בהתחשב בעובדה שאני בהודו קרוב לודאי שלא הייתי זוכר ששבוע שעבר היה יום העצמאות. אלא שביום העצמאות הסתובבתי ברחוב הראשי של לקשמן ג'ולה (כפר ליד רישיקש) כשלפתע פנו לעברי שני בחורים צעירים וחסונים כשלאחד מהם דגל ישראל מתחת לבית השחי "אפשר להזמין אותך היום בשמונה ל…" ישנם המון סיטואציות בהם המפגש עם הישראלים בהודו הוא מפגש מכעיס (וראוי שאייחס לזה פוסט עצמאי מתישהו) אך מפגש זה היה פשוט עצוב.
מה גורם לבחורים צעירים אלו להסתובב בפינה מרוחקת זאת של היקום עם דגל מדינתם ולארגן מסיבת עצמאות? האם הם עד כדי כך עבדים לאזרחותם שאם הם לא יחגגו את יום העצמאות תישמט עצמאותם תחת רגליהם?
הייתי באמצע תרגום של פרק אחר מספרו של קרישנמורטי, אך החלטתי לעצור את התרגום ולתרגם את הפרק המובא לפניכם. אז באיחור קל הנה פוסט הפוסט עצמאות שלי, מכאן ואילך קרישנמורטי:

הפרט והחברה
הלכנו ברחוב ההומה. המדרכות היו צפופות באנשים, וריח אגזוזי המכוניות והאוטובוסים מילא את נחירינו. בחנויות הוצגו דברים יקרי ערך. השמיים היו בצבע כסף בהיר, והיציאה מההמולה הרועשת אל הפארק הייתה נעימה. המשכנו רחוק יותר אל תוך הפארק, והתיישבנו.

הוא אמר שהמדינה, עם הצבאיות והחקיקה שלה, בלעה את הפרט כמעט לגמרי, ושהערצת המדינה החליפה את הערצת האל. ברוב המדינות המדינה חדרה לחלקים האינטימיים ביותר של אנשיה. נאמר להם מה לקרוא ומה לחשוב. המדינה מרגלת אחר אזרחיה, משגיחה עליהם בעין אלוהית, מחליפה את תפקיד הכנסייה. זאת הדת החדשה. בעבר האדם היה עבד של הכנסייה ועתה הוא עבד של המדינה. בעבר הייתה הכנסייה אחראית להשכלתו, ואילו עתה המדינה אחראית לה. לא זאת ולא זאת דאגו לשחרורו של האדם.

מה טיב מערכת היחסים בין הפרט לחברה? בבירור החברה קיימת בשביל הפרט, ולא ההיפך. החברה קיימת כדי לקדם את האדם, היא נועדה כדי לאפשר את החופש, כדי שתהיה לאדם ההזדמנות להעיר את האינטליגנציה הגבוהה. האינטליגנציה הזאת איננה תוצר של טיפוח, טכניקה, או ידע; משמעותה להיות בקשר  המציאות היצירתית שאיננה חלק מהתודעה השטחית. אינטליגנציה איננה תוצאה של הצטברות, אלא חופש מהתקדמות הישגית והצלחה. אינטליגנציה לעולם אינה סטטית; לא ניתן להעתיק אותה, או להפוך אותה למשהו סטנדרטי, ולכן לא ניתן ללמוד אותה. את האינטליגנציה יש לגלות בחופש.

רצונם ומעשיהם של הקולקטיב, הלא הם החברה, אינם מציעים חופש זה לפרט; שהרי החברה איננה דבר אורגני ולכן הינה לעולם סטטית. החברה היא דבר מומצא, שהורכב למען נוחיותו של האדם; אין לה שום מכניזם עצמאי משלה. בני אדם יכולים להשתלט, להנחות, ולעצב את החברה, בהתאם למבנה הפסיכולוגי שלהם;אבל החברה איננה האדון של האדם. החברה יכולה להשפיע על האדם, אך בסופו של דבר האדם תמיד יפרק אותה. ישנו קונפליקט בין האדם ובין החברה מכיוון שישנו קונפליקט בין האדם ובין עצמו. הקונפליקט הוא בין הסטטי לבין החי. החברה היא ההבעה החיצונית של האדם. הקונפליקט בינו ובין החברה הוא הקונפליקט בינו ובין עצמו. קונפליקט זה, פנימי וחיצוני, יתקיים עד הרגע שבו האינטליגנציה הגבוהה תתעורר.

אנחנו בו זמנית ישויות חברתיות ופרטיות. אנחנו גם אזרחים וגם בני אדם, התהוויות נפרדות בצער ובהנאה. אם רצוננו בשלום, עלינו להבין את הקונפליקט הקיים בין האדם לבין האזרח. כמובן שהמדינה תעדיף אותנו כאזרחים בלבד;אך זאת היא טיפשותן של ממשלות. אנו עצמנו היינו מעדיפים לוותר על האדם לטובת האזרח, שכן להיות אזרח היא משימה קלה יותר מלהיות אדם. להיות אזרח טוב, משמעו לתפקד ביעילות בתוך מסגרת מוגדרת של חברה נתונה. יעילות והסכמה כללית  נדרשים מהאזרח, שכן הן מקשיחים אותו והופכים אותו לחסר רחמים, ואז הוא יכול להקריב את האדם לטובת האזרח. אזרח טוב איננו בהכרח אדם טוב, אך אדם טוב מועד להיות אזרח טוב, לא של חברה או מדינה מסוימת. מכיוון שביסודו הוא אדם טוב, פעולותיו לא יהיו אנטי חברתיות, הוא לא יפנה נגד אדם אחר. הוא יחיה בשיתוף עם בני אדם טובים אחרים, מכיוון שאין לו כל סמכות; תהיה לו היכולת להיות יעיל ללא הצורך בחוסר הרחמים. האזרח מנסה להקריב את האדם;אך האדם אשר מחפש אחר האינטליגנציה הגבוהה נמנע  מטיפשותו של האזרח. מכיוון שכך, המדינה מתנגדת לאדם הטוב, האדם בעל האינטליגנציה, אך אדם מסוג זה הוא אדם חופשי מכל ממשלה ומדינה.

האדם האינטליגנטי ייצור חברה טובה, אך האזרח הטוב לא יצור חברה שבה יוכל האדם להיות בעל אינטליגנציה גבוהה. הקונפליקט בין האזרח והאדם הוא בלתי נמנע כל עוד האזרח שולט, וכל חברה אשר בכוונת תחילה מתעלמת מהאדם נידונה לכיליון. ההתפייסות בין האדם ובין האזרח יכולה להתרחש רק כאשר מבינים את הפסיכולוגיה של האדם. המדינה, החברה העכשווית, איננה מתעניינת באדם הפנימי, אלא רק באדם החיצוני, האזרח. ניתן להתכחש לאדם הפנימי, אך הוא תמיד מתגבר על האדם החיצוני, הורס את התוכניות שהותוו בערמומיות בעבור האזרח. המדינה מקריבה את ההווה בשביל העתיד, לעולם שומרת על עצמה למען העתיד. המדינה מחשיבה את העתיד כחשוב מכל, ולא את ההווה. אך לאדם האינטליגנטי, ההווה הוא בעל החשיבות הגבוהה ביותר, העכשיו ולא המחר. 'מה שישנו' יכול להיות מובן רק כאשר המחר מתפוגג. ההבנה של 'מה שישנו' מובילה לשינוי בהווה המיידי. שינוי זה הוא בעל החשיבות העליונה, ולא הדרך לפייס בין האזרח והאדם. כששינוי זה מתרחש, הקונפליקט בין האזרח והאדם פוסק.