תודעה כוזבת

אז חנוך מרמרי כתב תגובה לפוסט שלי, עבר כבר שבוע, נכון, אבל עצם הרעיון שזה קרה עדיין מרגש אותי. רק שבאשמתי המלאה קרה שמרמרמי השיב לפוסט הלא נכון שלי. כתבתי בדברי ההקדמה לפוסט ההוא שהוא מתכוון להיות קטנוני, שהוא לא באמת מה שמטריד אותי בכל העניין של ישראלים להצלת הדמוקרטיה. אבל לא היה לי כוח לכתוב את הפוסט האמיתי בנושא אז, אז שיחקתי קצת בשטויות.

עכשיו מגיע הפוסט שאמור היה לבוא אז, והוא די ארוך, אני חושש, הוא גם יתחיל במה שיכול להיראות כמו המשך של אותה רוח קטנונית (למרות שלטעמי הוא לא), אז חשוב לי לציין מראש שהוא מסתיים בדיון עקרוני בהרבה.

ועוד הערה חשובה: אני מסכים עם לא מעט דברים שכתב מרמרי בפוסט התגובה שלו, אני מסכים עם העובדה הפשוטה לפיה אין זירה אחרת, ועם הטענה הנובעת ממנה לפיה עלינו לפעול לכך שהזירה תפסיק להיתפש על-ידי הציבור כמלוכלכת (בניגוד למסקנה של מרמרי בדבר התפישה האישית שלי, אני דווקא לא רואה אותה כמלוכלכת, בטח שלא יותר מזירות אחרות שדווקא זוכות לכבוד). אני בהחלט חושב שראוי להשיב לפוליטיקה דימוי טוב יותר, אני חושב שיש לנסות ולהשפיע על הזירה הפוליטית כדי שתהיה ראויה לדימוי טוב יותר (ניסיתי. התפקדתי למפלגה, אבל היכולת שלי להיות פעיל במסגרתה היא מצומצמת מידי בנסיבות הנוכחיות).

חשוב לי לציין גם שיש לא מעט חלקים בתכנית של ישראלים להצלת הדמוקרטיה שאני מסכים איתם ואחרים שאין לי עמדה מגובשת לגביהם. גם החלקים שאליהם אני מתנגד הם לא נושאים קריטיים כל כך, מה שמכעיס אותי הוא הנסיון להעמיד את השיטה, במידה רבה, כחזות הכל, ויותר מזה, תחושותיי לגבי מה שעומד מאחורי התכנית הזו והרצון הנואש לשינוי.

זאת השיטה?

בין התרשימים הזוכים להבלטה בעמוד הבית של ישראלים להצלת הדמוקרטיה ניתן למצוא גם את זה, המבקש להדגיש עד כמה שיטת הבחירות הישראלית בעייתית דרך בחינת מספר הסיעות בקואליציה בכמה מדינות דמוקרטיות.

מה הבעיה? שואלים באתר ישראלים להצלת הדמוקרטיה, ואז משיבים

ממשלה מרובת מפלגות מקצינה את יכולתן של שותפות המשנה בקואליציה לסחוט את ראש הממשלה ואת מפלגת השלטון, ומאלצת אותם להקים ממשלה מנופחת ובזבזנית.

קצת קשה לקבל את התשובה הזו כפשוטה, כפי שהעיר דובי, המפלגה שזוכה לייצוג המנופח ביותר בממשלה הנוכחית היא דווקא הליכוד ולא שותפותיה הסחטניות. אבל גם בלי קשר להשגה הזו אפשר לראות משהו בעייתי מאוד ברשימת המדינות שבתרשים. הצרימה המשמעותית ביותר היא כמובן ההכללה של ארצות הברית ברשימה. קצת קשה להבין אותה, אין, ולא יכולה להיות בעצם, “קואליציה” בשיטת המשטר האמריקאית.

אני לא מומחה לשיטות ממשל ומשטר, אבל אני יודע להסתכל בויקיפדיה, אז אחרי שההכללה של ארצות הברית עצבנה אותי החלטתי לבדוק קצת יותר. חשבתי שאולי, גם בלי קשר של ממש לשיטת המשטר יש טעם לפגם בהשוואה בין מדינות שנבדלות זו מזו באופן ניכר במספר התושבים שלהן. אז קבעתי סף שרירותי של גודל אוכלוסיה שאינו יותר מפי שניים מאוכלוסיית ישראל ובחנתי מה קורה.

בין חמש המדינות בהן יש “קואליציה” חד-מפלגתית יש רק אחת, יוון (לא ממש מודל מוצלח של יציבות או משילות) שעומדת בקריטריון של גודל אוכלוסיה דומה לזה של ישראל. בין שבע המדינות להן יש קואליציה דו-מפלגתית ארבע עונות על הקריטריון שנבחר. בין שמונה המדינות להן קואליציה עם שלוש מפלגות או יותר רק אחת (יפן) היא בעלת אוכלוסייה של יותר מפי שניים בישראל.

זה לא שאני יודע להסביר את התוצאה הזו בוודאות, אבל נדמה לי שעולה מהן בבירור שיש משהו פגום בהשוואה הזו מלכתחילה.

אבל זה לא נגמר כאן. כי אם השיטה היא הסיבה לבעיה (ונניח שזו אכן בעיה) של מספר הסיעות בקואליציה אז אולי כדאי לבדוק מה קורה בפינלנד, אחותנו לצרה. מסתבר שהפרלמנט הפיני נבחר בבחירות אזוריות-יחסיות עם 15 אזורי בחירה (קרוב מאוד לאחת ההצעות של ישראלים להצלת הדמוקרטיה), שהגדול שבהם שלח לפרלמנט 35 נציגים בבחירות האחרונות, והשני בגודלו שלח 21 נציגים*. אל מול עדויות כאלה קשה לקבל את הרעיון של ישראלים להצלת הדמוקרטיה לפיו האשם הוא בשיטה.

השקר האזורי

אני קורא עכשיו ספר על מערכת היחסים האישית בין ביל קלינטון לבין ניוט גינגריץ’, ועל האופן שבו היא משקפת, במידה רבה שלא בצדק, את המורשת העמוקה של שנות ה-60 בפוליטיקה האמריקאית.

בשנות ה-60, טוען הספר, עוצב קו השבר האידאולוגי המרכזי של החברה האמריקאית. לפוליטיקה עצמה, ממגוון סיבות, לקח זמן להסתדר מחדש משני צידיו של הקו הזה באופן מובהק. בבחירות 94, באמצע הכהונה הראשונה של קלינטון, הצליח גינגריץ’ לנווט את המפלגה הרפובליקנית לנצחון גורף ולהשתלטות, לראשונה אחרי 40 שנים, על שני בתי הקונגרס.

הדרך שסלל גינגריץ’ לנצחון הזה עברה דרך הכפפה של המרוצים המקומיים לקו השבר האידאולוגי הגדול של החברה. מאז הבחירות ההן זו הפכה לאסטרטגיה המנצחת כמעט בכל מערכת בחירות אמריקאית – המפלגה שהצליחה להציג חזון אידאולוגי לאומי משותף במרוצים השונים היא זו שזכתה להישגים אלקטרוליים.

אם זה מה שקרה לפוליטיקה האמריקאית אחרי למעלה ממאתיים שנים של הדגשת העצמאות היחסית של המדינות המרכיבות אותה יש משהו תמים מאוד (במקרה הטוב) במחשבה שבוחרים ישראליים יאמצו צורת חשיבה (ואולי יותר מזה, יחס רגשי חדש) לתהליך הבחירות כתוצאה מחלוקת המדינה ל-12 אזורי בחירה.

מצד שני, ובניגוד מוחלט לכוונות של ישראלים להצלת הדמוקרטיה יש בשיטה כזו הזמנה למאבקים קיצוניים ומכוערים בפוליטיקה פנים-מפלגתית בהתמודדות על הרשימה המקומית בכל מחוז בחירה.

מה שכן, יהיה משעשע לראות את ההתפתלות החוקתית סביב הגדרת אזור בחירה של יהודה ושומרון.

אנחנו ה-96%

מכל ההצעות של ישראלים להצלת הדמוקרטיה זו שמעצבנת אותי יותר מכל (בעצם, כמעט) היא ההעלאה ההדרגתית של אחוז החסימה ל-4%.

כיוון שנקל לחשוד בי שאני מתנגד להצעה הזו כיוון שהיא תקבור את מרצ ואת חד”ש החלטתי לבחון אותה דווקא דרך שתי מפלגות שרחוקות מאוד מהשקפת העולם שלי, כאלה שאין סיכוי שאצביע עבורן, כאלה שהעלאה של אחוז החסימה בשלב זה גם לא תפגע בהן (אולי להפך) – ש”ס וישראל ביתנו.

בגרף שלמעלה אפשר למצוא את הישגיהן (באחוזים מכלל הקולות הכשרים) של ארבע רשימות (עם חריגות קלות שמצויינות על-ידי טקסט) במערכות הבחירות שבין 1984 לבין 2009. הקו התכול האופקי מציין את אחוז החסימה המוצע על-ידי ישראלים להצלת הדמוקרטיה.

בבחירות 84 הופיעה לראשונה בפוליטיקה הישראלית מפלגת ש”ס. באותן בחירות קיבלה ש”ס 3.1% מקולות הבוחרים. שתי מפלגות חרדיות נוספות, אשכנזיות, קיבלו ביחד 3.3% מהקולות. במערכת הבחירות של 88 עלה כוחה של ש”ס ל-4.7% ונותר כמעט ללא שינוי (4.9%) בבחירות 92. יהדות התורה, שכבר הפכה למפלגה אחת בבחירות 92 ירדה אל מתחת לקו 4% ונותרה שם גם בשתי מערכות הבחירות הבאות.

למה כל זה חשוב? כי אחרי שלוש מערכות בחירות בהן דשדשה ש”ס באזור אחוז החסימה המיועד של ישראלים להצלת הדמוקרטיה, היא זינקה בבחירות 96 ומאז הפכה ממפלגה קטנה עם יומרות בינוניות למפלגה בינונית עם יומרות גדולות.

נכון, יש כאן הרבה מאוד ספקולציות שאין דרך לבסס אותן, אבל בהינתן המידע שיש לנו על דרכי ההתנהלות של הפוליטיקה החרדית אחוז חסימה של 4% היה מונע את פרישתה מהמסגרת הכפויה של מפלגת אם אשכנזית, ובכך מונע גם את המשך הדרך הפוליטית שהפכה את ש”ס למה שהיא היום.

באופן דומה אפשר לבחון את הצמיחה של ישראל ביתנו שנולדה בבחירות 99 כמתחרה של ישראל בעלייה על קולותיהם של מאות אלפי עולים חדשים שהגיעו לכאן אחרי קריסת הגוש המזרחי. בבחירות 99 קיבלה ישראל ביתנו 2.6% מהקולות, ובבחירות 2003 היא גרפה, בריצה משותפת בתוך הבית הלאומי, 5.5% מהקולות. כולנו יודעים איפה נמצאת ישראל ביתנו היום. בדיוק כמו במקרה של ש”ס, קשה מאוד לדמיין את ישראל ביתנו צומחת עם אחוז חסימה של 4% ומחליפה את ישראל בעלייה כמפלגת הבית של העולים. ליברמן, במצב כזה יכול היה, אולי, לעמוד היום בראש הליכוד, או לפחות בצמרת שלו. שוב, קשה מאוד לדעת.

אחוז החסימה הנמוך, אני מבקש לטעון כאן בעצם, הוא תחליף מוצלח מאוד לדמוקרטיה פנים-מפלגתית במקומות שבהם קשה או בלתי-אפשרי לכפות כזו (בין אם מדובר במפלגות חרדיות שאינן מוכנות להנהיג דמוקרטיה פנים-מפלגתית או במפלגה כמו ישראל בעלייה שהתבססה באופן ניכר על דמותו של העומד בראשה).

תהליך דומה מאוד התרחש גם בקרב המצביעים הערבים שבזכות אחוז החסימה הנמוך יכלו לצאת מהמסגרת הכופה של חד”ש על הדומיננטיות של מק”י בתוכה ולהביא לידי ביטוי גם את זהותם הדתית והלאומית.

רבים מתומכי הצלת הדמוקרטיה ודומיהם אולי יראו בתסריטים האלה משהו מעודד, למה לבכות שיטת בחירות שהיתה מונעת את צמיחתן של ש”ס, ישראל ביתנו, בל”ד ורע”ם-תע”ל?

לפחות במקרים של ש”ס ושל ישראל ביתנו על כוחן האלקטורלי היום נדמה לי שהתשובה לכך ברורה. שיטה שהיתה מונעת את צמיחתן היא המקבילה הפוליטית הברורה ביותר להדחקה של רגשות חברתיים חזקים מאוד, הייתי מעז ואומר שמדובר בהדחקה מסוכנת.

שם קוד: משילות

אם תשאלו את אנשי ישראלים להצלת הדמוקרטיה, או את כל אחד מהגופים האחרים שעוסקים בנסיונות לשינוי שיטת הממשל הם יטענו, כך נראה לי, שהבעיה המרכזית של המערכת הפוליטית בישראל היא “משבר משילות”.

העניין הזה בולט, יותר מכל, בכתבת ההתרפקות של ישראלים להצלת הדמוקרטיה על ממשלת רבין השנייה

כמדי שנה בתחילת חודש נובמבר, אז חוזרים פוליטיקאים ופרשנים לדמותו וחייו של יצחק רבין, שבים ומזכירים כיצד במהלך הקדנציה החלקית שלו כראש ממשלה עשה מה שמאז לא הצליח לעשות איש: רבין הכפיל את תקציב החינוך, המריץ את התיירות, את התרבות ואת הפריפריה, חתם על הסכמים היסטוריים, שיקם תשתיות והזניק אותן אל עבר המאה ה-21 – אם למנות רק כמה מההישגים כפי שהציג אותם מנהל לשכתו, איתן הבר, במאמר שפרסם לרגל יום השנה ה-16 לרצח בעיתון "ידיעות אחרונות".

נניח רגע לעובדה שיש משהו קצת מפוקפק בהסתמכות על הבר כדי להעריך באופן אובייקטיבי את הישגיה של ממשלת רבין, זה באמת לא חשוב. השאלה היא האם באמת נכון להפריח טענות כמו “מאז לא הצליח לעשות איש” ולתלות את האשם בהיעדר המשילות המובנה של השיטה?

צר לי, אבל מדובר בקשקוש. לאהוד ברק לא היתה שום בעיה להוציא את צה”ל מלבנון, לנתניהו כשר אוצר בממשלת שרון לא היתה שום בעיה להעביר את החסכון הפנסיוני של כולנו לבורסה, לשרון לא היתה שום בעיה לבצע אחר כך את תכנית ההתנתקות, לאולמרט לא היתה שום בעיה לצאת לשתי מלחמות, לנתניהו לא היתה שום בעיה לבצע את עסקת שליט. ואלה הדוגמאות הבולטות ביותר, אלה שלא מצריכות ויקיפדיה או אפילו אימוץ של הזכרון.

לראש ממשלת ישראל אין בעיה לעשות כמעט כל מה שהוא רוצה, המשילות כאן, אם יש איתה בעיה, היא גבוהה מידי. הזכרתי קודם את גינגריץ’ וקלינטון. בנובמבר ובדצמבר 95 הצליח גינגריץ’ להביא להשתקה מלאה של הממשל (זה לא תיאור דרמטי, זה מצב פורמלי שבו נכפה על הממשל לספק אך ורק “שירותים חיוניים” ולהפסיק כל פעילות אחרת) במסגרת המאבק על אישור התקציב. לראש ממשלת ישראל, עם בעיית המשילות שמרבים לקונן עליה כאן לא היה קורה דבר כזה.

השבט השקוף

משילות, אם כן, היא לא בדיוק מה שנהוג לכנות משילות. הרי לא ייתכן שאנשי ישראלים להצלת הדמוקרטיה באמת מתרפקים על זכר ממשלה שנאלצה לשחד באופן אישי קבוצה של פורשי צומת (נכון, זה קרה בגלל הפרישה של אביגדור קהלני ואנשי הדרל השלישית ממסגרת העבודה, אבל זה קרה) כדי לאשר את אחד המהלכים החשובים ביותר שלה. משילות היא שם קוד למשהו אחר, אני חושב, היא שם קוד לאיזו ערגה של מבקשי השינוי למשהו אחר, ערגה שמוצאת ביטוי ברור באותה רשימה על ממשלת רבין.

זאת ערגה לאותה “ישראליות” בדיוק שמייצג יאיר לפיד, זו שיכולה לדבר על עצמה במונחים של “הכי ישראלי” או “להיות ישראלי זה…” או, בעצם “ישראלים להצלת” מבלי לשים לב עד כמה הגדרת הישראליות שלה היא מצמצמת ומדירה. זאת ערגה לתקופה שבה הזהות של אותם ישראלים היתה זהות ישראלית ולצידה היו כאן עוד כל מיני זהויות אחרות, של חרדים, של ערבים, של עולים חדשים, של מתנחלים, של דתיים. כל אלה היו גם הם ישראלים כמובן, אבל ישראלים ממוקפים, ישראלים עם מרכיב נוסף ודומיננטי בזהות שלהם. לא כמו הישראלי של יאיר לפיד ושל הצלת הדמוקרטיה.

לפני כמה שבועות עלה לדיון במקביל, ובשלושה מקומות שונים מאוד, מה שמכונה “הנושא העדתי”. את סערת שלמה מעוז אף אחד לא פספס. במקום אחר, קצת קרוב יותר לכאן, התעוררה מהומה מרתקת סביב ערב הרצאות שערך הבלוג “ארץ האמורי” ובעיקר סביב שיבוץ הדוברים. במקום קצת יותר מפתיע התפרסמה בסלונה רשומה של גל חן על המרכיב המזרחי בזהות שלה. יש הבדל גדול מאוד בין שלוש נקודות המוצא האלה, ויש גם הבדל עצום בין הדיונים שהן עוררו, אבל היה מרכיב משותף לרבות מהתגובות האשכנזיות בשלושתן – השקיפות של האשכנזיות כמרכיב מרכזי בזהות של הדוברים. “אבל מה את רוצה להגיד בכלל?” שאלו את גל חן, כאילו שכל טור מזדמן בסלונה הוא מניפסט מנומק שמעביר מסרים ברורים, “אנחנו גדלנו בלי לדעת בכלל שיש כאן עדות”, “אנחנו שופטים בני אדם ולא מוצא”. תגובות דומות, גם אם לוחמניות יותר אפשר היה למצוא בלא מעט דיונים סביב ההתבטאויות של שלמה מעוז. “יצא שהאשכנזים דיברו מהכיוון האקדמי והמזרחיות יותר מהזווית האישית” נאמר על ערב האמורי.

הישראליות של הצלת הדמוקרטיה היא כבר לא הישראליות של פעם, היא לא בהכרח אחוס”לית – היא לא לחלוטין אשכנזית, היא ממש לא מחוייבת לסוציאליזם, היא מוכנה לקבל מידה מסויימת של דתיות, היא בהחלט כן לאומית ומחוייבת לפרוייקט הציוני. אבל מעבר לכל אלה היא בעיקר מוגדרת על דרך השלילה, היא הישראליות הלא ממוקפת, זו שעדיין רוצה לחשוב על עצמה כישראליות נטו, בלי סרח עודף.

לא מתפיע לגלות את ההתרפקות דווקא על ממשלת רבין. לא בגלל שבעצם מדובר כאן בתנועת שמאל, גם אם יש בה אנשי שמאל לא מעטים. זאת התרפקות על מערכת הבחירות האחרונה שבה ש”ס היתה מפלגה עם מספר חד-ספרתי של מושבים בכנסת, מערכת הבחירות האחרונה שבה לא היתה מפלגת עולים בכנסת, מערכת בחירות שבה הציבור הערבי עוד לא ביטא בהצבעה שלו זהות לאומית ודתית מאיימת, מערכת בחירות שההפתעה הגדולה שלה היא צומת הישראלית כל כך, אחת ממערכות הבחירות האחרונות בהן עוד ניתן היה לדבר על זרם מתון בתוך המפד”ל.

כל כך מהר כל זה השתנה לישראלים. כן, חלק ניכר מהשינוי הזה התרחש, או לפחות הואץ, בגלל אפיזודת הבחירה הישירה האומללה, אבל זה כבר לא משנה. השינויים האלה הם אמיתיים, גם אם חלקם כואבים. השינויים האלה אמיתיים, גם אם תימצא שיטת בחירות או ממשל שתטשטש אותם למשך עוד כמה מערכות בחירות.

כל הזרמים הפוליטיים בישראל יוכלו למצוא ביטוי הולם גם ב-6 מפלגות בכנסת, ש-3 מתוכן ישמשו כפלטפורמה קלאסית לימין לשמאל ולמרכז, על המחנות הרעיוניים שבתוכן. קיים גם סיכוי טוב שבקונסטלציה כזאת מפלגת השלטון תזכה ברוב של שליש מחברי הבית ותעמיד ממשלה שיכולה להציג מדיניות וגם ליישמה.

כתב מרמרי בפוסט התגובה שלו. אלה המפלגות הישראליות, שלוש נוספות אמורות להספיק לכל השאר.הנחת היסוד של ישראלים להצלת הדמוקרטיה היא בכל מקרה ששלוש המפלגות הן המבוגרים האחראים של הפוליטיקה הישראלית, המבוגרים שמנהלים ביניהם דיון אידאולוגי שקול, גם אם לפעמים מתוח מאוד. שלוש האחרות, הלא ממש מוגדרות עד הסוף, הן בכל מקרה מייצגות של קבוצות שוליים שבמקום לחשוב על ישראל ועל הישראלים חושבות על עצמן ועל מצביעיהן.

ואולי אפשר היה לתמצת את כל זה בתמונה אחת (פלוס כיתוב)

* האוכלוסייה בחלק ממחוזות הבחירה הפיניים ירדה באופן ניכר בשנים האחרונות ובפינלנד, אגב, מודאגים מאוד מכך שבמחוזות כאלה קשה למפלגות קטנות-בינוניות לגייס מספיק קולות כדי לקבל ייצוג בפרלמנט.

את יום הולדתי ה-11 חגגנו ב”מסעדה סינית” בצפון תל אביב, או לפחות במה שנהוג היה לכנות “מסעדה סינית” בימים הרחוקים ההם של ראשית שנות השמונים, בסוף אותה ארוחה קיבלתי את מתנת יום ההולדת שלי, ספר המופת Zoo ארץ Zoo. לו היה בא אז (או לפני חמש שנים, או אפילו לפני יומיים) מישהו ואומר לי שיום יבוא וחנוך מרמרי, אחד מהאנשים שמאחורי אותו ספר מופלא, יטרח לכתוב טקסט ארוך ומנומק בתגובה למשהו שכתבתי הייתי מגיב באי-אמון מוחלט. זה, בין השאר, למה אני כל כך אוהב את האינטרנט.

אז הנה לפניכם פוסט אורח – תגובה של מרמרי, מנכ”ל ישראלים להצלת הדמוקרטיה (אתר, פייסבוק). חלקית לפחות, ראוי להודות, אני מסכים עם מרמרי, הפוסט הקודם שלי, כפי שהצהרתי מלכתחילה, היה קטנוני למדי. אני מקווה למצוא זמן ולהמשיך את הדיון העקרוני יותר ממש בקרוב.

שחר היקר,

קודם כל תודה על הקשב, על הגישה הביקורתית ובמיוחד על הכעס. קשב הוא מצב נדיר כשמדובר על תיקון השיטה וביקורת מנומקת נדירה עוד יותר, כך שאת הכעס אני מקבל בהתלהבות, בתקווה שהוא עמוק ומהותי. בכל מקרה, הכעס שלך מתוק בהרבה מהפיהוק שאנו נתקלים בו בדרך כלל. ובמיוחד כשאנו מנסים להציג חלקים נרחבים מן המציאות הפוליטית הכאוטית שאנו חיים בה, כתוצר של בעיות מבניות שהתפתחו והתעצמו בשיטה שלנו, שלא עברה שיפוץ, שדרוג והתאמה לצרכי הזמן ולשינויים החברתיים הדרמטיים בעולם וכאן בפרט.

חבל רק שהקשב הזה נפרט על ידיך לפיסות קטנות וכמעט נטולות הקשר, ל"עניינים שוליים" כדבריך, לחומר ללהטט בו. אנחנו ששים לכל דיון ואפילו לעיסוק בשם היומרני שבחרנו לעצמנו. הרי איננו חושבים שהשמש זורחת מן האחוריים שלנו ושהבאנו בשורה לעולם. הרי גם הצורך בהצלה – שהיה מתקבל בברכה אילו עסקנו במכרסם נכחד או בדיונה שאותה חומדים גנבי חול – נשמע באוזניך כיוהרה. הרי אנחנו בסך הכול רוכלים בסופרמרקט הרעיונות הגדול, המשוועים לקשב ומנסים למכור אבחנה ותוכנית תיקון פרי מוחם וניסיונם של מיטב ההוגים הפוליטיים. ובעצם לא למכור. להציע בחינם, רק שתואילו לקחת או לפחות למשש. ואתה אכן מיששת, וזרקת לנו את התכנית בחזרה לדלפק.

דבר אחד אני יכול להוסיף בשמי ומטעמי. אני מודאג עמוקות ממצב בו הזנחה מתמשכת של המבנים הדמוקרטיים תביא לקריסה משטרית וליצירה ספונטנית של חלופה שתשנה מהותית את זהות המדינה. הרי הדמוקרטיה הפרלמנטרית אינה ערך יסוד בעיני חלקים נרחבים בציבור והמיאוס מכשלי השיטה הקיימת מחזק את רעיון המנהיג החזק, הזוהר, הכול-יכול, שירד מן המכונה (ויגרור אותנו להרפתקאות אובדניות).

יש בדבריך האדיבים נימת זלזול, כשאתה מציג את מרכולתנו כ"תיקונים טכניים". וכדי להמחיש מהו תיקון טכני, אתה מביא את עיקרון ההצבעה בפתק פתוח. העיקרון הזה שאנו מציעים הוא המלצה אחת מרבות, שביחד אמורות להרכיב מכלול משוכלל של יחסי בוחר-נבחר. אם ייושם כאן תיקון כזה (באיחור גדול בהשוואה למדינות המפותחות) תיקון ששיאו בקיום בחירות פנימיות בכל המפלגות ביום אחד – ואפילו ביום הבחירות עצמו – תפחת עד היעלמות התופעה הממאירה של קבלני הקולות ומפקדי ארגזים. ומי שמבקש המחשה לצורך בכך, יואיל לבחון את הפגנת המיליון, שהיא למעשה הפגנת מיליון הבלתי-מיוצגים. מחאתו של ציבור שלם שהִפנה עורף לפוליטיקה ופתאום גילה שכמעט אין חברי כנסת הפועלים בשמו ומטעמו.

אני מבין שאתה בעל השכלה מדעית מעמיקה ועל כן אני מתפלא על הערבוב בדבריך בין ערכים למבנים. אנחנו עוסקים במבנים, בהנחה שמבנים נכונים יאפשרו קיום ערכים דמוקרטיים ראויים. קיימת כביכול סתירה בעובדה שגל החקיקה האחרון, הבוטה, האנטי דמוקרטי, הועבר באופן דמוקרטי לעילא על ידי חברים בולטים בסיעת הליכוד, שהיא אחת המפלגות הדמוקרטיות המנוהלות והמסודרות ביותר. עם זאת מי שיבדוק את התהליכים המבניים ימצא שתנועת הליכוד היא יעד להשתלטות אוהדת/עוינת של גורמי ימין קיצוני והתקנון המשוכלל שלה לא הצליח למנוע זאת. כמו כן יש לקחת בחשבון את העובדה שלליכוד כמפלגת שלטון אין גרעין שליטה ראוי בקואליציה ובממשלה. עם 27 מנדטים בקואליציית 69 (ולפני פרישת העבודה 74), אין בידי ממשלת הליכוד מנופי שלטון יעילים. וכש"ישראל ביתנו" נושפת בעורפו ומאגפת אותו מימין, מתפתחת תחרות בין חברי סיעות שתי המפלגות מי יוביל מהלכים נועזים ומוקצנים יותר. חברים במפלגת שלטון הבוטחת בעצמה והנהנית מגרעין שליטה יציב, לא היו נגררים לבולמוס חקיקה קיצונית כמו זה שעברנו. על כן כל "תיקון טכני" שיאפשר למפלגת שלטון לקיים שלטון יציב ומאוזן יהיה מעשה מבורך.

ומכאן לאחוז החסימה, שגם הוא מהווה רק מרכיב אחד בקוקטייל התרופות הגדול. אחוז החסימה הוא האספירין למערכת הפוליטית. אספירין במובן הטוב של המילה (ואם עוד פעם אשמע את הקלישאה שזהו "אספירין לחולה סרטן", אפרוש ואצא לחקור לטאות בגלפאגוס). אחוז החסימה הוא תרופה פשוטה, זולה, יעילה וכמעט נטולת סיכון להפחתה מדודה של ייצוגיות-היתר שקיימת כאן. אין המדובר במשטרת מחשבות ודעות, כפי שאופנתי להציג זאת, אלא בהתכנסות הדרגתית של גושים רעיוניים דומים אל פלטפורמה רחבה משותפת.

אחוז החסימה בישראל, שצמחה פי 12 מגודלה בעת הכרזת העצמאות, נמוך מאוד בכל מדד השוואתי. הדבר גורם לכך ש-24 מפלגות שונות התמודדו בבחירות 2009 ו-12 מהן נכנסו לכנסת (היום 13 לאחר הפילוג בעבודה). הגדלה בפסיעות של חצי אחוז על פני 12 שנה תביא אותנו לנקודת האיזון המבנית הרצויה (מ-2 ל-4 אחוז). כל הזרמים הפוליטיים בישראל יוכלו למצוא ביטוי הולם גם ב-6 מפלגות בכנסת, ש-3 מתוכן ישמשו כפלטפורמה קלאסית לימין לשמאל ולמרכז, על המחנות הרעיוניים שבתוכן. קיים גם סיכוי טוב שבקונסטלציה כזאת מפלגת השלטון תזכה ברוב של שליש מחברי הבית ותעמיד ממשלה שיכולה להציג מדיניות וגם ליישמה.

התכנית הרחבה שלנו מונה עשרות תיקונים, שאת רובם יש להעביר בהליכי חקיקה איטיים ומורכבים. מתוכם רק מעטים ברורים לציבור הרחב כפי שברור היתרון שבהעלאת אחוז החסימה, ומשום כך זהו התיקון הפופולארי ביותר. מה שאתה עושה הוא לחתוך את השאלה העוסקת באחוז החסימה מתוך הסקר הרחב יותר שעשינו ולחטט בקרביה במיקרוסקופ. אלא שסקר הוא מראש תעתוע. הגורמים הלא ידועים שמאחורי טורי המספרים מייצגים משתנים רבים מכדי ליצור ודאות. גם ניסוח דקדקני של השאלות אינו מבטיח כי הן תיתפסנה בעיני כל הנשאלים באותו אופן. סקר הוא כלי אבחוני קהה שיעילותו היא בשרטוט מגמות בלבד.

כאשר שני שליש מהמשיבים לסוקרים תומכים בהעלאת אחוז החסימה, הדבר המשמעותי בעינינו הוא האישור הנוסף לנכונותו של הציבור לתמוך בתיקון. האישור הזה נתמך אצלנו בעשרות מפגשים עם קהלים מגוונים, בקבוצות מיקוד ובדיונים פתוחים. ובכל זאת בפנייה לציבור עלינו להציג, בשקיפות מלאה, סקרים כאסמכתא ולא ציטטות מפי דוברים בפורומים שונים.

הרוב שיש בציבור להעלאת אחוז החסימה מהווה נקודה חשובה במאבק הפוליטי שלנו לקידום התיקון. ולשם השוואה, הסלידה של הציבור מן הכנסת ומחבריה היא כה גבוהה, עד שאנו מתקשים לפעול כדי להגדיל את מספר חברי הבית ולהביאו אל הגודל האופטימלי לדעתנו, של 150-180 חברים. הרי לך מקרה מובהק שבו הדימוי קובע את התודעה וזו קובעת את המבנה שיגדיר את ההוויה – רעועה ככל שתהיה.

מה שמאכזב בתגובתך היא העובדה שאתה מסתכל על הנושא ככזה שמצדיק פוסט מתחוכם אבל בעצם לא ממש מעניין אותך. אתה מעדיף לבחון אותנו ממעוף הציפור, תוך כמה יעפי צלילה מרהיבים אל המרחב המולקולרי, וכל זה כדי לשמור על טוהר המחשבה ולהתחמק מלהתמודד עם מורכבות הדברים עצמם, כפי שהם נראים מגובה הזירה.

הזירה היא מרחב מלוכלך בעיני רבים ואני מתרשם שגם בעיניך. אלא שאין פוליטיקה אחרת, אין פוליטיקאים נקיים, אין אמת אחת במגרש הפוליטי וגם אם ישנה כזו, אין בה כל טוהר. הזירה הפוליטית הפתוחה היא שדה מערכה שיש בו גם רפש ודם, בריתות עם יריבים, בגידות בידידים, מניפולציות וספינים, הישגים רצוצים ותבוסות ספקטקולריות – ובעיקר של זוהי זירה של פשרות. גם האמיצים ביותר שנכנסים לתוכה חדורי אידיאלים, משתנים במידה זו או אחרת כדי לשרוד בתוכה. זה לא נורא ואין בכך כדי להפוך את הפוליטיקאים למוקצים – בוודאי לא את כולם. כך נראית כל דמוקרטיה פרלמנטרית והדבר היחיד שאפשר לומר בזכותה הוא שכל שאר שיטות הממשל גרועות ממנה בהרבה, גם אם אסתטיות לאין שיעור. הטרגדיה היא שכולנו חכמים ויודעים לקרוא מספרים ולנתח ויש לנו דעות נכונות וצודקות ואמת פנימית עזה וטוהר מוסרי יוקד – ובסוף כולנו כותבים אפליקציות מגניבות לאייפון.

היה זה, כאמור, פוסט אורח של חנוך מרמרי, מנכ”ל ישראלים להצלת הדמוקרטיה(אתר, פייסבוק).

אם מישהו חושב שבחירת התמונות בפוסט הזה נועדה ללגלג למרמרי או להמעיט בערכו, שיחשוב ככה. אני אישית לנצח אעריץ את מרמרי (גם) על שני הספרים האלה.

“להצלת”

האובססיה הנוכחית שלי היא נבירה באתר ישראלים להצלת הדמוקרטיה, נבירה ואחריה כעס. חלק מהכעס הזה קיבל ביטוי במה שכתבתי לפני כמה ימים על טור של יער גדיש שפורסם באתר. אני לא מתיימר לטעון ששיטת הממשל בישראל היא מושלמת, אני משוכנע שיש כמה תיקונים טכניים שיוכלו לשפר אותה, מה שמכעיס אותי בישראלים להצלת הדמוקרטיה הוא היומרה הבעייתית לחשוב שהתיקונים הטכניים הללו הם לב המאבק על נפשה של הדמוקרטיה הישראלית, האמונה שכדי לעצור גל בעייתי של זלזול בערכים דמוקרטיים מה שדחוף מאוד לעשות הוא (בין השאר, כדוגמה אחת) לאפשר הצבעה בפתק פתוח.

כפי שכתב דובי לפני ימים אחדים בנוגע להגבלת מספר החברים בממשלה, דווקא הליכוד, שהוא מפלגה גדולה המקפידה על דמוקרטיה פנימית כפי שאנשי ישראלים להצלת הדמוקרטיה היו רוצים לראות, אחראי לממדיה המפלצתיים של הממשלה הנוכחית, הוא ולא הקיום של מפלגות קטנות שכוחן מתעצם במשא ומתן הקואליציוני.

לא על זה אני רוצה לדבר עכשיו, אלא על כמה עניינים שוליים שנתקלתי בהם. הפעם משכה את תשומת לבי הפניה בולטת מהעמוד הראשי לתוצאות סקר מאפריל 2011 שבחן את ההסכמה הציבורית לעיקרי התכנית של ישראלים להצלת הדמוקרטיה.

“הדמוקרטיה”

כך נראית ההפניה בעמוד הראשי, אחרי מעט מעקב אחרי קישורים אפשר להגיע גם לתוצאות המלאות של הסקר (pdf) מהן עולה כי השאלה המדוייקת שנשאלה במסגרת הסקר היתה “האם אתה תומך או מתנגד להעלאת אחוז החסימה כדי להקטין את מספר המפלגות שיכנסו לכנסת?”. הניסוח הזה, אני מודה, טוב יותר מזה שמופיע על גבי הגרף, ועדיין, אני מרגיש שיש בו משהו צורם.

מכלל השאלות בסקר זו השאלה שזכתה לאחוז הנמוך ביותר של תשובות “לא יודע / מסרב לענות”. זה לא מקרי, אני חושב. השאלה הזו, שימו לב, בנויה בשני שלבים שאוחדו לכדי שאלה אחת. הנסקרים לא נשאלו בשום שלב אם הם חושבים שיש בעיה של ריבוי מפלגות או אם הקטנת מספר המפלגות בכנסת היא מטרה ראויה. וכך, מי שמגיע לשאלה הזו בלי דעה מגובשת בנוגע לבעייתיות (או היעדרה) בריבוי המפלגות שבכנסת, מונחה על-ידי ניסוח השאלה לחשוב שהקטנת מספר המפלגות היא מטרה ראויה בפני עצמה, וכעת יש לשקול אם העלאת אחוז החסימה היא דרך נכונה להשיגה.

יחד עם הדיון בהעלאת אחוז החסימה מופיע, תחת הכותרת “הבוחרים רוצים מפלגות שלטון” גם דיון בשאלה “האם בבחירות לכנסת אתה מעדיף להצביע למפלגה קטנה שעמדותיה מתאימות באופן מדויק לעמדותיך, אך כוחה להשפיע מוגבל מאוד או למפלגה גדולה שעמדותיה מתאימות מעט פחות לדעותיך ויש לה יותר כוח השפעה?”

רוב גורף (70%) מכלל הנשאלים תומכים בהעלאת אחוז החסימה (26.2% מתנגדים לכך). 55.5% מהנשאלים מעדיפים להצביע למפלגה גדולה שעמדותיה מתאימות מעט פחות לדעותיהם, אבל יש לה יותר השפעה (35.8% מעדיפים מפלגה קטנה שיותר מתאימה להם רעיונית). התשובות לשתי השאלות הללו מורות על נטייה חזקה לצדד במפלגות גדולות, הרואות עצמן כמפלגות שלטון, ולפיכך מציגות סדר יום ציבורי רחב ומכנה משותף רעיוני כללי.

אם קודם נתפסתי למה שהוא לא יותר מניואנס מילולי-מתודולוגי קטן, הרי שהדיון בשאלת המפלגות הגדולות אל מול מפלגות קטנות כבר ממש מרתיח אותי. הקטע עם מפלגות גדולות, אתם מבינים, הוא שהן, איך לומר את זה, גדולות. לכן אין טעם של ממש להיות מופתעים או להסיק מסקנות מהעובדה המפתיעה שהרבה אנשים מעדיפים להצביע למפלגות גדולות, זה מה שהופך אותן לגדולות.

אם נניח שבבחירות 2009 נתפשו קדימה, הליכוד והעבודה כ”מפלגות גדולות” (ונדמה לי שבתודעה הציבורית שלושתן כאלה באמת) נגלה ש-54% מהקולות הכשרים ניתנו לשלושתן, אם נוסיף למניין הזה גם את “ישראל ביתנו” שקיבלה יותר קולות ממפלגת העבודה  נקבל כי 65.7% מהקולות הכשרים הלכו למפלגות הגדולות (וזה עוד לפני השאלה אם ש”ס נתפשת גם היא כמפלגה גדולה). במלים אחרות, תוצאת הסקר לא מלמדת אותנו דבר על קיומה של נטייה חזקה לצדד במפלגות גדולות. אבל לישראלים להצלת הדמוקרטיה חשוב לקרוא את הנתונים האלה כאישוש לקמפיין שלהם, אז זה מה שהם בוחרים לעשות.

הנתון הזה, אם כבר, מלמד על ההפך הגמור, לטעמי לפחות. הוא מלמד אותנו שיש 35.8% מהציבור שחשוב להם לקבל אפשרות להצביע למפלגה קטנה שעמדותיה מתאימות להם. שום דבר בשיטה הקיימת לא מונע מ-55.5% האחוזים שמעוניינים בכך ללכת ולהצביע למפלגה גדולה, אבל העלאה הדרגתית של אחוז החסימה ל-4% היא פגיעה אנושה ברצון הלגיטימי, הסביר והדמוקרטי לחלוטין של 35.8% שמעדיפים אחרת.

יש כאן, אני מודה, שאלה צפויה של ביצה ותרנגולת. ייתכן בהחלט שאנשים מעדיפים מפלגת בוטיק על מפלגת סופרמרקט כיוון שהשיטה מאפשרת להם העדפה כזו. אבל בהיעדר מידע נוסף, כל מה שאפשר ללמוד מהנתונים האלה הוא שפריחתן היחסית של מפלגות קטנות בכנסת מהווה ביטוי ישיר לרצון של אותם 35.8% ואינו תוצאה של הצבעות טקטיות שנכפו על-ידי השיטה. צריך, אני חושב, נימוק טוב מאוד כדי לבטל את הרצון הזה. ולא, לקרוא לנימוק הזה “הצלת הדמוקרטיה” לא הופך אותו לנימוק טוב מאוד.

“ישראלים”

בחינה של פילוח התשובות לפי הצבעת עבר (בבחירות 2009) מניבה תוצאות צפויות למדי, עם כמה הפתעות מינוריות או אבחנות מעניינות. ש”ס, למרות שמדובר במפלגה בינונית-גדולה מאז בחירות 96’, עדיין נתפשת בעיני רוב מצביעיה כ"מפלגה קטנה”, בעוד שישראל ביתנו הצעירה יותר נתפשת בעיני חלק ניכר ממצביעיה כבר עכשיו כמפלגה גדולה. נתונים אחרים יכולים לבטא אכזבה של מצביעים מבחירתם ב-2009, בין אם מדובר באכזבה מבזבוז קול על מפלגה קטנה וחסרת השפעה או באכזבה מבחירה במפלגה גדולה שאינה מביאה לידי ביטוי את השקפת עולמם של המצביעים בכנסת.

אבל מה שצורם במיוחד בנתונים האלה הוא ההתפלגות עצמה.

הסקר נערך מטעם ישראלים להצלת הדמוקרטיה על ידי מרכז גוטמן במכון הישראלי לדמוקרטיה. הנתונים נאספו על ידי מכון דחף באמצעות 600 ראיונות טלפוניים בתאריכים 10-6 באפריל 2011, במדגם מייצג של האוכלוסייה הבוגרת בישראל, הכולל ערבים ועולים.

נכתב באתר, ואין סיבה להטיל ספק באמירה הזו. אבל הפילוח לפי הצבעת עבר כולל רק 397 משיבים, קצת פחות משני שליש מכלל המשיבים. חלק מזה, סביר מאוד להניח, נובע מאי-רצון של חלק מהנסקרים לדווח למי הצביעו, חלק אחר, אולי, נובע מהשמטה (לא לגמרי ברור למה) של משיבים שלא הצביעו בבחירות 2009. אבל מעבר לשתי הסיבות האלה כדאי לשים לב לייצוג המגוחך של חד”ש בפילוח הזה, להיעדרן המוחלט של בל”ד ושל רע”ם-תע”ל. הפילוח לפי הצבעת עבר, כך זה נראה, אינו כולל מצביעים ערבים. אני יכול לחשוב על כמה סיבות לבחירה הזו, אני לא אוהב אף אחת מהן.

הקדמה: לפני יותר משנה התחלתי לכתוב כאן סיפור בהמשכים בשם חור בשמיים כחולים, אנפלאגד (מי שלא היה כאן אז, וגם מי שכן וכבר הספיק לשכוח מן הסתם, מוזמן לקרוא את הפרקים הקודמים בקישור), שעלילתו מתבססת על השירים מתוך אלבום ההופעה הכפול של פונץ’. הסיפור נקטע אז אחרי חמישה פרקים ראשונים. כבר כמה שבועות שאני מתכנן לחזור אליו. במקרה או שלא במקרה זה קרה היום, במקום פוסט על המחאה המתעוררת מחדש.

היא רצה אליהם, חוצה את המרחק הקצר של אולם קבל הפנים, קשה לטעות בהבעת האושר שעל פניה.

שאריות אחרונות של אדי האופוריה מהמפגש הראשוני עוד אופפות אותו, מתפוגגות.

כמו כל דבר גם זה קורה בשתי דרכים, לאט לאט, ואז בבת אחת.

כמה דקות קודם עוד עמד ביניהם, מניח למבטים המעריצים להיתלות בו, מניח ללחלוחית הנרגשת שבעיניים, גם שלו, גם שלהם, לשטוף ממנו עשרים וחמש שנים. בתוך הסערה הזו מצא את עצמו סוקר אותם, גילה איזו שמחה לאיד מתגנבת למבטים שגנב. לא עשרים וחמש שנים נמחקו ברגע הזה, לא רק. הוא רואה את העייפות והצלקות מאחורי החיוכים שלהם, רואה שנים של דשדוש ועמידה במקום, רואה אותות של אורח חיים לקוי, שיער מאפיר ומידלדל. הוא מניח לעצמו לשכוח בעיקר את החודש האחרון.

לרגע הוא נאחז במי שהיה עד אז. עד שכדור האש בשמי טקסס שרף אותו. הוא שוב, להרף עין לפחות, סיפור של הצלחה מטאורית, האיש שיכול היה להיראות כמותם, רצוץ וכבוי, אבל ברח מהגורל הזה, ברח הכי רחוק שאפשר. מהעמדה הזו הוא רואה אותם במלוא עליבותם, הוא מספק להם את מה שרצו לשמוע. זה כל כך קל, עשרים וחמש שנים והם עדיין רוצים לשמוע את אותן מלים, את אותה מנגינה. הוא מפיח בעצמו את הלהט המהפכני הישן, מתקשה להבין אם הוא יכול להאמין לעצמו.

הניואנסים השתנו, כמובן. הוא לא מדבר על ההזדמנות הגלומה בגלסנוסט ובפרסטרויקה. הוא כן מדבר על משבר האשראי ועל קריסת גוש האירו, הוא מדבר על המשבר הגדול של המערב, על הצורך הדוחק להתעשת ולהציל את האנושות ואת העולם הזה כולו.

הוא נכנס לתפקיד.

הוא מתחיל לקנות את זה, מתחיל לראות את עצמו דרך עיניהם.

ואז הוא מגלה את הצלם.

אף אחד לא טרח לשלוח אפילו עיתונאי שינסה להוציא ממנו כמה מלים. היה יכול לסרב בהחלטיות, לצאת משם להתקפה על מצב התקשורת, להוכיח את הכתב על האופן שבו הוא משעבד את יוקרתו המקצועית לאינטרסים של בעלי הון. הם היו נופלים לרגליו.

אבל זה רק צלם בודד, עומד במרחק עשרים מטרים מהם ומצלם שוב ושוב, מקווה לתפוס איזו זווית מוצלחת יותר, משהו שייראה טוב לחמש דקות שבהן אולי יופיע בערוץ החדשות של איזה אתר אקטואליה.

המצלמה הזו, והתנועה הקצובה של הצלם מקלפים ממנו את התחפושת. הוא כבר לא יכול להעמיד פנים. יודע בדיוק איך הוא נראה. יודע זקן מוזנח ושיער פרוע, יודע עיניים אדומות מעייפות, יודע בגדים מהוהים וכובע מצחייה מגוחך.

הוא מאבד את חוט המחשבה שלו, הדיבור נעשה מהוסס. הוא מנסה לשוות מראית עין מכובדת לשינוי הזה, מעמיד פנים שהוא עוצר לחשוב.

“אני חייב להגיע לשגרירות האמריקאית כמה שיותר מהר” הוא מוותר לבסוף.

רמי ממהר להתנדב. הוא כאן עם טוסטוס, הוא גר די קרוב, בניין ישן, מיועד להריסה, בדרום רחוב הירקון, הוא יכול להקפיץ אותו. אחר כך הוא יכול לישון אצלו קצת, ובערב כולם יכולים לבוא, לשבת על הגג כל הלילה, ממש כמו אז.

הנהון של הסכמה עובר בין כולם והוא נאלץ להודות שאין לו בעצם תכנית ממשית אחרת, להודות שהג’טלג הורג אותו.

“דנה!” הוא צועק פתאום מתוך הדבוקה שמקיפה אותו, עיניו ממוקדות בה מרחוק. “מה את מתביישת בצד? בואי הנה, תני חיבוק!”

היא רצה אליהם. היא רצה אליו. היא שמחה לקראתו. גם עליה רואים את השנים, נכון, אבל נדמה לו פתאום שהן עשו לה רק טוב, אולי גם לאחרים.

היא עוברת במקום שבו עמד הצלם לפני רגע. הוא כבר לא שם. הוא רואה אותו בקצה השני של האולם, נדחק בין עשרה עיתונאים וצלמים, מנסה להשיג תמונה של מישהו. נדמה לו שהוא מזהה שם שחקן כדורגל.

“מה קרה שאיחרת?” הוא שואל כשהיא מתקרבת לחבק אותו “שוב היתה לך משמרת לילה בבקתה?”

ידיה עוצרות באוויר, תקועות בחצי הדרך, היא מתקשה להחליט מה לעשות איתן.

“לא נורא” הוא ממשיך “לפחות הפעם איחרת ברבע שעה, לא בחודשיים”.

היא מתקשה להסוות את הרעד בידיה כשהיא מושכת אותן לאחור, מצמידה אותן לצידי גופה.

פתיחה דמגוגית

אז, באיחור, הבנתי. זו בדיוק הבעיה: בתפיסתם עולמם של עמיתי החדשים עמדות אינן דבר מפורט ומנומק שכותבים עליו אלפי מילים אחרי תהליך ממושך של מחקר וחשיבה. זה מורכב מדי, זה מנדנד, אין להם כוח להתעמק בזה. כשהם אמרו שהם אינם יודעים מהן עמדותי הם התכוונו בעצם לומר שהם לא יודעים איך לסכם אותי במילה או שתיים כמו שהם מסכמים כל דבר אחר. הדבר האחרון שמעניין אותם הוא מה אני חושב, הם רק רוצים לדעת מה התווית. האם הם אמורים לתייג אותי כ"ימני" או כ"שמאלני"? כ"שונא חרדים כמו אבא שלו" או כ"פשרן"? כסוציאליסט או כקפיטליסט?

התשובה, אגב, היא שאני פטריוט ישראלי, יהודי וציוני, וכל עמדותי האחרות ניגזרות מהשילוש הזה. אלא שכצפוי, לא באמת אכפת לפוליטיקאים מה עומד מאחורי התוויות האלה. מה שחשוב הוא שאפשר יהיה להדביק לי איזה ברקוד על המצח ולהמשיך הלאה. אנשים שאינם ניתנים לסיכום מהיר מבלבלים את המערכת ומעייפים אותה. למי יש כוח לזה?

לי יש.

יאיר לפיד, ידיעות אחרונות, ינואר 2012

ושוב אני חוזר אליו, לגליון המופת ההוא של פוליטיקה, “25 פלוס מינוס, סוף שנות ה-80’”.

אנחנו חיים במדינת ישראל מהסיבה האפשרית היחידה: אין שום מקום אחר שיכולנו לחיות בו. שני הדורות שהקימו את תיאטרון האבסורד הזה, הקרוי ארץ-ישראל, נוטים לפעמים לחשוב שזה שאנחנו פה מוכיח שאנחנו גם מאמינים בכל מה שהם לימדו אותנו. התשובה היחידה היא מלת הפתיחה מתוך הצגת האבסורד הראשונה, “המלך אובו” של אלפר ז’רי: “חרא”.

יאיר לפיד, פוליטיקה, נובמבר 1988

יכולתי, ואפילו די בקלות להמשיך בכיוון שמתווה הפתיחה הדמגוגית הזו, לפיד הצעיר (25, עיתונאי במעריב, דור שלישי שם) מספק לא מעט משפטים שקל מאוד לנופף בהם עכשיו אל מול לפיד הבוגר בדרכו אל הפוליטיקה.

אבל הכיוון הזה, ראוי לציין, אינו הגון ואינו הוגן, משתי סיבות לפחות. הראשונה, והברורה היא שאין טעם של ממש לעמת פוליטיקאי עם טקסטים שכתב לפני למעלה מעשרים שנים, בטח כשהיה בגיל שבו טרם גיבש את השקפת עולמו. הסיבה השנייה, והמפתיעה למדי, היא שלמרות לא מעט ניגודים נקודתיים בין האידאולוגיה הצינית והמפוכחת לכאורה של לפיד הצעיר לבין הנאיביות חדורת האמונה של לפיד הבוגר, יש משהו מפתיע במידה שבה לפיד בן ה-25 הוא כבר המוצר המוגמר, בדיוק (כמעט) אותו לפיד שהתרגלנו לקבל בשנים האחרונות.

שני הציטוטים שבפתיחה, על עשרים ושלוש השנים שפעורות ביניהם, על ההבדל שבין צעיר שנבחר לדבר בשם “דור שאיבד את אלוהים” ולטעון ש”הרעיון שלו הוא שאין לו רעיון” לבין מי שמבקש עכשיו לתפוס מקום משמעותי במרכז המפה הפוליטית, שניהם מספקים הצצה אל אותו לפיד בדיוק.

חרא של אחרים

לפיד של 88’ פותח את המאמר שלו (“פוטו רצח”) בסיפור אישי תמוה מעט. אחת לכמה שבועות, הוא מספר, הוא מתעורר בדירה השכורה שלו, מכין לעצמו כוס קפה ואז פוסע איתה ברחוב ומצטלם במכונת פוטו-רצח.

בסופו של דבר יש לך ביד ארבע תמונות-צבע קטנות, רטובות של עצמך.

הפתיחה הזו, סביר להניח, אמורה להותיר בקורא איזו תחושה אניגמטית של משמעות חמקמקה ונסתרת, משהו שאמור להפוך את המוזרות הזניחה הזו של לפיד לאיזה משל גדול על בני דורו כולם. באותה עת מניחה הפתיחה הזו ללפיד להמשיך לדיון באנשים על שמם נקראים הרחובות מהסצינה הזו, רופין שאהב את המדינה מפני שהיתה יפה אבל לא מושגת ובן-גוריון שאהב את המדינה מפני שהקריבה לו את בתוליה.

מכאן הוא מגיע לעיקר, לדיון בדור שלו, הדיון ממנו שלפתי את הציטוט שבפתיחה. שימו לב למהלך הלפידי כל כך של הקטע הזה, “תיאטרון האבסורד הזה” הוא שותל במשפט השני, כדי שיוכל לשלוף את המלך אובו בשורת הסיום המוחצת שלו. כי לפיד הרי לא יגיד “חרא”, לפיד רק יצטט “חרא”, לפיד יצטט “חרא” ועל הדרך יפגין גם איזו תרבותיות רחבת אופקים, כדי לכתוב “חרא” ב-1988 הוא ייאחז במחזה מ-1896 ובלבד שלא יהיה זה הוא שאומר “חרא”, שלא יהיה זה הוא שנוגע ב”חרא”.

אבל יש בעיה עם הטקסט הזה. ב-1988 לא היתה ויקיפדיה, ובטח שלא עלה בדעתי לרוץ לספריה כדי לאמת פרטים. מילת הפתיחה של המלך אובו, למרבה הצער היא לא “חרא”. היא לא רחוקה מזה, נכון, היא merdre, שזה כמעט merde אבל עם r מיותרת, וכן, זו היתה התחכמות שנועדה לעקוף את האיסור להשתמש במילה המפורשת, יש די הרבה וריאציות לתרגום שלה לאנגלית, אף אחת מהן אינה shit, בעברית, למיטב הבנתי היא תורגמה כ”חרתת”. ואז, פתאום, כל המבנה המפואר הזה שבנה לפיד, חושפת קצת מהיומרנות שעוד תצוץ בהמשך דרכו, ובעיקר את הפחדנות, זו שבחסותה אפשר לסלף את הציטוט ההוא כדי שאפשר יהיה להגיד “חרא” בלי להגיד “חרא”.

זו בדיוק אותה הפחדנות של “מבחינת העבדים, הכל נכון. כי כשאתה עבד, כולם הופכים להיות אדוניך” מתוך “אחי העבדים”, זו שאפשרה ללפיד לזרוק לחלל האוויר רשימה של אויבים, אבל לא לומר עליהם שהם אכן אויבים, רק שהם אכן כאלה “מבחינת העבדים”.

שלושת חוקי הרובוטיקה של לפיד

לפיד של היום הוא כמובן שקול וממלכתי יותר מהצעיר בן ה-25, אותו לא תתפסו מצטט “חרא”, בטח שלא בתשובה לשאלה אם אנחנו “מאמינים בכל מה שהם לימדו אותנו”. אבל בהתאם, לפיד של היום הוא פחדן גדול בהרבה.

ללפיד, שימו לב, אין תוויות קצרות וקליטות שאפשר להדביק לו כדי לזהות לאן הוא שייך. אבל רגע אחרי שהוא מסביר את המורכבות הזו שלו שבגללה הוא מוזר כל כך בנוף הפוליטי הוא דווקא מצליח לתייג את עצמו מצויין באמצעות השילוש “פטריוט ישראלי, יהודי וציוני” (שיש בו, נדמה לי איזו כפילות מיותרת, לכל הפחות), משלושת הדברים האלה, הוא מסביר, נגזר כל השאר.

הטענה הזו היא כמובן קשקוש, קשקוש פחדני ומרגיז. לפיד, אני מאמין לו, דווקא יביע (וגם הביע בעבר) דעות שלא תהיינה מקובלות על כולם, גם לא על אנשים אחרים שאין לפקפק בהיותם “פטריוטים ישראלים, יהודים וציונים”. זה לא נורא, כמובן, הרי יכולה להיות מחלוקת בין אנשים שאוחזים בשילוש הזה, אחד יכול להיות ליברל ואחד יכול להיות שמרן, נניח, אבל לפיד, זה שאינו רוצה שתתייגו אותו, מסרב להכיר באפשרות הזו. אצל לפיד, אתם מבינים, די בשילוש הזה כדי לגבש דעה בכל נושא שיעמוד על הפרק. אין לו צורך בשום דבר מעבר לשלושת אלה כדי לגזור מהם את כל עמדותיו האחרות.

לפיד לא מוכן שיתייגו אותו, אבל הוא שש לתייג את עצמו, לתייג את עצמו בשלוש תוויות שהן בדיוק אלה שאין עליהן ויכוח בתוך הקונצנזוס שלפיד פונה אליו, שיש עליהן הסכמה מלאה בכל הספקטרום שבין מרצ לבין האיחוד הלאומי. אבל לפיד לא מסתפק בתיוג העצמי הפחדני הזה, הוא מרהיב לטעון שזה מסכם באופן מלא את הבסיס האידאולוגי שלו. במובלע הוא אפילו טוען שכל מי שאוחז בדעה שונה משלו מעדיף איזו אידאולוגיה אחרת, זרה, על השילוש הבסיסי הזה.

לפיד, אם כך, הוא ספק רובוט אסימובי שדי לו בשלושת חוקי הרובוטיקה הבסיסיים כדי להחליט על התנהגותו בכל מצב, ספק המאזן הקוסמי המורקוקי, זה שמגיע בכל פעם שהיקום נוטה יותר מידי לכיוון התוהו או החוק.

Generation Y

לפיד של 88’ טרח לחתום את דבריו במעין הסתייגות מתיימרת.

כמובן שאני לא הביוגרף הרשמי של כל הדור. יש קצינים שמאמינים “בשליחות”; עושי-כסף ששום דבר אחר לא מעניין אותם; דתים התומכים בשמאל, וכאלה שמוחים כי כואב להם. העניין הוא לגעת בסך-הכולים. לסיכום, בבחירות אנחנו כבר יודעים למי להצביע, אבל בחיים אנחנו עדיין הקול הצף.

לפיד של היום, חוזר בסופו של דבר על אותם דברים של לפיד ההוא, כשהוא אומר “אנחנו הדור המעוך”. לפיד של היום ממשיך לדבר, בדיוק כמו אז, על הדורות שלפנינו ש”הקימו ובנו את המדינה”. מישהו מינה את לפיד לביוגרף הלא רשמי של כל הדור כשהיה בן 25, ומאז הוא עושה את זה בלי הפסקה, כל כך מרוכז בסיפור על הדור שהקים והדור שבנה והדור שנמעך עד שהוא לא שם לב כמה אנשים (יהודים, רק יהודים כמובן) עצם התיאור הסכמטי הזה משאיר בחוץ.

כעיתונאי בגיל 25, ראוי לציין, דווקא יש לא מעט חן ביומרה הזו, אבל איכשהו עם יומרות פוליטיות משמעותיות בגיל 50 נדמה שבסופו של דבר יש לך ביד ארבע תמונות-צבע קטנות, רטובות של עצמך. או שלא, בעצם.

הפוסט הקודם שפורסם כאן ביום ראשון קדם לשידור הפרק של “האח הגדול” במסגרתו קרא סער סקלי בפני דיירי הבית את “המולך” מתוך “האו לדור בלי שם”. גם בפוסט ההוא וגם במקומות אחרים התחיל להתפתח דיון שגרם לי לחשוב שככל הנראה לא הצלחתי להסביר את עצמי היטב. אבל אז נפל השרת של “ההם” ולא ממש יכולתי להגיב בפוסט (העניין בטיפול, ובקרוב, אפשר לקוות, יימצא פתרון לבעיות הטכניות האחרונות).

בלי קשר לדברים שרציתי לומר שם, התיישבתי בראשון בערב לצפות בפרק המדובר, זה שכלל גם את המריבה הגדולה שחוללה קריאת השיר של סער. גם עליו יש לי מה לומר.

על הקשר שבין אוהל ברוטשילד לבין דגל פלסטין

כתבתי בפוסט הקודם

יצא לי לנהל דיון פוליטי עקר עם מישהו שטען בזכות פינוי התנחלויות בעודו מתחלחל מהעובדה שסער הוא “בעד מדינה פלסטינאית”. זה לא מקרה.

ממש כשם שמאבק הפרידמנים והבובלילים של העונה הראשונה הסיג את הדיון העדתי בישראל כמה עשורים לאחור כך מסיגה ההשתתפות של סקלי בעונה הנוכחית את הדיון הפוליטי אחורה. כמה אחורה? הרבה לפני ה-14 ביולי 2011 לכל הפחות.

למרות שניסיתי להסביר את עצמי מעט אחר כך, אני חושש שנכשלתי. סער, ברור לי לחלוטין, ואני חושב שכתבתי דברים דומים בעבר, הוא נציג מדוייק מאוד של מחאת J14, או לפחות של הרקע המקורי ממנו צמחה. דווקא העובדה הזו, דווקא הקשר ההדוק של “האו לדור בלי שם” לצמיחתה של המחאה הוא מה שמרגיז אותי.

מרגיז אותי כי המחאה הצליחה לברוח מנקודת הפתיחה הבעייתית שלה (גם אם שלמה מעוז לא ממש מסכים איתי), הצליחה להתגבר על הטענות המקוריות שהוטחו נגדה, לחרוג מהבועה שבתוכה נולדה, להגיע למאות אלפי משתתפים פעילים ברמה כזו או אחרת, למיליוני תומכים.

יש ב”האו לדור בלי שם” קטע שבו מיטב הדורות של מוחנו מתוארים כך

שעמדו שלושים איש על מדרגות מטונפות מחוץ לדלת סגורה של דירה להשכרה, מחכים לרגע שיהיה אפשר להסתער פנימה ולצעוק הכי מהר וחזק אני רוצה אני רוצה, אבל בעל הבית הבריז, אז עזבו אחד אחד עד שהאחרון שנותר פתח את הדלת וראה שאין שם בכלל דירה אלא תהום.

הסצינה הזו, התל אביבית כל כך, היא הרי בדיוק המקום שבו נולדה המחאה. וזה גם המקום שהיא הצליחה להתפתח ממנו. זה גם מה שקרה לסיסמת “שתי מדינות לשני עמים” שהצליחה להפוך ממשהו שנשמע רק בהפגנות של חד”ש ושל של”י לעמדה לגיטימית גם בלב הקונצנזוס הישראלי.

סער, על כל הרדיקליות המתפרצת שלו, עם צמיד של דגל פלסטין, גורם לאנשים שתומכים בפתרון שתי המדינות להזדעזע ממנו ומהתמיכה הגלויה שלו במדינה פלסטינאית.

אם סער יישאר בבית האח הגדול סביר להניח שמתישהו תעלה גם המחאה לדיון, ואז, בדיוק כשם שעבור אנשי הקונצנזוס יש משהו מתריס ובלתי ניתן לעיכול בצמיד שלו, יהיה גם משהו בלתי ניתן לעיכול במחאה, בדרישה למדינת רווחה. וכך, גם אנשים שיצאו לרחוב שבוע אחר שבוע בקיץ 2011 יתייגו את המחאה, במידה כזו או אחרת, כסיפורם של שמאלנים-אנרכיסטים-תל אביבים מפונקים שחושבים שמגיע להם הכל.

המולך של האיזון הקדוש

מי שהספיק לראות את סער קורא את “המולך” ביוטיוב (לפני שהקטע הוסר בשל דרישה של קשת) פספס אמנם את דברי הפתיחה אבל זכה לשמוע את הקטע במלואו כמעט. מי שצפה בו בשידור זכה לסיום דרמטי, שצפניה בחר להחמיא לו במלים “שאפו על העריכה העוצמתית של הסצנה”.

בשלב מסויים של “המולך” מנה סקלי את כל הדרכים בהן נשים נכפות לקיים יחסי מין על-ידי מוסכמות חברתיות מכוערות

מולך שהוא כל הלא-ים שלא הצליחו להיאמר וכל אלו שנאמרו ולא הקשיבו להם! מולך שהוא כל האת כבר פה אז תזרמי, כל האל תהיי כבדה, כל המה את משחקת אותה, כל האני מכיר אתכן אני יודע שככה אתן אוהבות את זה, כל הזונה! כלבה! מוצצת! מזדיינת! שרמוטה! נותנת! דפקתי אותה! זיינתי את האמאימא שלה! הבאתי בה! הראיתי לה מה זה! . . מולך שהוא רגע הפחד כשמישהו נחמד אלייך ברחוב

בשלב זה נטשו את הבית בהפגנתיות ברי סימון והסיידקיק הקומי שלה, נחרדות לשמע מילות הפריצות. ואז, כשהשיר מתקרב לסיומו בחרו בעריכה לעבור לחיתוכים דרמטיים בין סער המתקרב לרגעי השיא של השיר לבין שתי הצדיקות היושבות בחוץ וקוראות פסוקים כדי להיפטר מהטומאה.

זו אולי עריכה עוצמתית, זו ככל הנראה טלוויזיה מצויינת. אבל זו גם בדיוק הסיבה שבגללה מוטב היה לסער לא להיכנס לבית האח הגדול. רוב מי שקורא כאן, סביר להניח, יראה בעריכה הזו הנגדה ברורה בין פרימיטיביות חסרת סובלנות של ברי סימון ושל זיוה לבין איזו בשורה תרבותית שסער מנסה לקדם. אחרים יראו בחיתוכים האלה הנגדה הפוכה בין נאמנות למהות היהודית לבין ויתור עליה בדמות עיבוד תל אביב עכשווי לשיר פרובוקטיבי אמריקאי משנות החמישים.

רוב הציבור, אני חושש, יראה בה הנגדה בין שני קצוות שוליים, סהרוריים של החברה הישראלית. ככה זה הרי עובד בבית האח הגדול. לא באמת צריך לשמוע את השיר שסער קורא, צריך רק להבין עד כמה הוא מנותק, מוזר ורדיקלי עם השיר הזה. לא צריך גם לשמוע את הפסוקים שברי סימון קוראת במלואם, צריך רק לקלוט כמה חשוכה וכמה מבוהלת היא.

זה אותו איזון קדוש שהתקשורת תרוץ אחריו תמיד, החיפוש של מישהו שיביע עמדה נגדית לכל דבר, מופרך ככל שיהיה, האיזון שמתקיים רק על-ידי הגחכה של העומדים בשני צידיו. זה האיזון הקדוש שסער, אם ירצה ואם לא, ממלא בו תפקיד ידוע מראש, בדיוק כמו ברי סימון.

רציתי לומר גם כמה דברים על המריבה הנוראית שחולל השיר של סער, אבל צפייה בפרק גילתה פארסה מגוחכת להפליא שבה השיר נשכח תוך שניות אחדות ובמקום דיון בו קיבלנו ויכוח עבש וחסר הקשר בין נציג של בהמיות חילונית לבין נציגה של בהמיות חרדית.

במקום זה אני מתקן כאן עוול שנעשה בפוסט הקודם ומאמבד את הקיראה המקורית של “האו”

האח להצלת הדמוקרטיה

בעונה הראשונה של “האח הגדול” השתתף אחד, צבר גדיש, שזכור בעיקר כמי ששפרה הייתה כרוכה אחריו לאורך שהותו בבית. גדיש היה דמות טלוויזיונית משעממת למדי, אבל היה בטוח לחלוטין שהוא המנהיג הבלתי מעורער של קבוצת הנאורים אל מול החשיכה הבובלילית.

פיסקת המפתח בטור של גדיש קובעת כי

ישראל לא זקוקה למפלגת מרכז, אלא לקואליציית מרכז שתורכב מהמפלגות הגדולות והמתונות בכנסת. לשם המחשה, נניח שנתניהו ולבני היו מסכימים להקים קואליציה שמורכבת מקדימה, מהליכוד, מישראל ביתנו ומהעבודה.

לסיום דבריו הוא טוען כי על אזרחי ישראל להתפקד ל”מפלגות המתונות” הללו “ולגרום לראשי המפלגות להצהיר שברגע שאחד מהם יזכה בבחירות הבאות הוא ייתן עדיפות להקמת קואליציית מרכז ולא יבחר באפשרות הקלה של ממשלה צרה וקיצונית שמזיקה למדינת ישראל ומפצלת את הציבור”.

זה החזון של גדיש ל”הצלת הדמוקרטיה”, כפייה מראש של תוצאת הבחירות על-ידי מי שהוא מכנה מתון, על-ידי מי שלגמרי במקרה, גם דומה לו. זו קואליצייה שאין בה, כמובן, ערבים, אין בה, כמובן, חרדים, אין בה גם דתיים לאומיים ואין בה שמאלנים.

זאת קואליצייה שאין בה את סער סקלי ואין בה את ברי סימון, זאת קואליצייה שהחלום שלה מוזן בדיוק מאותה נהייה אחרי איזון קדוש שהמטרה האמיתית שלו היא אישוש הנורמליות של המרכז, של הצופה בבית שיבהה במסך וילעג למשוגעים הקיצוניים, לצופה שיילך להצביע לאחת המפלגות המתונות אחר כך. זה אמנם צירוף מקרים חסר חשיבות, אבל יש משהו מרתק ונכון בכך שדווקא אותו יער גדיש כתב את הדברים האלה. כך נראה החזון הפוליטי שמצמיח האח הגדול.

היום בערב, אם תבחרו בכך, כך אומרים, תזכו לצפות בסער סקלי מדקלם בפני דיירי האח הגדול קטע מתוך “האו לדור בלי שם”, הגירסא המקומית-אנכרוניסטית של חבורת הלימה לימה ל-Howl של אלן גינסברג.

וזו, ראוי להודות, הזדמנות מצויינת לומר כמה דברים.

לא, לא ראיתי, לעת עתה לפחות, אפילו רגע מהעונה הנוכחית של האח הגדול, אבל כן ראיתי את סער מדקלם ביוטיוב, בחסות קישורים מתפעמים לרגע הנדיר והמרגש והחד-פעמי הזה.

ראיתי.

וזה לא עושה לי כלום!

לא נכון! זה דווקא עושה לי משהו. זה בהחלט עושה משהו, לי לפחות.

לרגע קצר אחד זה גורם לי לתלות מבט מעריץ בסער, להתפעם מהאומץ והישירות שלו, לבהות בפניהם הבוהות של דייר בית האח הגדול מנסים להבין, מנסים לעכל, מנסים להתמודד עם זרם התודעה הקולקטיבי שיצקו אנשי שתף לוריאציה עברית על המלים הרושפות ההן של אלן גינסברג מאז.

ואז אני מתעצבן.

אני כועס על סער סקלי כבר שבוע, אני כועס, קצת פחות, על הפרוייקט הישן ההוא של “האו לדור בלי שם” כבר כמה וכמה חודשים.

לרגע, כשסער ישב שם בחיוך אל מול פניהם הנדהמות של דיירי הבית ההוא חשבתי לסלוח לכולם, אבל אני לא יכול.

“ראינו את מיטב המוחות של דורנו נמסים מניוון”, כך נפתח “האו לדור בלי שם”, בדיוק (כמעט) כמו המקור הגינסברגי, ממיר את האני האישי באיזה אנחנו קולקטיבי של החבורה החתומה על אותה נהמת שירה משותפת.

קשה לי להשוות בין התהודה והעוצמה של היצירה המקורית ב-1955 לבין זו של הנגזרת המקומית ב-2010 בלימה לימה, ב-2012 בבית האח הגדול. קשה, אפילו בלתי-אפשרי. גם גינסברג נשמע מעט נלעג היום, אולי תמיד היה.

“ראינו את מיטב המוחות של דורנו נמסים מניוון” הם מספרים ואז מונים את אינספור הדרכים שבהן בא הניוון הממס הזה.

וכל הדרכים האלה, המגוונות, הקיצוניות, המזעזעות את הבורגנות או מספקות את החלום הבורגני במלואו, הולכות ומצטרפות זו לזו, הולכות ומפלחות את האוכלוסיה משל היו קבוצת מיקוד מבוקרת ומפוקחת היטב, מגדירה את אותה קבוצה מעורפלת לכאורה של “מיטב המוחות של דורנו”, מותירה רק את מי ”שעמדו שלושים איש על מדרגות מטונפות מחוץ לדלת סגורה של דירה להשכרה”, את מי “שישבו לכתוב ועפו על זה כל הלילה, וחיברו מניפסטים מופלאים שהפכו בבוקר הצהבהב למחרוזות של ג'יבריש”.

אנחנו, הם אומרים במובלע, ורק אנחנו, הם מיטב המוחות של דורנו.

אני כועס על סער סקלי שבחר להביא את הבשורה הזו לבית האח הגדול, ואני כועס על המלהקים של האח הגדול שבחרו לשתף פעולה עם הבשורה הזו.

מתישהו, בפתיחת העונה הקודמת של האח הגדול כתבתי

בשנה הבאה, כדי לפצות, בטח תשובץ מתנחלת אלימה וחסרת גבולות מול פעיל תל אביבי מעודן של אנונימוס שיקדיש את המיליון שלו להנצחת זכרו של ביאליק ושל חתולים עזובים.

נדמה שליהוק העונה הנוכחית עונה, כמעט במלואו, על הנבואה ההיא מאז, רק שמשהו קרה בחברה הישראלית בתקופה שבין לבין, משהו גדול וחשוב.

יצא לי לנהל דיון פוליטי עקר עם מישהו שטען בזכות פינוי התנחלויות בעודו מתחלחל מהעובדה שסער הוא “בעד מדינה פלסטינאית”. זה לא מקרה.

ממש כשם שמאבק הפרידמנים והבובלילים של העונה הראשונה הסיג את הדיון העדתי בישראל כמה עשורים לאחור כך מסיגה ההשתתפות של סקלי בעונה הנוכחית את הדיון הפוליטי אחורה. כמה אחורה? הרבה לפני ה-14 ביולי 2011 לכל הפחות.

כן. דווקא עכשיו, דווקא אחרי הקיץ שבו כל כך הרבה אנשים דרשו צדק חברתי יש מי שבחר להציג את הדרישה הזו כחלק מסדר יום רדיקלי של אנשים המשוכנעים שהם מיטב המוחות של דורם, כחלק מסדר שיום שיש בו בוז סמוי לכל מי שאינו חולק איתם את אותה מורשת קרב ערטילאית של ערבי שירה, חיפושי דירה וצריכה נסיונית של חומרים משני תודעה.

זה מכעיס אותי דווקא כמי שאינו שש לאמץ תיאוריות קונספירציה. אני לא רוצה לחשוב שמישהו ביקש לקבור את המחאה החברתית כתנועת שמאל קקיונית. אני לא מאמין שזה קרה. אני בטח לא חושב שמישהו ביקש לקבור את חזון שתי המדינות באותו אופן.

אני כן חושב שמישהו ממלהקי התכנית, מישהו שחושיו חדים, זיהה את האופן שבו סער פורט על נימי הסכסוך המרכזי של החברה הישראלית היום, אני נוטה לחשוב שאותו מישהו אפילו מזדהה עם סער, שגם הוא, מן הסתם, ניסה להוציא את ספר שירתו פעם אחר פעם ולשווא, וויתר ונאלץ לחפש עבודה באיזו הפקה טלוויזיונית.

אני כן חושב גם שסער עצמו ביקש לשלב את החוויה החד-פעמית הזו שזימנה לו המציאות של המולך באפשרות להעביר משהו מהמסר הרדיקלי שלו ושל יתר “מיטב המוחות” בפריים-טיים.

אני כן חושב שלמולך יש יצר הישרדות עז, שהוא גדול מסך חלקיו, שהוא יודע דבר או שניים על קואופטציה.

המולך, ככה זה תמיד, יודע לבלוע הכל.

ארז קדוש! אסי קדוש! ברי קדושה! סער קדוש! קשת קדושה!

ב-23.11.2011, במסגרת סקירת העיתונות היומית, כתב שוקי טאוסיג כמה דברי טעם על מוסף ספרים של הארץ. טאוסיג נאחז אז בהחלטה מעניינת ונדירה של עורך המוסף (שגיא גרין) להקדיש סיקור רחב מהרגיל לספר החשוב “נשים לגופן”.

על רקע שגרת המקריות של המוסף, הפרויקט הצנוע הזה בולט בכך שהוא מציע את קיומה של יד מכוונת – של עורך – מאחורי הצבר הטקסטואלי שהוא המוסף.

אמר טאוסיג, וטען כי יש בפרויקט הזה כדי לסמן כיוון עריכתי שראוי לו למוסף ספרים לאמץ. הסכמתי אז עם כל מילה של טאוסיג. מעט יותר מחודש חלף וביום רביעי שעבר (28.12.2011) במוסף ספרים, כך נדמה, שעו לעצתו של טאוסיג ופרסמו מוסף המוקדש כולו לנושא אחד. למיטב זכרוני לא היו גיליונות כאלה בעבר (היו גיליונות נושא ליום העצמאות וליום השואה שסקרו במקובץ ספרים בנושאים רלוונטיים, ויש כמובן גיליונות פתיחת\סיכום שנה). לא רק הבחירה בנושא לגיליון היא חריגה, באופן נדיר מאוד, אולי חסר תקדים עבור המוסף, הוא כלל גם שלושה או ארבעה מאמרים רחבים שאינם מוקדשים לספרים כלל.

הגיליון, חשוב לי לציין, מוצלח מאוד. קראתי את כולו כדי לכתוב את הפוסט הזה, אבל ראוי לומר שהקריאה היתה מהנה ברובה המכריע, ושסביר להניח שהייתי קורא כמעט את כולו גם בלי תחושת החובה.

הייתי אמור, אם כך, להתמוגג מהגליון הזה, מתוכנו כמו גם מהכיוון העריכתי שהוא מסמן. במקום להתמוגג אני מרגיש צורך לטעון שנעשה כאן מעשה נבלה תרבותי (טוב, קצת נסחפתי אולי, אבל רק בגלל שבארץ האמורי אמרו שצריך לקלל).

זה מתחיל על שער המוסף. תמונה של איתי טיראן מתוך הפקה עכשווית של “קברט” בתיאטרון הקאמרי. טיראן, בתפקיד מנחה הקברט, שונה מאוד מהגירסה הקולנועית של ג’ואל גריי שהתקבעה בזכרון הקולקטיבי. בקרחת בוהקת, איפור לבן המשווה לו חיוורון מפלצתי ובידיים פרושות לצדדים. טיראן של הקאמרי ושל שער המוסף מזכיר הרבה יותר דמות מיצירה פוסט-ויימארית חשובה אחרת, את מפיסטו מתוך העיבוד הקולנועי לספרו של קלאוס מאן מ-1936.

הכיתוב על שער המוסף מבטיח הרבה מאוד

רגע לפני הסערה

מהמחזמר “קברט” דרך “ספר ברכט” והאופרה “מהגוני”, ועד תערוכת האקספרסיוניזם הגרמני. מדוע התרבות והספרות שפרחו בגרמניה בתקופת רפובליקת ויימאר, לפני עליית הנאציזם, ממשיכות לעורר השראה ומה הרלוונטיות שלהן לישראל העכשווית? גיליון מיוחד

קשה לטעות בסאבטקסט של הכיתוב הזה, אני חושב.

עמוד הפתיחה של הגיליון מוקדש לציטוט, מעט חסר הקשר, של שני שירים מתוך האופרה “עלייתה ונפילתה של העיר מהגוני”. נכון, מאז ימי הטור האישי של הנדלזלץ אין למוסף ספרים “מאמר מערכת”, ואף על פי כן, בהתחשב בהחלטה החריגה, הייתי מצפה למצוא שם כמה מילות הסבר, אולי של עורך המוסף, שגיא גרין, אולי של עורך הגיליון, אבנר שפירא.

בהיעד מילות הסבר שכאלה קשה שלא להתייחס למאמרו של אורי אבנרי הפותח את הגיליון כאל תחליף ארוך לאותו מאמר מערכת נעדר. גם באתר הארץ מתנוסס המאמר הזה של אבנרי מעל שאר הטקסטים בפרויקט, זוכה לכותרת גדולה ובולטת יותר מהם (“המחזמר קברט הוא תמרור אזהרה לכולנו”).

המסר של אבנרי חד וברור, נוקב מאוד, מגיע לשיאו בפסקאות הסיום.

זה כבר קורה אצלנו בשטחים הכבושים. אבל השטחים הכבושים רחוקים מהעין ומהלב. האזרח המצוי אינו מעלה על דעתו שזה יכול לקרות אצלנו בבית. ובכן, זה יכול גם יכול.

בכל סוף שבוע מלאים אצלנו מועדוני הלילה עד אפס מקום, כמו הקברט המוצג במחזמר. שותים, רוקדים, צועקים, מתקוטטים, נהנים. כמו שם. כדאי ללכת ל"קברט" כדי לזכור מה קרה שם – ואיך זה נגמר.

אם אנחנו רוצים שעולם המחר יהיה "שלנו", שדורות הבנים, הנכדים והנינים יוכלו "להיות עם חופשי בארצנו" – מוטב לדאוג לכך היום.

אין לי כוונה להתווכח עם המאמר של אבנרי או עם המסקנות שלו, במידה רבה אני מסכים איתו בסופו של דבר. יש לי מחלוקת של ממש עם הבחירה העריכתית של כיתוב השער והמסר של אבנרי, ועם הפער בין הקריאה החד-משמעית שלהם את “הלוונטיות של ויימאר לישראל העכשווית” לבין התמונה המורכבת בהרבה שעולה, הלכה למעשה, מקריאה של המוסף על כל חלקיו.

מאמר מתורגם של אריק הובסבאום, שחווה, ממש כמו אבנרי, את קריסתה של רפובליקת ויימאר על בשרו, מזכיר לנו שתי סיבות מרכזיות לכך שהתרבות הויימארית מרתקת אותנו עד היום. הראשונה היא כמובן הידיעה שבדיעבד, העובדה שאנחנו כבר מכירים את סוף הסיפור, ידיעה שמשווה לויימאר ממדים אפיים שקל מאוד, קל מידי, להשליך מהם לכל בירה תרבותית במערב במאות האחרונות. הסיבה השנייה, וקל לשכוח אותה, היא שברלין הויימארית היתה מתמודדת מרכזית מאוד (אולי אפילו המנצחת הברורה) בתחרות על תואר בירת התרבות האירופית. קשה, לפיכך, למתוח קו ישר וברור כל כך בין מועדוני הלילה המלאים עד אפס מקום של תל אביב בימינו לבין העשייה התרבותית השוקקת של ברלין ההיא.

תזכורת נוספת, חשובה לא פחות, שניתנת לנו במאמר של הובסבאום, היא סיפורה של השבריריות הידועה מראש של רפובליקת ויימאר, ששרדה בסך הכל 14 שנים, שנולדה והתקיימה בצל התבוסה של מלחמת העולם הראשונה, שכמעט אף זרם פוליטי בגרמניה של אז לא היה שלם עם עצם קיומה, כבר מהרגע הראשון. כל אלה מטילים צל כבד על הקלות שבה אבנרי והמוסף מבקשים לערוך אנלוגיה ישירה כל כך בין השם והאז לבין הכאן והעכשיו.

מאשה צור-גלוזמן, בביקורת מרתקת על “איש קטן, לאן?” של הנס פאלאדה, בוחרת להתעכב על הכשלון המסחרי של הספר בישראל של היום בניגוד להצלחה המדהימה של “לבד בברלין” מאת פאלאדה בשנה שעברה. בכך היא מחזקת את הטענה של הובסבאום בדבר הרלוונטיות של ויימאר דווקא מתוך ידיעת הסוף, ואולי, במידת מה, אפילו סותרת את הטיעון המרכזי של המוסף כולו.

אם "לבד בברלין" הוא תיאור מפוכח ושבור לב של המציאות הקיצונית ביותר בעידן המודרני, הרי "איש קטן, לאן?" הוא ספר שכוחו יפה כמעט לכל תקופה בהיסטוריה האנושית.

איש קטן, לאן? הוא היצירה הויימארית היחידה (במובן זה שנכתבה בימי ויימאר על המציאות הויימארית) שנסקרת במוסף. הוא לא נכתב בדיעבד, לא נאצר בדיעבד (כמו תערוכת האקספרסיוניזם הגרמני) ואינו משל נבואי של יוצר מגוייס פוליטית הזוכה לקריאה שבדיעבד (כמו מהגוני של ברכט). ויימאר, כפי שנכתבה בזמן אמת, טוענת צור-גלוזמן, רלוונטית לימינו באותה מידה שהיא רלוונטית לכל זמן אחר כמעט. כן, עלייתו המסתמנת של הנאציזם מבצבצת בעלילה, אבל לא באופן שמצליח להלך עלינו באותו קסם אפל של היצירות האחרות המוזכרות כאן.

עוד יש בגיליון סקירה מצויינת של אדמיאל קוסמן את התיאולוגיה היהודית של ויימאר, והתרפקות על הסיכוי שהיה בה להצמיח זרם דתי של יהדות הומניסטית. הרלוונטיות לישראל של היום זועקת כמובן, אבל לא באופן שנרמז בפתיחת הגיליון. גם הסקירה של שולמית וולקוב את הביוגרפיה של רתנאו מהדהדת למציאות של היום, וגם כאן מכיוונים מפתיעים מאוד (זה ככל הנראה הטקסט היחיד שיצא לי לקרוא בו ולחשוב באופן חיובי משהו על קשרי הון-שלטון).

לא לכל הגיליון התייחסתי כאן, גם לא לציטוטים הנבחרים מיצירות ויימאריות המשובצים בו תחת אותה כותרת של “רגע לפני הסערה” (רובם מיצירות שנכתבו בדיעבד, אחרי עליית הנאציזם, אם לא אחרי המלחמה והשואה).

כן, כפי שכבר אמרתי, מדובר בגיליון מרתק ומצויין שראוי לקרוא חלקים נרחבים ממנו לפחות. אלמלא היותו חריג כל כך הייתי מתמוגג ממנו. אילו, נניח, היה מקובל שמוסף ספרים יקדיש גיליונות לניתוח רחב של תופעה תרבותית על בסיס קבוע מספר פעמים בשנה הייתי שמח להתפעל מהגיליון הזה כבחירה מוצלחת מאוד (גם אם הייתי חולק מעט על כיתוב השער החד-משמעי מידי לטעמי). כיוון שמדובר בהחלטה חסרת תקדים במוסף קשה להימנע מהתחושה שהבחירה הזו משדרת “שעת חירום”, אולי קריאה לדגל של שוחרי התרבות באשר הם.

תוכן הגיליון, כאמור, מגלה תמונה מורכבת ועשירה בהרבה, אבל מה שיוותר ממנו, בסופו של דבר, צרוב בתודעת קוראיו, הוא תמונת השער והכיתוב, חרון האף האפוקליפטי של אבנרי והבחירה המרגיזה של הארץ לייצר מראית עין של אנלוגיה גודווינית ישירה בין ברלין 1933 לבין תל אביב 2012.

זילות השואה, ראוי לזכור, אינה נחלתם הבלעדית של ילדים חרדים שעונדים טלאי צהוב.

קלישאה מקובלת (ולפיכך נכונה מן הסתם) טוענת כי הרומן הראשון של כל סופר משמש גם, אולי בעיקר, כדי להיפטר מכל המטען האוטוביוגרפי המחפש דרך לצאת החוצה, רק אחרי השחרור של אותו מטען חופשי הסופר לצאת לדרך עצמאית ולחפש את הקול הספרותי שלו. במקרה של מאיה ערד, נדמה לי לפחות, אפשר לאתר מאוד בקלות את אותו שחרור קיטור אוטוביוגרפי בשלושת הרומנים שפרסמה עד היום.

ההקדמה הזו אינה באה לבטל את ערכם הספרותי, נהניתי מאוד משלושתם, ואני חושב שהם ראויים לשבחים שקיבלו, היא כן באה להכשיר את העיסוק החטטני משהו (אולי) במערכת היחסים המורכבת שמנהלת ערד עם הישאליוּת לאורך שלושת הרומנים האלה.

הערה סגנונית לא קשורה לכאורה: את שבע מידות רעות (חרגול \עם עובד 2006), הרומן הראשון של ערד, יצא לי לקרוא דווקא אחרי שני הרומנים המאוחרים יותר שלה. כיוון שהציר העלילתי שלו הוא מאבק על קבלת משרה אקדמית נחשקת וכיוון שהעברתי לא מעט שנים במסגרת האקדמית, נהניתי ממנו מאוד. יחד עם זאת, בעודי קורא את פרקי הפתיחה שלו מצאתי את עצמי חושב שיש בהם להעיד על הבוסריות של ערד ככותבת פרוזה בשלב ההוא של הקריירה שלה. מעט אחר כך יצא לי לקרוא את אותם פרקים בקול, החוויה, אני חייב להודות, היתה שונה באופן מפתיע. מה שנדמה כמניירות ילדותיות בקריאה חרישית הפך למוצלח בהרבה כשנקרא בקול.

מכאן ואילך ספולירים אפשריים לשלושת הרומנים (ובעיקר לשבע מידות רעות וחשד לשיטיון).

סצינות הפתיחה של שבע מידות רעות ממוקמות באופן מדוייק מאוד באוקטובר 1999, כשנה לפני איוש המשרה שהתחרות עליה תניע את העלילה כולה. ערד נוקבת בתאריך המדוייק של פתיחת העלילה (23 באוקטובר 1999) ומדייקת גם בתאריך שבו חל ראש השנה העברי באותה שנה. מצד שני, באופן קטנוני ומעצבן למדי, התאריך המדובר נפל באותה שנה דווקא ביום שבת, מה שאינו מונע ממכון המחקר שבו נפתחת העלילה להיות פעיל לחלוטין באותו יום, לרבות נוכחות של החוקר הישראלי, דוביק, שאמור להיות שומר מצוות, או לפחות מקפיד על מנוחה בשבת, כפי שמתואר בהמשך.

עמודים ספוורים לתוך הספר אנחנו מוצאים את אותו דוביק, שכבר הובטחה לו משרה באוניברסיטת בר אילן מתנצח עם חוקר ישראלי אחר, יואב עברון. עברון הוא “שמאלני קיצוני” (עד כמה שניתן להבין מהטקסט), דוביק הוא שומר מצוות, אבל מתון (הוא מזמין מנה חלבית במסעדה לא כשרה). שניהם, ככל הנראה, שותפים לראיית הכיבוש כחטא. דוביק מתיימר להיות פרגמטיסט, מצדיק את המשרה בבר אילן כהזדמנות “לשנות מבפנים”, עברון נוקשה יותר בעמדותיו. גם בהמשך הספר הם שוקעים בויכוח ערני על הפוליטיקה הישראלית.

אבל יש משהו סטרילי מאוד בויכוחים שלהם. השנה היא 1999 כאמור, ראשית ימיו של אהוד ברק כראש ממשלה, השמאל הישראלי, חלקו הגדול לפחות, עוד תולה בו תקוות, שמח בנצחון הגדול שנחל בבחירות, תהליך השלום אמור להבשיל סוף סוף, להגיע לסיומו המאושר. אבל עברון ודוביק מנהלים ויכוח שכאילו נתלש משעת מחנך אקראית מתישהו בארבעים השנים האחרונות, לא מתייחסים לשום דבר מהותי שאכן קרה בישראל בתקופה ההיא (למעט האזכור ההכרחי של רצח רבין).

בהמשך הספר, קצת יותר משנה אחר כך מוצא את עצמו עברון מתלבט אם לקבל משרה שהוצעה לו באוניברסיטת תל אביב. יש לו סיבות טובות מאוד לקבל את המשרה המדוברת, כלכליות, אישיות ומשפחתיות. דווקא הפוליטיקה נעלמת פתאום כלא היתה. השנה היא 2001 להזכירכם, אחרי מהומות אוקטובר, אחרי הקריסה הכואבת של קמפ דייויד, בלב האינתיפדה השנייה, לקראת מחיקתו הבלתי נמנעת של השמאל הישראלי. אבל עברון, שקודם הוצג כדמות פוליטית מאוד, שהצהיר שרגלו לא תדרוך ב”אוניברסיטת יגאל עמיר”, לא מתייחס כלל למצב הפוליטי החדש בישראל בבואו לקבל החלטה חשובה כל כך.

הישראליות של שתי דמויות בספר (אחת מרכזית מאוד, אחת שולית למדי) אם כן, היא שטחית מאוד. יכול להיות, אני מנחש, שערד כתבה את הספר מתוך מחשבה או תקווה שיתורגם לאנגלית שאין טעם להכביד על עלילתו במה שייראה כלא יותר מניואנסים פוליטיים לקורא האמריקאי. יכול להיות שאני טועה. זה לא כל כך חשוב. הספר הזה נוגע בשלב רגיש בחייה של ערד (ושל בן זוגה רויאל נץ שהקריירה האקדמית שלו מזכירה מאוד את זו של עברון) השלב שבו התקבלה ההחלטה להשתקע בארצות הברית ולהשאיר את ישראל, אולי את הישראליות, מאחור. השטחת הישראליות לכדי אותם ויכוחים פלקטיים שמנהלים עברון ודוביק בראשית הספר היא חלק הכרחי במנגנון המאפשר את הניתוק הסופי, ולו לכאורה, הזה.

לרומן השני של ערד, אמן הסיפור הקצר (חרגול \עם עובד 2009), כבר התייחסתי בעבר, אבל לא בדיוק בהקשר הנוכחי. ראוי להבחין שאמן הסיפור הקצר הוא הרומן הישראלי היחיד של ערד – כלומר היחיד שעלילתו מתרחשת בישראל. איני בקיא במיוחד בנבכי עולם הספרות הישראלי, ומעטות הדמויות ברומן שהצלחתי לזהות למי הן רומזות, אבל ברור שיש בו גם אלמנט משמעותי של סגירת חשבון עם חלקים בעולם הספרות הישראלי.

מעל הכל, אולי, יש בו ביקורת על העולם הספרותי שדרש מערד “להתבגר” ולנטוש את משחקי הסגנון והצורה של יצירותיה המוקדמות (מקום אחר ועיר זרה וצדיק נעזב המחורזים, ואוסף הנובלות תמונות משפחה שיצא לאחר שבע מידות רעות) לטובת הסוגה הנכונה של הרומן.

ערד, במידה רבה, בוחרת בספר הזה לירוק יריקה חיננית, לא מתריסה או אלימה מאוד, אל הבאר ממנה היא שותה, לבקר את הסגירות ואת הקרתנות של עולם הספרות הישראלי למרות, אולי בגלל, האופן האוהד מאוד שבו קיבל אותה.

בחשד לשיטיון (חרגול \עם עובד 2011), הרומן האחרון, לעת עתה, של ערד, היא חוזרת שוב לזירה המזכירה מאוד את זו של שבע מידות רעות – זוג ישראלי לשעבר באוניברסיטה אמריקאית יוקרתית. רותי, שמנקודת מבטה אנחנו מקבלים את הסיפור, נשואה לגיורא, פרופסור מבריק להנדסה, על סף פרישה. חיי האקדמיה המצטיירים בספר הזה הם נינוחים למדי, הרחק מהתחרותיות השוחקת של רומן הביכורים. שניהם כבר החליטו מזמן לוותר על הישראליות שלהם, כמו גם על האפשרות להביא ילדים, רותי מצידה החליטה לוותר גם על שאיפותיה המקצועיות לטובת גיורא.

כל ההחלטות האלה, שלכאורה התקבלו מזמן ובשיקול דעת, תתגלינה כפחות החלטיות במהלך הרומן הודות לתהליך שנפתח בפלישתה הלא מתוכננת של הישראליות, בדמות זוג צעיר של אקדמאים ישראליים לחייהם השלווים של השניים.

מהר מאוד מערער התהליך הזה את שגרת חייה של רותי, ערעור המגיעה לשיאו לקראת סוף הספר בנסיון התאבדות. הישראליות, למראית עין, ובעיקר חוסר היכולת להשתחרר ממנה באמת, אחת ולתמיד, מוצגת אם כן, כאיום קיומי שכמעט מביא למותה של רותי.

אבל משהו אחר קורה באותם עמודים. רותי שלמדה לחיות נכון כמצוות קליפורניה, שמקדישה לא מעט זמן ומאמץ לטיפוח עצי הפרי שלה, שמקפידה על הליכות ספורטיביות בגבעות שליד ביתה, שגאוותה על מטבח בריא ומודרני, בוחרת באותו יום ממש לחגוג לעצמה יום הולדת “כמו פעם”. היא מכינה לעצמה את אותה עוגת צנע כבדה, שמנה וחסרת ערכים תזונתיים שהיתה אימה מכינה לה בילדותה. לא רק שהיא מכינה אותה, היא גם אוכלת ממנה עוד ועוד באותו ייאוש שמוביל גם לנסיון ההתאבדות.

העוגה הזו, שהיא חריגה קיצונית כל כך מאורח החיים שאימצה רותי לעצמה, שגם היא, לא פחות ואולי יותר מאותו זוג מאיים ומטריד, חזרה בוטה של הישראליות לחייה, היא שמרפדת את מערכת העיכול שלה, סופגת את מנת היתר של הכדורים שנטלה, ובסופו של דבר מצילה את חייה.

הישראליות, שהושטחה בשבע מידות רעות, מתגלה בחשד לשיטיון, אם כך, כמורכבת, דווקא על רקע הבחירה לנטוש אותה. זו בחירה בלתי אפשרית, אומרת ערד, בחירה שאין דרך לבצע אותה עד תום (הפוליטיקה הישראלית, אגב, כמעט נעדרת מהספר, אלא אם בוחרים לקרוא את העיסוק במחירי הנדל”ן בתל אביב על רקע מחאת הקיץ האחרון). היא לא מרפה לעולם, ויש בה יכולת להרוס ולהחריב, אבל היא גם זו שאחראית לגאולה של רותי.

על הרקע הזה ראוי לחזור לרגע לביקורת של אמן הסיפור הקצר על הספרות הישראלית, ביקורת שחלקים ממנה ניסחו ערד וחבריה מפורשות בכתב העת הו! ערד של חשד לשיטיון אולי אינה חוזרת בה מהביקורת הזו, אבל היא מודה שאותה עוגה ילדותית של סצינה ספרותית נלעגת ופרובינציאלית משהו היא גם שהצילה אותה מגורלה של רותי.

משוואות זרימה, יודע כל פיזיקאי וכל מתמטיקאי, הן עניין מורכב מאוד, פתרונן מצריך לא אחת תרגילים ופשרות. אחת הפשרות המקובלות היא, במקרים רבים, פירוק הבעיה המקורית לשתי בעיות המאופיינות בסקאלות שונות של זמן ומרחב. שינויים מסויימים של שדה הזרימה מאופיינים בסקאלת זמן ארוכה, שינויים איטיים יחסית של הזרימה על פני מרחקים גדולים יחסית. על גבי השינויים האלה אפשר להרכיב שינויים מהירים בהרבה, מערבולות מקומיות, שינויים חדים על פני מרחקים קצרים המתרחשים בקצב גבוה בהרבה. שתי הסקאלות, חשוב לציין, מעניינות אותנו במידה שווה, אין משמעות לאחת בלי השנייה, ההפרדה ביניהן היא תרגיל טכני מועיל, חשוב מאוד, לעתים הכרחי, אבל רק תרגיל.

המהלכים האחרונים של פייסבוק, ראוי לציין, מזכירים מאוד את הגישה הזו אבל באופן שנדמה לי שאינו משרת את האינטרסים של פייסבוק, אולי אפילו פוגע בהם.

כבר כתבתי בעבר על ההווה המתמשך, אותו לימבו אל-זמני שחיוני כל כך לעצם הקיום הדינמי של רשתות חברתיות, זה שמאפשר את השהות המתמשכת בתוך זרם העדכונים האינסופי, את השכחה המהירה ואיתה גם את החזרה התקופתית למה שלכאורה מוצה כבר מזמן אבל נקבר לנצח באותו חוסר זכרון מבורך שלעולם אינו מחזיק יותר מתוחלת חייו המתקצרת של המם האינטרנטי המצוי.

להווה המתמשך הזה, כפי שעולה מתיאורו, יש סקאלת זמן אופיינית. הוא לא יכול לשאת עליו, מצד אחד, יותר מכמה שעות, לעתים רחוקות ימים, לפני שיקרוס אל תוך עצמו. אבל אסור לו גם לחיות את הרגע באופן מוחלט, הוא צריך לאפשר מרווחי נשימה קצובים, התנתקות זמנית לכמה שעות של שינה, של שקיעה בעיסוקי חולין או בסרט טוב, אסור לו לדרוש מאיתנו את החיבור התמידי של נרקומן אל מנת הסם שלו (כלומר, מותר לו, אבל תוך כדי מראית-עין של מתינות).

בפייסבוק, נדמה לי, בחרו להתעלם מהמגבלות האלה בשני השינויים המשמעותיים ביותר שנערכו בו לאחרונה. הם צודקים מן הסתם, כבר למדתי להיזהר בנבואות חורבן וביומרה להבין את האינטרנט יותר טוב מכולם, לרבות אלה שמחזיקים אותו בכף ידם.

ואחרי הדיסקליימר המצטנע הזה אטען בדרמטיות הפומפוזית המתבקשת: בין הטיימליין לבין הטיקר, השנה היא 1941 ופייסבוק בתחילת הדרך לסטלינגראד.

האלגוריתם בבסיס הפיד הראשי של פייסבוק, מעורפל ולא יציב ככל שיהיה, על כל השינויים התכופים שהוא עובר, מצליח במידה רבה לחיות בסקאלת הזמן הנכונה כדי לקיים את אותו הווה מתמשך. יש בו, באופן טבעי, עדיפות לעדכונים החדשים יותר, אבל יש בו גם את הנטייה להציף מעת לעת דיונים ערים בני כמה שעות, אפילו כמה ימים, יש לו את החוכמה הראויה להסתיר עדכוני סרק שסביר שלא יעניינו איש. כן, יש לו מגבלות, לעתים הוא משתולל, לעתים הוא ממאיס את עצמו, אבל בסופו של דבר הוא יציב למדי, עושה את עבודתו נאמנה.

השינויים האחרונים של פייסבוק, העיקריים שבהם לפחות, עומדים בסתירה בוטה לאותו רעיון חמקמק של הווה מתמשך, כופים על המשתמש שתי סקאלות זמן קיצוניות שיש בהן לחשוף את החולשות הגדולות ביותר של החוויה הפייסבוקית. בצד אחד, כאמור, מתקתק ללא רחם, הטיקר. בצד השני ניצב במונוליטיות עגמומית הטיימליין.

ראו את הטיקר, מרצד בעצבנות לצד הפיד, מודיע לכם על כל פעולה, זניחה ככל שתהיה, של כל חבר: הנה ההוא עשה לייק לאיזה עמוד בדיחות, הנה ההיא הגיבה על סטטוס פומבי של מישהו שאינכם מכירים, וההוא שממעט להיכנס לחשבון, ממש עכשיו אישר ברצף שמונה בקשות חברות שחיכו לו בסבלנות.

ממש כמו אחיו לשם המתקתק את תנודותיהם הזניחות של שערי מניות, הטיקר של פייסבוק הוא הזמנה לבהות ברעש הנורא של כל הפעולות הקטנות שנעשות ברקע, פעולות חסרות חשיבות, כמעט כולן, שרק ההצטברות שלהן והחיבור שלהן זו לזו מאפשר את קיומו של אותו הווה מתמשך טבעי לכאורה. יש בחשיפה הזו גורם מרתיע, יש בה הזמנה לבחון את שאלת הכדאיות של כל זה, לשקול את המאמץ הקדחתני, את בזבוז הזמן ואת כמות המידע שאנחנו מפקידים, מבלי משים כמעט, בידי פייסבוק, רק כדי לקיים את אשליית ההווה המתמשך.

ראו, בקצה השני את הטיימליין החדש של פייסבוק. עיקר תשומת הלב, עד עתה, התרכזה בשינוי העיצובי שלו, בשימוש המחוכם שעשו אנשים בתמונת השער החדשה, אבל הטיימליין הוא יומרני בהרבה, הוא מבקש לטשטש את הפער שבין פייסבוק לבין החיים האמיתיים. הטיימליין של כל אחד מתחיל בתאריך הלידה שלו, מייד אחריו באות שנים ריקות, ממתינות לכך שתמלאו אותן, עד לתאריך פתיחת החשבון בפייסבוק.

המטרה של הטיימליין היא יומרנית, כאמור, וקשה לדעת עד כמה תצליח להתממש, בעוד חצי שנה אולי תשיק פייסבוק עמוד פרופיל חדש, וכל האפיזודה המסעירה לכאורה הזו תישכח. נכון לעכשיו, ואולי דווקא בסתירה ליומרה שלו, משמש הטיימליין כתמונת ראי עגומה לטיקר העצבני, מפנה את תשומת לבנו לסקאלת הזמן הנגדית – לא של שניות, אלא של שנים.

דפדוף לאחור בטיימליין מציע לכם לצפות ברגע השיא (highlights) כפי שנקבעו על-ידי איזה אלגוריתם חדש, ולא מאוד משופשף, של פייסבוק. התוצאות, כמעט תמיד, שוליות להפליא, מותירות אתכם אדישים. כי הטיימליין, באופן צפוי מאוד, הוא האויב הגדול ביותר של אותו הווה מתמשך.

בדיוק כמו במקרה של משוואות זרימה, אין קיום לדינמיקה של פייסבוק בלי שתי סקאלות הזמן הקיצוניות האלה, שתיהן שם אם נרצה בהן ואם לא. אבל הדגש של הממשק הפייסבוקי היה תמיד דווקא על סקאלת הביניים, זו שבה יש חיוניות מעוררת עניין, ולו לרגע. שתי התוספות האחרונות הן הזמנה בעייתית מאוד מבחינת פייסבוק, להבין כמה הרבה אנרגיה אנחנו משקיעים בסקאלת הזמן הקצרה כדי להותיר כל כך מעט (וכל כך משעמם) מאחור בסקאלת הזמן הארוכה.