השבוע הודיעו לנו כי הסם ריטלין ניתן עכשיו לצריכה ורכישה בעזרת מרשם מרופא משפחה בלבד. המושג "הפרעות קשב וריכוז" נמצא בתנופה אדירה בשנים האחרונות. אין סטודנט שעבר באוניברסיטה בלי שהיה מוקף באנשים שדיברו על התופעה, תהו על התופעה, ובעיקר חיפשו חומרים פסיכואקטיבים כדי לפתור את התופעה. תומר פרסיקו כותב על הבעייתיות שבה שרויה מסגרת הדיון בסמים כיום. גם אני כמוהו חושב שאנחנו עדיין לא איבדנו את הקרב על התודעה, הדיון סביב משני תודעה הוא דיון שעדיין ניתן לשנות.

לפני שאני ניגש להצעות לקראת אקטיביזם פסיכדלי, אני רוצה לגעת בהבדל המהותי שיש לדעתי בין ריטלין לבין משני תודעה פסיכדלים. האם אתם יכולים לדמיין את הפרסום הבא בכתבה בוואיי נט: "המדינה אישרה את התרופה המשולשת. הגלולה הכחולה- הכר את עצמך. הגלולה הירוקה- גלה את אמא אדמה. הגלולה הורודה- מוות לאגו גלה את הגאולה. זאת לאחר שמשנות החמישים מתבצעים ניסויים על המולקולות הפעילות פסילוסיבין ואל אס די ולאחר שקבוצת נסיינים הכוללת מיליוני בני אדם התנסו בתרופות בהצלחה ללא תופעות לוואי למעט מקרי שוליים." טוב ברור שלא ניתן לדמיין כזאת כתבה. והשאלה היא למה? מה בחברה שלנו מקדם כל כך שימוש בריטלין וחושש כל כך ממרחיבי תודעה?

נפש שטוחה בשירות הכלכלה

נהוג לומר שאנחנו חיים בעידן של "העצמי" של האינדיבידואליזם. למה הילודה במקומות רבים באירופה שלילית? אה כמובן אנשים יותר עסוקים במימוש עצמי. למה אחוז הגירושין עולה בצורה מתמדת? אה כן אנשים מממשים את עצמם. והדוגמאות הן כמובן עוד רבות. אם נעצור לרגע לנתח את התופעות האלו, אפילו יהא זה ניתוח שטחי וראשוני נראה שה"מימוש העצמי" הזה נשמע מקום די בודד וקר. האם המימוש העצמי הזה גורם ליותר אנשים לעסוק באמנות? ביצירה? ברצונות הפנימיים שלהם, אלו שלא "תורמים" ל"חברה" (מילה מכובסת לכלכלה)? ברור שלא. אנשים עובדים כמות שעות מופרכת, אצבעותיהן מקבלות זווית של מקלדת, עיניהן כבויות מול מסכי מחשב דלוקים, ועורם כבר שכח איך נראית השמש. החוויה הפסיכדלית קוראת למשתמשת לצאת אל החוץ, אל השמש, אל העולם (לפחות לחלקים שעדיין לא הרסנו), וזה כבר נתפס בזבוז זמן, כלומר כסף, כלומר לא יצרני, ואיזה מן אדם ממומש אתה אם אתה שוכב בתוך ערימת עשבי בר ופשוט מחייך?

באחת ההרצאות האהובות עלי של טרנס מקנה הוא אומר: "כאשר פסילוסיבין הוא חלק קבוע מן החוויה האנושית האגו מדוכא, ודיכוי האגו משמעותו הבסתם של השליטים, של החומרניים, של רוכלי המוצרים. פסיכדלים מחזירים אותנו אל הערך הפנימי של העצמי, אל חשיבות ההרגשה של החוויה המיידית- ואף אחד אינו יכול למכור לך את זה ואף אחד לא יכול לקנות ממך את זה, אז תרבות השליט איננה מתעניינת בנוכחות ההרגשה של החוויה המיידית". את החוויה הזאת, את הרגע הזה שבו אתה שוכב שקוע כולך בתוך העשב, חיוך גדול על פניך אי אפשר לקנות, ואי אפשר למכור. היא מחוץ לעולם המושגים הכלכלי. אבל היא לא רק מחוץ לעולם המושגים הכלכלי במובן שלא ניתן לשכור בה, היא ממש מסוכנת לעולם הכלכלי. החוויה הפסיכדלית מעבירה את מוקד ההנאה אל הגוף והעולם.  במקום שמוקדי ההנאה ישלטו על ידי מנגנוני צריכה קפיטליסטים הם הופכים להיות נגישים לכל, כל מה שצריך לעשות הוא מה שטימותי לירי קרא לו Tune In, וזה כבר מפחיד את שליטי תרבות הצריכה, ומכאן מנגנון ההפחדה הבזבזני והמשומן.

מה שכן מעניין את את שליטי תרבות הצריכה הם חומרים משטיחים, בראשם חומרי הריכוז ביניהם ריטלין (הס מלהזכיר את קירבתו המשפחתית לאמפטמין/ספיד), והחומרים “נוגדי הדיכאון” ציפורלקס/פרוזאק וכו'. לפני שאמשיך אני רוצה לומר שאינני מתנגד לשימוש בחומרים אלו, אלא לצורה בה החברה שבה אני חי מוקסמת וצורכת חומרים אלו. אני מכיר בכך שאצל אנשים מסוימים שימוש מושכל בריטלין יכול להשפיע לא רק על הרמה התפקודית אלא אף על המצב הנפשי. אני מכיר מקרוב לפחות מקרה אחד בו השימוש בריטלין היטיב עם המשתמש ברמה כזאת ששינתה את חייו בצורה חיובית ביותר, ואני בטוח שישנם עוד מקרים רבים כאלו.  בודאי ש"נוגדי הדיכאון" יכולים להיות חומרים אפקטיביים ומועילים ביותר אצל אנשים מסוימים.  ובכל זאת מדוע השימוש בחומרים אלו הולך ומתרחב? אני יכול להגיד בצורה חד משמעית שהאנשים הכי מבריקים שהכרתי בחיי היו אנשים שבכל יום נתון בשבוע יכלו להיכשל במבחן קשב וריכוז (או אולי צריך "לעבור" את המבחן כדי לקבל את החומר המבוקש) ולקבל את מנת הריטלין שלהם. רובם גם התנסו בריטלין כחוויה תודעתית ודווחו על שינוי חד בריכוז. האנשים האלו הם אינטליגנטים ומתפקדים ברמות הגבוהות ביותר. מדובר ברופאים, מהנדסים, אמנים, ועיתונאים מובילים, ובכל זאת הם יכולים להיות מוגדרים כ"סובלים" מ"בעיה". הם כולם מצאו לעצמם דרכים להתמודד עם שעות מרובות של עבודה, קריאה, וכתיבה ללא חומרי הריכוז. אבל אולי בעוד לא כל כך הרבה שנים הם יחשבו אנשים מוזרים, סוטים, פגועים נפשית כאלו שלא יכולים פשוט לקחת כדור קטן בבוקר ולשבת עשר שעות ברצף מול המחשב מתקתקים את דרכם לכיסו של הבוס.

במקום לעצור ולשאול מה אנחנו עושים לא בסדר כחברה שגורם לכל כך הרבה אנשים להיות מוגדרים כבעלי מום, אנחנו הולכים אל עבר סימום המוני. במקום לשאול את הנערה או הנער העומד מולנו מה מפריע לו בחייו עד כדי כך שהוא נופל לדיכאון, נפתור את זה בכדור קטן ושמח. לא עוד אינטרוספקציה, לא עוד קהילה תומכת, קדימה אל עבר עידן ההשטחה- כלום לא עצוב הכל כרגיל. קשה שלא להיזכר בתאורי הסומה בספרו של האקסלי, עולם חדש מופלא, לנוכח השימוש בחומרים האלו. האקסלי מתאר עולם שבו כולם נשלטים על ידי צריכתו של חומר שגורם להם להמשיך להיות סומים ביום יום, כך גם בחברה שלנו החומרים המקובלים הם אלו שעוזרים לנו לצלוח את היום ללא התנגדות (קפאין וניקוטין יכולים להכנס לקטגוריה זאת בקלות), ואילו חומרים מעוררי מחשבה והתנגדות נדרפים.

לקראת אקטיביזם פסיכדלי

אקטיביזם פסיכדלי הוא נושא שמעסיק אותי כבר די הרבה זמן. הוא נושא שקשה להגדיר, כלומר מהו אקטיביזם פסיכדלי. שתי הגישות המרכזיות לשאלה זאת הן: אקטיביזם למען הפסיכדלים, ואקטיביזם הנעשה ברוח הפסיכדליה. אני נוטה לחשוב שהתשובה הנכונה נמצאת בשילוב בין השניים, כלומר אקטיביזם גם למען הפסיכדלים וגם ברוח הפסיכדליה בנושאים שונים.  להפעם אסתפק בשלושה דברים ראשוניים שאפשר לעשות לקראת אקטיביזם פסיכדלי, בתקווה שבהמשך אעלה פוסט שירחיב יותר על אופציות שונות של אקטיביזם פסיכדלי.

1. מי ששולט בשפה שולט בתודעה:

ראשית מעניין לראות כיצד הריטלין מוצג בכל הכתבות כתרופה ואילו פיוטה, סן פדרו ופטריות פסילוסיבין, צמחים שנצרכים במשך אלפי שנים ועזרו לכמות בלתי מבוטלת של אנשים, לעולם יוגדרו כסמים גם בכתבות הכי פרו-שינוי תודעה. מכיוון שלדעתי כמו בהרבה מקרים התודעה מתחילה בשפה רצוי שאקטיביסטים של תודעה לא יאמצו את שפת השליט. תקראו לזה תרופה (כמו שהאינדיאנים מתייחסים לפיוטה), משני תודעה, פסיכדלים, רק לא סמים. הרבה פעמים אנשים אומרים לי שזה "בקטנה" שזה "לא באמת משנה", אבל זה משנה. מרבית האוכלוסיה פשוט נאטמת ברגע שהיא שומעת את המילה סמים. מסע ההפחדה חדר כל כך עמוק לתודעתם שאין להם אפשרות אחרת. ברגע שמשתמשים במילים כמו משנית תודעה, או פסיכדלים יש אפשרות טובה יותר לצלוח את השיחה, ורק כך יש לנו סיכוי לשינוי.

2. צרו את הקהילה שאתם רוצים לראות:

היום כבר ברור לכל מי שקצת מתעסק בשינוי תודעה שסט וסטינג הם הגורמים החשובים ביותר לאפקטיביות של ההתנסות. כבר מהתיאור החברתי בתחילת הפוסט אפשר להבין שאני חושב שאנחנו נמצאים היום במקום שבו אנחנו מתפקדים כחברה פגועה. יש עוד דברים רבים שצריכים לשנות כדי שהחברה שלנו תוכל לייצר סט נכון בתודעה של האנשים החיים בה, ותוכל להוות סטינג הגיוני לחוויה פסיכדלית מועילה. חלום ה Turn On, Tune In, Drop Out של לירי נכשל. איתו אפשר גם להיפטר מכל אשליות ה"אם רק היינו שמים אל אס די במי השתיה במזרח התיכון היה מגיע השלום". לא, זה סביר להניח היה מביא אסון. רעיון החלוקה ההמונית של משני התודעה כסוג של פיתרון הוא רעיון מסוכן. במקום זה צריך להשקיע בקהילות הקטנות. לייצר סביבנו עשרות, מאות ואלפים של קהילות פסיכדליות קטנות. הקהילות האלו צריכות לפעול לשינוי חברתי עמוק לא רק בתוכן אלא כחלק מתיקון חברתי רחב יותר. אל תחכו שתיווצר קהילה כזאת, היו הקהילה הזאת! דברו דיבור פסיכדלי, עשו אמנות פסיכדלית, לכו לעבודה בצורה פסיכדלית, צרו קשר עם קהילות פסיכדליות אחרות. אתם יודעים שהן קיימות כל הזמן סביבכם!

3. היו מאושרים:

נשמע טיפשי? ילדותי? אולי בנאלי? אבל אושר הוא אחד הכלים החזקים שיש לפסיכדליה להציע. לא אושר מזוייף, לא אושר התלוי בדבר, אושר פנימי אינסופי בכל עשייה שאתם עושים. נסו להביא את האושר הזה גם כשאתם מגיעים למקומות קשים. גם מאבקים פוליטיים מייאשים וסיזיפים זקוקים לאושר הזה, ואולי דווקא שם ישנה הזדקקות גדולה יותר לאושר ככלי עבודה. אם נוותר על פעולה מתוך אמונה באושר, אנו עשויים למצוא את עצמנו תקועים עם הפחד והייאוש שהממסד מנסה לנטוע בלבנו. הממסד הוא הסם המסוכן ביותר! הוא משנה התודעה הנורא ביותר! הוא הזיוף הגרוע ביותר! קחו בחזרה את השליטה על התודעה שלכם. הממשלה עשתה משהו נורא? אל תלבשו שחור באירועי מחאה, תבואו צבעוניים. נמשיך למחות, נמשיך לזעוק, עד שניצור פה קהילה שתהווה סטינג נפלא לשינוי תודעה כלל עולמי. אבל עד אז לא נוותר על האושר הפנימי שלנו, לא ניתן להם לשלוט לנו ברגשות ובנפש. היו מאושרים!