איפה שהוא בדרך בין ברצלונה לליון, בזמן שבהיתי בנוף לאור הירח המלא נזכרתי במשהו כל כך פשוט ועם זאת כל כך מורכב: אני אוהב את החיים. את התשוקה לחיים גיליתי בסביבות גיל שבע עשרה ודווקא כתוצאה ממפגש עם המוות. חבר טוב שהתאבד השאיר חלל גדול שהצטרף לשק השאלות לגבי טעם החיים. אני זוכר את הרגע שבו תשוקת החיים הכתה בי לראשונה. בהיתי אז בחלון אחרי לילה נטול שינה וטרוף מחשבות, ולפתע שמתי לב לשמש הזורחת ולציפורים המצייצות. כל התהיות נעלמו באותו רגע ונשארה רק האמת היחידה של ההנאה מהפשטות שמציעים החיים. את אותה תחושת התעלות הרגשתי מאז מאות פעמים. דחוס בתוך תא הנהג של משאית שחוצה את הגבול המדומיין בין ספרד לצרפת אני פוגש שוב את תחושת השלמות הזאת. אני הולך ברחובות ליון בשבע בבוקר, העיר מתעוררת לחיים. אני אוהב את הבחורה שמציעה לי את עיתון המטרו החינמי, אני אוהב את  ריח הקרואסון הטרי, אני אוהב את מוכר הקרואסונים המזקין, אני אוהב את המדרכות העקומות, אני אוהב את בתי הקפה, אני אוהב את ערימות הכסאות בפינות בתי הקפה הריקים, מחכים לישבנים החמימים של הבוקר, אני אוהב את צלילי השפות שאינני מכיר, אני אוהב את האדים הנפלטים מפי כשהוא בדרכו לנשיקה, אני אוהב את שלטי הרחובות למרות שהם לא עוזרים לי כלל למצוא את יעדי, אני אוהב את התשוקה הזאת לחיים. בימים כאלו נדמה שמבעד לסדקים שבמדרכות ניתן לראות את הלבה בוהקת ממעמקי האדמה, כל שנותר הוא להתכופף לנשק את המדרכה העקומה ולהישרף.