תודעה כוזבת

לפני ארבע שנים, שזה בערך שני נצחים במונחי רשת, לדובי עוד לא היה בלוג בבלוגלי, שלא לדבר על דומיין משלו, אבל היה לו יומן בלייבג’ורנל, במסגרתו פורסמה רשומה נרגנת משהו על מאמר שיצא לדובי לקרוא במסגרת המחקר שלו, מאמר שעסק בדפוסי הצבעה בבחירות בגרמניה ובבריטניה.

קצפו של דובי יצא על פיסקה אגבית כמעט שנגעה לניתוח הנתונים של מצביעים שתמכו אך ורק באחת משתי המפלגות הגדולות לאורך תשע מערכות בחירות (בבריטניה) או ארבע עשרה מערכות בחירות (בגרמניה). מן הנתונים שמובאים בשני הגרפים קל להבחין כי חלק ניכר מן המצביעים הפגינו נאמנות מלאה (או כמעט מלאה) למפלגה אחת לאורך כל התקופה, אבל לאחר שמסירים את המצביעים הנאמנים מקבלים תמונה מעניינת בה הפיזור בין אופני ההצבעה השונים הוא אחיד כמעט לחלוטין (אחוז המצביעים שבחר ארבע פעמים לייבור וחמש פעמים שמרנים, נניח, דומה מאוד לאחוז המצביעים שבחר פעמיים בשמרנים ושבע פעמים בלייבור, ובעצם, כאמור לכל אפשרות אחרת. בגרמניה, על פני ארבע עשרה מערכות בחירות, התקבלה תמונה דומה להפליא).

בבואם להסביר את הנתונים האלה טענו כותבי המאמר שהמצביעים שאינם נאמנים הצביעו באופן אקראי לחלוטין, ממש כאילו הטילו מטבע לפני כל מערכת בחירות. כפי שדובי אמר אז, ובצדק, לו זה אכן היה המצב היינו מקבלים דווקא ריכוז גבוה של מצביעים סביב האפשרויות של שיוויון במספר ההצבעות לשתי המפלגות ולא התפלגות אחידה כפי שמופיעה בשני הגרפים.

שנתיים אחר כך, כשפתרתי את שאלת הכדורים והשק להנאתי נזכרתי איכשהו ברשומה ההיא של דובי ורצתי לבדוק אותה. כמה ימים אחר כך כבר פיתחתי את מה שכיניתי ביני לביני “מודל הצבעת נאמנות חלשה”.

חשוב לציין בשלב זה שיש, כמובן, יותר ממודל אחד שיכול להסביר דפוסי הצבעה דומים לאלה שבגרף. המתבקש שבהם הוא לטעון שאין טעם לנסות ולהעמיד החלטה מורכבת כמו הצבעה של קולות צפים על בסיס של מודל מתמטי יחיד, ואפילו פשטני במיוחד. מודל אחר שיסביר תופעה כזו הוא מצב של סחף פוליטי הדרגתי, סחף שמתבטא, נניח, במעבר של שלושה אחוזים מן המצביעים ממפלגה אחת לשנייה בכל מערכת בחירות (יש לציין שאם זה אכן היה המצב בבריטניה או גרמניה במערכות הבחירות שנותחו והכותבים לא טרחו לציין זאת מדובר במחדל גרוע בהרבה משגיאה מתמטית תמימה גם אם גסה).

הטענה הבסיסית של המודל היא שקולות צפים מתנהגים בדיוק כמו שולף הכדורים שנידון בשני הפוסטים הקודמים. בבחירות הראשונות הם שולפים באקראי כדור\מפלגה מהשק (בהסתברות שווה לשתי המפלגות), אבל עם כל בחירה במפלגה מסויימת הם מוסיפים לשק כדור נוסף שמייצג את אותה מפלגה.

מלבד העובדה שהמודל הפשוט הזה משחזר את התוצאות האמפיריות של המחקר יש בו גם הגיון שנרמז בשמו. קולות צפים נוטים לפתח “נאמנות חלשה” למפלגה שבה כבר בחרו, נאמנות חלשה כזו מתבטאת באותה תוספת של כדור המגדילה את ההסתברות לחזור שוב למפלגה שכבר נבחרה. מובן מאליו שיש גם הגיון פסיכולוגי בתיאור הזה. הבוחר מעדיף להרגיש שלם עם בחירתו, לא רוצה לתפוש את עצמו כחסר חוט-שדרה אידאולוגי, ולכן, עם כל בחירה במפלגה מסויימת הוא גם מגדיל את הנטייה שלו לחזור אליה.

כפי שכבר ציינתי, המידע הדל שנכלל במאמר המקורי לא מאפשר לבחון את מידת ההתאמה של המודל המוצע להתנהגות המצביעים בפועל. יחד עם זאת, מי שמעוניין לבחון את המודל הזה כפרויקט מחקרי יכול לעשות זאת בקלות על-ידי בחינה של היסטוריית ההצבעה של אותם קולות צפים (ולא רק של מספר הפעמים הכולל בו הם בחרו בכל אחת מהמפלגות).

ברמה הפרקטית, אם המודל מהווה תיאור נכון הרי שיש לו מסקנות מעשיות עבור מפלגות רלוונטיות. כפי שעולה בבירור מהמודל, השלב המכריע ביותר בהיסטוריית הבחירות של קולות צפים הוא מערכת הבחירות הראשונה שלהם. זה השלב שבו לתוספת של כדור בעל צבע מסויים יש את ההשפעה המרבית על דפוסי ההצבעה של אותם בוחרים בעתיד. המסקנה, הלא ממש מפתיעה, אם כן, היא שאת מאמצי הגיוס וההסברה הגדולים ביותר ראוי להשקיע בקולות הצפים שזו גם מערכת הבחירות הראשונה בה הם מצביעים. העברה של קול צף שנהג להצביע למפלגה המתחרה אולי מצטלמת מצויין בתשדירי הבחירות אבל (לפי המודל) מרבית הסיכויים הם לחזור ולאבד את הבוחר הזה במערכת הבחירות הבאה.

מסקנה נוספת, מעט מעורפלת יותר, נוגעת לחשיבות של הגברת הנאמנות החלשה שבמרכז המודל. מפלגה שתצליח לגרום לבוחריה להחזיר לשק לא כדור אחד בלבד, אלא, נניח, 1.1 כדורים (בשלב זה אין טעם של ממש לדבוק במספרים שלמים דווקא), תצליח להגביר את התמיכה בה המערכת הבחירות הבאה כמובן, וגם באלה שלאחריה. שוב, למצב כזה תהיה השפעה מקסימלית אם הוא יתרחש במערכת הבחירות הראשונה בה מצביעים הבוחרים, ובמלים אחרות, את המאמץ הגדול יש להשקיע לא רק בגיוס המצביעים האלה אלא גם בחיזוק הנאמנות שלהם והתחושה שהמפלגה יכולה להוות “בית פוליטי” טבעי עבורם.

יש, מבחינתי לפחות, משהו עצוב במסקנות האלה, מסקנות שאומרות שהדרך לחזק מפלגה הוא פנייה דווקא לאוכלוסיית הקולות הצפים הצעירים, ומחזקות מגמות אופנתיות שאני לא ממש אוהב בפוליטיקה. טוב, יש סיכוי סביר שכל המודל הזה הוא סתם קשקוש.

דיסקליימר: קיים סיכוי סביר למדי שממש כשם שלא חידשתי דבר בדיון המתמטי של הפוסטים הקודמים כך גם המודל הזה מוכר לאנשי מדע המדינה או לסטטיסטיקאים, וכבר הוכח או הופרך.

אודותיו יש לשתוק

את סוף השבוע הארוך האחרון עשינו במלון בטבריה.

היה מוצלח להפליא ואפילו מזג האוויר הפתיע לטובה.

אבל לא על זה רציתי לדבר.

מידי בוקר זכו אורחי המלון לקבל לחדרם ערימת נייר שבראש העמוד הראשון שלה מודפס הלוגו של מעריב.

מדובר בהחלטה עסקית פשוטה, לגיטימית וסבירה של שני הצדדים (המלון והעיתון).

גם על זה לא רציתי לדבר.

בזכות אותה החלטה עסקית זכיתי, בארוחת הבוקר, לצפות, בריכוז חריג מאוד מבחינתי, בקוראי מעריב.

לא שזה ממש נורא. לא שהעיתונים האחרים באמת טובים יותר. והפרינט, בכל מקרה, הרי מת.

אבל אז, כשאני נושא קערית קטנה של קורן פלייקס בשוקו, נפלו עיניי על מישהו קורא בעיון רב את המוסף לשבת, ניכר בו שהוא מייחס חשיבות של ממש לטקסט.

הייתי חייב להציץ.

זו היתה ההשתלחות השבועית, הטקסית והקבועה, של בן דרור ימיני בקרן החדשה.

גם על זה אני לא רוצה לדבר.

אבל מסיבות אחרות לגמרי.

הפאנק מת

המלון ששהינו בו החליף לא מזמן בעלים. במסגרת משחק המונופול המשעשע שמתנהל כאן הוא מותג מחדש תחת שם שביקש למחוק את ההילה המיושנת של השם הקודם. לא ממש חשוב מה הם השמות האלה.

בערב הראשון נחשפנו לסיסמא של הרשת – “לאנשים מפונקים במיוחד”.

משהו מוזר קורה לו לשורש פ.נ.ק לאחרונה.

כרטיס האשראי ההוא מקודם תחת הסיסמא “לפנק, לפנק, לפנק!”

זה מוזר, ובכל זאת סביר. השורש פ.נ.ק בהטיה הפעילה שלו הוא מעט אמביוולנטי, לא ממש חיובי ולא ממש שלילי.

אבל בהטיה הסבילה, נדמה לי, המשמעות היא כמעט תמיד שלילית.

ואף על פי כן, בישראל 2010, יש מי שחושב, וככל הנראה בצדק, שציבור הלקוחות שלו ישמח לקבל את התואר “מפונק במיוחד”.

נתקלתי אמנם במעט תגובות (מחוץ לבלוג) שטענו שהרחקתי לכת עם העיסוק המתמטי בפוסט הקודם, אבל לאחר התלבטות קלה החלטתי להמשיך בתכנית המקורית. הפוסט הזה, אם כן, יהיה מתמטי מעט יותר מקודמו, ויציג הוכחה אחת מתוך שתיים (שתיהן פשוטות למדי) לתוצאה שכבר נמסרה בסופו של הפוסט הקודם. הפוסט הבא, מנגד, יהיה חף לחלוטין (כמעט) מדיון מתמטי ויעסוק, כמובטח, בקשר בין המודל הפשטני הזה לבין דפוסי הצבעה של קולות צפים.

הוכחה 1 – אינדוקציה

ההוכחה הראשונה שאבקש לתאר היא גם הפשוטה יותר, מבחינת המתמטיקה שהיא דורשת, אבל היא מעט פחות אלגנטית מההוכחה השנייה ומעט מורכבת יותר להכללה עבור המקרה של מספר כדורים שרירותי.

נניח כי כבר הוכחנו את הטענה שלנו עבור שליפה של כדורים ונראה כי מהנחה זו נובע שההנחה תקפה גם עבור שליפה של כדורים.

תזכורת: הטענה היא כי לאחר שליפה של כדורים על-פי התהליך שתואר בפוסט הקודם, ההסתברות כי מהם הינם אדומים ו- מתוכם הינם כחולים היא בדיוק ללא תלות בערכו של .

תזכורת נוספת: בפוסט הקודם, הראינו במפורש כי התוצאה הזו נכונה עבור כך שההנחה ממנה אנחנו יוצאים אינה בעייתית (למעשה לא היה צורך לעסוק כלל במקרים ה”מורכבים” יותר של כדי שההוכחה באינדוקציה תעבוד, אבל תפקידם, החשוב, היה לשכנע אותנו שהתוצאה שהתקבלה היא אכן הגיונית).

נשאל את עצמנו, אם כן, מה היא ההסתברות לכך שלאחר שליפה של כדורים נקבל כי מתוכם הינם אדומים ו- מתוכם הינם כחולים. לצורך כך נסמן את ההסתברות כי כדורים מתוך שנשלפו הינם אדומים כ-.

נפריד כעת, באופן מעט מלאכותי, ולא לחלוטין הכרחי בין האפשרות לפיה כל הכדורים שנשלפו הם מאותו צבע (שתי האפשרויות סימטריות כמובן) לבין האפשרויות האחרות.

האפשרות שלאחר שליפות נקבל כדורים אדומים היא מכפלת ההסתברויות לקבל כדור אדום בכל אחת מהשליפות בהינתן שכל השליפות הקודמות הניבו כדור אדום. לאחר כל שליפה כזו גדל מספר הכדורים הכולל ב-1, וכך גם מספר הכדורים האדומים (כאשר בשליפה הראשונה יש שני כדורים ואחד מהם אדום). נקבל אם כך את התוצאה

.

נשים לב שהמונה של כל שבר במכפלה הזו מצטמצם עם המכנה של השבר הקודם לו במכפלה ולכן זו אכן התוצאה.

כעת נבחן את האפשרות המורכבת יותר של כדורים אדומים ו- כדורים כחולים. יש שתי אפשרויות לקבל תוצאה כזו וההסתברות לקבל אותה הוא סכומן של שתי ההסתברויות האלה. נבחן במפורש את שתי האפשרויות האלה, הראשונה היא ההסתברות לכך שלאחר שליפות קיבלנו כדורים אדומים, ובשליפה ה- קיבלנו כדור כחול. עבור השליפה האחרונה יש בשק כדורים, כאשר מהם הינם אדומים. כלומר

.

המקרה השני שיניב את אותה תוצאה הוא זה שבו לאחר השליפה ה- קיבלנו כדורים אדומים, ובשליפה ה- קיבלנו כדור אדום נוסף. במקרה זה בשליפה האחרונה שוב יש כדורים בשק, והפעם מתוכם הם אדומים. ההסתברות במקרה זה נתונה על-ידי

.

ההסתברות הכוללת, סכום שתי ההסתברויות האלה הינה.

.

אולם הנחת האינדוקציה שלנו אומרת כי ולכן נקבל

.

וזו, בדיוק, התוצאה שאותה ביקשנו להוכיח.

מש"ל.

שתי הערות לסיום:

1. ההפרדה למקרים, כפי שכבר ציינתי, היתה מעט מלאכותית ומיותרת. ההוכחה הפורמאלית עובדת בלי שום בעיות גם עבור המקרים הקיצוניים, אך היא עלולה להיראות מוזרה מעט עבורם ועדיף לבחון אותם בנפרד לקבלת הבנה אינטואיטיבית.
2. כיוון ששוב יצא שהפוסט התארך יתר על המידה, תידחה ההוכחה השנייה, האלגנטית, גם אם מעט מורכבת יותר, לשלב בו נדון במספר שרירותי של כדורים.

בראשית הדרך של שעשועי הזנב הארוך שלי התחלתי מקבלה מלאה של התיאוריה של אנדרסון, או לפחות של דרך אחת לפרש אותה. הנחתי אז שיש התפלגות ארוכת-זנב שמתארת את טעמו של הקהל בהיעדר אילוצים חיצוניים, ובמקביל לה יש התפלגות אחרת, בעלת ראש דומיננטי שמתארת את אילוצי השוק (שטח אחסון מוגבל, מאמצי שיווק שמתמקדים בלהיטים וכן הלאה). התוצאות שקיבלתי היו טריוויאליות למדי ברמה המתמטית. למרות זאת ייתכן בהחלט שעוד אחזור אליהן כאן כי הן מזכירות משהו שנוטים לשכוח בדרך כלל בדיוני זנב ארוך – להיטים הם לא אילוץ של שוק מצומצם, הם תוצאה טבעית של הטעם האנושי. הדומיננטיות המוחלטת של להיטים, מנגד, היא אכן תוצאה ישירה של המפגש בין אותו טעם לבין אילוצי הצמצום***.

קצת אחר כך, ובלי שזכרתי את פרטי המאמר של שירקי, החלטתי לממש מודל שמזכיר מאוד את התיאור הסכמטי שהובא בפוסט הראשון.

בבסיס המודל שלי נמצא “שוק” של פריטים (נניח, אלף בלוגים). בשלב ראשון אני מקצה לכל אחד מהם פופולריות שווה, בדיוק כמו שירקי, ומניח שלאף אחד מהם אין קורא. בשל כל מיני סיבות שהעיקרית שבהן היתה פשטות המימוש בתוכנה קבעתי את הפופולריות של כל אחד מהם להיות 1.

כעת אפשר לגשת לעניין עצמו. אל הבלוגוספירה הטרייה מגיעה הקוראת הראשונה ולעיניה נפרשים אלף הבלוגים הבתוליים, כיוון שלכולם יש אותה פופולריות היא בוחרת לעצמה אחד מהם באקראי. ההסתברות לבחירה של כל אחד מהם היא , הבלוג הממוזל שנבחר זוכה לא רק בקורא אחד אלא גם בבונוס נאה – תוספת של 1 לפופולריות שלו.

הקורא הבא שמגיע כבר אינו נמצא בריק. לאחד הבלוגים יש פופולריות של 2, ולכל האחרים יש פופולריות של 1. במקרה הזה אם כך, יש סיכוי של לכך שגם הוא יבחר בבלוג הראשון, לעומת הסתברות של שיבחר בכל אחד מהבלוגים האחרים. תהא בחירתו אשר תהא, גם היא תוסיף 1 לפופולריות של הבלוג הנבחר.

תוך כדי הרצות של המודל הזה (ושל מודלים דומים) קיבלתי תחושה מוזרה מעט לגבי התוצאות. בשלב זה עשיתי מה שכל מדען עושה והחלטתי לנסות לטפל במקרה הפשוט ביותר שעדיין יש בו עניין. בחרתי לטפל במקרה .

במקרה כזה אין טעם להמשיך ולדבר על בלוגים (או על סרטים ב-Netflix, שירים ב-iTunes, ספרים ב-amazon או כל דבר אחר שתיאוריית הזנב הארוך אוהבת לעסוק בו), במקומם נאמץ ז’רגון מקובל מתרגילים בקורסי מבוא להסתברות ונדבר על כדורים בתוך שק.

נניח אם כן שיש לנו שק ובו שני כדורים (הבטחתי בכותרת) – אדום וכחול. כעת אנחנו מבצעים סדרת שליפות של כדורים מתוך השק. בכל פעם שנשלף כדור מצבע מסויים השליפה הזו נרשמת, והכדור מוחזר לשק יחד עם כדור נוסף מאותו צבע (מספר הכדורים מצבע מסויים בתוך השק בכל רגע הוא, אם כך בדיוק אותה פופולריות עליה דיברתי קודם).

השאלה שבה נתעניין היא מה ההסתברות לכך שאחרי שליפות שכאלה שלפנו מתוך השק כדורים כחולים ו- כדורים אדומים. את השאלה הזו, ואת פתרונה, אגב, אפשר למצוא בלא מעט מקומות ברשת ובספרי מבוא להסתברות, היא שאלה קלאסית עם תוצאה יפה, אלגנטית, ומפתיעה, אבל אין כאן, חשוב לי להבהיר שום יומרה לטעון שאני מחדש משהו.

כיוון שכבר החלטנו לעבור למקרה הפשוט ביותר נתחיל גם את הדיון בשאלה הזו מהתבוננות ישירה במקרים הפשוטים ביותר שלו.

(כך נראה מקרה פחות פשוט בשלב מתקדם שלו)

השליפה של הכדור הראשון היא, כמובן, משעממת להפליא. בשלב זה יש לנו שק ובו שני כדורים – אחד בכל צבע. מובן מאליו אם כן, שההסתברות לשליפה של כדור מכל צבע היא פשוט חצי.

המקרה המעניין הראשון אם כן הוא זה של שליפת שני כדורים. נבחן את השאלה מה ההסתברות לשליפה של שני כדורים אדומים. ההסתברות לכך שהכדור הראשון שנשלף הוא אדום, כבר אמרנו היא חצי. מה ההסתברות לכך שגם הכדור השני הוא אדום? בשלב זה, נשים לב, יש בשק שני כדורים אדומים (כיוון שהוספנו כדור אדום אחד) ורק כדור כחול אחד. לכן ההסתברות לשליפה של כדור אדום במצב הזה היא שני שלישים. כיוון שזו הדרך היחידה בה נקבל שני כדורים אדומים ההסתברות שאותה אנחנו מחפשים היא מכפלת ההסתברויות שמצאנו.

באופן שקול לחלוטין גם ההסתברות לכך ששלפנו שני כדורים כחולים היא שליש. כיוון שהמקרה היחיד שעוד נותר לדון בו הוא זה שבו שלפנו כדור אחד מכל צבע ברור שההסתברות למקרה כזה גם היא שליש (כיוון שסכום ההסתברויות חייב להיות 1). למרות השיקול הטריוויאלי הזה, וכדי שגם ההמשך יהיה ברור לא פחות נבחן את שתי האפשרויות (הסימטריות) לשליפה של כדור אחד מכל צבע.

נניח שהכדור הראשון שנשלף היה אדום, כעת יש בשק שני כדורים אדומים ואחד כחול, כך שההסתברות לשלוף כדור כחול היא שליש. האפשרות ההפוכה היא כמובן סימטרית לחלוטין.

ובהתאם, האפשרות לשליפה של כדור אחד אדום וכדור אחד כחול (בלי תלות בסדר) היא סכום ההסתברויות האלה.

.

נעבור למקרה הבא, שליפה של שלושה כדורים ונבחן את ההסתברויות המתקבלות (הפעם ללא יותר מידי הסברים מילוליים).

.

.

.

.

.

מובן מאליו שהדיון באפשרויות ההפוכות (שלושה כדורים כחולים או שניים כחולים ואחד אדום) הוא סימטרי לחלוטין. התוצאה, אם כן, היא שלכל אחת מארבע האפשרויות יש הסתברות שווה של רבע.

חדי-העין יבחינו כמובן במגמה המסתמנת, אולי גם בטיוטה כמעט סופית להוכחה מלאה שלה. אבל כיוון שגם כך הפוסט הזה התארך יתר על המידה אמנע מתיאור ההוכחה כאן ואזנק לתוצאה הסופית שבשלב זה אינה אמורה להפתיע אף אחד.

לאחר שנשלפו מהשק כדורים, ההסתברות לכל אחת מהחלוקות האפשריות ביניהן היא   בלי תלות בשאלה מה הוא מספר הכדורים האדומים באותה בחירה.

בהמשך הדרך: שתי הוכחות אלגנטיות לתוצאה הזו, הכללה למספר כלשהו של כדורים, ועצירה מובטחת לדיון מפתיע בדפוסי הצבעה של קולות צפים.

* טוב, לא באמת שני כדורים, אבל לפחות בהתחלה כן, ומה לא עושים בשביל כותרת פרובוקטיבית.

** ככה מתרגמים detour?

*** כפי שאמרתי, התוצאות שקיבלתי אז היו טריוויאליות להפליא, אבל בהמשך הדרך עוד יצוצו כאן מודלים שמנסים לשלב בין הגישה של שירקי לבין העימות הזה שבין טעם הקהל לבין אילוצי השוק, ושם דווקא אפשר לראות לא מעט תוצאות שיכולות להיות מעניינות.

כמה מילות אזהרה: זה הפוסט הראשון בסדרה שמאוד יכול להיות שתתארך למדי. סדרה שאינה אופיינית למה שהתרגלתם לקרוא בבלוג הזה עד היום (בטח שלא לאחרונה). הנושא המרכזי – תיאוריית הזנב הארוך של כריס אנדרסון (נניח) כבר עלה כאן לדיון לא פעם אחת, אבל לא באופן שבו הסדרה הזו תנסה לעסוק בו.

כבר כמה שנים שאני מנסה, בשעות הפנאי, להשתעשע מעט במודלים מתמטיים הקשורים לתיאוריה של אנדרסון. קיבלתי כמה תוצאות מעניינות, שטחתי אותן בפני אנדרסון בזמנו. הוא הביע סקרנות, אבל במקביל טען שהוא כבר עבר הלאה, והפנה אותי למקומות אחרים.

בסדרת הפוסטים שנפתחת כאן אנסה לתאר כמה מהתוצאות האלה, בדרך, כמעט בלית ברירה, אבל גם בהנאה, אגלוש לדיונים טכניים יחסית. טרחתי אפילו להתקין תוסף LaTex שיאפשר לי להציג כאן משוואות.

ראו הוזהרתם.

המבוא, בכל מקרה, מתכוון להיות רגוע יחסית.

ב-2003 פרסם קליי שירקי מאמר מכונן בכל הקשור לדיון בדינמיקה של הבלוגוספירה, ושל צריכת תוכן ברשת בכלל. המאמר, Power Laws, Weblogs, and Inequality ניסה להתמודד עם האכזבה שהתעוררה (כבר אז) מכשלונה של הבלוגוספירה ליצור דמוקרטיזציה מלאה של הדיון ברשת. את החלום על דיון מבוזר שמתפרש בין אלפי בלוגים, קוננו אז המקוננים, החליפה מציאות אכזרית שבה מיעוט זניח של בלוגים זכו למעמד מיוחס, משכו אליהם עשרות ומאות אלפי קוראים, והותירו את כל שאר הבלוגים מתבוססים באלמוניות עם קהל קוראים מצומצם ויכולת השפעה אפסית.

שירקי ביקש להסביר במאמר שהולדתם של “להיטים” (אם לחבר כבר עכשיו את הדיון לתיאוריית הזנב הארוך של אנדרסון שבכל מקרה מסתתרת מעבר לפינה) היא בלתי-נמנעת, שהדינמיקה הבסיסית של הזירה, פתוחה ואנרכיסטית ככל שתהיה, סופה לייצר את אותם פערים עצומים.

שירקי (במרכז) אנדרסון (מימין) ועוד מישהו (משמאל)

פסקאות המפתח במאמר של שירקי, לטעמי לפחות, הן אלה

Freedom of Choice Makes Stars Inevitable #

To see how freedom of choice could create such unequal distributions, consider a hypothetical population of a thousand people, each picking their 10 favorite blogs. One way to model such a system is simply to assume that each person has an equal chance of liking each blog. This distribution would be basically flat – most blogs will have the same number of people listing it as a favorite. A few blogs will be more popular than average and a few less, of course, but that will be statistical noise. The bulk of the blogs will be of average popularity, and the highs and lows will not be too far different from this average. In this model, neither the quality of the writing nor other people's choices have any effect; there are no shared tastes, no preferred genres, no effects from marketing or recommendations from friends.

But people's choices do affect one another. If we assume that any blog chosen by one user is more likely, by even a fractional amount, to be chosen by another user, the system changes dramatically. Alice, the first user, chooses her blogs unaffected by anyone else, but Bob has a slightly higher chance of liking Alice's blogs than the others. When Bob is done, any blog that both he and Alice like has a higher chance of being picked by Carmen, and so on, with a small number of blogs becoming increasingly likely to be chosen in the future because they were chosen in the past.

Think of this positive feedback as a preference premium. The system assumes that later users come into an environment shaped by earlier users; the thousand-and-first user will not be selecting blogs at random, but will rather be affected, even if unconsciously, by the preference premiums built up in the system previously.

Note that this model is absolutely mute as to why one blog might be preferred over another. Perhaps some writing is simply better than average (a preference for quality), perhaps people want the recommendations of others (a preference for marketing), perhaps there is value in reading the same blogs as your friends (a preference for "solidarity goods", things best enjoyed by a group). It could be all three, or some other effect entirely, and it could be different for different readers and different writers. What matters is that any tendency towards agreement in diverse and free systems, however small and for whatever reason, can create power law distributions.

Because it arises naturally, changing this distribution would mean forcing hundreds of thousands of bloggers to link to certain blogs and to de-link others, which would require both global oversight and the application of force. Reversing the star system would mean destroying the village in order to save it.

יש משהו מאוד אינטואיטיבי וטבעי בגישה ששירקי מציע כאן, כמעט מובן מאליו. יש בה גם לא מעט צדק, כל עוד אנחנו מתייחסים אליה כאל תיאור איכותי בלבד של תהליך. כן, הבחירות האקראיות לחלוטין של כמה מאמצים מוקדמים יש בהן להטות את המשך תהליך הבחירה, סביב הזרע של אותן בחירות ראשוניות אכן תתפתח מציאות שתשבור את השוויון המלא ממנו יצאנו לדרך.

אבל יש בגישה הזו עוד משהו. היא מציעה, אמנם בלי יותר מידי פרטים טכניים, אפשרות למודל. כזה שקל מאוד לממש אותו באמצעות תכנות פשוט ואז לבדוק את תוצאותיו. יותר מזה, בהנחות מסויימות שבהחלט נכללות בתוך התיאור של שירקי (ואפילו מחריפות מעט את האפקט המתואר של יצירת “כוכבים”) אפשר לקבל חישוב מדוייק של התוצאה בלי צורך בסימולציות ממוחשבות.

זה בדיוק מה שעשיתי (סימולציות) ומה שאחר כך נעזרתי בחבר מתמטיקאי כדי לעשות (חישוב אנליטי כמעט מדוייק). ברמה מסויימת התוצאות שהתקבלו אכן מתאימות למה שהיה הנקודה המרכזית של שירקי. ברמה אחרת, שבה התיאור של שירקי והתיאוריה של אנדרסון נפגשות, התוצאות שקיבלתי היו מפתיעות מאוד, לפחות לטעמי, לפחות במבט ראשון.

כל אלה ועוד (כולל גיחה מפתיעה להצעה לתיאוריה של דפוסי ההצבעה של קולות צפים) בהמשך הסדרה הזו.

הערה מרתקת לסיום: בהפרש של שנים אחדות זה מזה בחרו שירקי ואנדרסון להתשמש באותו תיאור של חוקי חזקה כדי לדבר על דפוסי הצריכה בעידן הרשת. שירקי ביקש להשתמש בהם כדי להסביר את הדומיננטיות הבלתי-נמנעת של להיטים. אנדרסון בחר להסתכל דווקא על הזנב הארוך של אותן התפלגויות בדיוק כדי לבשר על מותם הבלתי-נמנע של הלהיטים. הסתירה המתמיהה הזו תצוף כאן בהמשך הדיון כמובן.

דיסקליימר קטן: אני משער שאני לא הראשון שהתייחס לדברים האלה, וסביר להניח שגם לא הראשון שמימש מודל כזה. פניתי לשירקי כדי להתעניין בנושא ואני עדיין מקווה לשמוע ממנו משהו. אם וכאשר תגיע תשובה אדווח כאן. במקרה כזה בהחלט יכול להיות שכל סדרת הפוסטים הזו תשנה לחלוטין את אופיה ואת המשכה.

ביום שישי האחרון זה קרה, בסופן של עשרים ומשהו שנות חלום, חלום שהלך וקבר את עצמו בעוד ועוד שכבות של הגנה ושל אירוניה מודעת לעצמה, ובכל זאת נשאר שם.

ביום שישי האחרון הגעתי לפרינט.

לא כך זה אמור היה לקרות.

לא כך זה אמור היה להיות.

אבל ככה זה היה וככה זה קרה.

אם יש לכם, במקרה, את שבעה לילות של העשרים באוגוסט תוכלו לדפדף לסופו של מדור הספרות שלו, לקרוא המלצה על 17 של ביל דראמונד. אם אין לכם, במקרה משלים, לא נורא. מתישהו, אולי בקרוב, יעלה כאן פוסט (כותרת זמנית: This is what the 17 is about) שינסה לומר את ל מה שהיה בטור ההוא, ועוד קצת, משוחרר ממגבלה מלאכותית של מספר מלים (ככה זה בפרינט).

אז בסופו של תהליך ארוך ומפותל יצא שהגעתי, סוף סוף, לפרינט.

חשבתי, דמיינתי, קיוויתי, מבול, או לפחות זרזוף של טלפונים שיברכו אותי על הרגע הזה. חברים ישנים שייתקלו פתאום בשם (עם שגיאת איות מינורית או שתיים) ויתקשרו להגיד סחתיין. אבל אף אחד לא התקשר.

הפרינט מת, ככה אומרים.

על המדרגות של מוזיאון אלברט וויקטוריה בלונדון, ישבתי וחיכיתי. שתי נסיעות ששמונה שנים הפרידו ביניהן נמהלו זו בזו. מחיצה מאולתרת חצצה ביני לבין השירותים הסמוכים. דף נייר קטן שהודבק עליה הצהיר שהכניסה היא ל-Press בלבד.

ישבתי וחיכיתי בסבלנות, חייכתי לעצמי.

בפעם הבאה, הבטחתי להם בהתגרות, לעצמי בתקווה, אני כבר אהיה Press, תהיה לי תעודה שתבטיח לי את הזכות להשתין שם בלי לקבל טובות מאף אחד.

אבל ההמתנה נמתחה.

כמה רגעים מעבר לצפוי, לא יותר.

ועם המתיחה הזו חלחלה ההבנה.

הייתי בן עשרים ושש, עדיין ממולל חלום של גיל שמונה עשרה בין אצבעות מוחו הממהרות להתבגר.

הפרינט מת, ככה אומרים.

בדצמבר 87’ פרצה האינתיפאדה הראשונה. כמה ימים מאוחר יותר נתלשנו לטיול של כמעט שבוע בדרום. בכל ערב פגשנו את מי שחיכה לנו בנקודת הסיום של המסלול היומי. שמענו תיאורי זוועה של מהומות ביפו כפי שתווכו במבזקי רדיו היסטריים. כשחזרנו הביתה שקעתי בעיתוני סוף השבוע, ניסיתי למצוא קולות אלטרנטיביים, להיאחז בהם.

ככה נולד החלום של הפרינט.

אבל הפרינט מת, לא שמעתם?

אפילו לא עוטפים דגים היום.

בדה מרקר החליטו לתרגם כתבה מעניינת למדי מהניו יורק טיימס על ההצלחה המפתיעה של האקונומיסט בשנים האחרונות.

הנה פסקת הפתיחה מתוך המקור (ההדגשה שלי):

Its fire-engine-red logo peeks out of fashionable handbags and from the back pockets of designer jeans. Bankers read it in first-class seats. Hipsters read it on the subway on their way to work

בדה מרקר אהבו מאוד את הפסקה הזו, את הסיפור על פנייה לאוכלוסיות שונות כל כך, אז הם הפכו אותה גם לכותרת הכתבה, הנה כך:

אז מצד אחד, קצת חבל לי שבעיתון הכלכלי שבלע את הארץ לא פתחו את המקומון של שוקן שעוד רגע נבלע על-ידי מדריך הבידור שלו, אבל מצד שני, אם להודות על האמת, זה גם קצת משמח לקבל תזכורת כזו למידת המופרכות והנידחות של כל מהומת ההיפסטרים והסחים שעוד ממשיכה להתנהל כאן באיזור.

לפני כשבועיים פרסם איתמר ב”הסיפור האמיתי והמזעזע של” ביקורת אמביוולנטית על “החלום הישראלי” של צ’יקי. במרכז הביקורת ניצבה הטענה, הצודקת לטעמי, שצ’יקי בחר לרדד את הדמויות שלו לכדי ייצוג, שטוח ופלקטי, של מעמדן החברתי. הפוליטיקאי הקטן, נניח, הוא כל מה שנגזר מהיותו עסקן מפלגתי זוטר עם יומרות עסקיות, ולא שום דבר מעבר לכך.

במסגרת התגובות לפוסט ההוא כתבה קרן

אוף. ניסיתי כבר איזה שלוש פעמים, אחת מהן השבוע, לכתוב את הפוסט ההוא על איך ולמה אין בספרות העברית דמויות שיש להן גם פסיכולוגיה וגם סוציולוגיה. ולא הצלחתי. גם כמובן כי זה לא נכון, כי כן יש פה ושם דמויות כאלה. וגם כי לא הצלחתי לנסח את לב הבעיה. ועכשיו כתבת אותו. אבל גם לא את לב הבעיה. אבל די הרבה מהאיברים שלה, לכל הפחות כבד, טחול, שתי כליות ואיזה ריאה וחצי.

תגובה שאכן התרחבה לכדי פוסט מרתק במסגרת פרויקט “פוסטים מוזמנים בין חברים לפני שהם מתפרסמים בתקשורת”.

בלי שום קשר ישיר יצא לי, פחות או יותר באותו זמן לשחרר בפייסבוק את הטענה הבאה:

הערה בנוגע לטרנד הערפדים: משל מדוייק אך מפחיד בהרבה למצב האנושי יבוא רק כשמישהו יעז לכתוב רומן או תסריט שגיבוריו הם זומבים.

כמה ימים מאוחר יותר יצא לי לפתח מעט את נושא הזומבים, לחדד את ההבדל שבינם לבין הערפדים, ואגב כך להבין משהו על הסיבה לכשלון של צ’יקי כפי שאיתמר מתאר אותו.

טרנד הערפדים הנוכחי, זה ששורשיו, ככל הנראה בספריה של אן רייס (או בעצם עם הסרט ראיון עם הערפד שהתבסס על אחד מהם) ושהתחיל בפועל עם באפי, הותיר על כנם את מרבית המרכיבים הבסיסיים של המיתולוגיה הערפדית: יתד עץ בלב, מים קדושים, מציצת דם והאפשרות לערפד את הקורבן, עלומי נצח. כל אלה הם סממנים חיצוניים, טכניים, שעזרו לטרנד הזה להיאחז במיתולוגיה קיימת כדי להפוך אותה על פיה (כמעט). כי הערפד החדש כבר אינו רוע מוחלט, במקרים רבים הוא כבר לא מייצג רוע בכלל. הערפד החדש הוא משל פסיכולוגי למצב האנושי.

במקרה הבסיסי ביותר הערפד החדש הוא משל להתמודדות עם דחפים בסיסיים או לרצון לעוצמה, במקרים מורכבים ומעניינים יותר הוא יכול להיות משל להתמודדות עם רוחות העבר, לתשוקה בלתי-מרוסנת, למתיחת הנעורים, להתמודדות עם מגבלות חברתיות. לא חשוב מה הנמשל המדוייק, המשל תמיד יהיה ערפד – ייחודי, מלא עוצמה, בעל היסטוריה פרטית, גם כבן אנוש וגם כערפד.

בקצה השני של משפחת האל-מתים, המנוגד, ניצבים הזומבים. גם הם, ראוי לזכור, נהנים מעדנה בשנים האחרונות (ראו למשל את המשחק צמחים נגד זומבים שהתייחסתי אליו בעבר ושיכול היה לצמוח רק על רקע העדנה המדוברת). בניגוד לערפדים החדשים, הזומבים נשארו ללא שינוי. לכן, בעוד הערפד החדש הוא קרקע פורייה למשלים פסיכולוגיים מגוונים, הזומבים, במקרה שהם משמשים למשהו שמעבר לאפקט האימה הבסיסי, הם לכל היותר משל סוציולוגי.

הם יכולים להיות משל מפחיד לפלישת הקומוניזם אל המערב בסרטי אימה ישנים, והם יכולים להיות, בימינו, משל לכניעה הגורפת של החברה שלנו לתרבות הצריכה. אבל הזומבים, בהיותם זומבים, תמיד ינועו כצבא מונוליטי של יצורים נטולי אישיות ותודעה. הזומבי לעולם לא יהיה דמות מרכזית בסיפור, ודאי שלא הגיבור שלו. הגיבור יהיה תמיד אדם יחיד שמנסה לעמוד מול כוחות חברתיים שלבשו מראה על-טבעי.

ההבחנה החדה הזו שבין ערפדים לבין זומבים, נדמה לי, היא שגויה.

הערפד החדש, על כל מורכבותו, הוא משל רעוע מאוד לקיום האנושי בימינו.

נסו לחשוב על עצמכם.

אולי אתם סטודנטים הממהרים למשמרת של מלצרות בתום הרצאה מייגעת, אולי אתם עיתונאים צעירים שנשחקים בידי מערכת משומנת של תכתיבים פוליטיים יחצניים, אולי אתם הורים שמתמרנים בין מחוייבות תעסוקתית לבין הרצון והמחוייבות הנגדית למשפחה. מנעד האפשרויות הוא מרשים ומצומצם במידות שוות. לא כל כך משנה מי אתם בדיוק, ובאיזה שלב של חייכם אתם נמצאים כרגע. אתם קרובים לזומבי הרבה יותר מאשר לערפד. אתם קרובים לזומבי הרבה יותר משהייתם רוצים להודות.

קל לנו יותר, נעים יותר, לדמות את עצמנו לערפד מיוסר שנקרע בין דחפים מיתיים, גדולים מהחיים, למימוש עצמי, להרס עצמי, להרס הסביבה, להצלחה חומרית, לעוצמה. הרבה פחות נוח לנו לדמיין את עצמנו כזומבים. אבל הגיע הזמן.

הגיע הזמן, במלים אחרות, להעניק למיתולוגיית הזומבים הבסיסית את אותו טיפול שהוענק למיתולוגיית הערפדים. דרוש כותב שירהיב עוז להציב, כדמות מרכזית, גם אם לא כגיבור עצמו, דמות של זומבי. זה יצריך לא מעט אקרובטיקה, מתיחה קלה של גבולות המיתולוגיה, אבל זה אפשרי, וזה הכרחי. כי זומבי משודרג, כזה שהוא בעל מאפיינים אישיותיים משל עצמו בנוסף להיותו משל פשוט לכוחות חברתיים, הוא הדימוי המוצלח ביותר לאופן שבו אנחנו מנהלים את חיינו.

במידה מסויימת, נדמה לי לפחות, צ’יקי עשה ב”החלום הישראלי” צעד בכיוון הנכון. רק שזה היה צעד אחד מתוך כמה שצריכים להיעשות, וכך קיבלנו, בסופו של דבר, אוסף של סיפורים קצרים (ונובלה אחת) שכל הדמויות בהם הן של זומבים (במגבלות העובדה שצ’יקי בחר, כמובן, להתרחק מכל סממן על-טבעי). למרבה הצער, אלה זומבים ישנים. כפי שאיתמר היטיב לאבחן, צ’יקי מציב במרכז הסיפורים שלו דמויות שטוחות ופלקטיות, כל אחת מהן, בין אם מדובר בשמאלני הנאור מועד ההורים ובין אם מדובר בעיתונאית הנשכנית שהתברגנה, אינו יותר מסכום ההגדרות הסוציולוגיות שלו.

יש ב”החלום הישראלי” לא מעט אבחנות חדות ומדוייקות להפליא ולהחריד (מצד שני, דווקא את אותה “עין לפרטים” שאיתמר אהב, אני מצאתי כלא יותר מניים-דרופינג קדחתני). אבל כל האבחנות האלה מאבדות את הפוטנציאל הגלום בהן כי הן מתחמקות מהיצירה של עימות אפשרי בין שיירי האישיות של הזומבי שהוא אנחנו לבין אותם כוחות חברתיים שמניעים אותו במסע ההכרחי והבלתי-נמנע אל המוח הבא שהוא רוצה לאכול.

מישהו מתנדב להרים את הכפפה? אולי אני אנסה.

אבנר מגיע ראשון.

הוא עומד בפינת הרחוב ומקלל את עצמו. כמה מתוחכם נשמע לעצמו בשעה שבין לילה לבין בוקר, “אותו מקום, אותה שעה”. עכשיו הוא לוטש עיניים בשעון של הסלולרי שלו. אותה שעה בדיוק, אבל מי חוץ ממנו יכול לזכור את זה בכלל. האחרים, הוא מבין פתאום, ייקחו את הזמן שלהם, יפחדו להקדים, ובכלל מי אמר ש”אותה שעה” אמור להתייחס לשעה שבה התיישבו שם, כל אחד יכול להבין את זה אחרת.

לא נורא, יש לו זמן לנסות ולשחזר את השבוע שעבר עליו. את הרצף הזה שבו ימים היטשטשו ודיממו זה לתוך זה, כמעט מהרגע שקם מכיסא הפלסטיק ועד שנרדם אתמול בסלון באמצע ארץ נהדרת.

כבר באוטובוס לעבודה קיבל את שיחת הטלפון המאיימת של עורך הדין של השפיגלים. כל מיני מונחים משפטיים נשזרו זה בזה ברצף שהותיר אותו שבור וחסר נשימה. שעתיים אחר כך הגיע צלצול נוסף, כמעט מרגיע. אף אחד לא רוצה להפוך את זה לשערורייה, יש דברים שהשתיקה יפה להם, הכנתי חוזה, יש לך שבוע לפנות ונשכח מהכל.

אחר כך גיחות חוזרות ונשנות מהעבודה לדירה המתרוקנת ובחזרה, בכל פעם שואל מכונית ממישהו אחר, מעמיס שקיות וארגזים, עורם אותם בחדר שחזר להיות שלו, בינתיים לפחות. גורר את עצמו מיום ליום, ורק ההבטחה הזו של “אותו מקום, אותה שעה” מחזיקה אותו.

יד מונחת על כתפו “אותה שעה, בדיוק, מרשים שזכרת”. זה המוכר. הם פוסעים זה לצד זה, משחררים את המוכרת הצעירה שלא מסתירה את ההפתעה והשמחה שעל פניה. הוא מתיישב ליד השולחן, מניח למוכר למרק אותו לפני שהוא מניח עליו כוס זכוכית קטנה, ממלא אותה בברנדי.

***

דנית עוד לא מעכלת את השבוע שעבר עליה, נכנסת למכונית.

הטלפון מאבא בראשון בצהריים. “יש לך הרבה מאוד להסביר אחר כך, בינתיים חשוב שתדעי שהעורך-דין שלי סגר את הכל עם העורך-דין של השפיגלים, גם בשביל החברים שלך. יש להם שבוע לפנות את הכל בשקט ולחתום על זה ששום דבר ממה שקרה לא מגיע לתקשורת”. היא רוצה למחות, להסביר שהיא ילדה גדולה, שלא ינסה לדאוג לה, “את תינוקת” הוא משתיק אותה “ותגידי תודה שיש לך אותי כשצריך, בכל מקרה הדירה שלך כבר מרוקנת והמובילים בדרך הביתה”, הוא מנתק את השיחה.

היא נותנת לג’י.פי.אס להוביל אותה לחור שגבי ודבי תקועים בו שוב.

ואז, בהפתעה, אחרי יומיים של נזיפות הוא משתנה. “אני מבין שיש לך חלומות, ואת רוצה תל אביב, אבל כל הקטע הזה עם השכירות הוא ממש טיפשי, מיותר לגמרי, גם מבחינה כלכלית”, היא לא ממש עוקבת, לא ממש מבינה עד שהוא אומר במפורש. הוא רוצה שתבוא איתו מחר לחתום על חוזה, קנה דירת שני חדרים במרכז העיר. היא רוצה למחות.

הכניסה למושב מדכאת אותה, המפגש המחודש עם שניהם מרתיע אותה. כשהיא רואה אותם, ישובים זה לצד זו על ספסל תחנת האוטובוס המאובק היא עוצרת לרגע, מסמנת להם לחכות, מעמידה פנים שהיא עונה לטלפון.

“אני ממש מצטערת” היא ממלמלת דרך החלון הפתוח, “נפל עליי משהו דחוף לאללה, אני חייבת לחזור”.

כשהיא נעלמת גבי מרגיש בחילה. הוא מוותר על המתנה לאוטובוס, מנשק ברפרוף את המצח של דבי וחוזר הביתה. היא נשארת ישובה על הספסל. היא נשארת שם גם אחרי שהאוטובוס לתל אביב עובר.

***

ארי הופתע לגלות את הארגזים מהדירה של שרית כשחזר, אבל לא שאל שאלות. הוא חיבק אותה בשמחה, הניח שפשוט רצתה להקדים את המעבר המתוכנן.

הציע לה עזרה עם הרהיטים, אמר שיוכל להשיג רכב מסחרי מהעבודה איזה ערב, אולי יקרא לחבר שיעזור לו לסחוב. אבל היא סרבה, אמרה שהכל כבר מסודר, שמצאה משהו דרך אבא שלה, לקחה חצי יום חופש ברביעי בבוקר.

עכשיו הם מחכים לחברים שלו שיבואו לראות איתם כדורגל, יישארו לארוחת ערב שהוזמנה מהקייטרינג שעשה גם את הרמת הכוסית לכבוד החתימה על החוזה. כסף לא חסר עכשיו הרי. היא רוצה להתחמק, להגיע לפיצוצייה, אבל הוא נעלב, מסביר לה שהם חוגגים ככה את המעבר שלה. רגשות האשם על יום רביעי מנצחים אותה בסוף, החיוך הזחוח על עמית כשיצא מהבית לא נותן לה לעזוב. היא מסדרת את קערות הפיצוחים על השולחן.

***

עידו לא ממש מבין איך הוא שוב באותו מקום, אבל השפיגלים הבהירו את המצב היטב. כל מה שסגרו עם החברים שלו יכול להשתנות בשנייה אם רק יעז לחשוב להתחכם. ועכשיו, כשבעלה יודע, כשהכל כבר גלוי נדמה לו שדליה נעשתה אגרסיבית יותר בדרישות שלה.

“אתה לא הולך לשום מקום” היא אומרת לו בפשטות כשהוא רוצה להתלבש “בטח לא לפגוש את חבורת הלוזרים שחשבת שאתה מנהיג למהפכה. מתי זה היה? בסך הכל שבוע, מצחיק, לא?”

“כן, מצחיק, אם את אומרת”.

***

עמוק לתוך הלילה אבנר ממשיך לשבת על אותו כיסא פלסטיק, ממשיך לרוקן באיטיות כוסות של ברנדי. המוכר עומד לידו אחת לאיזה זמן “נראה, אולי מישהו מהם עוד יגיע בכל זאת” הוא מנסה לנחם, “אולי הם חשבו שהתכוונת לשעה שבה יצאתם מכאן”. אף אחד מהם לא מאמין לשטות הזו, אבל אבנר שמח להיאחז בה דרך עוד כוס. מזמין לעצמו טוסט בולגרית עם זיתים.

“תגיד” הוא פונה למוכר שמניח לפני צלחת “אתה חושב שיש סיכוי לקבל פתק החלפה לחיים המחורבנים האלה?”

“וואי, אני ממש מצטערת” הוא שומע קול נשי מאחוריו “תקעו לי משמרת ערב בעבודה ורק עכשיו הצלחתי להגיע, איפה כולם?”

מיכל גוררת כיסא ומתיישבת מולו, סיגריה כבויה בין שפתיה “מה צריך לעשות בשביל לקבל כאן אש?” היא שואלת, והמוכר שולף מצת פלסטיק שקוף מהדלפק.

היא נושפת באיטיות את שאיפת העשן הראשונה, מחייכת אליו, “מה נשתנה?” היא שואלת.

הוא מחייך אליה בחזרה.

סוף

Just when I thought I was out… they pull me back in.

כן, באמת חשבתי שזה כבר מאחוריי. שום דבר, האמנתי, לא יחזיר אותי למדמנת העיסוק האובססיבי בתופעה של בלוג הסחים. היו לי כמה שיחות המשך לדיון הזה. שיחות שיצאתי מהן חמוש בתובנה כלשהי. חשבתי פתאום שהייתי לא בסדר. חשבתי על זה שהדברים שכתבתי, הטון שבחרתי, היו נחרצים מידי, אישיים מידי, פוגעים. נזכרתי בדברי שטות שכתבתי פעם סביב התמודדות בכוכב נולד שטרחתי לטעון בהרים של משמעות סמלית, מתעלם מאנשים בני עשרים פלוס מינוס שרק רוצים להגשים חלום.

אז משהו דומה קרה לי גם עם בלוג הסחים, ההרגשה הזו שמישהו קרא את המלים שלי, מלים ששוב התעקשו להעמיס יותר מידי משמעות על פרויקט קצת מטופש בכוונה, לפעמים מצחיק מאוד, שיש יותר סיכוי שאני, במלים האלה, הצלחתי לפגוע במישהו משיש סיכוי שמישהו באמת ובתמים נפגע מכך שאיזו תמונה מעמוד הפייסבוק שלו מצאה את עצמה תחת כותרת של “סחים, הם…” בכל מקרה, חשבתי כאמור, לשם אני לא חוזר.

אבל אז הגיעה הכתבה הזו ב”העיר” (לא בטוח שכתבה היא המילה המדוייקת, אבל ניחא) כולל

עם הזמן אף קם ל"סחים" נמסיס – בלוג מתחרה בשם "צחים", שאותו כותב בעל הבלוג האנונימי "תודעה כוזבת". כיאה לכל דבר שקשור לבלוג ה"סחים", גם לגבי הטייק אוף קשה לקבוע אם הוא נעשה במודע או שהוא באמת בז למתחריו (מפעיל "סחים" כתב עליו: "הקים אותו האיש שלא ממש אוהב אותנו"). כך או כך, הבלוג מציג אזכורים ותמונות מהרשת של כל מיני אנשים בשם צחי, בצעד שאמור להגחיך את איתור ה"סחים" בבלוג המקורי.

ואף תגובה של מפעילי בלוג הסחים בעניין

אנחנו אוהבים את הבלוג 'צחים' ומפרגנים ליוזמים שלו, קצת כמו שמפרגנים לילד מתקשה ודחוי.

לא, לא זה מה שהחזיר אותי פנימה.

אבל בפייסבוק התחילו להתפתח דיונים בנושא, ובאחד מהם, אמרה רעות

אבל בסוף היום אני חושבת שמה שניתאי כתב בזמנו היה הכי קרוב לאמת. נדמה לי שעצם העובדה שלא מעט אנשים הבינו מיידית את כוונת המושג והתחילו להשתמש בו מעידה על כך שבהחלט יש כאן משהו. משהו שמזכיר לי את השופליפטרים של העולם או המיסשייפס, מיסטייקס, מיספיטס. עם זאת, הדיון שאלי העלה בזמנו על גיקים נ' חנונים גם רלוונטי לכאן לדעתי.

ואז הבנתי.

הבנתי שסדרת קלאסה אחרת, שנולדה, מסיבות אחרות לחלוטין, לכאורה לפחות, שלושה ימים אחרי הפוסט הראשון שכתבתי על בלוג הסחים, עוסקת בדיוק באותו נושא. אולי זו הגזמה, אולי נכון יותר יהיה לומר שהיא עוסקת, או לפחות מרחפת ליד הנושא האמיתי שבלוג הסחים יכול היה לעסוק בו, משהו קרוב יותר לתיאור של נתאי שרעות הזכירה. משהו שמדבר על תופעת הסחיות כחלק משרטוט מחודש של קווי השבר בחברה, שמגדיר מחדש מעמדות, אולי אפילו רומז לכיוון של מאבק מעמדי בחברה שבה מעמד כבר הפכה לכאורה למילה מוקצה מחמת מיאוס (ולראיה: המעמד היחיד שמותר לכנות אותו כך במפורש הוא “מעמד הביניים”. האחרים הם מגזרים או עשירונים או אלפיונים). במלים אחרות, כל פולמוס הסחים, אם היה אפשר לכוון אותו למקום הנכון הוא בדיוק החומר שממנו רקח ג’רוויס קוקר לפני חמש עשרה שנים את תקליט הניינטיז המושלם, Different Class.

פתאום נזכרתי שכבר יש לי תכנית ישנה, קצת יותר ישנה מהבלוג הזה, לכתוב משהו שייקרא “הארכיאולוגיה של הניינטיז” על הטרילוגיה של פאלפ שהגדירה עבורי את העשור ההוא. אז הנה מגיע חלק ממנו, ממש בקרוב.