמש בה לפתח את האלגוריתמים התחלפה, אבל בסופו של דבר, מבחינת רוב האנושות קשה לראות הבדל משמעותי.

אני, מנגד, נתקלתי מהר מאוד בהבדל משמעותי אחד בולט במיוחד – הנוכחות חובקת-כל של “המוצר”.

Dubai-Manufacturing-Companies-Yellow-Pages-Directory

וזה היה מוזר, אני חייב להודות. במשך שנים עבדתי על פיתוח של “מוצר”, הוא תמיד היה ברקע, בישיבות חשובות במיוחד הוא הוזכר במפורש תחת השם הזה. אבל בדרך כלל קראנו לו בשם מדוייק יותר, כזה שתיאר את התפקוד המיועד לו. באותה קומה ישבו גם חברות אחיות, כאלה שכבר מכרו מוצרים לרופאים ולבתי-חולים, אם וכאשר הוחלט לפתח איזו וריאציה על המוצר הקיים היה מתמנה מישהו ל”מנהל פרוייקט” שיוביל את התהליך.

אבל עכשיו, גיליתי להפתעתי, אני מוקף ב”מנהלי מוצר” וב”מנהלי שיווק מוצר”. לקח לי לא מעט זמן להבין את התפקיד של כל אחד מאלה, לגלות את החשיבות שלו. היום אין לי שום בעיה לפנות למנהלת המוצר שלי, להתייעץ איתה בסוגיות עקרוניות ולסמוך באופן מלא על שיקול דעתה ועל המומחיות שלה בתחום האחריות שלה. זה רק השם הזה שממשיך לבלבל אותי קצת.

כי החברה שאני עובד בה עכשיו מוכרת ללקוחות שלה שירות מועיל וחשוב – גישה לאתר שמציג להם מידע רלוונטי, מידע שמתבסס על האלגוריתמים שאני משתתף בפיתוח שלהם ושעובר עיבוד נוסף כדי שיוצג בפניהם באופן ידידותי ומועיל יותר. השירות הזה, כך גיליתי, עובר חלוקה פנים-ארגונית שבסופה הוא מבותר למספר מוצרים, כעל כל אחד מהם מופקד מנהל מוצר.

ואז כמה שבועות אחרי תחילת העבודה זומנתי לפגישה עם סוכנת הביטוח שלנו ושוב צצו ועלו המוצרים האלה. ביטוח מנהלים וקרן פנסיה היו שני המוצרים שצריך לבחור את השילוב הנכון ביניהם, מסלולי חיסכון שונים היו מוצרים שיש להכריע ביניהם. הביטוחים הנוספים שהוצעו לי ולמשפחתי גם הם היו מוצרים.

ואז זה הכה בי.

אנחנו חיים בתקופה שנשלטת, אולי אפילו מוגדרת, בידי שתי תעשיות ענק שבהיעדר אפשרות מוצלחת יותר חייבים להגדירן כלופט גשעפט – תעשיית התוכנה והמגזר הפיננסי. אלה שני המנועים הגדולים של הכלכלה המערבית כבר שני עשורים בערך. מי שמועסק באחד משני התחומים האלה מודע לחשיבות העצומה שלהם, סביר להניח שהוא אפילו גאה במידה כזו או אחרת להשתייך אליהם. אבל שני התחומים האלה, אני טוען, ממשיכים לסבול, באופן אנכרוניסטי אולי, גם מתסביך נחיתות ארוך שנים.

כשאני קונה טלוויזיה או סנדוויץ’, לדוגמא, אני יודע מה בדיוק אני אמור לקבל, לפעמים אני יודע בדיוק איך זה עובד (סנדוויץ’) ולפעמים אני רק סומך על הטכנולוגיה (טלוויזיה), אבל אני יודע בדיוק מה קניתי. קניתי טלוויזיה. קניתי סנדוויץ’. לא “מוצר”. אבל כשאני נדרש לשלם על כמה שורות קוד שרצות על שרת מרוחק אל מול איזה מסד נתונים מסתורי משהו בקשר המיידי הזה מתפוגג. זה קורה ביתר שאת כשאני קונה, בתמורה להפרשה חודשית של סכומי כסף משמעותיים איזו הבטחה ערטילאית וכמעט בלתי ניתנת להבנה לכך שבבוא אירוע כזה או אחר אקבל משהו.

את הבלבול והניתוק האלה שאני חש, כצרכן, מול יועץ ההשקעות או מול חברת התוכנה מרגיש גם הצד המוכר, אולי אפילו ביתר שאת.

בפוסט שפורסם לא מזמן בבלוג הכלכלה של הניו יורקר תהה גרי סרנוביץ על פשר הערגה האמריקאית לימים הלא מאוד רחוקים של כלכלה שבמרכזה עמד הייצור (manufacturing). חלק משמעותי מהערגה הזו, הוא טוען, נובע מגעגוע פשוט למציאות כלכלית שכבר לא תחזור. מציאות כלכלית שבה הורה יחיד (כלומר אבא, ככל הנראה לבן) עם משרה יציבה במפעל יכול היה לפרנס בכבוד משפחה שלמה בפרבר שקט. לכך הוא מוסיף גם:

Another reason for this, I suspect, is some subconscious unease with our digitized post-material economy. Many of us sigh when we see a two-year-old reach for an iPad instead of a crayon, or a musician reach for a laptop instead of a guitar. This angst bleeds into a worry that our economy, and our national existence, is following suit. Making a truck is real work. Adding numbers to a database is invisible—and try explaining it to your great-grandmother. It is also “unmanly,” and a macho celebration of “makers” has found its extreme in the form of Trump, a real man, an honorary blue-collar billionaire, a builder of things—skyscrapers, walls.

והתחושה הזו, החשש ממציאות כלכלית שאיבדה קשר עם הדברים האמיתיים שבתי החרושת של הימים ההם היו מייצרים, התחושה הזו ממשיכה לרדוף את תעשיית התוכנה ואת המגזר הפיננסי.

בשני המקומות, מסתבר, בחרו להתמודד עם התחושה הזו באמצעות אותו תעלול לשוני בדיוק. הנה, הם אומרים לנו, הנה מוצר! ועליו מופקד מנהל מוצר! והנה עוד מוצר שתוכלו לבחור בו! ואם יש להם מוצר להציג לנו הרי שהוסרה החרדה הקיומית מפני האפשרות המאיימת שהם בסך הכל לופט גשעפט.

“נפלאות האינטרנט”

אני זוכר את הפעם הראשונה שבה הורדתי קובץ מהאינטרנט.

זה היה קובץ .wav של ה-KLF ושל מקהלת הצבא האדום. ביצוע מגוחך ומלא פאתוס של Que sera sera (תחת הכותרת החצי מתחכמת K Cera Cera) שאמור היה להיגנז עד שיבוא שלום עולמי, ואחר כך שוחרר במהדורה מוגבלת לרגל הסכמי אוסלו.

קצת אחר כך כבר היה ברור שאין קשר של ממש בין שלום עולמי לבין הסכמי אוסלו מצד אחד, ושכל הרעיון של מהדורה מוגבלת הוא אנכרוניזם מגוחך מצד שני.

אז ישבתי מבועת מול קישור לקובץ במרחק לחיצת עכבר אחת והרצתי בראשי תרחישי בלהות על וירוסים נוראיים שיכולים לחכות לי מעברו השני. בסוף הכנסתי דיסקט ובחרתי לשמור את הקובץ אליו, השליתי את עצמי שהצעד הזה יכול לתת לי איזו הגנה.

בערך שעה אחרי ההחלטה הנועזת התהליך עצר.

לא בגלל שהקובץ גמר לרדת, בגלל שנגמר המקום בדיסקט. אבל כיוון שמדובר היה בימים שלפני ה-mp3 וכיוון שקובץ ה-wav היה בסך הכל קידוד דיגיטלי סדרתי של המוזיקה שמאחוריו יכולתי להקשיב לדקה ומשהו של הפתיחה.

זה היה די מאכזב אם להודות על האמת.

קצת אחר כך הצלחתי לקנות קלטת מקורית עם עטיפה מנוקבת בחנות עודפים בתחנה המרכזית החדשה.

K-Cera-Cera

אני זוכר את הפעם הראשונה שקניתי משהו דרך האינטרנט.

זה שוב היה ביל דראמונד, ההוא מה-KLF, הוא הוציא שני ספרונים בהוצאה עצמאית עם אתר מעוצב. לא היה להם אתר מאובטח, אז את תהליך הרכישה צריך היה להשלים בהדפסה של טופס, מילוי פרטי האשראי בכתב יד ומשלוח של פקס למספר טלפון בריטי.

טכנית אני בכלל לא בטוח שנכון להסתכל על העסקה הזו כרכישה דרך האינטרנט, אבל מבחינה רגשית זו היתה הפעם הראשונה שלי.

ושוב ישבתי מבועת מול המחשב, חושד באיזה תכסיס מתוחכם שירוקן את חשבון הבנק שלי ברגע שהפקס ההוא יישלח. ובכל זאת, התגברתי על הפחד, הרגשתי איך אני פוסע לתוך עתיד מרגש ולא נודע.

כמה שבועות אחר כך הם הגיעו, שני הספרונים המדוברים. בניגוד לשיר ההוא, הם דווקא לא אכזבו.

אני לא זוכר את כל הפעמים הבאות כמובן, הן רבות מספור והן חלק בלתי נפרד מהשגרה של כולנו. אף אחד כבר לא חושש מ”קניות באינטרנט” או מ”להוריד קבצים”.

984529

את כל זה אני מספר לכם כי לפני כמה ימים ידעתי שאני צריך להגיע לקיטנה בשעה קשיחה וידעתי שאני אמור לצאת מהעבודה בשעה עמוסה יחסית, אז פתחתי את האפליקציה שעתיים לפני הזמן, הסתבכתי קצת עם הממשק ולבסוף הצלחתי להזמין נסיעה עתידית למועד שאמור היה להיות בטוח.

ירדתי למטה בדיוק בשעה היעודה. ראיתי מונית בפתח הבניין וניגשתי אליה בצעד בוטח, מנופף בטלפון לסמן לנהג שאני הנוסע המיועד. הוא נד בראשו לשלילה.

את רבע השעה שאחר כך ביליתי בנסיון נואש לתפוס מונית באמצעים אנלוגיים (נו, כן, הקטע הזה של הנפת היד לקראת כל מונית מתקרבת). כשהצלחתי לבסוף התפניתי להתקשר לשירות הלקוחות של האפליקציה. במשך יותר מעשר דקות שמעתי את מוזיקת ההמתנה ואת ההודעה המתנצלת/מתחכמת שלהם שמבקשת ממני להמתין. כשענו לי בסופו של דבר ניסיתי לכעוס אבל כל העניין כבר נשמע לי מגוחך ומיותר משהו. “היה לנו עומס ממש כבד”, הם התנצלו, גילו הבנה לכעס ולאכזבה, הבטיחו להעביר את זה הלאה או משהו.

מתישהו בין הקובץ והטופס ההם מאז לבין האפליקציה של היום התהפכו היוצרות. האינטרנט הפך מעולם מרוחק ומסתורי לחלק מהעולם, ואחר כך, לאט לאט ואז בבת אחת, הפך העולם לחלק מהאינטרנט.

האפליקציות, כפי שמאבחנת נפלא וירג’יניה הפרנן ב-Magic and Loss מוכרות לנו בראש ובראשונה את האשליה של סטריליות. אפליקציות הן אינטרנט, זה ברור לכולנו, אבל הן גם ארוזות היטב, מרוחקות ומנותקות מהמבוך הכאוטי של הקישורים והכזבים של הרשת המאיימת של פעם. עוד ועוד דרגות של ניתוק.

בעודי מחכה למונית גיליתי, ולא בפעם הראשונה שאת הבעתה הקיומית של אז מפני פלישתה של הרשת לחיים החליף החשש התמידי מהאכזבה בכל פעם שהחיים, על עומסיהם הממש כבדים, פולשים לרשת ומקלקלים אותה.

לפני סיום

בימים הראשונים של הבלוג הזה, אי-שם בבלוגלי, היתה קטגוריה לפוסטים שנקראה “נפלאות האינטרנט” ושהוצעה על-ידי בלוגלי. אני מניח שכולנו עוד הרגשנו אז כמו מגלי ארצות או כמו נושאי בשורה. בחרתי בה גם לכותרת וגם לקטגוריה של הפוסט הזה לזכר הימים ההם.

אני זוכר את הפוסט הראשון שהתפרסם בבלוג הזה תחת שמי המלא. זה לא ממש קשה, זה הפוסט שאתם קוראים עכשיו. תכננתי לכתוב על זה (ועל עוד כל מיני דברים קשורים) באופן יותר מסודר ורשמי, אבל לא ממש יצא.

טיוטה לחיים

לפעמים, באופן שהולך ונעשה תכוף וצפוף מדי, החיים הם רק טיוטה לפוסט.

הנה משהו יפה, והנה זווית טובה לצלם אותה ממנו לאינסטגרם.
מעניין מה שקרה כאן עכשיו, איך אפשר לתמצת אותו במאה וארבעים תווים?
אני לא מאמין שזה קרה לי כרגע, מעניין כמה לייקים זה שווה.

ולפעמים, לעתים נדירות יותר, פוסטים מתגלים כטיוטה לחיים.
את אחד הפרקים המתקדמים של יש לך את זה? בסופה של התנצחות סביב שולחן ארוחת הערב המשפחתית, חתמתי כך

“אבל למה אתה כל הזמן קורא לזה שוק הרעיונות?” שואל האחיין שלך כשהשיחה גוועת לבסוף.

“זה בסך הכל מונח מקצועי שעוזר לנו להבין את שדה הקרב”, אתה עונה.

“אז זו בעצם מלחמה?” הוא מקשה עליך.

“לא ממש, אלה רק מטאפורות” אתה עונה לעצמך והולך למטבח להביא את קופסת המקרונים.

הגיבור, כלומר אתה, ביקש לחגוג נצחון על הביקורת שהוטחה בו, לסמן וי על עוד משימה שהוא התכונן אליה כראוי, למד אותה היטב מכל הכיוונים ויצא ממנה כשידו על העליונה. אז למה לעזאזל צץ האחיין הזה עם שאלות טורדניות כל כך.

כיוון שלא כל כך מזמן עברתי מקום עבודה וכיוון שעבור הבנות זה אירוע משמעותי במיוחד – תשע שנים עבדתי באותו מקום, הן לא יכולות לזכור שום דבר אחר – הן שואלות אותי על העבודה החדשה מעת לעת, מנסות להבין מה בדיוק.
"זה נחמד", עניתי להן על איזה רעיון שהן העלו, "אבל השוק הישראלי קטן מכדי להצדיק משהו כזה".
"קראת לזה שוק?" גיחכה אחת והשנייה הצטרפה אליה בצחוק. במטבח, למרבה הצער, לא חיכו מקרונים.

יש לו את זה!

לפני שש שנים פחות או יותר, בסוף ארוחת ערב משפחתית, ההורים שלו היו מודאגים, “הילד רוצה לפתוח טוויטר” הם הסבירו לי בחשש. ביקשו שאסביר להם קצת מה זה אומר. הייתי אז חלק מקבוצה שעוד היתה מספיק קטנה ומובחנת כדי שתוכל לקרוא לעצמה קהילת טוויטר הישראלית. אני לא חושב שהם ידעו מזה, אני פשוט הייתי זה שמבין משהו באינטרנט.

וכך, בשעה שחלקים נרחבים מקהילת טוויטר הישראלית היו עסוקים בחרדה קיומית מפני הפלישה ההמונית של צעירים נבערים שיהרסו את הבועה שבנו לעצמם, מצאתי את עצמי מנסה להרגיע את ההורים, מתאר להם את טוויטר כפי שאני מכיר אותו, מתקשה להבין ממה בדיוק הם צריכים לחשוש.

“אתה מבין”, הם שאלו בדאגה, “הילדים מתשמשים בטוויטר כדי לתאם פגישות, כל אחד יכול לראות מה בדיוק הם מתכננים”. עצרתי לרגע, התמהמהתי עם התשובה ואז אמרתי משהו על היכולת להגדיר חשבון חסום, לאשר את העוקבים בקפידה.

הייתי אמור לשים לב אז, אבל הייתי שבוי בדימוי העצמי של הקהילה. בשביל הילדים האלה טוויטר היה כלי עזר לקיומם של חיים חברתיים, לא תחליף ולא החיים החברתיים עצמם.

לפני ארבע שנים, שוב ארוחת ערב משפחתית. לילד כבר יש פייסבוק, אף אחד לא חושב שאפשר לעצור את זה. הוא לא חבר שלי בפייסבוק, הוא גם לא עוקב אחריי, אבל שוב אני חלק מאיזו קבוצה מספיק קטנה ומובחנת כדי שיהיה מי שיגדיר אותה כקהילת הממיסטים הישראלית, ודברים שאני מפרסם נישאים אליו על גלי האלגוריתם של פייסבוק. על התקן הזה של ממיסט מזמינים אותי להרצות באיזה פאנל, להתראיין בתכנית רדיו, רוצים לעשות עלינו כתבה לאולפן שישי, יש אפילו דיבור על פינה שבועית בערוץ הכנסת. יש לי את זה!

הוא זורק איזו הערה לגבי דברים שעשיתי בפייסבוק, ואני, כחלק מחשבון נפש מקושקש שאני עורך באותה עת ממש עם תעשיית הממים הישראלית והעולמית מגייס אותו לפתיחה דמגוגית של פוסט (שמרובו אני דווקא מרוצה גם היום)

“ראינו שאתה עושה מֶמֶס” אמר לי קרוב משפחה צעיר בארוחת ערב לפני כמה שבועות. לא ממש הבנתי אותו. “מֶמֶס” הוא אמר שוב, מדגיש את התנועות, “כמו ב-9GAG”.

אני מסביר בפוסט ההוא למה קשה לי עם “כל הערסים” או עם ה”כלבתות” וחותם אותו בסיום דמגוגי לא פחות ששוב מגייס את הילד הצעיר.

הילדים האלה (כן, אני יודע, זו דמגוגיה שדי הבטחתי להימנע ממנה) שראו שאני עושה מֶמֶס, יגדלו לתוך מציאות אינטרנטית שבה זה לגיטימי ומגניב לאנשים נאורים בעיני עצמם לדבר על ערסים ועל כלבתות.

לא קל לי עם זה.

מעבר לדמגוגיה ולדאגה המפופקת לעתיד הנוער אפשר, אני די בטוח, לקרוא בפסקאות האלה גם התנשאות מגוחכת של מי שחושב שהוא חלק מ”קהילת הממיסטים”, מי שהיה בטוח שהוא מאלה שמבינים באינטרנט, מי שחושב שבשל כך מוטלת עליו אחריות כבדה לחינוך הדורות הבאים, אלה שאפילו לא יודעים לבטא meme בעברית, אלה שלא מבינים באינטרנט.

לפני שלושה שבועות, ושוב ארוחת ערב משפחתית ביום שישי. הוא כבר לא לגמרי ילד, עוד רגע הוא מתגייס. אין לו טוויטר, הפייסבוק שלו די רדום, יש לו אינסטגרם וסנפצ’ט, יש לו אפילו, אני מגלה פתאום, בלוג!

גם הפעם אני חלק מקבוצה שמתיימרת להבין באינטרנט, אבל הפעם, אם להודות על האמת, זה אחרת לגמרי. נוכחות הרשת שלי התאיידה מזמן, אין לי חשבון בטוויטר, אין לי חשבון פעיל בפייסבוק, יש לי חשבון אינסטגרם שכולל בעיקר תמונות של הילדות, יש לי בלוג שקשה לטעון שהוא עדיין פעיל, אבל עכשיו להבין את האינטרנט זה פחות או יותר תיאור המשרה שלי.

הבלוג שלו, אני מגלה, הוא סוג של בלוג lifestyle עם קצת אופנה וקצת אוכל וקצת טיולים. אני חושד שאלה תחומים האחרונים שבהם עוד יש משמעות למושג בלוגר.

השיחה מתגלגלת, אני מקשיב בשקט מהצד.

יש לו 11 אלף עוקבים באינסטגרם. ל-8,000 הראשונים הוא הגיע לבד, “אורגנית” אומרים, מאז הוא כבר עושה גם שיתופי פעולה עם כל מיני גופים. התעריף, נכון לעכשיו, הוא כמה מאות שקלים לתמונה באינסטגרם כמישהו שולח לו מוצר להצטלם איתו.

http://45.media.tumblr.com/3f23db07bea14739a3993799b178b7b2/tumblr_nxo9jkpRcD1ujsjcio1_500.gif

צביעות ממאדים, אותנטיות מנגה

פוסט קצת מוזר ב-538 משך את תשומת לבי לנושא שלא ממש שמתי לב אליו. יש הרבה מאוד רעש תקשורתי סביב העימותים, מפעם לפעם אני מציץ, אבל האמת היא שהבחירות לנשיאות ב-2016 לא מצליחות לעניין אותי, בטח שלא הפריימריז, למרות ברני סאנדרס, למרות דונלד טראמפ. אני כבר לא שם. אפילו את הבחירות האחרונות בארץ עברתי במידה לא מבוטלת של אדישות. החיים עצמם.

ובכל זאת, כאמור, מצאתי את עצמי פתאום קורא על סוגיית האותנטיות של הילרי קלינטון ועל השאלה עד כמה המושג החמקמק הזה והבעיה שיש לקלינטון איתו אמורים לפגוע בסיכוייה בבחירות. דרך לא מעט דוגמאות ממערכות הבחירות האחרונות מנסה מארק אמבינדר לעשות שני דברים – להבהיר שאותנטיות היא מושג שכל אחד יגדיר אותו אחרת ושלאף אחד לא ברור מה הוא אומר, אבל גם שבעיות של אותנטיות לא פגעו בהישגים של מועמדים מובילים לאורך העשורים האחרונים.

לכל אורך הקריאה בפוסט הזה הדהד בי משהו אחר שקראתי לא מזמן, רשימה של ג’סיקה הופר מתוך The First Collection of Criticism by a Living Female Rock Critic, אסופה מוצלחת מאוד של ביקורות, ראיונות ומאמרים.

אמבינדר, אתם מבינים, בחר להתעלם מההבדל המשמעותי ביותר בין הילרי קלינטון לבין כל המועמדים האחרים שבעיות האותנטיות שלהם לא פגעו בהצלחה האלקטורלית שלהם.

שלא כמו בעלה, הלוביסט של נובל אנרג’י שעדיין גורף תשואות מקהל דורשי הצדק החברתי בזכות השלום, חבר מלפני עשרים שנים, בניגוד לג’ורג’ בוש הבן שיכול היה להצטייר כעממי ונגיש למרות היותו צאצא למשפחת אצולה וואספית, הילרי קלינטון, למרבה הצער, היא אישה.

אותנטיות היא בונוס נחמד לפוליטיקאי, אבל גם היעדרה יכול להפוך בקלות ליתרון, זהות נזילה היא חלק מחבילת השיווק של “פוליטיקאי מבריק” מהסוג שנתניהו היה פעם, אף אחד לא חושב שהוא אותנטי, אף אחד לא קונה את השקרים הקטנים שלו ואת הנסיון להעמיד פנים שהוא משהו אחר, הרבה אנשים עדיין קונים את הטיעון כאילו כולם קונים את זה. אבל נתניהו הוא גבר. כמו ביל קלינטון. כמו כל הבושים. כמו דונלד טראמפ. כמו אל גור.

הרשימה של הופר הצליחה באופן מרשים לפרק לגורמים את האובססיה הבלתי-נתפשת של כל עולם האינדי האמריקאי לחטט בסיפור ההצלחה של לנה דל ריי, להוכיח לכולם שהיא מוצר סינטתי שנועד לפרוט על כל המיתרים הנכונים של כל האנשים הנכונים באופן ציני ומחושב. אבל דל ריי, כמו שמזכירה לנו הופר, היא לא באמת חריגה בתחום הזה, היא לא פחות אותנטית מלא מעט גיבורי אינדי שאף אחד לא נחרד מהם. רק שלנה דל ריי, כמו הילרי קלינטון, היא אישה.

ולנשים, גם בפוליטיקה וגם במוזיקה, אותנטיות פגומה היא פשע שאין עליו מחילה.

גברים לבנים, ארוכים

לא לקרוא גברים לבנים סטרייטים במשך שנה? זה אתגר זה? גם ככה כבר התחלתי לעבוד על עצמי בכיוון הזה. אז הנה, שלושה דולר קנו לי את כל כתבי אדית’ וורטון, זה יכול להספיק לשנה בשקט, ויש גם בונוס, וורטון היא הסופרת שפראנזן טרח להסביר לעולם שהיתה כל כך טובה רק כי היתה מכוערת.

לא לקרוא גברים לבנים סטרייטים במשך שנה? מה הבעיה בכלל? יש כל כך הרבה ספרות אפריקאית והודית וערבית שהתעלמתי ממנה עד היום, לגמרי הגיע הזמן לעשות משהו בעניין.

אבל מה לגבי טקסטים מקצועיים? טוב, נו, כאן זה לא נחשב, אף אחד לא מצפה שאחפש דווקא פרופסור הודי שהוציא textbook על machine learning נניח, נכון? זה בסדר לחרוג קצת מהקו, זו לא בדיוק  הפרה של החוקים, זה בסדר, אפשר לקבל אישור. זה לא שהעולם האקדמי על שלל ההטיות והאפליות המגדריות והאתניות שלו זכאי להנחה, אבל בכל זאת, לפעמים אין ברירה.

אוקיי אז לא לקרוא גברים לבנים סטרייטים למעט ספרות מקצועית במשך שנה! זה כבר באמת שטויות, אני יכול לעמוד בזה בקלות.

זאת אומרת, רגע, גם בקומיקס? אני אוהב קומיקס, אני אוהב לקרוא קומיקס, אני רוצה להאמין שעצם העובדה שאני קורא קומיקס היא סוג של התרסה כנגד הממסד הספרותי הזה של גברים לבנים סטרייטים וכנגד הטיות אחרות, פחות גלויות, שהוא סובל מהן. נכון, קומיקס הוא טריטוריה גברית-לבנה-סטרייטית מאוד, ככה זה עם חנונים, זה לא מאוד שונה מהאקדמיה. אז אני צריך עוד אישור בשביל לעקוב אחרי הסדרות של קירון גילן וג’יימי מקלבי ובשביל לגמור סוף סוף את Sandman: Overture של גיימן, אולי עוד חוברת חדשה פה ושם, זה הכל. אה, ויש גם את Fight Club 2 שכבר הזכרתי! נכון ש-Fight Club הוא פחות או יותר מניפסט הגבר הלבן סטרייט וסבלותיו, אבל באיזה תעלול מחשבתי של הפוך על הפוך אני חושב שגם זה ראוי לפטור.

טוב, הלאה, לא לקרוא גברים לבנים סטרייטים למעט ספרות מקצועית וקומיקס במשך שנה? יש לכם את זה ביותר טריוויאלי?

רק העניין הזה של מערכות יחסים קורא-כותב ארוכות טווח עוד מצריך חריגה קטנה. זאת אומרת, יש פתאום ניק הורנבי חדש! אני מת על הורנבי מאז High Fidelity, אני מקפיד לקנות כל דבר חדש שלו כבר שני עשורים, אתם לא מצפים ממני לוותר עליו רק בשביל האג’נדה. יש עוד כמה כאלה, אבל באמת שלא הרבה, קופלנד נניח, אולי גם דלילו ופינצ’ון, זה הכל, זה עדיין ישאיר לי זמן לקרוא את עידן התמימות השנה, וגם את ג’יין אייר (רק בגלל שצ’יינה מיוויל הסביר פעם שזה אחד ממקורות ההשראה הכי גדולים שלו).

זהו זה, סיכמנו את הכל פחות או יותר, לא לקרוא גברים לבנים סטרייטים למעט ספרות מקצועית, קומיקס וכאלה שאתה כבר מחוייב למערכת יחסים יציבה איתם. זה קל ומגוחך עד כאב.

ובכל זאת, החדש של תום מקארתי (Satin Island) מקבל ביקורות מצויינות ומשהו בתיאור שלו מזכיר לך את יש לך את זה? במידה שקשה להתעלם ממנה. אתה חייב לקרוא אותו, רק כדי לוודא, יש איזו פינה שאתה חייב לסגור שם. בעצם גם זו ספרות מקצועית, או לפחות סוג-של. מי אמר שמקצועי זה רק על מה שאתה מועסק בו ומקבל עליו משכורת, גם נוכחות רשת היא מעין מקצוע היום.

נכון, זה ממשיך להתכרסם בקצב מדאיג, אבל זה בסדר, זה כבר באמת הסוף.

מה זאת אומרת פראנזן חדש? מאיפה הבאתם את זה עכשיו?! אני לא יכול להתעלם מאירוע ספרותי מרכזי כל כך. בשביל זה אני כאן.

אז Purity של פראנזן, על חמש מאות ומשהו עמודיו, פשוט כי אין ברירה.

פראנזן הוא לא סתם גבר לבן סטרייט. הוא הגברלבןסטרייט של הספרות היום, והוא נמצא במגננה, כי הפמיניסטיות שונאות אותו, והוא פשוט חייב להתגונן. אז הוא שוזר אזכורים חוזרים ל-Augie March והוא כותב דמויות נשיות שטוחות ומאכזבות שלא ממש מצליחות להגדיר את עצמן שלא דרך גברים, והוא  ממלא את הספר באמהות מניפולטיביות ומרושעות (וגם אבות בעייתיים אבל איכשהו יותר אנושיים), וכל אלה מתגמדים אל מול מאה ומשהו עמודים של טקסט אוטוביוגרפי של אחת הדמויות, טקסט שמוקדש ברובו המוחלט למערכת היחסים שלו עם פמיניסטית קש רדיקלית ומטורפת שצילקה אותו לנצח. מה שמצליח לעבור בשקט יחסי לאורך מרבית הספר הופך לסבל פיזי של ממש במאה ומשהו העמודים האלה שרק חיכיתי שייגמרו כבר.

פראנזן

כי האתגר הזה, עם כל הרצון לחמוק ממנו בכל מיני תואנות, הוא אמיתי וחשוב, כי כל עוד רק ספר חדש של פראנזן, שהוא סופר מאוד מוגבל בסופו של דבר, או של בני מינו יכול להיות האירוע הספרותי הגדול של השנה אז יש חשיבות לאתגר הזה ולהכרח לקרוא את מי שאינם גברים לבנים סטרייטים במקום.

דיסקליימר 1: ועוד לא ציינתי את הדימויים המיזוגיניים המרתיחים ב-The Mersault Investigation שהזכירו לי שגבר מוסלמי אלג’יראי יכול להיות מרתיח גם כשהוא נוגע במדוייק במתחים אתניים, דתיים ותרבותיים.

דיסקליימר 2: על זה אתה מדבר עכשיו, כשהכל מסביב דוהר לאבדון? כן, לגמרי! אם כבר הרסה את חיי אז לפחות אפשר להתנחם בזה.

ובחזרה לאתגר: איזה מזל שבדיוק יצא היום החדש של רוברט גלבריית’ שהוא אמנם גבר לבן סטרייט ואפילו חייל מעוטר של צבא הוד מלכותה מהמלחמה באפגניסטן אבל הוא לפחות רק שם עט של ג’יי קיי רולינג!

החוק הראשון

פתאום, מכל מיני סיבות שאין טעם לפרטן, עולה בי הצורך לשמוע שיר מסויים. אני נכנס ליוטיוב ומחפש אותו. הוא שם, כמובן, אני הרי לא היחיד שממש צריך לשמוע אותו מעת לעת.

יש הרבה אנשים שממש צריכים לשמוע אותו מעת לעת. מספיק אנשים כדי שכדאי יהיה לזרוק לי פרסומת בדרך.

אז אני צופה בו, בנעבעך שמשוטט במעלה שרשרת פקידים ביורוקרטית ומנסה לברר למה לעזאזל מה שמגיע לו הוא חצי אחוז לשנה. אני צופה בו עד שאלוהי היוטיוב מאשרים לי לדלג הלאה ולקבל את זה:

החוק הראשון של Fight the Law Club הוא שצריך לדלג על פרסומות בדרך.

ככה זה ב-e-vrit

עם כל החיבה שלי לבוקסילה, לאינדיבוק ולמנדלי, עם כל הרצון לראות גם את getbooks מצליחה, את רוב הספרים הדיגיטליים בעברית אני עדיין קונה וקורא דרך e-vrit, האפליקציה המקרטעת שהחליפה את הקורא הייעודי והמעפאן מבית ידיעות. למה? פשוט כי ההיצע שלהם עדיין מנצח את זה של כל אחת מהחנויות האחרות שהזכרתי באופן מצער.

אז אחת לכמה ימים אני פותח את האפליקציה ונכנס לחנות שלהם, לבדוק מה חדש. לפעמים צצים שם כותרים ישנים שסוף סוף מומרים לפורמט דיגיטלי, לפעמים נחתם חוזה חדש עם איזו הוצאה והקטלוג שלה מתחיל לזרום לחנות, לפעמים אני סתם מגלה ספר חדש שלא ידעתי על קיומו.

אבל יש גם פעמים בהן קורים שם דברים אחרים, ברשימת הספרים החדשים שלהם, לפעמים היא מצליחה לספק הצצה מרתקת או לפחות משעשעת אל התת-מודע ה-e-vritי ידיעות אחרונותי.

זה למשל היה צמד הספרים הראשונים בחנות לפנים כמה ימים:

Screenshot_2015-08-25-06-13-49

“אני רואה מה עשיתם שם”, חשבתי לעצמי משועשע.

היום בבוקר, לעומת זאת, הופיע שם הצירוף המופלא הבא:

Screenshot_2015-09-01-11-19-36

ומייד נזכרתי בתמונה שהייתי חייב לצלם אתמול מתוך גליון פתוח שהונח על שולחן האוכל בעבודה (בחיי שאני לא זוכר אם זה היה ידיעות או דווקא ישראל הי!ם).

20150831_082519

אגב, כשלחצתי על הספר של הירש, סקרן לדעת מה מסתתר מאחוריו, קיבלתי את זה:

Screenshot_2015-09-01-11-20-05

(בינתיים זה תוקן)

חמש יחידות למלכי סטארטאפים במרומם

לפני קרוב לארבע שנים ישבתי בלילה מול המחשב, ספון בחדר מלון מבודד, הלום יעפת, סביר להניח שגם מעט שיכור, מחכה לטיסה שתחזיר אותי לארץ ו למערכת הבחירות שסערה בה אז.

אני זוכר שמצאתי אז את הנמסיס שלי, שהחלטתי להתעמת איתו. ישבתי מול טקטסטים שלו ושליתי מתוכם את מה שהכעיס אותי, בחרתי ציטוטים, הדבקתי אותם לתמונה, הוספתי משהו משלי.

אני לא יכול למצוא היום את כל מה שיצרתי אז, עקב כל מיני נסיבות טכניות, רק קובץ אחד שרד על ספרייה מיותמת באותו מחשב.

בנט

כן. הנמסיס שמצאתי אז היה נפתלי בנט, והטקסטים שנברתי בהם לאורך הלילה ההוא היו ראיון האקזיט שלו בגלובס והספר/מצגת הפאוורפוינט שלו, “אקזיט”.

בנט הוא בחירה מתבקשת כמובן, כמעט מיותרת, הוא הרי עומד בראש המפלגה הקוטבית לכל מה שאני דוגל בו, הוא גם ביקש להעמיד פנים אז ש”משהו חדש מתחיל”, שהוא מביא עימו איזו רוח של שינוי ושל פתיחות.

אבל לא בגלל המשיחיות הציונית-דתית, וגם לא בגלל הצביעות החנפנית של “תראו תראו! שמנו אישה! צעירה! תל אביבית! חילונית! ברשימה אז אנחנו בכלל לא המפד”ל של ההורים שלכם!!!” חשבתי שבנט ראוי לתואר הנמסיס שלי.

בנט, ניסיתי לטעון אז, מסמל עבורי את כל מה שפסול בתרבות ההיי-טק והסטארטאפ הישראלית.

בנט של 99, כפי שהוא עצמו העיד, ידע שהוא רוצה סטארט-אפ, אבל לא היה לא מושג במה לעזאזל הוא יעסוק. זה לא באמת היה חשוב, אתם מבינים, העיקר שיהיה סטארט-אפ!

בנט של 2015 הוא שר החינוך.

יש לא מעט אנשים שחששו מהמינוי הזה, אנשים שדאגו מהפקדתו של שמרן לאומני-דתי על חינוך ילדינו. אותי זה פחות הדאיג, אני חייב להודות. ראיתי כבר שרי חינוך חילוניים תל אביביים למהדרין ששלחו ילדים לטיולי מורשת במערת המכפלה.

אבל בנט כשר חינוך מדאיג אותי דווקא כי הוא אותו בנט של 99, כי מערכת החינוך שלו היא מערכת לגידול סטארטאפיסטים, כאלה שלא ממש חשוב שיהיה להם רעיון במה הם יעסקו, כל עוד אפשר לסמן גם איזה אקזיט בקצה.

אני, בדיוק כמו בנט, אשמח על כל תלמיד נוסף שיבחר לגשת לחמש יחידות מתמטיקה בבגרות. אני חושב שמתמטיקה היא תחום מרתק ועמוק, אני חושב שהיא רלוונטית לחיים שלנו לא פחות מכל נושא אחר שאותו תלמיד ייבחן עליו בבגרות.

אבל אני לא חושב עליהם כ”נכס אסטרטגי”, ואני לא חושב על חסרונם כעל “איום אסטרטגי”, בדיוק כשם שאני לא חושב על  חינוך להומניזם ולאהבת אדם כ”יתרון מוסרי”.

סודו של יוסף זהבי (מחווה ומשל)

לימים תיזכר “סודו של יוסף זהבי” כיצירת המופת העיתונאית הגדולה של צ’יקי בהארץ, וגם ככתבה האחרונה שפרסם אי-פעם.

את יוסף (ג’ו) זהבי פגשתי בפעם הראשונה בשנות התשעים, הייתי בדרך לפוסט קפה אחרי לילה ארוך במיוחד, מול מצודת זאב ראיתי אותו עומד, לבוש בחליפה מרופטת, מנהל שיחה רוגשת עם חבורה קדחתנית ונסערת של ליכודניקים צעירים (אחד מהם עוד יהפוך לאופיר אקוניס יום אחד) שביקשו לברר את עמדתו האמיתית של נתניהו אל מול מורשת שמיר. כיוון ששמיר היה אז הפוליטיקאי החביב עליי בכל הזמנים (תואר שהוא הפסיד רק לאחרונה לאורן חזן) עצרתי לידם וסימנתי לגיאגיא שימשיך לכיוון הפוסט.

כשהליכודניקים הצעירים מיהרו לחזור ולהיבלע במסדרונות המצודה ראיתי את יוסף מתכופף אל המדרכה ומלקט ממנה בשקדנות את בדלי הסיגריות שלהם.

“איכות הסביבה?”, שאלתי אותו בהלצה, והוא נעץ בי את המבט העמוק והחם שאלמד להכיר בשנים הבאות, “מה הקשר? הפוליטיקאים הצעירים האלה כל כך לחוצים תמיד שהם משאירים לפחות שליש סיגריה כשהם רצים חזרה פנימה”, הוא השיב ושלף קופסת גפרורים מכיס החליפה שלו.

הרחתי סיפור, אז הזמנתי אותו להצטרף אליי לקפה.

gould

כך נפתחה הכתבה שגוללה על פני עשרה עמודים (מקוטעי פרסומות) את סיפורו של זהבי ושל שיטוטיו האינסופיים לאורך רחוב קינג ג’ורג’. במשך שנים, סיפר צ’יקי בכתבה ההיא משך אותו זהבי בהבטחות לחשוף בפניו אמת גדולה. יש לו, כך הוא טען, דירת חדר מוזנחת ביפו ובה ארגזים על גבי ארגזים של רשימות שצבר לאורך שנים, רשימות שמצליחות לתעד את החיים התל אביביים כפי שלמד להכיר אותם, רשימות שדרכן תתפענח ההוויה התל אביבית, הישראלית, האנושית. זהבי ידע לספר על בדלי הסיגריות שהיו משאירים המערכניקים בירקון 110 (יותר איכותיים משל הליכודניקים, אבל גם יותר קצרים), על החיים של כל אחד שישב לרגע על ספסל בגן מאיר, על ההיסטוריה של כל שומר בכל שער של הסנטר. ואת כל אלה הוא שמח לספר לצ’יקי בעודו שופך עוד ועוד שקיקי סוכר לכוס הקפה שלו.

“אתה מבין?”, הוא חייך אליי במשובה, חושף את שיניו החסרות, “הם לא קולטים שאת הסוכר הם מחלקים בחינם, אז אני לוקח כמה שרק אפשר”.

אבל בקיץ 2015 קרה משהו שערער את מערכת היחסים ביניהם.

“איזו דירה?” הוא שאל אותי במבוכה כשהגענו אגב שיטוט לילי ליפו.

“נו, הדירה עם ארגזני הניירות שלך”, אמרתי לו בהיסוס.

לרגע ראיתי אותו מחוויר, משהו ערער אותו בשאלה הזו, הרגשתי איך עשרות שנים של שיחות וידידות יורדות לטמיון באחת.

“אה… הדירה הזו, חשבתי שסיפרתי לך, זרקו אותי ממנה, הארגזים נמצאים עכשיו באיזה מושב בשרון”.

את שני העמודים האחרונים בכתבה (עם פרסום ממוקד לפרוייקט ג’נטריפיקציה נוסף ביפו) הקדיש צ’יקי לתחקיר האכזרי והמיותר למדי בשלב הזה שהוכיח, מעל כל צל של ספק, שארגזי הרשימות של זהבי לא היו ולא נבראו.

“סודו של יוסף זהבי” זכתה להפניה מעמוד הפייסבוק של העיתון, ליותר מחמשת אלפים לייקים ואלפיים אזכורים בטוויטר. כולם הסכימו שצ’יקי, גם אם אני לא סובל אותו בדרך כלל, הביא אותה הכתבה מצויינת. בעיקר בזכות תקציר האמ;לק שלה “צ’יקי פוגש את עצמו מהעתיד ומגלה שהכל היה שקר!!!!!”.

מייד אחרי שהגיש את הכתבה ביקש צ’יקי לצאת לחופשה של שבוע. בתום החופשה הזו הוא חזר לעבודה, התייצב במערכת ברחוב שוקן והבטיח שהוא עובד על משהו גדול לא פחות. מספרים שאכן שמעו אותו מקליד משהו במרץ, אבל יש מי שטוען שהוא ככל הנראה רק ענה למגיבים בפייסבוק. במשך שבועיים שלמים המשיך צ’יקי להגיע למערכת ולהסתגר בחדרו, אבל לא סיפק אפילו טור קצרצר של חמש מאות מילה.

בתום השבועיים האלה הוא קיבל בווטסאפ הודעה על סיום ההתקשרות שלו עם העיתון. את תפקידו מילא בשלוש השנים שאחר כך אלון עוזיאל.