בשבוע שעבר נערך אירוע הגאווה והסובלנות בעיר באר-שבע. אירוע הגאווה אירוע הוא חשוב מאין כמותו דווקא בערים בהן הפתיחות לשיח מגדרי נמוכה יחסית. בימים בהם הטון האלים והפשיסטי משתלט על המרחב הישראלי חשוב להזכיר שהמאבק הוא מאבק כולל, הוא לא נגמר רק בשאלות על שטחים וכיבוש. אני שמח לארח בבלוג את יעל חזן, בדברים שהיא אמרה בזמן האירוע בב"ש. יעל חזן היא פעילה בסניף הבאר-שבעי של אגודת הלהט"ב, מופיעה כדראג קינג תחת הכינוי "Belly Crunch" ודוקטורנטית לספרות עברית באוניברסיטת בן-גוריון.

מכאן הבמה כולה של יעל:

שלום לכולן ולכולם ואחה"צ טובים,

שמי יעל חזן, גדלתי באילת ואני תושבת באר שבע מזה 12 שנים.

באוקטובר 1998 עברתי להתגורר בעיר, כי התחלתי ללמוד באונ' בן גוריון.

החודש הזה סמן מפנה בחיי, הן מבחינה אינטלקטואלית והן מבחינה רגשית וחברתית.

אז לא ידעתי איזו השפעה תהיה למעבר לבאר שבע על הזהות המינית והמגדרית שלי ועד כמה אלה יתעצבו כאן בעיר. כן, בבאר שבע, באותו מקום, שרבים כ"כ היו משוכנעים שאין בו קהילה פעילה ואין בו חיים ללהטב"קים כמוני.

לראשונה פגשתי כאן יותר מאחד או שניים שדומים לי, וסניף אגודת הלהטב"ק שנמצא מטרים ספורים מכאן הפך במהרה לאחד המקומות הכי משמעותיים עבורי.

וכך, באוקטובר 1998 נפתח פרק חדש בחיים שלי, ובמקביל נסגר פרק בחייו של מישהו אחר.

קראו לו מת'יו שֶפָּרְד. הוא היה סטודנט אמריקאי, הומו ופעיל לזכויות האדם והאזרח.

ב-7 באוקטובר 1998 הוא פגש בבר שני גברים שגרמו לו לחשוב שהם הומואים, כשבעצם היו אכולי שנאה והומופוביה.

שפרד לא צפה את מה שהם עשו אח"כ: שדדו, הפשיטו והכו אותו, כשהם מותירים אותו קשור לגדר ללא הכרה. הוא נמצא קפוא מקור ולאחר מס' ימים מת בבית החולים.

אוקטובר 1998 היה החודש שבו חיי נקשרו בחייו של מת'יו שפרד, גם בלא שהכרנו זה את זו.

משהו דומה קושר ביני ובין ברנדון טינה, ניר כץ, ליז טרובישי וקורבנות אלימות מינית ומגדרית נוספים.

בימים אלה של הסתה וחוסר סובלנות לאחרות ולאחרים אני מרגישה את הקשר החזק שיש לי גם למי שלחמו על הזכות להיות חופשיות ב-1969 במהומות סטונוול בגריניץ' ווילג' בניו-יורק. רובן היו דראג קווינס וטרנסיות, שלא פעם נתפסות בשולי הקהילה שלנו, ויש מי שעדיין לא מבינים מה הומואים וטרנסיות חולקים במשותף.

אני מרגישה שדווקא הן, הדראג קווינס והטרנסיות, למדו אותי שיעור בפריווילגיות והאחריות הנגזרת מהן. החופש היחסי שיש לי לחיות את חיי ואת שלל הזהויות שלי, ניתן לי תוך הבנה שסביבי ישנם מי שלא זכו לו, הן בשל זהות מינית ומגדרית אחרת והן בשל מוצא אתני ו/או לאומי אחר.

לכן ביום הזה שהוא יום של חג ושל שמחה עצומה, יום שבו אני זוקפת את כל גובה קומתי וצועדת בגאווה רבה, אני בוחרת להרגיש גם את העצב ואת ההיעדר של מי שלא יכולים ולא יכולות להיות כאן ולחגוג איתנו. מי שעודן בארון, כי המשפחה והסביבה שלהן לוחצת אותם פנימה, מי שמתבייש בעצמו ומרגיש שהוא חוטא רק בגלל שהוא אוהב גבר אחר ומי שלא בחיים עוד, כי היא נרצחה רק בגלל היותה שונה.

אני יודעת שהרגשות שהיום הזה מעלה אצלי, טוב שישארו מעורבים, טוב שישארו מורכבים ומעט מפותלים. כך, נדמה לי, הידיעה שיש לנו עוד הרבה מה לעשות בכדי להגיע לשיוויון, לביטחון אישי ולאושר, היא ידיעה שתמשיך לבעור בתוכי ותעודד אותי, ואני מקווה גם את כולנו, לפעול כנגד כל הדיכויים באשר הם.

תודה!