תודעה כוזבת

ניטפיקינג

קצת לפני שהפכה לקול מרכזי בנסיון לגבש אידאולוגיה למחאה החברתית, ולפני שהתייצבה במוקד של פולמוס תקשורתי ורעיוני מהסוג שלא נראה כאן כבר הרבה זמן (ושעל חזרתו בהחלט ראוי לברך), התייחסה אווה אילוז ברשימה קצרה בהארץ ל’ספארי’, ספר הביכורים של ג’וליה פרמנטו. ספארי זיכה את פרמנטו בתואר “הילדה הרעה החדשה של הספרות הישראלית”, בעיקר בזכות התיאור של איזו מציאות סדום ועמורה תל אביבית רווית סמים, מותגים, אלימות וסקס, אך נטולת רגשות. הרשימה של אילוז מתייחסת לספר ובעיקר לראיון נרחב שנערך עם פרמנטו שפורסם שלושה שבועות מוקדם יותר.

יש לאילוז תזה שעם חלקים ניכרים ממנה אני מסכים (למעשה אני מסכים כמעט עם כל מילה שלה שיצא לי לקרוא), אבל לא בה אני רוצה לעסוק עכשיו, אלא במה שהוא ככל הנראה פליטת מקלדת שהצליחה לעבור גם את עיני העורכים של הרשימה (ההדגשות שלי).

החופש העכשווי שונה מאוד: החופש נהפך ליכולת להיות לא מחויב, לא מעורב בקולקטיב, ביחסי מין שיש בהם רגש, בזהויות יציבות, בפרויקטי חיים, בפוליטיקה או בעתיד עצמו. בשנות ה-50, המוטו של האקזיסטנציאליזם היה מעורבות. המוטו של שנות ה-90 הוא להיות קול, אירוני ולא מעורב.

אילוז, אם כן, מדברת על “החופש העכשווי”, זה שמתואר בספר של פרמנטו, אבל בהמשך אותה פסקה, כשהיא נדרשת לאפיין אותו מחדש היא מדברת על המוטו של שנות ה-90, כאילו אלה לא נגמרו כמעט עשור לפני התקופה המתוארת בספר, קצת יותר מעשור לפני פרסום הרשימה.

קול, אירוני ולא מעורב

אפשר לחשוב על הרבה סיבות לשגיאה כזו. גם אני מצאתי את עצמי נופל בה לא אחת במהלך השנים. יש נטייה טבעית להדחיק את מהירות הזמן, לנסות ולהקפיא איזה הווה שבו התעצבה האישיות והשקפת העולם שלך. אני משער ששנות ה-90 היו השנים שבהן אילוז גיבשה את מחקריה הראשונים, סביר מאוד להניח שהיא ממשיכה, באופן מסויים, לחשוב עליהן כעל ההווה.

במסווה של ביקורת מהותית

אבל לטעות הזו, אני חושד, יש השלכות משמעותיות גם לגבי דברים אחרים שכתבה אילוז מאוחר יותר, בנושאים עקרוניים בהרבה.

במאמר ארוך (אולי קצת יותר מידי) ומוצלח מאוד על ההבדל שבין גזענות לבין אפליה בחרה אילוז להתמקד בדוגמאות מתוך עולם האקדמיה. הטענה המרכזית של אילוז היתה שאין מדיניות מוצהרת של אפליה, שאנשי האקדמיה אינם לוקים בגזענות (כמעט), אבל הרצון הטבעי של המערכת לשכפל את עצמה ולשמר את המציאות המוכרת לה מוביל, שוב ושוב, להעדפה ברורה כלפי מי שדומה לדגם הקיים של איש האקדמיה – גבר אשכנזי תרבותי “מבית טוב”. הטענה הבסיסית של אילוז מוצדקת כמובן, כמעט מובנת מאליה ברגע שעוצרים לחשוב עליה.

אבל הבחירה שלה להתמקד באקדמיה היא בעייתית, כמעט חותרת תחת כל המבנה שהיא מבקשת ליצור במאמר. הנה ההסבר של אילוז (ההדגשות, שוב, שלי)

אם תשאלו את עצמכם מדוע יש חשיבות לבחינת אי השוויון במוסד תרבות כמו אוניברסיטה (מעבר לכך שהוא הכי מוכר לי), יש לכך ארבע סיבות: אחת, המוסד הזה אמור להתבסס על כישורים, ועל כישורים בלבד; סיבה שנייה היא שכמוסד ציבורי, האוניברסיטה צריכה להוות דוגמה; הסיבה השלישית היא שבחברה המבוססת על ניעות חינוכית (ניידות חברתית באמצעות השכלה) יותר מאשר על כסף, מנהיגות תרבותית וחינוכית מעידה על השתלבות עמוקה ומשמעותית יותר מאשר אינטגרציה שנעשית באמצעות התקדמות כלכלית בלבד; ולבסוף, כיוון שמוסד האוניברסיטה מנוהל להערכתי טוב יותר ממוסדות אחרים, הכשלים והמחדלים שלו עשויים להעיד על מחדלים אחרים וכלליים יותר של החברה.

אילוז, במלים אחרות, בוחרת להניח שדווקא המסגרת עליה היא מצהירה שהיא מוכרת לה הכי טוב, היא גם זו שמנוהלת הכי טוב. יש משהו מוכר באופן מדאיג בטיעון הזה. זה בדיוק הטיעון שבו משתמשת אילוז כדי להסביר את האפליה לאורך המאמר כולו. אילוז לא מביאה סימוכין לטענה בדבר הניהול של האקדמיה, להפך, היא מסבירה שמדובר בהערכה בלבד. כאשת אקדמיה היא מבקשת להניח שהדומים לה, אנשי אקדמיה, הם מוצלחים יותר ממקביליהם במוסדות אחרים. בדיוק כשם שגברים אשכנזים נוטים להאמין שהדומים להם הם פשוט המועמדים המתאימים יותר למשרה האקדמית שעל הפרק.

בהמשך המאמר, אחרי שהסבירה עד כמה חזק טמועה האפליה במערכת האקדמית המדירה את הנע”ם (נשים, ערבים ומזרחים) היא משחררת, בסוגריים, את האמירה הבאה.

משום כך מזרחים פונים בהמוניהם למגזר העסקי, כי בו הצלחה נקבעת על פי הישגים מוחשיים ולא על פי הערכה בלתי רשמית מצד קבוצה של עמיתים אשכנזים.

אילוז, שחלק ניכר ממחקריה עוסק בביקורת ובפירוק של המערכת הקפיטליסטית, אולי בהיסח הדעת, ואולי מתוך מחשבה מעמיקה, מכריזה כאן שבעולם העסקי הצלחה נמדדת על פי “הישגים מוחשיים”, שיש לעולם הזה יתרון על פני המערכת המסואבת (גם אם פחות מאחרות) של האקדמיה על האפליה המובנית לתוכה.

הטענה הזו, שכמעט ואינה מתחברת ליתר חלקי המאמר, היא מוזרה מאוד, במקרה הטוב. נדמה לי שהיא מתקשרת גם לפליטת המקלדת של אילוז בנוגע לשנות ה-90.

אין טעם לטעון שהממסד האשכנזי הותיק אינו קיים יותר או שהוא איבד את כוחו, אין טעם לטעון שהאפליה שאילוז מתארת אינה ממשית. העדתיות נוכחת בחברה הישראלית באופן בולט בשנים האחרונות. אבל הצבעה דווקא על המגזר העסקי כעל זירה אובייקטיבית המתגמלת את המוכשרים על הישגים מוחשיים היא צעד בכיוון אחר, מסוכן לא פחות.

נכון, בצמרת העסקית של ישראל יש שעור גבוה יותר של מזרחיים מאשר בצמרת האקדמית (נשים וערבים הם כמובן סיפור אחר בכל מקרה), אבל אין להסיק מכך שמדובר במערכת הוגנת יותר. הישגים בעולם העסקי אולי ניתנים לכימות באופן ברור, אבל הם אינם “הישגים מוחשיים” יותר מאשר הישגים אקדמיים.

החברה הישראלית עוברת טלטלה שכוללת גם, במידת מה, הגדרה מחודשת של האליטה שלה. באליטה הזו יש מקום לאנשי עסקים, וגם אלה, בדיוק כמו אנשי האקדמיה, יעדיפו לשכפל את עצמם בסביבתם הקרובה. מי שיקבל את ההזדמנות לפרוץ, מי שיקבל את ההלוואה המתאימה או את פיסת המידע החשובה, הוא מי שיהיה מספיק דומה להם, מי שימצא שפה משותפת איתם. כן, האפליה כנגד מזרחים קיימת פחות במגזר העסקי, זה לא הופך אותו לזירה שיוויונית כפי שאפשר להסיק מההערה של אילוז.

אילוז מנתחת בחדות את האפליה שהונהגה ועדיין מונהגת בידי האליטות הישנות, זו ביקורת חשובה ומדוייקת. אבל היא גם מתעלמת מצמיחתן של אליטות חדשות תחת השם הכולל של “המגזר העסקי”. כמו בבואה לדון בספר של פרמנטו, היא מדלגת מעל למעלה מעשור של הפרטה מואצת של המדינה. בשנים שחלפו מאז צמחה כאן אליטה חדשה, מסוגרת ומסוכנת לא פחות מהאחוס”לים של פעם. אסור לביקורת להתעלם ממנה, להמשיך ולתלות בה תקוות שנגוזו והופרכו כבר הרבה פעמים מאז תמו שנות ה-90.

בפעם הקודמת שיצא לי לחטט כאן בגליונות מונדו 2000 מצאתי טור קצר מגליון 11 שעסק בדפדפנים המתהווים שעמדו להילחם אז במונופול של מוזאיק. דפדוף בגליון 12 חשף בפניי מציאות מרתקת שהטור ההוא טשטש במידה רבה. תחת הכותרת המתחכמת ומשרת המסתורין Welcome to zee Casbah (או משהו דומה, הגליון נמצא כרגע מעברו השני של האוקיינוס האטלנטי) ובליווי איורים מסקרנים-מאיימים להשלמת האווירה הצטופפו כמה עמודים שביקשו להיות מדריך כניסה לקסבה המפותלת של האינטרנט.

יש בעמודים האלה, אפילו בעצם הקיום שלהם אז ובאווירה שהם ביקשו להשרות, חומר לשלושה או ארבעה פוסטים רציניים, שלא לדבר על עוד כמה של נוסטלגיה משועשעת.

את הדפדוף הזה אני רוצה להתחיל דווקא מהסוף, באופן שיתקשר ישירות לעיסוק הנוכחי של הבלוג במצבם של הממים. כן, בחצי התחתון של שני העמודים האחרונים בדבוקה הזו עומדת רשימה שכותרתה La meme chose.

האינטרנט, נכתב בטור הפתיחה שלה, הוא זירה משולמת להתפשטותם של וירוסי מידע, ואיזו שערורייה טכנולוגית עצומה מהשנים ההן מוזכרת כדוגמא בולטת למם שכזה. אבל כדי להצליח ולעקוב אחרי כל הטרנדים הויראליים צריך גיבור מסוגו של הירו (הדמות הראשית ב-Snow Crash של ניל סטיבנסון). המשך הרשימה מבקש להיות סקירת זרעיהם של ממים שיש להם סיכוי של ממש להתפתח ולהתפשט לכל רחבי האינטרנט.

די היה בקריאה של שורות המבוא האלה, על רקע המציאות רווית הממים של ימינו והאובססיה הנוכחית שלי לעיסוק בה, כדי להעביר בי צמרמורת. אבל שום דבר לא הכין אותי להמשך.

המם הראשון שמבקשת הרשימה להצביע עליו זוכה לכינוי Interpedia, הוא אמנם מכונה שם ספר אלקטרוני, אבל התיאור שלו נשמע כמעט כמו תכנית ראשונית, ובכל זאת מגובשת למדי, למה שעתיד להיות ויקיפדיה.

ההמשך דרמטי ומסעיר לא פחות.

קהילות וירטואליות הן המם הבא, נסמכות על האפשרויות הטכנולוגיות והתשתית המוגבלת של אז. אחריהן מגיע מוזאיק, הדפדפן שגליון 11 כבר דיבר על מותו, זה שאמור להתפשט כמם אינטרנטי, כשיותר ויותר גופים יבקשו להתאים אליו את נוכחות הרשת שלהם. המם האחרון ברשימה מדבר על התפתחות הכרחית של איזו רגולציה חברתית פנימית אל מול השטף הגואה של “אזרחי רשת” חדשים.

יש משהו עצוב בקריאה רטרואקטיבית של הרשימה הזו, ובעיקר בהשוואה שלה למה זוכה לכינוי ממים בימינו. זה לא שהתפתחויות משמעותיות מהסוג שנידון בה לא קיימות ברשת של ימינו, להפך. אפשר הרי להסתכל, כדוגמאות מהעת האחרונה, על סיפורי ההצלחה של Instagram ושל Draw Somethingכעל ממים, אפשר לדבר על מם “הרשת החברתית”, אפשר לטעון שמם הסמארטפונים שנולד עם ההכרזה על בואו של האייפון הוא אחד השינויים העמוקים שעברו על הרשת מאז הימים הרחוקים ההם. אבל נדמה שאף אחד לא קורא להם ממים, ואף אחד לא חושב עליהם ככאלה. מושג המם (או יותר נכון המם האינטרנטי) עבר רידוד מתסכל, עד שהיום הוא מקיף משפחה כמעט אינסופית אבל לא מאוד מגוונת של בדיחות רשת, רובן טיפשיות למדי, חלקן מוצלחות מאוד (ולא מדובר בקבוצות זרות) ותו לא.

מתישהו, בין ימי ההתרגשות ההם של ראשית החדירה של האינטרנט לבין היום התרחש פיצול מעציב בתפישה הכללית של תפישת הפוטנציאל הממטי של הרשת. הצלחות כמו אינסטגרם, או לחילופין כמו קוני2012 זוכות לכינוי “להיט ויראלי”, מעוררות לא אחת את האינסטינקטים הביקורתיים שלנו (בדרך כלל בצדק) במטרה לחפש את קבוצת הממ”חים או את הגופים המסחריים בעלי האינטרס שמאחוריהן. בדיחות פוטושופ על נתניהו וכיתובים קצרים לצד דמויות מתחלפות, וכמעט רק הן, מכונות ממים.

יש בהבחנה הזו יותר מאשר הבדל סמנטי זניח, אני חושב. אנחנו, יצרני וצרכני התרבות הרשתית הפקרנו את הפוטנציאל הממטי של הרשת, כפי שהוא מתואר בפתח הרשימה הזו ממונדו, בידיהם של גופים מסחריים. ויתרנו, במידה רבה, על עצם הנסיון לנצל את הפוטנציאל הזה כדי לנסות ולהפיץ רעיונות משמעותיים יותר.

יש לי איזה קצה של הסבר לשאלה איך זה קרה, יש לי גם, אולי, התחלה של רעיון איך זה יכול להשתנות, אבל אלה כבר יחכו לפוסט הבא.

עוד קצת ענייני ממים:

על מם הביבי-גאמפ, ובעצם על הבעיה שיש לי עם ממים פוליטיים במידה רבה.

על ערסים וכלבתות, הפוסט שפתח את העיסוק הנוכחי שלי בממים.

האינטרנט מפחיד את איתמר שאלתיאל.

חנן כהן על התפוררות המם הפוליטי.

אלי על המם האנוכי (נושא שאני מקווה לפתח בהמשך).

ויטה קיירס מנסה להרוג את המם העברי ב-ynet.

זה עומד להיות הפוסט הראשון מתוך כמה שינסו לעסוק במערכת היחסים המורכבת שלי עם מה שזוכה, נכון לעכשיו, לכינוי ממים (memes). מרבית הפוסטים האלה יישמעו שליליים מאוד כלפי הממים העבריים וכלפי מצבם הנוכחי (לא, לא עד כדי המם העברי מת), בעיקר כי הם מנסים לבטא את מה שמטריד אותי במקביל ללצדדים החיוביים של העיסוק בממים. לכן, בניגוד לאופן שבו הדברים יכולים להתפרש, לא מדובר כאן לא בכתב אשמה ולא בהודעת פרישה שלי מעולם הממים.

לפני שזה היה מיינסטרים

“ראינו שאתה עושה מֶמֶס” אמר לי קרוב משפחה צעיר בארוחת ערב לפני כמה שבועות. לא ממש הבנתי אותו. “מֶמֶס” הוא אמר שוב, מדגיש את התנועות, “כמו ב-9GAG”.

הייתי רוצה לומר שלאנקדוטה הזו לא היתה שום השפעה על חשבון הנפש הממטי שיבוא כאן. הייתי רוצה להעמיד פנים שההשפעה שלו היא רק מתוך דאגה לאופן שבו צעירים כמותו (בן 15) עלולים לפרש את התת-תרבות הממטית. אבל אני לא יכול. אז כן, יש לי הרבה בעיות אמיתיות עם האופן שבו הממים משנים את הדיון האינטרנטי, אולי מצרים את גבולותיו, אבל מה שהניע אותי לשבת ולכתוב את כל זה היא ההערה השולית הזו ותחושת האובדן השקרית של “לפני שזה היה מיינסטרים”.

כל הערסים

מעולם לא השתמשתי במילה “ערס”. לא הסתדרתי איתה. הגזענות הלא ממש סמויה, ההתנשאות המכוערת, פשוט לא הסתדרתי. עד שבאו כל הערסים.

כל הערסים, למקרה שאתם לא מכירים, הוא מם עברי מצליח שמקורו בקבוצת פייסבוק פופולרית, ואותנטית ככל הנראה, בשם “לא לעשות פייסבוק בעברית – כל הערסים יבואו!”. מלכתחילה היה משהו דביק מאוד במבנה הזה ובאופן שבו הוא מזמין משחקיות ממטית, ו”אל תעשו X בעברית, כל הערסים יבואו” הפך לביטוי שגור בלא מעט פורומים אינטרנטיים, מתישהו גם אני נלכדתי.

היו, אני חושב, שלושה אלמנטים מרכזיים בתבנית הזו שלכדו אותי. הפשטות שלה והיכולת להגמיש אותה בקלות (“אל תעשו מדינת רווחה בעברית, כל העו”סים יבואו”), היכולת לגלוש ממנה גם לנונסנס מוחלט (“אל תעשו גאווה ודעה קדומה בעברית, כל הדארסים יבואו”), והיה גם המרכיב הפוליטי.

אלי כתב לא כל כך מזמן פוסט הסבר על כל הערסים, ובו טען

כל הוואריאציות והגלגולים השונים של מם “כל הערסים” מפרקים אפוא את מיתוס הברברים בשער ומדגישים את העובדה שמדובר בסך הכל בסיפור שאותו אנחנו אוהבים לספר לעצמנו. סיפור אודות אויב דמיוני שמייצג את ההפך הגמור מאתנו ושבעזרת ההנגדה שלנו אליו אנחנו מגדירים את עצמנו כאזרחים מן המניין באומת האינטרנט העולמית.

הפרשנות שלי למם הזה, כמי שלקח בו חלק משמעותי, היא קצת יותר קיצונית משל אלי. הוא נולד כלעג לקבוצת הפייסבוק ההיא (ולא לערסים) והתפתח לכדי לעג לסנטימנט האליטיסטי שעמד בבסיסה, עד כאן אני מסכים עם הפרשנות של אלי. אבל מבחינתי האישית “אל תעשו אוניברסיטה עברית” או “אל תעשו אנציקלופדיה עברית” לא היו וריאציות אבסורדיות על התבנית הבסיסית אלא חשיפת המהות שלה – היומרה לייצר תרבות המתבססת על הדרה. הנחת היסוד של המם מבחינתי היא שאותם אנשים שנחרדו מהאפשרות של “פייסבוק בעברית” אכן היו מנסים לעצור גם את כתיבתה של אנציקלופדיה בעברית או את הקמתה של אוניברסיטה עברית, מתוך מניעים דומים. תרבות שמתבססת על הדרה אינה יכולה להיות תרבות חיה ודינמית. תרבות שמניחה את קיומו של איזה קו גבול בין חבריה לבין הברברים שיציפו אותה ברגע שתסכים להיפתח היא תרבות מנוונת ומכוערת.

כשנתניהו סיפק את ההתבטאות האומללה שלו בדבר “מצבנו בניכוי חרדים וערבים” מיהרתי לתבנית הבסיסית של מם כל הערסים ויצרתי את מה שלטעמי הוא מיצוי הזווית האידאולוגית של המם הזה.

כלבתות אוהבות

ובכל זאת, למרות הכל, משהו הטריד אותי לכל אורך הדרך. ואז באו הכלבתות שאוהבות דברים.

כלבתות אוהבות X הוא מם אמריקאי ותיק שגוייר לא מזמן. בדיוק כמו במקרה של “כל הערסים” יש לו תבנית בסיסית נוחה מאוד למשחק (“נתתי לכלבתא X, כלבתות אוהבות X”) ויש לו מקור חיצוני (משפט מתוך איזו סדרת טלוויזיה). גם כאן, כמו אצל כל הערסים, הלעג הבסיסי, אני חושב, הוא בכלל כלפי הגבר השחצן שמניח שהוא יודע מה “הכלבתות אוהבות”, וגם כאן התבנית הבסיסית ממהרת להתפזר למחוזות האבסורד והנונסנס.

כל זה לא משנה את העובדה שיושב גבר אשכנזי משכיל (אני) מול מקלדת ומשתמש בחופשיות במלים האלה, הוא משתמש בהן כאילו אינו יודע שהן מלים אלימות ופוגעניות. אבל הן כאלה, והוא יודע את זה.

יותר מידי פעמים, אני מבין בדיעבד, נתקלתי בפרשנויות בעייתיות לבדיחות “כל הערסים”, כאלה שכיוונו את הלעג גם, לפעמים בעיקר או אפילו רק, כלפי אותם ערסים, והעדפתי להתעלם, כי בדיחות הרי לא צריך להסביר, אפילו אסור להסביר.

אז הדחקתי.

הדחקתי את מי שהבדיחות האלה יכולות לפגוע בו, והדחקתי את מי שמפרש אותן כאישוש להשקפת עולם מתנשאת או גזענית או מיזוגנית, ובדרך הדחקתי גם את השינוי שהן מחוללות בי.

בדיון שנערך כאן ממש מזמן על “אנשים שצריך להרוג” כתב מרמיט (כולכם ראיתם שהבלוג שלו חזר לחיים, נכון?)

כולם פה מדברים על מה שבדיחות אלימות עושות לקורא, ולא ראיתי שמישהו התייחס למה שזה עושה לכותב.

איך שאני רואה את זה, המילים שאנחנו משתמשים בהן לא רק משקפות את ההוויה שלנו, אלא גם *מעצבות* אותה.

מול האלימות הגלויה של “אנשים שצריך” בחרתי להביע עמדה חד-משמעית, גם אז היה מדובר במם מצליח מאוד, אבל סירבתי בתוקף לקחת בו חלק. במקרים של “כל הערסים” ושל “כלבתות אוהבות X” האלימות אולי גלויה קצת פחות, האפשרות לפרשנות חתרנית זמינה ומזמינה יותר. הכל אירוני ומודע לעצמו כמובן, אולי אפילו סוג של ערטול התחבולה.

והילדים האלה (כן, אני יודע, זו דמגוגיה שדי הבטחתי להימנע ממנה) שראו שאני עושה מֶמֶס, יגדלו לתוך מציאות אינטרנטית שבה זה לגיטימי ומגניב לאנשים נאורים בעיני עצמם לדבר על ערסים ועל כלבתות.

לא קל לי עם זה.

אני זוכר את הפעם הראשונה בה נתקלתי בשמו של יובל בן-עמי. זה היה בשלב שבו התחילו תסביכי ההזדקנות שלי. דשדשתי הרחק מסיום הדוקטורט בזמן שאחרים שלמדו איתי התחילו למצוא משרות באוניברסיטאות. צ’יינה מייוויל וזיידי סמית’ הפכו לשני הסופרים המשמעותיים הראשונים שקראתי ושהיו צעירים ממני. ואז הגיע המיתולוגיה הפינית. במובן מסויים היה משהו מפחיד יותר דווקא בספר הזה ובמחברו (בן-עמי כמובן) מאשר בדוגמאות הקודמות. מהתיאור הקצר על גב הספר ברור היה שבן עמי, צעיר ממני בארבע שנים, אינו מומחה בעל שם בתחום, בניגוד לאהרון שבתאי נניח, שנבחר לכתוב את כרך הפתיחה של סדרת מיתוסים, על המיתולוגיה היוונית. מבלי שידעתי עליו דבר, בן-עמי הצטייר כמי שסימן לעצמו מטרות בחיים, מטרות דומות מאוד למטרות שהייתי שמח להציב לעצמי, וכעת הוא מתקדם להשגתן.

אחר כך הגיע גם סוזנה, אל תבכי, ספר המסעות של בן-עמי בדרום ארצות הברית, מהדהד החלטות שקיבלתי פעם, מזמן, במהלך שלושים ומשהו שעות של נסיעה בגרייהאונד, ממיאמי לנאשוויל ולממפיס. מייד אחר כך היו גם שני ספרי תיירות מהודרים עם רעיונות מקוריים. בן-עמי המשיך להצטייר כמי שחי את החלום, ככל הנראה את החלום שלו, די ברור שגם את החלום שלי.

אבל אז הכל נסדק. גם עבורי, אבל בעיקר עבורו. הסדקים האלה, בחייו של בן-עמי ובאופן שבו אני תופש אותו, הם שמניעים את שני ספריו האחרונים.

רגע לפני שאגש לעניין עצמו, אני חושב שראוי להבהיר משהו, להתנצל מראש. הפוסט הזה יהיה ביקורתי כלפי “יובל בן-עמי”, לא כלפי האיש, יובל בן-עמי, אלא כלפי הדמות שבחר להציג בשני הספרים האלה. הביקורת הזו תתעלם גם משני הנושאים המרכזיים של ספרו האחרון, הקומדיה התל אביבית. ראוי לפיכך להודיע כאן כי הספר מספק תיאור מוצלח מאוד, מצחיק ומרגש לא אחת, של הוויה תרבותית תל אביבית ייחודית*.

ספרו הקודם של בן עמי, ניפגש באמצע הדרך, התחפש לרומן (אחרי הכל לגיבור שלו קראו אייל ולא יובל), אבל די היה בהיכרות שטחית מאוד עם הביוגרפיה של בן-עמי כדי להבין שהמרחק בינו לבין המציאות קטן מאוד. את שאריות הספק שעוד נותרו בי, מחקו פרקי הפתיחה של הקומדיה התל אביבית, ששבים ומתארים את אותם אירועים בדיוק, רק שהפעם הם עוברים על יובל ולא על אייל.

ניפגש באמצע הדרך היה תיאור מדוייק של משבר קיומי הפוקד אדם שחייו פורברו בטרם עת, אדם שמשתוקק לשחזר את ימי הנדודים וההרפתקאות הלא מאוד רחוקים שלו, שנקרע בין התשוקה הזו לבין הרצון לחיות את המסלול הידוע מראש. בביקורת חיובית בעיקרה על הספר כתבה אז נעמה כהן

כאן, לדעתי, המודעות של הגיבור מוגבלת והעומק של הסיפור חסר. הנחות היסוד שמלוות אותו כל הדרך לא באמת מתערערות או אפילו נדונות: למה בעצם הוא חייב להמשיך במסלול הקבוע והנורמטיווי. מאדם מתוחכם ומתבונן כמוהו אפשר היה לצפות לקצת יותר. בספר הזה חסר עוד סנטימטר של מודעות עצמית. החותמת שאייל מקבל על עצמו – צעיר ומבולבל – משאירה אותו באמת צעיר ומבולבל ולא יותר מכך.

והותירה דווקא אותי מבולבל. הנחת היסוד של הספרות המערבית בעשורים האחרונים, מאז Revolutionary Road (לימים “חלון פנורמי”) של ריצ’רד ייטס, היא שיש משהו רע וחונק במסלול הקבוע והנורמטיווי. זו הנחה כל כך מובנת מאליה בשלב זה, שאני חושב שדווקא היא זו שראויה לעיון ולחקירה. כולנו יודעים לדקלם את רשימת הקורבנות של תהליך ההתברגנות, כולנו רוצים להישאר צעירים הרפתקנים ומשוחררים לנצח. אולי, חשבתי גם אז, דווקא הכמיהה הזו היא שלא זכתה לדיון רציני ומעמיק מספיק.

באו פרקי הפתיחה של הקומדיה התל אביבית, אלה שחוזרים בדיוק אל אותה נקודת זמן שבה התפרקו נישואיו של בן-עמי וחיזקו את התחושה שלי מאז. יש לו איזה “חור בבטן” שאותו הוא צריך למלא. יש לו חיים טובים, אבל רע לו איתם. זה הכל פחות או יותר, זה כל ההסבר שתזכו לקבל*. כי לא צריך הסבר כמובן, זאת הרי הנחת היסוד של כולנו, כבר אמרנו.

בן-עמי מתחמק, ומצהיר על כך מראש, מתיאור אמיתי של רגעי הפרידה. הרגעים המדוייקים בהם הסביר לאישה שבאה אחריו מארצות הברית לתל אביב שאינו יכול לחיות איתה בגלל אותו “חור בבטן”. אני מאמין שאלה היו רגעים נוראיים, אני מאמין שהתקופה שעברה על בן עמי סביבם היתה קשה ומכוערת. יש רמזים דקים לקושי ולכיעור בספר, אבל הם נדחקים הצידה מהר מאוד לטובת מה שמבקש לעמוד במרכזו – ההתחברות של יובל בן עמי לסצינה הספרותית-בוהמיינית של תל אביב באמצע העשור הקודם ומסע החיפוש העצמי שמנהל בן עמי דרך קשריו עם הקהילה הזו.

יש יסוד מקומם באגביות הזו שבו עוברת הפרידה בספר, בהחלטה הספרותית, אם לא האישית, להניח שוב שאין צורך להצדיק באמת החלטה כזו.

לאורך הספר, למעט הרפתקאות מיניות ותעלומות ספרותיות, נחשפים הקוראים גם לתלאות המקצועיות של בן עמי בחיפוש אחר פרנסה כאדם כותב בתל אביב של שנות האלפיים. אלה חיים לא פשוטים, ראוי להודות. הפעם הקודמת שבה יצא לי להתייחס אליו כאן היתה קשורה לטור בנושא משיק שכתב בה”עין השביעית” ושהוביל לניתוק זמני של קשריו עם עכבר העיר (ניתוק ולא פיטורין, ראוי להזכיר, כיוון שמלכתחילה לא היה עובד שכיר בעיתון).

תחילת חייו החדשים של בן-עמי מוצאת אותו כשכיר במוסף התרבות של עיתון (קל לזהות שמדובר בהארץ למרות שהשם אינו מוזכר במפורש). אבל העורכת האחראית עליו לא מסתדרת איתו. היא דוחקת אותו לכתיבה על נושאים זרים לו, נושאים שאינם מעניינים אותו. בסופו של תהליך שתיאורו משעשע מאוד לקריאה, גם אם היה רחוק מלהיות כזה במציאות, הוא הופך לכתב לענייני חיות מחמד. צירוף מקרים ממוזל אמנם שולח אותו לסקר גם פסטיבל ספרותי ולהניע את עלילת הספר ואת חייו קדימה, אבל השיבה לסיקור תערוכות כלבים ומרוצי סוסים שוברת אותו לבסוף. הוא עוזב את המשרה בעיתון והופך לכותב פרילאנס, כזה שמאוחר יותר יופסקו קשריו עם אותו מעסיק בגלל טור ביקורתי.

יש, אני חושד, משהו משותף לשתי הפרידות האלה, המרכזיות כל כך לעלילת הספר, משהו המשקף, כמעט במנוגד לתפישה הרווחת של פרידות כאלה, דווקא כניעה לתרבות  שמבססת את עצמה בראש ובראשונה על סולם ערכים ועל עולם מונחים כלכלי.

Monoculture הוא ספרון מבריק לעתים וטרחני לעתים אחרות, המבקש לטעון שאנחנו חיים כיום בדיוק בתרבות כזו – תרבות שמספרת לעצמה ועל עצמה סיפור אחד ויחיד, הסיפור הכלכלי (זו, אגב, הזדמנות מצויינת להמליץ על brainpickings המשובח שכבר סיפק לי כמה המלצות מפתיעות). כיוון שהתרבות שלנו, כך הספר, מתבססת על הסיפור הזה באופן בלבדי (ומכאן ה-mono) הרי שכולנו, במידה זו או אחרת, תופשים את עצמנו כיצורים כלכליים, אותם שחקנים דמיוניים של מודלים כלכליים אבסטרקטיים. בדיוק כשם שצמיחה כלכלית היא תמיד טובה במודלים האלה וכשם שתמיד יש טעם להמשיך ולמקסם רווחים, כך אנחנו תמיד שואפים ליותר, מבקשים למלא באר אינסופית של ביקושים אל מול ההיצע המוגבל של המציאות, מחפשים, במלים אחרות, לסתום את החור שבבטן.

דמותו של יובל בן-עמי בספר שלמה לחלוטין עם שתי הפרידות האלה, היא חוזרת ומזכירה במידה של חלחלה את התקופה הקשה ההיא בעיתון, היא מנסה להבטיח שמאז הפרידה אין לה עניין, בטח שלא מיידי, בהקמת משפחה ובהבאת ילדים. אני שמח בשביל הדמות הזו, אולי גם בשביל בן-עמי שבמציאות. אני לא מבקש לטעון שאסור לפרק תא משפחתי, ואני בטוח שההחלטה היתה קשה וכואבת כאמור, אני גם לא חושב שיש טעם לדבוק במקום עבודה בעייתי. אבל שתי הפרידות האלה, אם נשים לב, מחליפות מציאות של בטחון כלשהו במציאות פראית ומסוחררת של שוק חופשי, מציאות שהיא ריצה מתמדת לסיפוק הרצון הבא ומאבק מתמיד על כל בדל הזדמנות, בין אם מדובר במערכות יחסים ובין אם מדובר במשימות כתיבה.

כן, אני יודע כמה שווה בטחון תעסוקתי של עיתונאי שכיר היום, זה עדיין הרבה יותר מהבטחון של מי שאפילו לא צריך לקבל מכתב פיטורין, רק לשמוע על סיום העסקתו מכתב הברנז’ה של איזה גוף תקשורת אחר שמתקשר פתאום לבקש תגובה.

גרילה תרבות, קבוצת היוצרים שבן עמי פעיל בה מצהירה על עצמה כי

ב. יוצרי תרבות יגיחו בפעולת "גרילה תרבות" כדי לתמוך במאבקים חברתיים, כמו התאגדות ושביתות עובדים, מאבקים אקולוגיים / אתניים / שחרור מכיבוש וניצול כלכלי, מחאה נגד גזענות, דרישות לשוויון וצדק חברתי בשולי החברה ועמידה מול כל עוול.

נחשפתי מעט מידי, ותמיד בעקיפין, לפעולות של גרילה תרבות, ותמיד אהבתי את מה שנחשפתי אליו. אלא שזה לא עובד ככה, אני חושש. יש מתח בלתי נמנע ואולי גם בלתי פתיר בין הבחירה האישית של בן-עמי, ויחד איתו של רבים אחרים מהקבוצה או מגיבורי הקומדיה התל אביבית לבין המחוייבות האידאולוגית הזו. אפשר וחשוב להתייצב לצד שובתים שחרב פיטורין המוניים מרחפת מעל ראשם. אנשי גרילה תרבות עושים את זה, אני לא. הצלחה בכל מאבק כזה, גם אם מקומי וקטן, היא נצחון במאבק הרחב על דמותה של החברה הישראלית, וטוב שאנשי גרילה תרבות נמצאים שם. אבל כשאותם אנשים בוחרים, עבור עצמם, לוותר על המשרה שמחייבת אותם לכתוב על נושאים שאינם מעניינים אותם, כשהם מבקשים לשמר לעצמם איזו בועה נודדת של ארץ לעולם לא תל אביבית, הם משדרים גם מסר הפוך. התרבות שהם יוצרים בסופו של דבר היא זו שמשדרת לצרכניה את ההעדפה של חוסר בטחון תעסוקתי על פני עבודה משעממת, את הריגוש שבחיים שמתנהלים כשוק חופשי חסר מעצורים, את ההעדפה של מיתוס המימוש העצמי. הם משדרים את המסר הזה גם כלפי מעלה, לבעלי ההון ולקובעי המדיניות. יחד עם אליטות אחרות של עובדי היי-טק ושל מקצועות צווארון לבן (רחוקים מהם מאוד לכאורה) הם מקבעים את המצב הקיים, כי ברגע שהאליטות מקבלות על עצמן את הסיפור הכלכלי הזה כבר קשה לעצור. קשה למצוא הצדקה, מוסרית או לוגית, לטענה שמה שטוב עבור היוצר התרבותי, מה שהוא כמעט הכרח עבורו, הוא רע ומסוכן לעובדות הסוציאליות.

יש קו ישיר בין תרבות שמקדשת את את המימוש והחיפוש העצמיים לבין הסיפור הכלכלי חובק הכל של הקפיטליזם המאוחר שבו היא מתקיימת, גם אם היא מצטופפת בבית קפה קטן וססגוני בתל אביב.

וזה, בסופו של דבר, מה שיש לי נגד טאמבלר הסחים.

* הנושא השני ממנו בחרתי להתעלם הוא הגילוי של בן-עמי את חיבתו ללבישת בגדי נשים. הספר אמנם מנסה למצוא בגילוי הזה גם הסבר שבדיעבד לחור שבבטן, אבל ההסבר הזה נשמע לי דחוק למדי.

לפני כמה חודשים פרסמתי כאן פוסט על ההתבטאות האומללה של אהוד ברק בעת ביקורו בתרגיל חטיבתי. עסקתי אז, אם לדייק, במילה אחת בלבד מתוך הטקסט ההוא, הבחירה של אהוד ברק לדבר על עצמו בגוף שלישי, להתייחס ל”דנה מהתקשורת של השר”. ביקשתי אז לטעון שיש בבחירה הזו ביטוי לאופן שבו הסיטואציה הקרבית מחזירה את ברק באחת להיות חייל.

“יש פה דנה מהתקשורת של השר”, נוחר ברק לעבר גנץ, מבכר, ולו לרגע, להעמיד פני מילואימניק חרמן המרשה לעצמו לדבר בחופשיות בוטה, לשכוח או לפחות להדחיק את היותו השר המדובר, זה שמופקד על המערכת שנקרעת ומיטלטלת עכשיו, לזלזל ברגשותיהם של חיילים דתיים, להתעלם מזכויותיהן של חיילות, ואולי, מעל הכל, להעדיף להצטנף בחיקה החם של אחוות לוחמים מזוייפת שבה אין מקום לנשים, אין מקום לדתיים, אין מקום לתקשורת החטטנית, אין מקום למי שאינם שיבוטים אנכרוניסטיים של איזה אליק מדומיין שעלה מן הים.

היה מי שטען אז, דווקא תחת הכינוי “אזרח”, שיש משהו קטנוני בהיטפלות הזו למילה בודדת. מודי ביקש להציע פרשנות הגיונית לבחירה הזו.

אני מודה שלא הייתי שלם לחלוטין עם הניתוח שלי.

עד אתמול.

אתמול פרסם אותו אהוד ברק בעמוד הפייסבוק שלו טקסט בעייתי מסוגת “לא עשיתי שום טעות אבל אני יודע להודות בטעויות שלי” המסביר את הבחירה למכור את דירתו המפורסמת במגדלי אקירוב.

בדיוק כמו בפעם הקודמת, אין לי עניין לעסוק בטקסט המלא, אני משער שרבים אחרים כבר עשו את זה. אבל בלבו של הטקסט הזה מופיע משפט שאני פשוט לא יכול להתעלם ממנו.

במהלך שהותי באזרחות רכשנו ושילמנו רעייתי ואני את הדירה במגדלי אקירוב

אהוד ברק, ראוי לזכור, הוא אזרח כבר למעלה משבע-עשרה שנים. את רובן עשה בתוך המערכת הפוליטית אליה החליק היישר בתום שרותו הצבאי. אבל לא כך הוא רואה את עצמו, לא כך הוא חושב על עצמו. מבחינת ברק היתה תקופה קצרה בחייו (“בשנת 2001 פניתי לשוק הפרטי למשך כ 6 שנים”) שהיא ורק היא ראויה לתואר “אזרחות”.

זה לא משנה אם הוא שר ביטחון או ראש ממשלה, אהוד ברק ממשיך לחשוב על עצמו בראש ובראשונה כחייל. בפעם הקודמת שיצא לי לתפוס אותו זה התבטא בבדיחות חסרות טעם מול המצלמה, מביך אבל לא נורא. אבל האיש הזה, שאינו תופש את עצמו כאזרח הוא גם זה שמגבש ממש עכשיו את תכניות המלחמה עם איראן, וזה כבר ממש מדאיג.

ביום שהבנתי על מה בעצם “למה אתה לא מחייך” של אודי שרבני הבנתי גם למה יש לי בעיה איתו, ומה בעצם הפריע לי בזמן הקריאה שלו למרות כל כמה שנהניתי ממנו.

חשוב להגיד, למה אתה לא מחייך הוא ספר מצויין ומרגש על התבגרות, על כדורגל, על מוזיקה, על חלומות נעורים, על אהבה ועל מוות (ראו כאן את הביקורת של מוטי פוגל).

בעצם לא. כל הדברים האלה מופיעים בספר, יש להם תפקיד מרכזי בספר, הם מרכיבים את העלילה שלו, אבל למה אתה לא מחייך הוא ספר על משהו אחר, יכול להיות שהוא ספר על פערים. הפער שבין הדר יוסף לבין נאות אפקה נניח, או הפער שבין חלומות לבין שברונם, ובעיקר הפער שבין מלים לבין מציאות.

בעצם גם זה לא. כן, גם הפערים האלה מופיעים בספר כולם, אבל הם לא הנושא האמיתי שלו. למה את לא מחייך הוא ספר על שפה, על חוסר היכולת של השפה להתמודד עם המציאות כמו גם על היותה הדרך היחידה להתמודד עם המציאות, על השפה כדרך מילוט וכמלכודת. זה ספר על המקומות שבהם השפה נכשלת ועל עצם העובדה שמה שנולד בנקודות הכשל האלה הוא, בסופו של דבר, ספר, רצף ארוך ודחוס של מלים.

העיסוק בשפה בולט לכל אורך הספר, הוא מופיע באופן שבו המספר בוחר לציין נקודות זמן (ביום שכולם התחילו להגיד “באסה”, ביום שהתחילו להגיד “חבל על הזמן” ולהתכוון למשהו טוב…), הוא מופיע באזכור החוזר של המספר לכך שאינו קורא ספרים, רק מציץ בעמוד האחרון, מחפש איזה “ואז הוא מת” או “ואז הם חיו באושר ועושר”.

העיסוק בשפה מופיע גם בציטוט שנבחר לגב הספר

הייתי רוצה שהעולם יקפא על השמרים של הלחם כשמישהו מת, אבל אפילו לזה אין זמן. אמא אומרת שאלה החיים, שהמוות הוא חלק מהחיים ואני לא מבין את זה. איך זה יכול להיות במשפט אחד. זה כאילו שהמשפט רב עם עצמו.

יש כאן הכל. יש כאן את הילד שעוד מתקשה להשתלט על הכלי המורכב של השפה, אבל מנסה (לקפוא על השמרים של הלחם), את הנסיון הקלישאי של האם להתמודד עם המוות באמצעות השפה (זה חלק מהחיים), את ההבנה שזה נסיון חסר סיכוי (איך זה יכול להיות) ואת המטא-אבחנה הלשונית של הסיום.

האובססיה לשפה ולכתיבה מגיעה לשיאה הטבעי בפרקי הסיום של הספר, בהם מתלווה אליה תחבולה נוספת. אחרי שלוש מאות וחמישים עמודים של כתיבה בגוף ראשון מגיעים ארבעה עמודים של גוף שלישי*. אלה הפרקים שבהם הספר כבר נכתב, ופתאום “הוא” שעד עכשיו היה “אני” (ואולי בעצם לא)

כבר לא קילל אלא רק חזר על אותו משפט שוב ושוב “זה לא ספר אוטוביוגרפי, אבל בכיתי כשכתבתי אותו, זה לא ספר אוטוביוגרפי, אבל בכיתי כשכתבתי אותו.”

קצת לפני זה, קצת לפני שהספר מופיע בתוך הספר מופיעה גם הפיסקה הזו

ואתה עומד בעולם כללי מדי שבו לכל אחד יש מישהו שמת. ואם לא עכשיו, אז בעתיד. אתה עומד באותו מקום עם כל אלה שלא יכולים לבטא רגש במלים, שאין להם איך להוציא את העצב שלהם. ואתה מבין שזה כלום. גם זה כלום. אתה חושב על אנשים שכותבים, שהם חבורה של שקרני תודעה שניגשים אליהם כדי שיקריאו משהו בטקסים בשביל לגעת באנשים אחרים, וככה כולם חושבים שהם, הכותבים, מרגישים הכי הרבה. אבל לא, הם פשוט יודעים לסדר את זה במלים.

זה כלום. גם זה כלום. אבל זה עדיין הכל.

אבל יש לי בעיה עם הספר הזה, כבר אמרתי. יש לי בעיה איתו כי הספר הזה, דווקא בגלל העיסוק בשפה, דורש ממני להאמין למספר שלו. הוא דורש ממני לקבל את האפשרות של מספר שמבקש ש”העולם יקפא על השמרים של הלחם”, להאמין לו כשהוא אומר, למשל, “ציון נשען אחורה. ככה זה כשרוצים להמיס קרח, אבל הפוך; להציל אותו. נשענים לאחור” בשיחה בין המספר לבין אחיו. לא שאני צריך להאמין שזה ככה באמת, אבל אני צריך להאמין למספר שככה הוא חושב שזה, אני צריך להאמין שזה מה שעובר לו בראש כשזה קורה, שהניסוח הזה הוא הדרך שלו להתמודד עם השיחה הטעונה. אני צריך להאמין ששרבני לא ישב מול מקלדת וניסה לחשוב על ניסוחים מבריקים-מפותלים שרק יוכלו להישמע לרגע כמו הדבר האמיתי.

רוב הזמן זה עובד. כמעט כל הזמן.

הספר נפתח, כמעט בטוח, מתישהו בשנת 89. קצת אחר כך, ככל הנראה באותה שנה, אולי בתחילת 1990, המספר מוזמן עם אימו לשיחה עם המורה. הכדורגל פוגע בציונים שלו. הוא יושב מולה וחושב

יש לה תחת שמן כמו עגלת סופרמרקט, כאילו תקוע לה מטבע בתחת והיא קשורה לעוד מורות עם תחת שמן שלא יכולות להיפרד אחת מהשנייה.

משהו צרם לי בקריאה הראשונה. חשבתי שאני זוכר, פחות או יותר, מתי נכנסו לשימוש המתקנים המחברים עגלות סופרמרקט זו לזו, נשמע לי לא סביר שזה היה ב-1990 או לפני. מסתבר שצדקתי, ככל הנראה. הרצתי חיפוש פטנטים בגוגל. יש מגוון מסחרר של פטנטים מסביב למתקן הזה, המוקדמים שבהם מ-1990. קשה להאמין שהוא היה חלק מילדותו של המספר.

זה לא העניין כמובן, הרי ברור לי שאת הספר כתב שרבני הרבה אחרי 1990, במציאות אחרת. כן, יש כאן החלקה קטנה של תחקיר בעייתי, אבל זה הכל לכאורה. אבל פתאום, כיוון שיצא לי להתעכב על המשפט הזה בעודי עסוק בחיפוש פטנטים, שמתי לב למשהו אחר.

אם באמת “תקוע לה מטבע בתחת”, אתם מבינים, זה אומר שהיא כבר לא “קשורה לעוד מורות”. פתאום המשפט הזה, שנשמע מוצלח בקריאה ראשונה, בדיוק משהו שיכול לנסח לעצמו ילד נזוף מול מורה נוזפת, פשוט מתפורר. פתאום ברור שהוא לא יכול היה לחשוב כזה דבר, ומכאן ואילך כבר אין ברירה. אני כבר לא יכול להאמין לו כשהוא אומר שהוא “דורך עם נעלי סטופקס על ההווה”, כשהוא זורק איזה “וכאילו עכשיו מתחילים אחרי החגים של החיים האמיתיים”.

אני פשוט כבר לא יכול להאמין לו, ואין לי מושג בעצם, אולי גם זה בכוונה.

ואז.

הכל.

מתערבב.

* בשורות הסיום של “יש לך את זה!” עשיתי משהו דומה, אני חושב שממניעים דומים לאלה של שרבני.

עלעול בגליונות ישנים של Wired הוא חוויה שונה מאוד מעלעול מקביל בגליונות של מונדו 2000, מכמה סיבות.

בניגוד למונדו 2000, Wired מעולם לא התיימר להיות נביאו של עידן חדש של אוטופיה דיגיטלית. ההבדל הזה מתבטא כמעט בכל אספקט אפשרי של הדפדוף. העיצוב של Wired היה חדשני ופורץ דרך, אבל לא מהפכני לשם מהפכנות, משתדל לשרת את הטקסט. יותר מידי כתבות במונדו הן כמעט בלתי-קריאות בגלל בחירה זוועתית של פונטים וצבעים שנועדה פעם להדגיש ולהדגים משהו שאף אחד כבר לא יכול לזכור. גם השפה של מונדו התעקשה להיות חדשנית ונועזת, מה שהופך אותה היום לסלנג אנכרוניסטי מביך. זה לא שחסרות כתבות של Wired שהתגלו בדיעבד כקשקוש או כנפילה לא מוצדקת בקסמיו של טרנד רגעי שהספיק להישכח (ביוני 97 הוקדשה כתבת השער של המגזין ל-101 דרכים לנסות ולמנוע את נפילתה הקרבה של אפל למשל, לזכות המגזין ייאמר שב-2011 הם הקדישו אייטם קצר ללעג על חלק ניכר מהעצות שהשיאו לאפל אז).

שנית, ואולי חשוב יותר, מונדו 2000 לא הצליח לשרוד, Wired ממשיך להתפרסם אחת לחודש גם היום. ל-Wired היתה, מאז תחילת הדרך גם נוכחות מקוונת (עוד מעט קצת פירוט), וניתן היום למצוא באתר שלו כל כתבה שפורסמה בו אי פעם.

אז כן, Wired הוא הרבה פחות פאתטי היום, ממש כשם שהיה הרבה פחות נועז אז. כל זה, אולי, בגלל נצחון הקו שאותו הוא ייצג מהרגע הראשון כמעט, והדחיקה הצפויה מראש של חבורת ההוזים ההזויים ממונדו 2000 והאידאולוגיה שלהם חזרה לשוליים מהם הגיחו.

זה לא אומר שאין פנינים, נוסטלגיות או אחרות, בדפדוף כזה. מי שמספק לא מעט פנינים כאלה הוא ניקולס נגרופונטה שהיה, במשך שנים, חתום על טור אישי בשם Being Digital בעמוד האחרון של Wired. אם יש מי שראויים באמת לתואר של גורו רשת, נגרופונטה הוא ללא ספק אחד מהמרכזיים שבהם. הדפדוף הנוכחי יוקדש לטור אחד של נגרופונטה מאפריל 1994.

יש לא מעט סיבות טובות לקרוא את הטור הזה גם היום, יש בו כמה אנכרוניזמים משעשעים וכמה פיסות היסטוריה מרתקות. חלק מהרעינות המובעים בו נעשו רלוונטיים אף יותר במציאות של פס רחב, ובאותה מידה איבדו גם משהו מהתוקף המוחלט שבו הביע אותם נגרופונטה.

פקס מהעבר

הטור מוקדש להתקפה נוקבת על מה שאז עוד נחשב לטכנולוגיה מתקדמת שהזניקה את עולם העסקים קדימה – הפקס. אבל נגרופונטה כועס על השימוש הנרחב בפקס, ויש לו סיבות מצויינות. הפקס שנכנס לשימוש נרחב בשנות השמונים, הוא טוען, הביא לנסיגה חדה וקשה במה שנראה קודם כהתפתחות טבעית – ההפיכה של יותר ויותר טקסט לכזה שקריא למחשבים. בפקסים, הוא אומר בעצם, אין אפשרות לחפש מילות מפתח, אין אפשרות למיין אותם או לאחזר אותם בהתאם לתוכן שלהם. גם אם הם נוצרים כרצף של ביטים, גם אם הביטים שלהם נשמרים באיזה כונן קשיח, הם נשארים ביטים חסרי-מבנה, סתם רצף של 1 ושל 0 שיכול להתפענח רק על-ידי עין אנושית שתצפה בתמונה שאותה הם מייצגים.

הפקס, הוא כותב, קריא למחשב בדיוק כמו עמוד הנייר עליו אתם קוראים את הכתבה הזו (ואז מסתייג לגבי המעטים שאולי קוראים אותו דרך AOL, נוכחות הרשת המוקדמת של Wired).

כאן הוא עובר לתפקיד המרתק של יפן בעלייה של הפקס, של תרבות עסקית שנולדה עם שפה בת אלפי תווים ולכן היתה איטית מאוד בהתאמה לעולם מבוסס מחשבים. 70% מתעבורת הטלפונייה בין שני צדי האוקיינוס השקט, הוא כותב, מורכב משידור וקליטה של הודעות פקס.

רק אחוז אחד, הוא מצטט הערכה של האקונומיסט, מהמידע בעולם (נכון ל-94) הוא דיגיטלי. זו הערכה הגיונית מאוד, הוא ממהר להוסיף, ברגע שמביאים בחשבון תמונות  וסרטים. כן, מעבדות מחקר כבר היו מצויידות אז במצלמות דיגיטליות, אבל המחשבה על כמות הביטים הנדרשים כדי לשמור סרט שלם נראתה אז לנגרופונטה ולאחרים כמו מחסום משמעותי.

בכל מקרה, הוא ממהר לחזור לטיעון המקורי שלו, עצם העובדה שמשהו שמור כרצף של ביטים עדיין לא הופך אותו למידע זמין עבור מחשב.

נגרופונטה צדק

במציאות של עלויות אחסון ורוחב פס אפסיות אפשר לראות את הסיוט של נגרופונטה מ-94 מתגשם בכל רגע. פייסבוק וטוויטר נרתעות, ובצדק חלקי לפחות, מהכבדה על הממשק שתאפשר עיצוב עשיר יותר של ציוצים ושל סטטוסים, אבל הן ששות להטמיע אפשרויות לתצוגה והעלאה של תמונות וקטעי וידאו. שינויי הממשק האחרונים של פייסבוק אפילו מעודדים אנשים להעלות בדיחות טקסטואליות קצרות דווקא כתמונה (ראו פוסט של אלי) ובכך להגדיל את האפשרות שלהן להפוך ויראליות. כשאלכס אפשטיין בחר לפרסם את הספר החדש שלו בפייסבוק הפורמט היחיד שאפשר לו שליטה כלשהי בעיצוב ואיגוד של כל הסיפורים במקום אחד יציב היה זה של אלבום תמונות.

אבל אלה, בדיוק כפי שזעק נגרופונטה באפריל 94, הם צעדים שגויים טכנולוגית. אני יכול, בכל רגע שארצה, להגיע לספר הפייסבוקי של אפשטיין, הוא אכן ספר דיגיטלי במובנים מסויימים, אבל הדרך היחידה שלי למצוא בתוכו את הסיפור שבו נזכרתי פתאום באמצע הלילה תהיה לדפדף בין התמונות עד שאתקל בו.

במידה רבה, מעט אבסורדית ומאוד מעצבנת, אנחנו עדים לשידור חוזר של הימים שקדמו ל-CSS, כאשר מעצבי אתרים עקפו את המגבלות האסתטיות של ה-HTML על-ידי שימוש בתמונות של טקסט מעוצב. תרגיל שהיה הכרחי אף יותר למי שרצה אי אז לעשות אינטרנט בעברית.

נגרופונטה טעה 1

בעת הכתיבה של הטור, כפי שמציין נגרופונטה, הפורמט של הודעת אימייל היה נוקשה מאוד, רק צעד אחד מעבר לאותיות גדולות בלבד של מברקים. הוא מנסה לדמיין אפשרויות עתידיות להטמיע תוכן עשיר יותר באימייל, ושם הוא מתחיל לשגות. יותר נכון לומר ששם מתחילה להתבטא ביתר שאת השגיאה הראשונית שלו, זו שנמצאת גם בחלקים בהם צדק.

נגרופונטה, זה הרגע הנכון לציין, הגיע אל דפי Wired מ-MIT, שם עסק בעיקר בתכנון ארכיטקטוני מבוסס מחשב. כמי שהגיע מהכיוון הזה מדמיין נגרופונטה הרחבה של הרעיונות הבסיסיים העומדים מאחורי תוכנות CAD לתחומים אחרים. במקום לשמור משחק פוטבול כסרט וידאו בעל נפח עצום של ביטים לא נגישים הוא מציע לשמור את המיקום של כל שחקן ושל הכדור כרצף של קוארדינטות. שמירה כזו תקטין את נפח הזכרון שיגזול המשחק, אבל בעיקר תהפוך אותו לקריא הרבה יותר עבור מחשב, תאפשר למי שרוצה בכך לנתח את המהלכים מכל זווית שיחפוץ, תאפשר לאלגוריתמים לפתח טקטיקות משחק על סמך אנליזות של הנתונים האלה.

נגרופונטה שוכח, אולי עוד לא ממש מבין, שהמהפכה הדיגיטלית אמורה להגיע לציבור הרחב, לא לארכיטקטים ומאמני פוטבול, אלא לאנשים שרוצים לראות את המשחק באופן שיהיה קרוב ככל הניתן לחווית צפייה באיצטדיון.

נגרופונטה טעה 2

אבל הטעות הגדולה באמת של נגרופונטה היא ההנחה שכל מה שאינו עונה על הדרישות שלו כאיש CAD הוא רצף חסר מבנה של ביטים ולכן אינו נגיש למחשב. קבצי GIF היו כבר אז חלק בלתי נפרד מנוף הרשת, ה-JPEG היה בן שנתיים. עצם הקיום של שני אלה, והיכולת לדחוס תמונה בלי לאבד את התכונות החשובות שלה הם עדות לעובדה שגם לתמונה יש מבנה פנימי. קצת אחר כך יפציע ה-mp3 בענק ויוכיח את אותה נקודה לגבי מוזיקה (ואחר כך וידאו).

לפני שבועות אחדים התרחשה בתרבות וספרות של הארץ הפדיחה של שיבוץ התמונה המפוטשפת בה הודבק ראשו של סמואל בקט לגופו הצעיר והמסוקס של איזה רייאן ריינולדס אחד. ברגע שהבחנתי בתמונה הזו בעיתון מיהרתי למחשב. התמונה טרם הוסרה מאתר הארץ וכך יכולתי לערוך חיפוש תמונות בגוגל ולקבל, כהצעה ראשונה, את התמונה המקורית (והצבעונית, בניגוד לזו שפורסמה בעיתון) של אותו ריינולדס.

לחיפוש התמונות של גוגל, אם כך, לא הייתה שום בעיה לגשת למידע שבתוך רצף הביטים שנגרופונטה חשב שאינו יכול להיות נגיש למחשב. למי שהגיע מתחום שנבנה כולו על אילוף של מידע כך שיגיע בפורמט אבסטרקטי המותאם מראש לקריאה של מחשב רעיון כזה היה כמעט כפירה. הוא לא העלה בדעתו את העלייה בכוח החישוב ואת ההתפתחות של אלגוריתמים לעיבוד של תמונות או של סרטים.

המציאות ניצחה את החזון של נגרופונטה. אנשים רוצים לראות תמונות וקטעי וידאו, זה טבעי. במקום לאלף אותם לוותר על הרצון הזה עדיף לאלף את המחשבים שיידעו להתמודד איתו.

ושוב, כבונוס לקוראים: פרסומת מאוגוסט 95 המזמינה אתכם לגלוש ברשת בקצב המסעיר של 28.8 (קילוביט לשנייה, למקרה שתהיתם) במקום לדשדש בתוך הקצף  כמו בטלני החוף (נו, כן, מסתבר שגם ב-Wired אפשר למצוא כמה אלמנטים פאתטיים).

עצם ההופעה של פרסומת כזו, כמעט שנה וחצי אחרי הטור המדובר של נגרופונטה, היא ללא ספק בגדר נסיבות מקלות בכל הנוגע לחוסר היכולת של נגרופונטה לדמיין את מציאות הרשת הנוכחית.

הרהור כפירה לסיום

ואולי העידוד של פייסבוק וטוויטר להעלאה של תמונות היא לא יותר מנסיון לשמר את המונופול על עיבוד המידע בידי מי שמחזיקים חוות שרתים המסוגלות לעמוד בעומס הנדרש כדי לזהות את הקוביות בבטנו של רייאן ריינולדס.

לחיה שעונה כנגד זגוגית החלון של האוטובוס, שואבת ממנה צינה מלאכותית שתסייע להשקיט את בעירת העלבון, את החום שפשה בכל גופה לנוכח מבטיהם הלועגים-נכמרים של מי שהיו שותפיו לחדר.

עיניה קרועות לרווחה, מזוגגות, סופחות מבלי דעת נופים כפריים פסטורליים. ארבע שעות מוקדם יותר, בעידן אחר, נהנתה כל כך לדמות אותם, את שניהם, פוסעים באותם רחובות ציוריים, סרים לרגע לאיזה פאב מקומי, לוגמים כוסות כהות של שיכר מסורתי, מגישים זה לזה מזלגות שופעים, עומסים עליהם שכבות של פשטידת רועים מנחמת. כל הנופים האלה לועגים לה עכשיו.

היא אפילו לא יודעת אם כבר הגיעה ללונדון, די לה בנוף האורבני שנשקף אליה מבעד לחלון כדי לברוח מהאוטובוס, להניח לעצמה לתעות ברחובות המנוכרים.

********

הם מתפזרים בהדרגה, יש מי שחוזר לביתו, יש מי שמגיע למקום העבודה שלו באיחור ניכר. עיניה תלויות אין אונים בקטנוע של רמי, מתרחק בקרקור מכאני אל העיר הגדולה, נושא על גבו שני גברים עדויי קסדות.

העלבון שוב צורב בה צלקות מוכרות, צלקות שחשבה שיבשו כבר. היא קונה במכונה כרטיס אנונימי לנסיעת רכבת.

********

אין לה מושג מי האנשים האלה, אין לה מושג באיזו עיר הם חיים, באיזה עשור או מאה הם מתקיימים אפילו, אבל היא נעה ביניהם באדישות שמתיימרת לטבעיות. מניחה לאנונימיות המבורכת של נחיל האנשים הפוסעים על מדרכות עירוניות לשאת אותה מרחוב לרחוב, קונה חטיף כשהרעב עומד להכריע אותה.

הפאבים שהיא עוברת לועגים לה בעזובה המוזנחת שלהם, בגברים המקריחים הרכונים על צהובונים מרוטים מרובבים כתמי שמן, היא מסרבת להיכנס אליהם, עוצרת בחנות פינתית, קונה לעצמה שישייה של פחיות בירה זולות.

היא מוצאת את עצמה מתלבטת, תוהה אם החוק מתיר לה לשתות מהפחית ברחוב, פעם עצר אותה שוטר בניו יורק, חייך וזרק את בקבוק הבירה שלה לפח. ליתר בטחון היא מסתירה את הפחית בתוך דף נייר מגולגל.

********

אלפא ואומגה מחכים לה בבית. היא תחזור ברכבת, תוריד אותם לטיול מאוחר שבין בוקר לבין צהריים, תקנה, כבדרך אגב, עוד בקבוק של יין באיטליז, תטביע ברכות המלאכותית שלו את חדות העלבון, תטביע בחמימות המלאכותית שלו את צריבת הקפאון של העלבון, תטביע בסתמיות האדישה שלו את הסתמיות העמומה של העלבון.

הם מזנקים עליה, היא שמחה לגלות שזכרה להוריד את צלחות האוכל שלהם מהשיש לרצפה.

********

היא מניחה לרגליים לשאת אותה, לסתור את הדחף ההישרדותי של המוח, ללגלג לדחף הרגשי המבקש להתכדרר לתוך עצמו, הרחובות סביבה הופכים צרים ומאיימים, מתפתלים לתוך עצמם עוד ועוד. היא לא מבקשת בהם גאולה, היא לא מבקשת בהם רוממות, די לה בשכחה, ולו רגעית, אין לה בצע ביותר מזה. אבל את המעט הזה היא נחושה לקבל.

מאוחר מידי היא שמה לב שכבר מזמן אינה אנונימית, שבהירות עורה זועקת, מושכת אליה מבטים בוחנים. שלטי נאון מיושנים בערבית מאונגלזת מזמינים אותה לסור אל דוכני שווארמה הנפתחים אל הרחוב, מציפים אותו בריחות של שומן מומס, ניגר במורד שיפודים מסתובבים.

*********

והיא יורדת איתם לרחוב, מעמידה פנים שהיא מניחה להם לשאת אותה עוד ועוד דרומה, למשוך אותה במקביל לקו החוף המתמתח של תל אביב, לעבור בפינות רחוב טעונות זכרונות, לשאוף לתוכה ניחוחות ישנים של עיר שרמזים חושניים מזדהרים בשוליהם.

כשהשמש נוטה לשקוע היא מוצאת את עצמה אוחזת ברצועות של שניהם, עיניה בוהות אל האופק, מחכות לשמש שתצבע את הים בזהב ובאש.

**********

בוקר אפרפר של פרבר פועלים זנוח, היא נאחזת בזנב התקווה של שלטים משורבטים בכתב-יד, מחכה לפתיחה המתבוששת לבוא, מקווה שהשומן העודף יפוגג את זכר הלילה שעבר.

איך לעג לנסיון העלוב שלה לשלוף את שאריות הערבית שצברה בחמישה שבועות של לימודים בגדה השמאלית לפני שנשברה.

שלוש שעות ישבו תחת אור הפלורסנט המרצד, מתחרים בכינויי גנאי שימטירו על המשטר הציוני הדכאני. הוא בשם שלושה דורות של תלאות, היא בשם אידאולוגיה חתרנית חמקמקה.

מאוחר בלילה, רק אחרי שנגוזו אחרוני הלקוחות המבוגרים אישר לה להוציא את פחיות הבירה מהתיק, אחר כך שלף בקבוק כמוס של עראק זחלאווי ממגירה צדדית, התיישב לצידה.

***********

היא כבר מתקשה להעמיד פנים, מתעקשת להדחיק את הסיום הבלתי-נמנע של מסלול הצעידה המתפתל שלה עם הכלבים.

***********

“חכי רגע” אמר לה “תני לי להזמין לך מונית לפחות, מסוכן למישהי כמוך להסתובב כאן ברחוב עכשיו”.

היא התעלמה ממנו, המשיכה להתלבש.

“אני יודעת להסתדר” אמרה לו כשאספה את התיק ומיהרה החוצה.

אחרי עשר דקות של חרדה מצאה מונית שתוציא אותה מהשכונה ההיא, הרשתה לעצמה לחייך. “לכי לכי יא מזדיינת עם ערבים” סיננה לעצמה בשקט.

***********

מהמרפסת הסמוכה עולים קולות של שיחה ערה, טובעים בתוך שירי “מחכים למשיח” המתנגנים, לפי רחשי הרקע, מתקליט ויניל ישן.

היא משלימה שלוש הקפות מתמתחות של הבניין ושל קרב פנימי אבוד מראש לפני שהיא נבלעת בחדר המדרגות.

וידוי: שיטוט ברחובות, באופן יציב להפליא, הוא אחד משני השירים האהובים שליי ברפרטואר המורחב של פונץ’. זהותו של השיר השני בצמד הזה דווקא משתנה לא מעט פעמים.

פוסט קטנוני לכאורה, ראו הוזהרתם.

חלק מרכזי מקומת הקרקע של קניון רמת אביב מוקדש בימים אלה לתערוכה בשם Art of Fashion. באתר הקניון אפשר למצוא תיאור קצרצר וכמה פרטים טכניים.

150 צילומיםֿ 60 שנים תערוכה אחת
בואו להתרגש עם צלמי ישראל הגדולים, המסכמים 60 שנות אופנה בישראל.

חלק מהתמונות הן לא יותר מחלטורות של צלמים מפורסמים שעבדו בשלב זה או אחר גם בצילום שגרתי של תצוגות אופנה או בהפקות אופנה מגזיניות, תמונות אחרות, ראוי לומר, הן מעניינות הרבה יותר. סדרות מוגבלות של כל התמונות עומדות למכירה בעבור סכומים מרתיעים למדי.

עברתי בין התמונות האלה יום אחד ונמשכתי באופן אוטומטי לגזרה המוקדשת לעבודותיה של תמר קרוון. נמשכתי, אם לדייק, בעיקר לתמונה הזו.

מתחת לתמונה הופיעה תווית קטנה ובה הפירוט הבא.

סכומים מרתיעים, כבר אמרתי.

אבל מה שמשך אותי בכיתוב הוא לא (רק) הסכום המרתיע אלא גם, בעיקר, כותרת התמונה והתאריך.

זקני צפת בתחילת דרכם, 1995.

משהו לא הסתדר לי בכיתוב הזה. כן, בדיעבד אני חייב להודות שמעולם לא יצא לי להיות בהופעה של זקני צפת, אבל את שיר ההלל של נילי לנדסמן להופעה מוקדמת של זקני צפת אני עוד זוכר היטב, הרבה לפני 1995.

בדיקה קצרה בויקיפדיה עזרה לי לוודא שאני צודק. שנות הפעילות של זקני צפת נקובות שם כ-1990-1996. בשנת 1995 הקליטה הלהקה את שני האלבומים האחרונים שלה. התמונה הזו, מ”ראש 1”, צולמה מן הסתם כחלק ממסע הקידום ל”תן לי שלאגר”, שיצא באותה שנה. ב-NMC בחרו להמתין עם ההוצאה של “תן לי שלאגר 2” עד ל-1996 למרות שגם הוא כבר הוקלט אז.

התמונה הזו, אם כך, לקוחה ממה שאין מנוס מלכנות סוף דרכם של זקני צפת.

תמר קרוון יודעת את זה, אני משער. מי שאצר את התערוכה, מי שבחר את השם לתמונה, אולי לא. זה לא תירוץ. כל אחד יכול היה לערוך את אותו בירור בדיוק בויקיפדיה או ב-Mooma. יכול להיות שתחקיר מעמיק שכזה הוא דרישה מוגזמת ממי שאצר את התערוכה (היי, יש שם 150 תמונות!), אבל אז ראוי היה להיאחז בתיאור שלדי יותר כמו “זקני צפת, 1995”. מישהו חשב שראוי להוסיף לתיאור הזה גם מידע שגוי, וזה מעצבן אותי.

זה מעצבן אותי כי יש כאן עדות, סמויה לכאורה, לפרסונליזציה המוחלטת של עולם האמנות. זה מעצבן אותי כי 1995 היא אכן “תחילת דרכו” של מאור כהן גם אם היא “סוף דרכם” של זקני צפת, ולמישהו לא ממש אכפת מההבדל בין שני אלה. מרגע שבחרנו את “מאור כהן” כנקודת משען לתלות עליה את הכותרת “זקני צפת”, “מאור כהן” זה גם ההוא שבחר להתבזות במערכונים בינוניים של ארץ נהדרת בדרך אל התהילה, “מאור כהן” זה גם קריינות מגניבה של פרסומות למוצרים מפולחים היטב לדור המילניום.

עבור מי שאצר את התערוכה של קניון רמת אביב אין הבדל בין השניים. “מאור כהן” הוא “זקני צפת”,”זקני צפת” הם “מאור כהן”. בקריירה של כהן 1995 היא אכן “תחילת הדרך”.

וכך, במחי כיתוב בתחתית תערוכה מתחלפת בקניון מסחרי, נמחקת ההבחנה התרבותית העקרונית שבין להקה כקולקטיב יצירתי חי לבין הקריירה האישית של מי שיודע לשרת את אדוניו המסחריים כשצריך. אין לי בעיה עם הבחירה האישית של כהן, אני חושב שהיא לגיטימית והגיונית. אבל זו הבחירה האישית שלו, זו לא הבחירה של “זקני צפת”.

בתרבות הישראלית הנוכחית, זו שמוכתבת על-ידי אוצרי תערוכות בקניונים מסחריים אין עוד מקום לפער הזה, אין מקום ללהקה כרעיון של קולקטיב אמנותי, אין מקום לניואנסים, אין מקום לחזון משותף, יש מקום אך ורק לקריירה אישית של מי שמוכן לשחק את המשחק במלואו.

דיסקליימר: זקני צפת, בסופו של דבר, וכפי שיעידו שינויי ההרכב התכופים, אף פעם לא היו להקה של ממש, תמיד היו רק כיסוי דק לפרוייקט אישי של כהן.

דיסדיסקליימר: ואף על פי כן, גם בהמשך הדרך, גם כששיתף פעולה עם אותם אנשים (אורן לוטנברג ב”הבליינים”, רע מוכיח ב”צמד ריאת”) נמנע כהן מלחזור ולהשתמש בשם “זקני צפת”.

דיסקליימר אישי: כל זה היה אמין הרבה יותר לו רק הייתי מסוגל לזהות את האיש שעומד לצד כהן בתמונה ההיא של תמר קרוון מ-1995.

אז הלכתי לאסוף את הילדות מסבתא (AKA The Woman Formerly known as אמא), והן בדיוק היו עסוקות באמבטיה או בארוחת ערב או במשהו אחר ואני מצאתי את עצמי מיותר למחצה. עמדתי מול ארון של זכרונות התבגרות כמוסים, מחפש משהו לעלעל בו בינתיים.

היו שם הרפתקאות D&D וגליונות של Dragon שנאגרו במחצית השנייה של שנות השמונים לצד גליונות של שבועונים וירחונים מוזיקליים שנאספו בגיחות אקראיות ללונדון או לסניף Tower Records של מגדל האופרה, והיו שם גם גליונות של Wired ושל Mondo 2000 מאמצע שנות התשעים.

בסופו של דבר, באופן חצי אקראי, נלקחו מהמדף כמה גליונות של האחרונים, והמוח התפוצץ. התפוצץ וחיכה להזדמנות הולמת להפיץ את ההתפוצצות הרוגשת הזו הלאה.

עד שבא הפוסט המרתק של אבנר באקלקטיקה שלו והחזיר אותי לשם.

השנה היא 94, במבט לאחור קל לסמן אותה כשנת הפריצה של ה-WWW, זה לא היה לגמרי ברור כבר אז.

בכל מקרה, אני נאחז בתירוץ הזה כדי לפתוח כאן סדרה מזדמנת של פוסטים על העתיד כפי שהשתקף בין דפי המגזינים של אז, על עתיד שהיה והתגשם, על עתיד שהיה והוחמץ, על עתיד שהיה והתגשם אבל לגמרי אחרת מאיך שדמיינו אותו אז.

חלק מהפוסט של אבנר הוקדש להיסטוריה של הדפדפנים ובעצם להיסטוריה של שמות הדפדפנים, מה-navigator וה-explorer של אמצע שנות התשעים, על ההבטחה הצפונה בהם לגלות לנו ארצות ועולמות חדשים, לעולם של היום, עם הדפדפן הפונקציונלי, עם הרשת הפונקציונלית, שחדוות הגילוי ההיא ניטלה ממנה.

כל זה, ראוי לציין, הוא רק הקדמה לדיון בעמוד יחיד מתוך גליון 13 של מונדו 2000 (מסיבה כלשהי נדמה שאנשי מונדו נמנעו במכוון מציון תאריך היציאה של כל גליון, אבל מדובר בשנת 94). ה-WWW היה אז רק אחד מתוך רשימת שרותים שונים שהגדירו את חווית האינטרנט, מוזאיק היה הדפדפן הגרפי הראשון, זה שסימן את הדרך.

אבל מוזאיק היה אז לקראת סוף דרכו, והאנשים של מונדו בחרו להקדיש עמוד לחלופות המתהוות.

מוזאיק היה תוכנה שנכתבה על-ידי גאוני מחשבים גרעיניים עבור גאוני מחשבים אחרים, הם אמרו, אבל הוא היה א-י-ט-י ושזור באגים. הוא היה מהפכני בבשורה שלו אבל גם לא מאוד שימושי במציאות העתידנית שאת בואה הוא בישר.

לטובת קוראיהם, ה-early adopters של ה-early adopters הם טרחו לפרט אז את השחקנים החדשים והמעניינים בתחום שלימים יהפוך למלחמות הדפדנים.

יש משהו כמעט בלתי נתפש בקריאה רטרואקטבית של הטקסט הזה, כמו בחלק ניכר מהטקסטים של אז.

ואלה שמות הדפדפנים אשר ירדו מדפי מונדו*:

iLess

הרבה לפני שאפל הפכה למפלצת הנוכחית מישהו הבין שאי אפשר יהיה לאחוז בשליטה על קהילת המעצבים הגרפיים ועורכי הוידאו בלי להציע להם גישה ל-WWW על גבי המק שלהם. המקווב הוא התשובה הראשונית לבעיה הזו. במבט לאחור יש משהו נבואי במקצת בשם הזה, בתחילית המק שהומרה לימים בזו של ה-i. אנחנו בראשית שנות התשעים להזכירכם, המק הוא הסמל המרכזי של אפל, אבל תחילית המק היא גם הסמל של דור ה-X ושל המקג’ובים שלו. המקווב מתנדנד בין קוטב של חדשנות יצירתית מבית אפל לבין גירסת הפסט-פוד של עידן המידע.

כלכלה ישנה

שני ברשימה מופיע ה”אינטרנט בקופסא” מבית אוריילי (עוד קצת הרחבה למטה). יש משהו נאיבי, כמעט מעורר רחמים, בשורות הקצרות המוקדשות לתיאורו. כבר אז הוא בולט וחריג על רקע האפשרויות האחרות, כולן מציעות את עצמן חינם אין כסף. באוריילי מנסים עוד להיאחז במודל שמאבד את הרלוונטיות שלו. לא מדובר רק במודל עסקי. מדובר במודל של היררכיית ידע, במודל שמתיימר לשמר איזה פער בין מי שיודע מה אתם (הצרכנים השוטים) רוצים לבין מה שאתם צריכים. נכון לשנת 94’ תומחר הפער הזה ב-150$.

אני מכיר אותך מאיפשהו?

לזכות מונדו 2000 של 94 ראוי לומר שהדפדפן שקיבל את מרב תשומת הלב העניינית הוא זה שגם שינה, באמת ובתמים, את המציאות האינטרנטית והפך את ה-WWW לזירה המרכזית של האינטרקציה בין המשתמש הביתי לבין הרשת.

בעת הכתיבה Mozilla עוד היה השם החתרני, קיצור מתחכם של Mosaic Killer, רק בסוגריים צויין שמי שרוצה להיות רשמי יכנה אותו Mosaic Netscape. קצת אחר כך, עם ההשקה הרשמית הוא כבר הפך ל-Netscape Navigator.

עם נטסקייפ (לווינדוז, למק וליוניקס), נכתב שם, לא תצטרכו לחכות אף פעם. קבצי ה-GIF הענקיים (הו! כן) ייטענו ברקע, מאפשרים לכם להמשיך ולנווט במרחבי הוובסקייפ.

לנטסקייפ היתה גם הבשורה של הצפנת RSA מוטמעת בדפדפן, תנאי מקדים והכרחי לקראת ההפיכה של הרשת לזירת מסחר שוקקת.

הסלנג של מונדו 2000 מיושן להכאיב היום, אבל מוזאיק-נטסקייפ מתואר בו כדפדפן שתומך בעיצוב עשיר של עמודי HTML. זה לגמרי מגניב, מודים שם, אבל יש כאן גם סימון כואב של הפרידה מהאוניברסליות של פרוטוקולים אחידים לטובת פורמטים קנייניים של גורמים מסחריים. לימים, לא הרבה אחר כך, נטסקייפ-מוזילה תעמוד בצד השני, מול תרגילים מלוכלכים מאותו סוג של מיקרוסופט והאקספלורר.

שומשום, היפתח!

זה השלב שבו הופכות הנבואות של מונדו להיות, בדיעבד לפחות, לספקולציות חסרות הקשר.

הדפדפן הבא שהם מציגים הוא Sesame מבית Ubique, יצירה של קבוצת דוקטורים ישראליים (ממכון וייצמן).

במבט לאחור הוא נראה כמו רמז מטרים למה שהפך למרכז המסה של הפעילות האינטרנטית, כמו רעיון שהקדים את ICQ לכל הפחות, אם לא את פייסבוק ואת הרעיון של רשתות חברתיות.

זכות הקיום שלו נטועה במציאות רחוקה של מעט מאוד אתרים ושל מעט מאוד משתמשי WWW, עם אייקונים קטנים המסמלים עבורכם משתמשי Sesame אחרים שגולשים יחד איתכם באותו אתר במקביל, מזמינים אתכם לפתוח איתם בצ’ט טקסטואלי (או אפילו קולי, אם רוחב הפס מספיק לכך), ולייצר עבורם “מרבד פלאים” עליו הם מוזמנים לעלות איתכם לסיור במרחב הקסום של הרשת המתהווה, להניח לכם להוליך אותם (או להם להוליך אתכם) לאתרים מופלאים.

למרות שמדובר בטכנולוגיה צעירה מאוד שטרם הוכיחה את עצמה, כבר אז מציינים במונדו 2000 את המהירות שבה השתלטו עליה אנשי שיווק כדי ליצור דרך Sesame תצוגות מסחריות אליהן יוכלו לגרור משתמשים נלהבים.

וירטואלי בתחת שלי

בתחתית הרשימה מופיע רעיון ולא דפדפן. דפדוף במגזינים של אותה תקופה הוא תזכורת להתרגשות הילדותית וחסרת ההגיון (בדיעבד, ברור) מהרעיון המסעיר של מציאות מדומה.

במונדו 2000 טורחים להזכיר שמה שאנחנו באמת מחכים לו הוא דפדפנים תלת-ממדיים, כאלה שיביאו את חזון ה-VR אל הרשת ואל נקודת הגישה שלנו אליה. כולל הפניה לתיעוד מסודר של פרוטוקול VRML שאמור היה להפוך את החלום הזה למציאות. במבט לאחור קשה לקרוא את החזון הזה ברצינות, מתבקש לתהות אפילו אם אפשר היה לקרוא אותו אחרת אי-פעם.

אותו אינטרנט בגישה כל כך שונה

היום כבר קל להיות חכם, קל להבין שהאסטרטגיה של נטסקייפ היתה חייבת לנצח בהינתן המציאות הטכנולוגית של אז. ובכל זאת, קשה להימנע מתהיות טבעיות. מה היה קורה לו דווקא המדיניות של אוריילי היתה מנצחת ועד היום היינו משלמים מאות דולרים על התקנה של דפדפן? מה היה קורה לו היציבת של המקווב היתה הופכת את אפל לחברה שמספקת גישה אמינה ובטוחה לרשת? מה היה קורה לו הדוקטורים ממכון וייצמן היו מטמיעים כבר ב-94 את המרכיב החברתי עמוק לתוך האינטרקציה הבסיסית בינינו לבין הרשת?

נכון, כל אלה הן היום תהיות עקרות לכל היותר. כולנו יודעים איך זה נגמר באמת. כולנו יודעים להסביר למה זה חייב היה להיגמר בדיוק ככה.

בטוח שאנחנו צודקים?

בונוס, גילוי נאות ותהיה

לטובת הקוראים הנאמנים ששרדו את הפוסט עד כה, הנה בונוס בדמות שתי פרסומות שנסרקו מגליונות 11 ו-13 של מונדו 2000.

אחת מהן, בגרפיקה מזעזעת, קוראת לכם להזמין עניבות וטי-שרטים בהדפסי פרקטלים מגניבים שיעידו עד כמה מתוחכמים ומתקדמים אתם. השנייה, מבית אוריילי (ראו לעיל) קוראת לכם להזמין את שני ספרי ההדרכה שלהם (שהיו מן הסתם מוצלחים מאוד לזמנם), לרבות, שימו לב, The Whole Internet User’s Guide and Catalog.

גילוי נאות: אני לגמרי עף על חווית הדפדוף במגזינים האלה ולגמרי אין לי בעיה להמשיך ולנבור בהם כדי לייצר עוד ועוד פוסטים נוסטלגיים-אירוניים שכאלה.

שאלה: זה מתאים לכם?

* הכותרת של הרשימה הזו, Web Tripping, מזכירה שבימים ההם ה-WWW נתפשה לא רק כמרחב מסעיר לנווט בו (כפי שאבנר מדגיש דרך שמות הדפדפנים הראשנים, ה-navigator וה-explorer), אלא גם כהמשך ישיר לתרבות הנגד של שנות הששים, כשהאינטרנט הוא הסם האולטימטיבי לשינוי תודעה.