אחרי ארבעה ימים במצב תודעה דלהי נחתנו בפריז. הדבר הראשון שבלט במעבר החד הזה, הוא המעבר מן הכאוס אל הסדר. בעוד בדלהי אין הפרדה בין נמוך לגבוה, נקי למלוכלך, או קודש וחול, בפריז ההפרדה חדה וברורה, יש "עשה!" ויש "אל תעשה!", יש לכל דבר מקום וסדר, וכמובן גבולות. גבולות של נימוס, של מרחק בין אנשים, של איפה אוכלים ואיפה מטילים את הצרכים, המון המון גבולות שצריך להתרגל אליהם מחדש. כשסיימתי לקרוא את הפתק שעליו הייתה הכתובת לספינת הפיראטים של החברים שלנו בפריז האינסטינקט היה להשליך אותו ברחוב, אך ברגע האחרון קול מן העבר צץ בראשי והזכיר לי שבשביל זה יש פחים. פאריז היא אחד השיאים בחלום הבורגני, בתי קפה מפיצי ניחוחות משכרים, יין טוב, גבינות, אופנה, ומה לא… אנו הגענו אל החלום הבורגני הזה בתור נוסעים סמויים. בחסות הלילה נכנסנו לעיר, והבגדים הנוחים שכל כך התאימו לסביבה בהודו, בלטו בצועניותם. הייתה לנו כתובת של זוג חברים שפגשנו בהודו שמתגוררים בפריז, ואף שהם חיים בעיר שנים רבות אפשר לומר שגם הם נוסעים סמויים בעיר הזאת, ואולי יותר נכון לקרוא להם פיראטים, שכן אנשים כמותם לא רק שאינם מתחבאים במעמקי הספינה הפריזאית, אלא יוצאים לסיפון וצובעים את מפרשיה בצבעים צבעוניים.

הבית שלהם היה פעם מפעל קטן ליצור זכוכית. כיום הבית הוא בעצם מסדרון אחד ארוך שמחולק לחללים שונים, חדר מגורים, חדר צ'יל אאוט (שאת קירותיו מעטרות עבודות גרפיטי צבעוניות), גלריה שמשמשת לחלופין חדר שינה לאורחים מזדמנים וחדר עבודה, וגם חלל גדול שמשמש כמוסך אופניים (ובו 20 זוגות אופניים שנקנו בחמש שנים האחרונות ועברו שיפוץ אינטנסיבי). הגבולות פה הרבה פחות ברורים ממה שקורה ברחוב הפריזאי, ויש הרגשה שזה מעין היתוך בין חוסר הגבולות ההודי לבין הגבולות המוכרים מהמערב. זוג הפיראטים שהתארחנו אצלו הוא רק חלק ממרקם שלם יותר, מגוון, ומרתק של קהילת פיראטים ענקית שגרה בפריז. הם לא בדיוק עובדים במשהו קבוע והרזומה שלהם כולל עבודות מגוונות שביניהן, הפעלת תיאטרון צללים, חברה קטנה לאופני הרים, חנות לאמנות אפריקאית (אותה הם הביאו איתם מעשרות הטיולים לאפריקה), והסעת דוגמניות ברחבי פאריז בזמן ירידי האופנה השונים. את הבוקר אנחנו פותחים כיאה לבוקר פריזאי עם בגט וגבינות, את היין נדחה בעוד איזה שעה שעתיים כדי שנוכל להתאושש מהלילה הקודם, ואולי היה עדיף לפתוח כבר את הבוקר עם כוס היין. אחר כך מציעים לנו לקחת אופניים ולנסוע ברחבי פריז וכך לעשות וי על כל אתרי התיירות ש"חייבים" להיות בהם, אך בצורה קצת פחות קונבנציונלית. הרכיבה מהפרבר בו הם גרים ועד למרכז פריז אורכת כרבע שעה. אנחנו משאירים מאחורינו את הרכיבה השקטה של איזור הפרברים, ומתחילים לשעוט ברחובותיה הסואנים של פריז. המארח שלנו נוסע ברחובות כאילו אין בהם כלל תנועה, מדי פעם הוא מאט טיפה, עובר לידי, וצועק לעברי את שמות הבניינים והכיכרות שאנחנו עוברים בדרך, אנחנו עוברים את מרכז פומפידו (ומסמנים אותו כמקום שיש לחזור אליו), משם אנו חולפים מול בית הנבחרים, ולפני שמצמצנו אנחנו כבר שועטים במורד השנז אליזה. הוא מאט טיפה ואומר לנו שאם מישהו פונה אלינו שלא נגיב כי למעשה לא אמורים לרכב בחלק הזה על אופניים, ואנחנו מופתעים ומבולבלים עוקבים אחריו, וחותכים חזרה לרחוב בו מותר לרכב. העיר יפהפייה, כל בניין ובניין גדוש בהיסטוריה, ובין כל זה אנחנו מזגזגים על האופניים, מנסים לעמוד בקצב של מישהו שבשבילו נסיעה ברחובות פריז היא טבעית כמו לנשום. ההרגשה מדהימה, אנחנו רואים את פריז אבל בלי גרירת הרגליים התיירותית ממקום למקום, בלי המרדף אחר תמונת פוזה זוגית מול האייפל, בזכות הפיראטים נפתחות לנו דלתות אחוריות אל העיר. כשאנחנו מתיישבים סוף סוף לא רחוק ממגדל אייפל, ושנייה אחרי שהצלחנו להסדיר את הנשימה, מתחילה להתגלגל שיחה על החיים הפיראטים בעיר. אחד הפיראטים (שכרגע נמצא עדיין בהודו…) נחשב המומחה למציאת מקומות דיור בעיר. באחד הטיולים שלו על גגות פריז הוא שם לב לדירה ענקית במרכז פריז (ממש על נהר הסיין) שעומדת נעולה. לאחר שבדק וגילה שאכן איש לא גר בדירה, הוא מצא את דרכו פנימה, ועבר לגור בה. יינות במזווה, דירה ענקית במרכז פריז, הוא לא התפלא כאשר מכתב שהגיע אל הדירה היה ממוען לשחקנית ההוליוודית מירה סורבינו. "תשמע, סך הכל החלל עמד ריק, וחבל שאיש לא יגור בדירה כזאת מדהימה במרכז פריז". אחרי חצי שנה ערך אותו בחור מסיבה בדירה, אלא מה… חבר טוב של מירה סורבינו שהיה בעיר מצא את דרכו אל המסיבה, והתקשר אליה לארה"ב להגיד לה שהוא ממש נהנה במסיבה שהחברים שלה אירגנו בדירה שלה. למחרת המשטרה פינתה את הפולשים, ויש לציין שזאת ללא כל רישום פלילי, אלא בנימוס הצרפתי המתבקש, הרי לסקוואטרים באירופה בניגוד לישראל יש זכויות.

חבורת הפיראטים הזאת מגוונת מאוד, וככל שאני מברר יותר אני מבין כמה הם מהווים רשת מתוקתקת בכל פריז. הם בעלי בארים, אמנים, בעלי עסקים, וסתם אנשים שנהנים להפעיל את העיר לטובתם, במקום להיסחף לקול התופים הקפיטליסטי שמריץ את רב האנשים ברחוב הפריזאי. רשתות חברתיות ברשת שמיועדות לאותם פיראטים, שולחות הזמנות על בסיס יומי לכל אירוע חינמי המתנהל בעיר. לפעמים ההזמנות לא באמת היו אמורות להגיע לידיה של הרשת הפיראטית, ואז נאלצים הפיראטים לשים את מיטב מחלצותיהם ולתרגל את כישורי המשחק שלהם כדי להיכנס לכל מני אירועי מוזמנים בהם השמפניה והקוויאר נשפכים לכל עבר. כמובן שבשלב הזה יתחילו לצקצק אותם צקצקנים קבועים ולהגיד "פרזיטים!" "אוכלי חינם!" או חס וחלילה "סמאלנים!". אך הרחובות הפריזאים נוטפי הבורגנות השביעה, קוראים לכל מי שעיניו בראשו למצוא את הדרך לנצל את העיר והעושר הבלתי נתפס של חלק מתושביה לטובתו, הרי בסופו של דבר איש אינו עומד כשכוסו ריקה משמפניה באותם אירועים אקסקלוסיבים בגלל אותם פיראטים, ואני משוכנע שמירה סורבינו ישנה טוב גם בזמן שבסלון דירתה הפריזאית שטו פיראטים עם כובעים מצחיקים.

למחרת אנחנו נוסעים לסקוואט שמפורסם בקרב אמני הגרפיטי בפריז. הכניסה אליו עוברת בגינה יפה אותה ארגנו תושבי המקום, והבניינים בסביבה מקושטים בציורי גרפיטי מהיפים שראיתי בחיי. בארץ ברגע שמספר אמני גרפיטי מארגנים תערוכה במקום שעומד נטוש זמן רב, ממהרים הבעלים והעירייה לאטום את הכניסה אליו ( נכון ללפני הנסיעה שלי לחובבי הטיפוס עדיין הייתה אפשרות למצוא כניסה לבניין והביקור מומלץ!) פה מצאה העירייה פיתרון קצת יותר יצירתי, חלל הסקוואט אושר כחוקי, ובתמורה האמנים השונים מעבירים סדנאות יצירה לילדי האזור. כמה חבל שבמקום לתמוך בתושבי הסקוואט בפלורנטין, שהריצו פרויקט דומה בשכונה שתושביה יכולים להפיק כל כך הרבה תועלת ממקום כזה, העדיפה העירייה לתמוך בסילוק הסקוואטרים בלוויית ביריונים, למרות שהמקום עומד נטוש גם עכשיו. אני בספק אם רשת פיראטים שכזאת תקום אי פעם בתל-אביב. אנשי החוק פועלים כל כך במהירות להשבית כל פעילות ספונטאנית, עד שאפילו הקראת שירה ברחובות העיר היא דבר על סף הבלתי אפשרי, שלא נדבר על מה שהיה קורה למי שהיה פולש לאחת הדירות הריקות (לרב בבעלות יהודים צרפתים) שמפוזרות ברחבי תל-אביב. הממסד בישראל פרנואידי לחלוטין. המחשבה העצמאית כל כך מפחידה ממסד זה עד שהוא פועל בכל מרצו כדי לעצור פעילות מסוג זה עוד לפני שהתחילה. הבעיה היא שהפרנויה הזאת לא קיימת אך ורק בממסד אותו מגלמת המדינה. הפרנויה כבר מזמן התפשטה לאותם מחוזות המתחזים להיות מחוזות ליברלים, הממסד האמנותי, הממסד הספרותי, והממסד האקדמאי הם רק דוגמאות בודדות. בדיקה של ממסדים אלו תראה שכל אחד בתחומו פועל במהירות שיא להוציא את האוויר ממפרשיו של כל מי שמנסה לעשות משהו בצורה שונה, אך בכל זאת האוויר במפרשים, והפיראטים ממשיכים להפליג, ואולי יום אחד גם לנו תהיה רשת חייכנית של פיראטים, שצובעים את מפרשיה הלבנים והמשמימים של המערכת.