תודעה כוזבת

אז

"זוכרים שביקשתם יותר בובליל מבובליל?" שאל המלהק מציד השני של הקו "אז לא תאמינו מה השגתי לכם. היא מזרחית, אכולת תסביכי נחיתות, שמנה, מתלבשת זוועה, וולגרית, קולנית, והכי טוב – היא בהריון, ההורמונים משתוללים. אה, והיא גם אובססיבית לגמרי על בעלה".

"מצויין. נכניס את שניהם לבית ואז נדביק לבעלה את הבלונדינית הרוסייה שמצאת לנו בשבוע שעבר. יהיה קטעים, היא בטח תשתולל".

אופס, משהו השתבש לנו. מה קרה לה זאת? למה היא עצבנית כל כך? מה קרה? והמפרסמים, מה הם רוצים מאיתנו? ומה הקטע עם כל אלה שאומרים שלא ייתנו לילדים שלהם לראות את התכנית יותר? טוב, תגידו לארז ואסי שהחלטנו להוציא אותה, תמציאו משהו על עבירות על חוקי הפורמט.

ועכשיו

מקור: היתוך קר למפגרים (דרך חדר 404)

"תמונות מרגשות מקניון עזריאלי בתל אביב, פתיחת סניף H&M הראשון בישראל" עוד התפייט המגיש, רגע לפני שהתחיל הפינוי המבוהל של עגלות תינוק החוצה.

ואז בבת-אחת, בדינמיקה שמזכירה את זו של השידור מהנחיתה המתוכננת של אילן רמון, מייד עבר ערוץ 2 למתכונת פאניקה – "מדובר בבגדים" אמר הכתב מהשטח "אני רוצה להזכיר לכם, מדובר בבגדים". מה קרה לפרופורציות שלכם? כולה בגדים? תעלו לאינטרנט ידיעה נרעשת על הבהמיות של ההתנהגות בפתיחה, תכתבו ש"נרמסו תינוקות", תנפחו קצת, זה יישמע דרמטי. "והכל לעיני המצלמות" תוסיפו, איזה מזל שבמקרה היו מצלמות שלנו ליד.

לחלקים הקודמים: א' ב', ג', ד'

העלבון הראשוני מתפוגג, מתחלף במבוכה על התגובה הילדותית, הרי לא חשב שהיא מחכה שיחזור מאז שנעלם באמצע הסמסטר, העכבר עוד מרחף מעל כפתור האישור, אבל הוא כבר יודע שלא ילחץ עליו. אין טעם.

הוא מדמיין את עצמו באולם הצפוף, הורים חמושים במצלמות וידאו מתרוצצים סביבו בקדחתנות, מרצה תלוש מאיזו פקולטה אחרת משעמם את כולם למוות על הבמה, תיכף יעלה מישהו, מעצבן במיוחד סביר להניח, כדי לשאת את דבר הסטודנטים, ואז יתחילו לקרוא להם. אחד אחד.

להמשך קריאה »

לחלקים הקודמים: א' ב', ג'

לרגע מהבהבת בפינה הימנית התחתונה של המסך התראה על דואר נכנס, העין מצליחה לקלוט את המבנה הכללי, המוכר, added you as a friend in Facebook. הוא מחייך בייאוש. לא מצליח להבין את האנשים האלה, הם לא רואים שכבר שנתיים החשבון שלו מת, חידון "איזו דמות מסקס והעיר הגדולה" מתנוסס בראשו כמצבה עגומה.

בדיוק התחיל לצאת אז עם מישהי. "בליינד יוצא לי סמנתה" אמרה לו בחיוך צופן סוד רגע לפני שקיבלה את הפרצוף החמוץ של מירנדה וטרקה את הדלת מאחוריה.

להמשך קריאה »

פרסומות, מה לעשות, הן לפעמים עדשה טובה לבחון דרכה את התרבות שלנו. סד הזמן והצורך להעביר מסר ברור באופן אפקטיבי מצליחים לזקק לא אחת משהו שמרחף ברקע של יצירות תרבותיות נינוחות ומעודנות יותר.

כל זה תקף אף יותר כשמדובר בפרסומות ברדיו. היעדרו של ממד ויזואלי, אי-יכולת להוסיף תרגום משפות זרות (או כיתוב מטופש בסגנון "המציגים אינם באמת ערפדים") כופים על הפרסומאים ברדיו לא אחת להיות ישירים אף יותר, גלויים אף יותר, אם מקשיבים אפשר לשמוע את הסדקים.

להמשך קריאה »

מתישהו במחצית השנייה של שנות התשעים נרשמה נהירה שבועית אל אחד האולמות הגדולים של בניין גילמן (מדעי הרוח) באוניברסיטת תל אביב. כוכבי העל של השמאל הרדיקלי, חנן חבר ועדי אופיר, חברו כדי להעביר בצוותא טירונות ללוחמי דקונסטרוקציה פוטנציאליים תחת הכותרת "מבוא לתיאוריה וביקורת של התרבות" (כמעט תוכן שיווקי בשם קורס). את הסילבוס המדוייק אני לא זוכר, אבל היה שם כל מה שאתם יכולים לנחש מראש – החל מאסכולת פרנקפורט, דרך שדה ושיח (בשבוע הבא שיעור בחקלאות התבדח אז אחד מהשניים) ועד להוקעה הדרמטית של הסכם אוסלו ברגע השיא של סיום הקורס – הסכם שהיה סימולקרה של שלום.

בין ההמונים שגדשו את האולם בלטו בנוכחותם שני סלבריטיז בשקל שהגיעו ביחד: עידן מילר (מה זאת אומרת מי? הוא הגיש את זומביט) וכתב הכלכלה הצעיר של גלי צה"ל שהיה גם אושיית חיי לילה תל אביבית של ממש. מי ששנה או שתיים מאוחר יותר התייצב בתפקיד הבסיסט של בתרי זוזי, להקתו של רם אוריון.

להמשך קריאה »

לחלקים הקודמים: א' ב'

"אנשים שצריך להרוג" הוא כותב, רואה את מונה התווים יורד ל-123 וקופא.

הוא נזכר בפעם הראשונה בה נתקל באופנת הציוצים הזו, נזכר איך התכווץ באי-נחת בכיסאו, הזדרז לוותר על הנעקב האלים. רק שאז צץ עוד אחד, והפעם דווקא אצל מישהו שבאמת נהנה לקרוא, שאהב להחליף איתו שנינויות וקישורים לקטעים מוזיקליים משל היו סייפים מיומנים של להבים מילוליים, והוא היסס מעט, נקרע בין הרצון להיות נאמן לדחף המקורי לבין הויתור לטובת המשך האזנה לקטעי היפ-הופ מוקדמים שאין סיכוי שיגיע אליהם בדרך אחרת. ובינתיים הם התרבו עוד אחד ועוד אחד, והוא למד לחיות עם האלימות הזו שהרתיעה אותו כל כך. מצא את הדרך שלו להגיב לה, לוקח את המבנה הקצר, הבסיסי, משחק איתו, כמו שלמד לשחק עם שמות שירים, עם פתגמים, עם כותרות עיתונים: "ענקים שצריך לענוד", "אנשים שצריך להרות: עוברים", "ערבים שצריך לעבור: חתונות", "אנשים שצריך לערוג – אקסים מיתולוגיים". במשחקי המלים האלה, הרגיש בינו לבינו הוא מצליח להתנקות, מעקר את הפורמט המקורי מתוכנו, תוקע אצבע בסכר מול זרם אפל, עוצר את ההידרדרות המוסרית.

להמשך קריאה »

לחלק א'

דווקא הביקור בקופת חולים עבר חלק, המרשם חיכה לו אצל המזכירה הרפואית בכניסה, ובבית-המרקחת, דרך נס, לא היה תור. כן, בצמוד למרשם חיכתה גם ההפניה לבדיקות דם שניסה להשכיח מעצמו. כבר חצי שנה שלא נבדק, מתישהו, בימים הקרובים, יהיה חייב לסור לשם בבוקר. אבל צילו המעיב של הביקור העתידי הזה טושטש כשיצא עם די כדורים לשלושה חודשים בתיק אל שמש חורפית נעימה.

וכך, כיוון שכבר יצא את הבית באופן לא מתוכנן, וכיוון שנדמה היה שהמזל מאיר לו פנים היום החליט למשוך את הגיחה הנדירה הזו אל כיוון השוק. כמה שקיות של ירקות טריים, כמה מיכלי פלסטיק עם גבינות, איזה נתח טוב של בקר. אולי יקשור שיחה עם מישהו בשוק, ידבר עם מוכר הגבינות על גבנים אמריקאיים, עם הקצב על פילי צ'יז סטייק יוקרתי עם בקר קובה. אולי אפילו יעצור בבית קפה. ישתהה ארוכות על כוס של הפוך חזק, יקלוט שברי שיחה מסביב, יתערב בהן בחן, יתרום משהו מהידע שלו, בכל נושא אפשרי, ירשים בקלילות ובאלגנטיות את בני-שיחו האקראיים, מי יודע, אולי גם את בנות-שיחו.

כמה נאיבי היה ברגע המאושר ההוא, איזו טעות זו היתה.

הוא טורק את הדלת מאחוריו, מניח לשקיות להישמט אל הרצפה. קר מספיק כדי שלא יהיה חייב למהר איתן למקרר. הוא מחליק בגבו אל הדלת, מתיישב על הרצפה, חובק את ברכיו. הוא לא יבכה עכשיו, יניח לוולגריות של אנשי השוק, לדוחק ולמגע הגס של התחככות בקונים אחרים להתפוגג בהדרגה. עוד מעט יאגור כוחות, יגרור את עצמו למטבח. הירקות והגבינות הוא כבר יודע, ירקיבו במקרר, והוא יפתח עוד שקית של בייגלה, יזרוק עוד שניצל תירס של טבעול למיקרו, יקנח בשאריות השנאפס.

עוד מעט, רק ישכח את קולות הצחוק הבהמיים של שני התיכוניסטים שישבו מאחוריו באוטובוס, את המבוכה ואחר כך העלבון על פני החיילת שישבה לפניו. כשבהמה א' זרק לבהמה ב' "תראה ת'כוסית ליד הדלת" עוד ניסתה להרגיש מוחמאת, אבל כשהמשיכו לדון בה בפירוט הלכה והתכווצה בכיסא, מנסה להיעלם מעיניהם המרושעות, הגסות. והוא, קבר את עצמו בתוך הספר שלקח איתו לדרך, קורא את אותו משפט פעם אחר פעם, קולט רק את נערות הצחוק שלהם.

רק ינוח קצת, ישכח את האלם המוחלט, את כל התשובות הניצחות שניסח בראשו תוך כדי, את העובדה שלא קם להשתיק אותם. עוד מעט כל ההפרעה הזו, האלימה כל כך בשגרת החיים תימחק כלא היתה.

מעבר לדלת חדר השינה מחכים לו החברים האמיתיים שלו, עוד מעט יוכל לחזור ולהתנחם בהם. בטח כבר חיפשו אותו מאז הבוקר, תוהים על השתיקה הארוכה, הלא אופיינית כל כך. עוד מעט, רק עוד כמה תרגילי נשימה והירגעות. בינתיים הוא מצליח לפרוט את הסיוט של הבוקר לשברים קטנים. הוא מספיק מיומן כדי לדעת שאף אחד מהם לא עולה על 140 תווים גם בלי לבדוק מול המסך.

עוד מעט יימצא מי שיבין לליבו, מי שיושיט יד או כתף, עוד מעט תבוא נחמה.

המשך יבוא

רגע לפני השיא (או שמא דווקא האנטי-קליימקס) העלילתי של אמן הסיפור הקצר למאיה ערד עושה זוג הדמויות שבמרכז הסיפור את דרכו בנסיעה ארוכה לאירוע כלשהו בצפון. הוא, אדם טהר-זהב, סופר בשנות הארבעים לחייו ובמשבר מתמשך, והיא, מיטל עינב, חוקרת ספרות בת שלושים עם נטייה לדעות פרובוקטיביות. תוך כדי נסיעה מנסה אדם לפתח שיחה עם מיטל.

"אז מה," ניסה שוב. "את עובדת עכשיו על משהו?"

"מממ…"

"מה?"

"תיאורי סקס בספרות העברית," אמרה בשוויון נפש.

"מה!"

"תיאורי סקס בספרות העברית," חזרה מיטל.

חיוך משועשע עלה על פניי כשנזכרתי בדברים שכתבה מיטל אחרת (שרון) לפני שבועות אחדים בהסיפור האמיתי והמזעזע של, כחלק ממניפסט שבמרכזו קריאה לספרות עברית חדשה – כזו שיש בה יותר חדווה: יותר גרגרנות, יותר עצלות, וגם, חשוב לא פחות, יותר תאוות בשרים.

להמשך קריאה »

"לילה טוב טוויטר" הוא מקליד בזהירות, בשתי אצבעות, שעתיים מוקדם יותר מבכל לילה, בקבוק השנאפס המתרוקן שלצידו עשה את שלו, והוא יודע ששגיאות ההקלדה תבואנה עכשיו אם לא ימהר לפרוש, "אל תצייצו שום דבר שנון מידי עד שאחזור" ושוב הקישור הקבוע להופעה של פופלקס באולפן להיט בראש, 1986.

להמשך קריאה »

נדמה שעדיין אפשר לדבר, בלי לחטוא יותר מידי לאמת, על קיומה של קהילת משתמשי טוויטר בישראל. עובדה, אחת לחודש (לפעמים יותר) ממשיכים להתקיים טוויטאפים בהם נפגשים חברי הקהילה האמורפית הזו, מדבקות עם שם משתמש מעטרות את דש חולצת הת'רדלס שלם.

גם אלה שאינם מתייצבים למפגשים האלה (הרשו לי להעיד על עצמי ולנחש לגבי אחרים) אוהבים לצפות בתמונות שזורמות לטוויטר תוך כדי ולאחר מכן, לראות את האנשים שמוקדם יותר באותו יום החליפו איתך באובססיביות משחקי מלים כשהם אוחזים כוס בירה או ספל תה איכותי. הדינמיקה של טוויטר מצליחה ליצור אצל המשתמש המצוי את התחושה החמקמקה של היות חלק מקהילה.

להמשך קריאה »