רדיו הודי

באחת מנסיעות האוטובוס החלטתי לבדוק את אופציית הרדיו בנגן האמ פי שלי . אחרי זגזוג בין תחנות שונות מצאתי תחנה שהשדרן בה דיבר גם באנגלית וגם בהינדית. לפני כל שיר השדרן דיבר כעשר דקות. הוא סיפר כיצד נתקל בשיר לראשונה, או על איזה קרוב או חבר אהוב שהשיר מזכיר לו, כשהוא מהלל ומשבח את תכונותיו השונות של כל שיר. כמה זה שונה מתוכניות הרדיו הפלייליסטיות בארץ. אמנם כמות הדיבורים הייתה מוגזמת לחלוטין (בשעה שהקשבתי לתוכנית הזאת שמעתי אולי שבעה שירים) אך היה משהו מרגש בכך שמישהו מציג כל שיר בצורה מפורטת ורגשית כל כך, נותן לו את מלוא הבמה.

המורה שלי להינדית ברישיקש הזמין אותי לחתונה של חבר שלו. כמובן שנעניתי בשמחה להזמנה, לא כל יום מקבלים הזמנה אישית לחתונה בהודו. המורה קבע איתנו בשש בערב בבית החתן (מה שהסתבר כשש שעות מוקדם מדי…)  הערב התחיל בתהלוכה מבית החתן שבה השתתפו רק אורחים מהצד של החתן. במהלך השעתיים נסעה לפנינו מכונית מקושטת באורות פסיכדליה קיטשים כשאליה מחוברים שני רמקולים ענקיים שבקושי הצליחו להחזיק את עצמת הסאונד שבקעה מתוכם. החתן (שיומיים קודם שבר את הרגל) נע מאחור רכוב על סוס מקושט לעייפה בקישוטי זהב, כשמלפנים בצמוד לרמקולים התנהלו ריקודים סוערים לאורך כל הדרך. רק כשהגענו לאולם הצטרפה אלינו הכלה ובני משפחתה. האורחים אכלו ורקדו עוד קצת, ואז הסבירו לנו שלמעשה טקס החתונה מתרחש רק לפנות בוקר לאחר שרב האורחים כבר יעזבו לבתיהם. אחד הדברים שאני לא אוהב בטקס החתונה הנהוג בישראל היא העובדה שטקס שאמור להיות מאוד אינטימי בין שני בני זוג "נחגג" לפני כל מני דודות שבני הזוג פגשו פעם לפני 10 שנים ו"חברים" לעבודה של ההורים ש"חייבים" להזמין. יש משהו מאוד יפה בכך שטקס החתונה עצמו נערך לפנות בוקר (בשעה שנקבעת על ידי כהן הדת שמכריז על השעה הנכונה ביותר לחתונה) בחברת המשפחה המצומצמת ובחברתם של החברים שהיה להם מספיק חשוב להישאר עד השעות הקטנות כדי לראות את חבריהם מתחתנים.

שתי פנים לאסתטיקה של ריבוי

משהו מאוד בולט לגבי התפיסה האסתטית ההודית הוא עניין הריבוי והעוצמה. התפיסה האסתטית בהודו גורסת כי כדי שמשהו יהיה יפה הוא צריך להיות הרבה ממנו והוא צריך להיות בעצמה מאוד גבוה. כך למשל כאשר החצוצרנים בתהלוכות ברחובות מנגנים הם עושים זאת בעצמה הגבוהה ביותר שהם יכולים, ואם עוברים לידם הם מכוונים את החצוצרות שלהם ישר לכיוון הראש שלך, לא מתוך רצון להציק אלא באמת מתוך מחשבה שככל שהחצוצרה נשמעת בקול רם יותר כך הניגון יפה יותר. הדבר נכון גם לגבי כמויות הפרחים, ריבוי הקישוטים על המכוניות וכו'. אין זה יוצא דופן לראות פינה של חסר בית ברחוב מקושטת בהמון המון פרחים וקטורות.
 תרבות נוספת שרואה בגודל ובעוצמה ערך אסתטי היא התרבות האמריקאית. אנדי וורהאל  שבמובנים רבים מייצג נכונה את הלך הרוח האמריקאית הקפיטליסטית טען כי אם מונה ליזה אחת היא יפה אזי אלף מונה ליזות יהיו יפות אף יותר (בעבודותיו של וורהאל השיכפול תופס מקום מרכזי). גם בצעידה ברחוב האמריקאי קשה שלא לשים לב שהתפיסה האסתטית שמה דגש על הריבוי והגודל/עצמה. אך שתי חברות אלו כל כך שונות. התפיסה האסתטית בתרבות האמריקאית מניעה את אזרחיה לבנות בתים ענקיים (שבשבילם נלקחות הלוואות ענק שאותן מסתבר אזרחי ארה"ב לא יכלו להחזיר), להצטופף בקניונים ענקיים עם חנויות עמוסות מדפים. בהודו נדמה שהתפיסה האסתטית הזאת לא גלשה (עדיין) אל התפיסה הכלכלית, אלא נשארה בעיקר בתחום האמונה והחגיגה (ובהודו כמעט כל יום חוגגים משהו אחר). מעניין לחוות שתי חברות שאסתטיקת הריבוי היא כל כך מרכזית בהם ולחוות דברים כל כך מנוגדים.

ירושלים?? התנ"ך??

בדרך כלל כשאנשים בחו"ל שומעים שאתה בישראל מקבלים אחת משתי תגובות: אוי יש לכם הרבה מלחמה אנחנו כל הזמן שומעים עליכם בחדשות, או ווואוו ישראל הארץ הקדושה, ישו הלך שם על המים וכו'. לפעמים מקבלים את שתי התגובות גם יחד. חזרתי לפני כמה ימים מטרק של 9 ימים בכפרים מרוחקים במחוז אוטרנצ'ל שבהודו (חוויה שאני מקווה להקדיש לה פוסט נפרד בעתיד). בכל מקום שהגענו אליו שאלו אותנו מאיפה אנחנו, וכששמעו שאנחנו מישראל ביקשו שנסביר להם איפה או מה זה. האנשים בכפרים האלו הם הינדואים ולא היה להם מושג מה זה התנ"ך או מיהו משה או ישו. המלחמות שלנו מעניינות אותן כקליפת השום, הרבה יותר חשוב האם ירד היום גשם או לא, כדי שיוכלו להוציא את הבקר למרעה. אך הם התעקשו שנסביר להם איפה ישראל או לפחות מה יש שם. זאת חוויה מאוד מרתקת לנסות ולהסביר היכן הבית שלך נמצא ללא שימוש בהיסטוריה, חוויה שמעטים המקומות שיתנו לך הזדמנות להתנסות בה. פתאום צריך לנסות להגדיר לעצמך מחדש איפה בכלל המקום הזה שאני בא ממנו? 

ילדים פסיכדלים

עידו הרטוגזון כבר כתב כאן על השפעתה של הפסיכדליה על עיצוב מוצרים. לפני שנסעתי להודו קיבלתי מתנה מעולה, חוברת דגמי אלתר. זאת חוברת צביעה שנועדה לילדים (לפי התמונה על הכריכה היא נועדה לילדים משנות השבעים). כל דף מכיל דוגמה אשר מורכבת מצורות גאומטריות שאפשר לעצב לדוגמאות שונות לפי הצביעה. הדוגמאות מזכירות מאוד צורות שחושפות את עצמן בפני הטרמפיסט הפסיכדלי. הדף הצבוע מזכיר מאוד את המנדלות הטיבטיות. חווית הצביעה בחוברות של דגמי האלתר היא חוויה מאוד מדיטטיבית, ומומלצת מאוד גם למבוגרים (למעשה אני לא  מכיר יותר מדי ילדים שמסוגלים לצבוע דגמים כמו אלו על הכריכה, אך מי יודע מה הילדים בשנות השבעים אכלו…). לצערי המקום היחיד שאני יודע בוודאות שמוכר את החוברות האלו היא רשת צומת ספרים… אבל אני בטוח שאם תבקשו מהחנות העצמאית הקרובה לביתכם להזמין את חוברות דגמי אלתר מהוצאת זמורה ביתן הם ישמחו לעשות זאת, וכך תוכלו על הדרך לתמוך גם בתרבות מקומית.