נדירים המקרים שבהם אני מתעורר בבוקר פותח עיתון ומרגיש גאווה להיות ישראלי. אבל היום הוא יום כזה. לרגע שפשפתי את עיני, חשבתי שאני עוד חולם. אבל לא, זאת המציאות. זה התחיל בכתבת הראשית ב"ידיעות- אחרונוץ" שסיקרה את פרישתו של מג"ד גבעתי בעקבות מלחמת עזה. אבל למה להרהיב במילים כשאפשר פשוט לצטט: "היום לאחר תחקירים, אני יכול להגיד בפה מלא: נכשלתי! לא עומדת בפני ברירה אחרת אלא לפרוש מתפקידי ולפשוט את המדים. לא הצלחתי להנחיל בקרב החיילים והמפקדים בגדוד את טוהר הנשק וצדקת הדרך ויותר מזה את הדבר הבסיסי ביותר 'ראשית היו בני-אדם ורק אחר כך חיילים'…" משם הוא ממשיך לתאר כיצד לא יכל להרדם למשך שבוע שלם לאחר שראה את תמונות כתובות הנאצה שהשאירו חיילי הגדוד על קירותיהם של אזרחים חפים מפשע, כתובות שלא ניתן להגדיר אלא כ"גזענות אנטישמית לשמה"(שם) 

לא ישן שבוע שלם!

 סוף סוף קם מג"ד ולוקח אחריות על מעשי החיילים אשר הוא עצמו שלח למשימות. בעמוד השביעי (אמנם בטור צדדי אך גם זה משהו) התפרסם השיר הבא:
חרטה/ דן חלוץ
בשיר אחר הייתי ציפור
והיתה לי כנף
ומכה קלה
אך לא ידעתי לראות
ולא היתה בי חרטה
וכשנחתתי בערה האדמה.
אבל הדיסקט התחלף
הציפור פרחה
התברר שכל ההסברים היו חרטא
ויש בעולם חרטה
עכשיו אני סאניטר בשיפא
בלי נוצות אבל עם הרבה אהבה
 
אני מודה שזאת לא שיא היצירה העברית, ושהייתי עורך פה ושם ואולי אף מוחק איזו שורה או שתיים, אבל ראבק לקרוא דברים כאלו מדן חלוץ זה לא הולך ברגל…  נדמה שמשהו קורה פה, אולי זה המשבר הכלכלי, או האביב שבפתח, אולי זה לכבוד חג החירות, אבל אם יורשה לי נראה לי שאפשר לפתח אופטימיות זהירה.
זה הזמן לחגוג את השחרור מעולם של אילו,

חג חירות שמח.

ותוספת מאוחרת לכבוד החג: