לפני שבע שנים כתבתי כאן פוסט שכותרתו אין סיפור. מצייצים. נקודה (1?)
לסימן השאלה שבסוגריים התייחסתי בסופו
כיוון שהפוסט הזה כבר התארך יתר על המידה גם כך, חלקים אחרים שתוכננו להיכנס אליו יבואו בהמשך, או לפחות זה מה שמתוכנן כרגע, לפני שאני משחרר את הסיפור שלי לחסדיכם.
אני לא באמת זוכר מה הם אותם חלקים אחרים שתוכננו להיכנס אליו, חלקם, אני די בטוח השתרבבו לפוסט שפורסם שנה אחר כך תחת הכותרת הווה מתמשך, It’s About Time, אחרים ודאי מצאו את דרכם לפוסטים ולסיפורים שהתפרסמו כאן מאז, חלקם, גם זה במידה גבוהה למדי של וודאות, נשכחו.
ועכשיו, שבע שנים מאוחר יותר כאמור, אני מוצא את עצמי חוזר אליו, מוחק, לכאורה לפחות את סימן השאלה, מגיע לפוסט המשך.
קצת רקע היסטורי
הפוסט ההוא, משעשע להיזכר, נולד כתגובה לפוסט של צביקה בשור בבלוג של דיבור מדיה, חברת הסושיאל מדיה/נוכחות רשת/לא יודע מה שהוא הוביל אז. בעצם נכון יותר לומר שהפוסט הזה נולד בתגובה לציוץ של בשור שהפנה לפוסט ההוא. כך זה מתומצת בפתיחה
למשך כמה ימים רחוקים בפברואר 2010 כולם דיברו על גוגל באזז (גם אני, בעוונותיי).
צביקה בשור צייץ אז בטוויטר
באתי לכתוב על הבאזז, ויצא לי פוסט על אבן הפינה של התרבות – הסיפורhttp://www.diburmedia.co.il/?p=79
מה שהוביל אותי מייד ללחיצה מהירה על הקישור. קראתי, התעצבנתי, שקלתי לכתוב משהו. אולי תגובה שם, אולי פוסט משלי. אבל היו לי עיסוקים דחופים יותר.
מאוחר יותר בערב, מישהו שיתף את הפוסט של בשור בגוגל רידר שלו, אז הייתי חייב לכתוב משהו, לפחות בתגובה שם
ניסיתי לחזור עכשיו לזירות האירוע כדי להבין במה בדיוק היה מדובר, רוב הממצאים לא ממש מפתיעים, ובכל זאת ראוי להדגיש אותם אני חושב.
1. גוגל באזז – מה שעמד במרכז כל המהומה ההיא הוא כבר מזמן אפילו לא זכרון עמום או בדיחה חבוטה כמו יורשו הבעייתי לא פחות גוגל+.
2. הגוגל רידר שלי, זה שהיה אז סוג מאולתר של רשת חברתית עם פעילות ענפה של קהילת הבלוגרים המקומית ושל קוראיהם נקבר רשמית על-ידי גוגל ב-2013
3. הקישור לבלוג של דיבור מדיה מת, נסיון להיכנס אליו מוביל להודעה מרתיעה על איזה סוס טרויאני. חיפוש מפורש של ציטוטים מתוך הפוסט ההוא של בשור מצליח להוביל לעמוד גיבוי לא מאוד ברור באתר של אוניברסיטה צרפתית. מתוך העמוד ההוא ניתן להסיק שבשלב ביניים כזה או אחר השתנתה כתובת האתר של דיבור מדיה ל-diboor.co.il. בניגוד ל-diburmedia.co.il האתר הזה דווקא קיים. רק שהוא לא כולל את הפוסט ההוא, או התייחסות כלשהי לבשור.
4. חשבון הטוויטר של בשור עדיין קיים, ובתוכו גם הציוץ ההוא מפברואר 2010, למעשה יש רק 17 ציוצים עדכניים יותר בחשבון ההוא, גלילה קצרה במורד העמוד כדי לחזור שבע שנים אחורה להתרגשות ולסיפור של הבאזז.
5. הבלוג הזה עדיין קיים, באותו מקום בו נכתב הפוסט ההוא (זה היה אחרי ההגירה מבלוגלי). אבל זה הפוסט הראשון שמתפרסם בו אחרי שתיקה של תשעה חודשים.
כל הארכיאולוגיה והאוטוארכיאולוגיה האלה על ממצאיהן הצפויים למדי ברובם באו כאן לא רק לשם השעשעוע אלא כיוון שיש בהן לא מעט רלוונטית לנושא עצמו.
קצת רקע לשוני
כדאי להתעכב רגע על הכותרת הזו: “אין סיפור. מצייצים. נקודה.” – וריאציה על ציטוט חוזר מתוך שמיכה חשמלית ושמה משה של אסי דיין (“אין סיפור, חיים, נקודה.” במקור).
מצייצים – שני תפקידים יש למילה הזו בכותרת.
היא מחליפה את חיים מהציטוט המקורי, אולי מצטרפת לטענה השמרנית הנרגנת בדבר זניחתם של החיים האמיתיים שבחוץ לטובת בזבוז זמן דיגיטלי, אולי לועגת לה מעט.
היא עומדת בניגוד לסיפור שאיננו. כשם שהציטוט המקורי כופר באפשרות לייצר נרטיב קוהרנטי מרצף האירועים שהוא החיים מנסה הכותרת (ואחריה הפוסט כולו) לטעון שהציוץ הוא פעולה רגעית, אדווה חולפת שאין לדעת מה ייצא ממנה אבל אפשר להניח שהיא תיעלם ותתפוגג מהר מאוד.
סיפור – אבן הפינה של התרבות, זה מה שצביקה בשור כתב בציוץ ההוא. הסיפור הוא הדרך שלנו לשזור את רצף האירועים לכדי משהו עם התחלה ועם אמצע, עם התקדמות לקראת סוף, לפעמים אפילו עם הגעה אליו. לסיפור, בניגוד לציוץ, יש אורך נשימה, יש לו אפשרות לייצר הקשר, להתחבר לעבר, להוביל לעתיד, להעניק משמעות להווה.
הרבה מאוד קרה למילים האלה מאז.
מספרים ומצייצים
זה קצת מקרי, חייבים להודות, ובכל זאת.
כבר אין לי חשבון בטוויטר, אבל לפעמים אני מוצא את דרכי לשם. לאחרונה זה קורה שוב ושוב באותו אופן – אני קורא ביקורת חיובית על ספר, מקבל המלצה אישית מהמערכת של אמזון, נתקל בכותר מסקרן בדיל היומי של אמזון, ואז ממהר לחפש בגוגל.
התוצאות תכלולנה, כמעט תמיד, איזה עמוד יבשושי באתר ההוצאה לאור, אתר אישי מעוצב וממותג שכולל טלפון של הסוכנות הספרותית לתיאום הרצאות לצד לינקים לביקורות ולרכישה של ספרים, לפעמים יש גם עמוד ויקיפדיה, כמעט תמיד יש גם חשבון טוויטר, כמעט תמיד הוא פעיל מאוד.
אני לא יודע למה בדיוק, אבל טוויטר הפך לערוץ המרכזי דרכו סופרים (בארצות הברית לפחות) מנהלים את הנוכחות הדיגיטלית שלהם, שומרים על קשר רציף עם הקוראים, מחליפים מחמאות והלצות זה עם זה ומשתפים קריאות לפעולות מחאה נגד טראמפ.
אני לא יודע למה בדיוק, אבל אני יודע שזה חלק מתהליך רחב הרבה יותר. ב-2011 לעגתי לטוויטר ולמנגנון החיפוש המנוון שלו עם ההתנצלות השקרית והמתחמקת לפיה Older tweets are currently unavailable, מתישהו, כמה שנים אחר כך הבינו בטוויטר שמנגנון חיפוש אמיתי הוא ככל הנראה הנכס הגדול ביותר שיכול להיות להם ושחררו אחד כזה.
לפני קצת פחות משנה החליטו בטוויטר על שינוי מעט מגוחך לכאורה והחליפו את הסיווג של האפליקציה שלהם בחנויות של גוגל ושל אפל. האפליקציה שסווגה עד לאותו מהלך כ”חברתית” עברה לקטגוריית העיתונים והחדשות. היה במהלך הזה הודאה רשמית בכך שאין ולא תוכל להיות תחרות אמיתית בין פייסבוק לבין טוויטר על הבכורה כרשת חברתית, אבל היתה שם גם הצהרה אחרת, הצהרה על כך שטוויטר, עם כל הרעש הקדחתני והזמניות הדוחקת שלו הוא גם המקום בו נחשפים, נפרשים ולעתים גם נוצרים הסיפורים הגדולים של ימינו.
טוויטר של היום, עם מנגנון החיפוש המקיף שלו ועם היומרה המחודשת להיות ערוץ החדשות המרכזי של העולם הפך גם לבית הטבעי של עולם הספרות ושל מי שמתעקשים לדבוק בסיפורים כפי שהכרנו אותם פעם.
פעם זאת אומרת מזמן.
מזמן זאת אומרת לפני סנפצ’ט.
אין סיפור, יש סטורי, נקודה.
בראשית היו ההודעות של סנפצ’ט, עם הצפייה החד עד דו-פעמית שלהם, ועם ההיעלמות המהירה. הצעירים אהבו את זה, היו להם סיבות טובות. זה היה המימוש המוחלט של ה”אין סיפור”. אבל זה גם היה קיצוני מדי.
ואז הגיעו הסטוריז. חלון נע ומתעדכן תמידית של 24 שעות. כל מה שישן יותר מתפוגג ונעלם. האפשרות להגיב מצומצמת, כמעט לא קיימת. אבל זה היה צעד גדול מאוד מהסנפים המקוריים, עם קצת יותר אורך נשימה ועם בחירה גאונית של שם. היתה בו הרחבה של מסגרת הזמן ושל קהל היעד, והשם, בהתאם, העיד על היכולת לייצר משהו נינוח ורחב קצת יותר – סיפור.
עכשיו הם לא רק שם, הם חזקים מאוד באינסטגרם, הם משתרבבים לאפליקציות של פייסבוק (ובינתיים, למיטב הבנתי גוררים בעיקר ביקורת ורתיעה, לפחות ממי שאני מכיר). ההעתקה של הקונספט מובנת, אבל מצחיק לגלות שבפייסבוק אימצו גם את הטרמינולוגיה של סנפצ’ט. פייסבוק, הרשת שהביאה לנו את הטיימליין ואת היומרה למפות לתוכו חיים שלמים, הרימה ידיים, התכנסה לאותה מסגרת של עשרים וארבע שעות. זה הטווח המקסימלי של קונסיסטנטיות, מעבר לזה עדיף פשוט לשכוח או להתעלם, בטח שאין טעם לנסות לייצר נרטיב, אבן יסוד או לא אבן יסוד של התרבות. זה מה שיש.
זה תמיד יום 1 באמזון
לא מזמן, בקצה אחר של העולם הדיגיטלי התפרסם המכתב השנתי של ג’ף בזוס לבעלי המניות של אמזון. באיזורים מסויימים של הרשת המכתב הזה הוכרז כמעורר השראה וזכה לויראליות מסויימת. “באמזון”, הכריז בזוס, “זה תמיד יום 1!”, כי “יום 2”, כך בזוס, הוא תחילת הדרך הבטוחה לקפאון ולאובדן דרך.
הסיסמא הזו, חשוב לזכור, היא בסך הכל וריאציה מעט פיוטית על אותה הדחקה קבועה של כל כך הרבה מייסדים ומנהלים של חברות ענק, אלה שמתעקשים לחשוב על עצמם כעל סטארט-אפ צעיר ודינמי גם כשהם מנהלים אימפריה חובקת עולם.
כשהניסוח הזה מגיע ממי שחייב, בסופו של דבר, את ההצלחה הגדולה שלו לספרים ולסיפורים שבהם, הוא מהדהד, עבורי לפחות, את המתח התמידי שבבסיס הפוסט הזה. יש מקום שבו זה אכן תמיד יום 1, היום הזה הוא הסטורי של סנפצ’ט או של אינסטגרם, המקום הזה הוא ההווה המתמשך שייחסתי פעם לפייסבוק וטוויטר ושכה למימוש מוחלט ומדוייק בסטוריז האלה. והמקום הזה מחייב לוותר על המשכיות, הוא מקפיד למחוק את העבר, לא נותן ללמוד ממנו, לא נותן להרחיק לרגע מהסטורי לעבר הסיפור.
10 במאי, 2017
