רועי "צ'יקי" ארד הוא דמות מעוררת מחלוקת בביצת השירה הישראלית. הדעות נחלקות בין אלו הבזים לפועלו לבין אלו המעריצים אותה, נדמה שלא אלו ולא אלו מבססים את רגשותיהם העזים על סמך קריאה בשירתו. אכן דמותו של ארד צעקנית ומתגרה, חתרנית לפרקים, ומלאת גחמות, וכך מוסט הדיון מהמישור השירי אל המישור האישי. העובדה שארד הוא מיני סלב ברמה התל-אביבית (עוד מימי הארוויזיון בו השתתף) מצמצמת את הדיון בפועלו לרמת האד הומינם. בימינו  כל משורר וחצי משורר אץ לו רץ לו להוציא ספר שירה (רב הספרים הללו יוצאים במימון עצמי, ומבלים את רב חייהם  במחסני ההוצאה), ומיד אחרי פרסום הספר כבר יוצאות ההכרזות על העבודה על הספר הבא שנמצאת בעיצומה, נדמה כי משוררים רבים כותבים כשבראשם ניצב ספר עב כרס שעל כריכתו מתנוסס שמם תחת הכותרת "כל כתבי". בניגוד מוחלט לאווירה זאת ספר השירה הראשון של ארד יוצא לאחר פעילות אינטנסיבית ביותר בעשור האחרון בשדה השירה והאמנות הישראלית.

בבלוג שלו כותב ארד שבעשור האחרון הוא השתתף במאות  ערבי שירה בעשור האחרון, וכל מי שמעורה בעולם השירה יודע שאין כאן הפרזה. אולי ההבנה של ארד את החשיבות שביצירת קשר ישיר בין הקהל לשירה על ידי הופעות צמחה מהעובדה שעוד לפני שפרסם שירה יצר מוזיקת אינדי  אמנות שבה דגש רב על קיום הופעות רבות. לרב המשוררים בארץ אין ולא היה קשר מעולם עם קהל הקוראים, מעבר לכך נראה שקהל הקוראים אינו מעניין אותם, כך קורה שמשורר עולה בפסטיבל שירה (זה או אחר) להקריא ובמשך עשרים דקות הוא מרדים את הקהל למרות הפצרותיה הנמרצות של עורכת הערב כי יואיל בטובו לפנות את הבמה למשוררת הבאה. או כפי שארד מתאר את פסטיבלי השירה בשיר "צואת הזהב": "אני הולך אל פסטיבלי השירה עבור ארוחת הבוקר חינם/ אבל בדרך כלל לא קורה דבר בפסטיבלים./קהל משעמם, האנשים לא יפים, הנשים לא יפות/ אולי אזכיר שיער ערווה בשיר והם ייצאו זו אחר זו/ וישאירו אותי להנות לבדי באולם"

כשנשאל בארועים שונים לגבי שירתו ארד נוטה לאפיין אותה כשירה ששואפת אל הקליל. באחת השיחות שערכתי עמו לקראת צאת הספר הוא ציין כי הוא רוצה ששיריו יודפסו בראש העמוד (בניגוד לספרים הקודמים שהופיעו בהוצאת פלונית בהם השירים מופיעים בתחתית כל עמוד) ובכך ייצרו אפקט גרפי שידגיש את קלילותם, כאילו השירים צפים על פני הדף. אכן העימוד של השירים על פני הנייר משחק תפקיד חשוב בספר זה (למשל פיזור המילים על פני הדף בפואמה "הינשוף", פיזור שהשפעתו של יונתן רטוש מורגשת בו בבירור), אך קשה לומר שהשירים מתאפיינים בקלילות, ההיפך הוא הנכון. אם בתור עורך נוטה ארד לעודד את כתיבתם של שירים קצרים דמויי הייקו, בספרו תשעה מתוך שלושה עשר השירים הם שירים ארוכים מתוכם שלוש פואמות ("הינשוף", "פגר הפלדה", ו"צואת הזהב"). נדמה כי ארד עצמו מכיר בכך שלרב השירים הקצרצרים אינם עומדים בפני עצמם, וכך הוא שוזר אותם בין השירים הארוכים, או מחברם לרצף מכתמי במחזור "רצף שירי הלל לשר הביטחון לרגל המערכה האמיצה" בו מכתמים יפים כמו: "על צלחת העוף/ שסיים שר הבטחון-/ גרוגרת".

השירים מאפשרים לנו דיון אמיתי בפואטיקה שמציעה ארד, דיון הנובע מתוך השירה עצמה ולא כריאקציה פוריטנית לחולצותיו של ארד שהרי ממילא ארד מקדים את המבקרים בהכריזו "כל כך טיפשות החולצות/ על חזי האנשים, חזי הנשים היפות…" (מתוך השיר 'כל כך טיפשות החולצות'). בימים בהם נדמה כי מעטים המשוררים הצעירים שיש ביכולתם לכתוב פואמה מצטיין ארד דווקא בסגנון ישן זה. בניגוד לרב המוחלט של כותבי 'מעין' (כתב העת שעורך ארד ביחד עם יהושע סימון)  מצטיין ארד בהכרה עמוקה של שירת העבר ובניצול של ידע זה על מנת להצמיח שירה עכשווית בועטת. יצירת פואמה שלימה המתארת את העברתו של גרם מדרגות נעות מרחוב אלנבי היא דבר מרענן על רצף שירת האני הבכיינית הצומחת בסדנאות הכתיבה ומציפה את כתבי העת.על גרם המדרגות מכריז ארד בהומור רב כ: "כשלון!/ גם לאזרח לא עזר מעולם/ שנים שלא עבד/ איני יודע מתי עבד/ ודאי בכל הזמן מאז שהגעתי לעיר/ לא עבד ". קשה שלא להתפעל מיופייה של שירה אורבנית זאת. שירה המלאה ברגישות ל"פגר הפלדה", שירה שמצליחה להשתמש בנוף האורבני של המדרגות הנעות על מנת לייצר באותו שיר, מפלצת, חיה פצועה, וסמל פאלי.

I hope to write something about the police incident when i will get to a better internet

בשיר שכבר הזכרתי "צואת הזהב" מזכיר לנו ארד מדוע הוא אינו דמות מקובלת בביצה הספרותית, כאשר הוא מתנגח במשוררים אשר "ממליצים זה על זה כאחוזי דיבוק/ בוועדות הפואזיות" ולאחר מכן הוא מתאר את שירתם כ"קשקשי דג ללא דג/ זימים ללא אוויר/ אוויר ללא זמום/ ניקוד ללא אות." ('צואת הזהב'). ארד מגיעה אל הביצה החנפנית ובטון רוקנרולי בועט לכל עבר, ובאותו זמן תמיד דואג לחייך. האנרגיות הרוקריות מגובות בשיתופי פעולה של ארד עם אמני רוק שונים ביניהם אפשר למצוא את הגיטריסט המוכשר רם אוריון. רוב השירה המפורסמת ב'מעין' נוטה לכיוון הפופ, כך שרבים נוטים לשפוט את שירתו של ארד לפי השירים אותם הוא בוחר לפרסם, לדעתי תהיה זאת טעות לקרוא את שירתו של ארד לנוכח שירת מעין, שכן מאפייניה שונים בתכלית. כפי שציינתי בשירתו של ארד נוכחות השפעות שונות של שירת העבר, ובנוסף (ובשונה) לארד ישנה רגישות מיוחדת למוזיקליות בשירה. ספק אם כותב בעל רגישות מוזיקלית בינונית היה מצליח לכתוב פואמה ארוכה כמו 'הינשוף' בה המקצבים והמצלולים משתנים תדיר ומהווים חלק משמעותי בביקורת שמותח ארד בפואמה זו. במיוחד בולט השוני בניגון בשורות העבריות הכמעט תנ"כיות כמו: "יכיש וינטוש/ ירסק וינסוק/      הינשוף/ יוצת ברוח המדבר/ צרוף חולית של אפילה/       הינשוף." לעומת שורות השואבות את המוזיקליות שלהן מן האינגלוז שמביאה הגלובליזציה כמו בשורות: "ואנשים בשלחיהם/ ליד "פיקנסין"/ מול "איי.אמ.פי/ לצד ערמת הבגדים הכתומים היא חנות 'פוקס-מן'". (מתוך 'הינשוף'). דווקא בשל החשיבות הרבה של המוזיקליות בספר זה חבל שבחר ארד לפרסם את שיריו ללא ניקוד (למרות הניקוד החלקי פה ושם). טיעוניו הפוליטיים של ארד נגד הניקוד נכונים במידה חלקית בלבד. אמנם הניקוד הוא גושפנקה מעמדית, אך הוא גם מהווה הנחיות לקורא כיצד לקרוא את התווים על פני הדף. מכיוון שהקראותיו של ארד מאופיינות במוזיקליות שבהן היה ראוי כי יאפשר אותו דבר גם לקורא שאינו מכיר את המוזיקליות של הקראות אלו.

איני יודע אם בעקבות הוצאת ספר זה ישתנה מעמדו של ארד בקרב המבקרים או הקוראים. יתכן ודמותו הצבעונית מקשה על רבים מהמבקרים והקוראים. אלו שהולכים שולל אחר כל הכרזה של ארד בראיון זה או אחר נוהגים להלל את קלילותה של שירה זאת, ומכריזים עליה כעל שירה המאפיינת את היופי שבכתיבה הצעירה בתל-אביב, ואילו המתנגדים מגנים את סגנון הכתיבה התל-אביבי הצעיר. דווקא קוראים קשובים יותר יווכחו ששירתו של ארד היא שירה בודדה בנוף הישראלי בכלל והתל-אביבי בפרט. אמנם  "צ'יקי" מוקף תמידית בעדר המאמינים התל-אביבים, אך קריאה בשירתם של אלו תגלה כי בין שירתם לשירתו אין דבר וחצי דבר. ואולי הקהל הישראלי פשוט לא מוכן לקבל את התעקשותו של אדם להיות שמח בכל מחיר, אולי שורות כמו שתי השורות הסוגרות את הספר הן שורות שמדינה מיליטנטית כמו ישראל פשוט לא יכולה לסבול:
"ההפסד מתוק כל כך
שאני מלקק את שפתי"