ביום רביעי העשרים ושישי למאי 2010 נשמעה ברחבי הארץ אזעקה עולה ויורדת. האזעקה הייתה שיאו של תרגיל העורף "נקודת מפנה 4" אותו ערך צה"ל. מטרת התרגיל המוצהרת היא כמובן לתרגל את אזרחי מדינת ישראל למקרה שבו תושמע אזעקת אמת. שמחתי לקרוא כי יושבי בתי הקפה ברחובה הראשי של נהריה לא התרשמו מהאזעקה והמשיכו בשתיית ה"אספרסו" (כך במקור) שלהם. תופעת הפיכתו של משקה האספרסו לסמל משוקץ ראויה לדיון נפרד, לפחות הפעם האפסרסו חצה את גבולות תל-אביב (המשוקצת לא פחות).

אנסה להסביר מדוע שמחה אותי אדישותם של האזרחים בנהריה. אם המטרה הגלויה של התרגיל היא הכנתו של העורף למצב מלחמה, המטרה הנסתרת היא הצבת תזכורת לאזרחי ישראל כי הם נמצאים במדינתם ראשית כסובייקטים תחת פיקוח צבאי ורק אחר כך כאזרחים. ברגע זה הופכת פעולת לגימת הקפה לאקט של אי ציות אזרחי, מינורי ככל שיהיה, המתנגד למרותו הכפויה של הצבא. אזרחי הצפון והדרום "זכו" להשתמש במרחבים המוגנים  אך לא מזמן, וספק אם יש אזרח במדינה כלשהי בעולם אשר אמון יותר מהאזרח הישראלי  על נהלי ההתנהגות בזמן מלחמה. הוגה הדעות ג'ידו קרישנמורטי אומר במסתו "הפרט והחברה" כך:

"המדינה, עם הצבאיות והחקיקה שלה, בלעה את הפרט כמעט לגמרי, הערצת המדינה החליפה את הערצת האל. ברוב המדינות המדינה חדרה לחלקים האינטימיים ביותר של אנשיה. נאמר להם מה לקרוא ומה לחשוב. המדינה מרגלת אחר אזרחיה, משגיחה עליהם בעין אלוהית, מחליפה את תפקיד הכנסייה. זאת הדת החדשה. בעבר האדם היה עבד של הכנסייה ועתה הוא עבד של המדינה. בעבר הייתה הכנסייה אחראית להשכלתו, ואילו עתה המדינה אחראית לה. לא זאת ולא זאת דאגו לשחרורו של האדם."

הרגע בו מתעקש אדם להמשיך בשגרת יומו, הוא רגע שבו האדם מתקרב אל השחרור האמיתי, אל המחשבה העצמאית, שרק דרכה יוכל לדאוג לביטחונו האמיתי. הדבר הראשון שתרגיל מסוג זה עושה, הוא להעלות על נס את הטראומה הטמונה הישראלית. נוכחותם המוגברת של כוחות ביטחון ברחובות הערים, מגיעה לשיאה כאשר אל חלל האוויר חודר קולה של האזעקה המוכרת לכל ילד במחוזותינו. ההיגיון, גם אם הוא לא מודע, של התרגיל הוא שכדי שהאזרח הישראלי יהיה מוכן למלחמה (שתמיד מובטח כי תגיע בקיץ) יש לשמור אותו ברמת פחד גבוהה. האדישות לרגשות שמבצע כזה מעורר אצל האזרחים הגיעה לשיאה בויכוח שהתנהל בין צה"ל למשרד החינוך על הפטור שנתן האחרון ל600 בתי ספר מהשתתפות בתרגיל לטובת מבחן המי"צב. אף אחד לא נתן דעתו על האבסורד שבדרישה מבני נוער להתעלם מאזעקה שחודרת לחלל החדר, ולהמשיך לפתור את המבחן כרגיל. מעל הכל בולט הניתוק שבין מתכנני התרגיל למציאות. כמה חברות מסחריות אכן עצרו את יומם ומילאו אחר ההוראה לשהות עשר דקות באיזור המוגן? כמה אנשים עזבו את דירותיהם וירדו למקלט? הרי ברור לכל שלא תרגול מסוג זה הוא שיצילם במלחמה הבאה. הניתוק של מתכנני התרגיל מהמציאות דומה לניתוק של מתכנני הקמפיין  בארה"ב של שנות החמישים להתגוננות מפני פצצת אטום:

גם ברשת החברתית פייסבוק, נרשמו תנועות אי הנוחות של אזרחים ישראלים בעקבות התרגיל. נפתחו קבוצות כמו "מתנהגות כרגיל. לא נקודת מפנה ולא בטיח" ו"תרגיל ארצי לתרחיש של שלום". הקבוצות קראו לאזרחים להתכונן לתרחיש של שלום ולנקוט בפעולות שיקדמו מטרה זאת. איני מטיל ספק בצורך של מדינות בצבאות בשנת 2010, אך אני מטיל ספק גדול בכך שתרגיל מסוג זה מקדם את ביטחונם של תושבי ישראל. עם האזרחים שהם לא רק העורף אלא גם האיברים האינטימים של החברה הישראלית רוצים לקדם את ביטחונם, מוטלת עליהם אחריות כבדה יותר מישיבה באיזור ממוגן למשך עשר דקות. עליהם לפעול על בסיס יומי כדי להפוך את ישראל למקום אשר מושתת על רעיונות של שוויון, חופש, ורב תרבותיות, שיציאו אלטרנטיבה הולמת למחשבה הצבאית שהשתלטה על כל פינה בישראליות.

פורסם במקור באתר של בית אבי חי