לאחר פגרה קצרה, אנו חוזרים עם המשחק השלישי באליפות העולם ברצח עם (מחוז אפריקה).
למי שעוד לא השתתפו במשחקים הקודמים, נזכיר רק כי המנצחת נקבעת על פי בחירת הקוראים והקוראות (הסקר בתחתית העמוד). בעקבות תהיות לגבי חשיבות הטורניר נזכיר לכל המפקפקים כי הטיעון שלהם מגוחך, ולראיה, יש לנו גביע (באדיבות בום פאף פאו אקשן!)

במשחק השבוע ייפגשו שתיים מהנבחרות המכובדות ביבשת – בורונדי וסודאן. את סודאן האגדית כמעט ואין צורך להציג, אבל בכל זאת, מומלץ להקשיב לניתוח המרתק של מומחה ידוע לתרבות אפריקה. נבחרת בורונדי זכתה אמנם למעט פחות תהילה, אבל אין לזלזל בה. למעשה מדובר בסוג של יקום מקביל לרואנדה – אותם אנשים, אותה מלחמה, רק המנצח שונה.
וכעת, ללא עיכובים נוספים, המשחק.
אל תשכחו להצביע בתחתית העמוד.

 

 

בורונדי

אם יש יבשת שחרא לחיות בה – זו אפריקה, ואם יש באפריקה מדינה שחרא לחיות בה – זו בורונדי.

עם התמ”ג לנפש הנמוך ביותר בעולם, בלי מוצא לים ועם צרפתית בתור שפה רשמית, כנראה שמישהו, מתישהו, עשה כמה טעויות . כדי להבין מי טבח במי, כי זה כל הזמן משתנה, צריך לדעת ש85% מהבורונדים הם בני שבט ההוטו, ו-15% מהם בני שבט הטוטסי. למתבונן מבחוץ קשה קצת להבדיל ביניהם, קצת כמו יהודים וערבים בישראל. למתבונן מבפנים, לעומת זאת, קל מאד להבדיל: אם אתה הוטו אז האיש המפחיד שרץ אליך עם המצ’טה הוא טוטסי, ואם אתה טוטסי אז הוא כנראה הוטו. אם אתה טווה, מיעוט קטן מאד בבורונדי – מבחינה מספרית בערך כמו הדרוזים בישראל, אז יותר קשה לנחש, ואכן די קקה לבני שבט הטווה בבורונדי – אפילו יותר מלדרוזים בישראל, וזה אומר משהו.

ב- 1962 בורונדי הכריזה על עצמאות (עד אז היתה תחת חסותם המלטפת של הבלגים), ונשלטה על ידי מלך ופרלמנט נבחר. בבחירות נקבע כי רוב מושבי הפרלמנט יאוישו על ידי ההוטו (הפתעה הפתעה) אבל המלך מינה טוטסי להיות ראש ממשלה, מה שקצת עיצבן את ההוטו. כאות מחאה, כמה הוטו ניסו לבצע הפיכה. לצערם, הצבא, שנשלט בעיקר על ידי הטוטסי, דיכא את המרד בקלות ובאכזריות. הצבא היה תחת פיקודו של של מישל מיקומברו, איש חביב ועדין נפש שהשתלט על המדינה, הורה על רציחתו של המלך, והכריז שמעעעכשיו בורונדי היא רפובליקה נשיאותית (קרי – דיקטטורה טוטליטארית) והוא הנשיא.

הכיף האמיתי התחיל ב-1972, כשההוטו שוב הגיעו למסקנה שלא נוח להיות רוב מדוכא, והעריכו שהפתרון יהיה לתקוף טוטסי ברחבי המדינה במטרה להשמיד אותם לחלוטין. הנשיא מיקומברו וחבריו העריכו את היוזמה, אבל חשבו שהביצוע חובבני והרעיון יעבוד יותר טוב בכיוון השני, של השמדת ההוטו. הטוטסי, שעדיין שלטו בכוחות הביטחון, הצליחו די בקלות לבצע רצח של כ 100,000 בני הוטו. בני ההוטו הבינו את הרמז, ותשקוט הארץ תחת דיקטטורה צבאית בערך עד 1988.

ב 1988, כשהעולם ראה לראשונה את ברוס וויליס נפצע מספר דו ספרתי של פעמים ולא מת, ואת טום הנקס מתנהג כמו ילד בן 6 כשהוא משחק ילד בן 12 שהפך להיות בן 30, להוטו שוב דיגדג בידיים, בעיקר באלו שהחזיקו מצ’טות, ולכן הם כיסחו עוד 5,000 איכרים מהטוטסי.

הממשלה דווקא לא הגיבה באלימות מטורפת, אבל הקהילה הבינלאומית התעוררה ודחפה לרפורמה. ב-1993 היו בחירות על-אמת, בהן ניצחה מפלגת ההוטו, ונבחר נשיא מטעמה. זמן קצר לאחר מכן הנשיא נרצח, מה שהוביל לפעולות נקמה ורצח של 25,000 טוטסי, ובתגובה  נרצחו פלוס-מינוס אותו מספר של הוטו. מאז במשך כעשר שנים הסתובבו במדינה כנופיות חמושות שרצחו את מי שבא להן מתי שבא להן, אלא אם כן הצליחו לרצוח אותן קודם. במהלך השנים האלו נרצחו כ 300,000 איש ברחבי המדינה, וזה לא כולל הרפרטואר הרגיל של ילדים-חיילים, אונס וכל הג’אז הזה.
בתיאוריה חתמו על הפסקת אש עוד ב 2003, בפרקטיקה עד היום מתרחשות תקיפות של קבוצות מורדים, והאלימות רבה.

למרות שרצח העם בבורונדי אולי לא מרשים ורחב היקף כמו זה של רואנדה או מקומות אחרים, מדובר בקלאסיקה של ממש. המצ’טות, הרצח, ההתערבות הבינלאומית, ומעל לכל – העובדה שהצדדים התחלפו פעמים רבות ורצחו זה את זה, היא מה שנתן לרצח העם הזה אורך נשימה והמשכיות, וכל רוצח המונים שמכבד את עצמו ייטיב לעשות אם יקח כמה דקות מזמנו וילמד אותו לעומק.

סודאן

בניגוד למה שנהוג לחשוב, להיות קולוניה בריטית, זה לא תחתית שרשרת המזון. התואר הזה שמור לסודאן, מקום כל כך צחיח ומלא חול, שאפילו האימפריה הבריטית נמוכת הסטנדרטים הסכימה לשלוט בה רק דרך קבלן משנה.

ב- 1956, אחרי שנים כקולוניה של קולוניה, קיבלה סודאן את עצמאותה, ועוד לפני כן פצחה במלחמת אזרחים חגיגית. בהכללה גסה נאמר שהמלחמה, שנמשכה עד 2004, היתה בין השלטון הצפוני-מוסלמי לבין הדרום הלא מוסלמי, שלא התלהב מרעיון מדינת ההלכה. במהלך המלחמה נהרגו כ-2 מיליון איש, 4 מיליון נעקרו מבתיהם ובסיום הוסכם שהדרום יקבלו מדינה.
מעבר לשיפור השורה הסטטיסטית, סודאן ניצלה את מלחמת האזרחים להפקת לקחים והתמקצעות. כשהשליטים הגיעו לרמה מספקת של רציחת עם, העולם זכה לחזות במשחק האגדי בדארפור.

הפתיחה הרשמית היתה ב-2003, כשקבוצת מורדים תקפה בסיס חיל אוויר באל-פאשר. מלבד השמדת כל המטוסים והמסוקים במקום, המורדים יצאו מהבסיס עם שבויים רבים (בינהם מפקד חיל האוויר המקומי), 5 כלי רכב חדשים, ויותר כלי נשק מכפי שיכלו לשאת.
למעשה הסיפור החל עוד הרבה לפני כן.
את אוכלוסיית דארפור (ארץ הפור) אפשר לחלק ל-2 קבוצות עיקריות- הרועים (“הערבים”) והחקלאים (“השחורים”). החלוקה מתעלמת מכך שרוב תושבי דארפור שחורים, רובם מדברים ערבית (וכמעט כולם מוסלמים). מצד שני היא קלה לשינון ופופולרי, ולכן נדבוק בה.

בכל מקרה, במשך שנים רבות חיו להן 2 הקבוצות בסבבה ובכיף שלהן. לחקלאים היו אדמות (בהן גידלו גידולים אורגניים, מקומיים וללא הנדסה גנטית) בעוד הערבים נדדו ממקום למקום, תוך שהם משתדלים להשאיר חותם-אקולוגי מצומצם ככל האפשר (לדוגמא בהקפדה על כך שהגמלים ילכו בקוליסים בלבד).
בשנות ה-80, עם התחזקותו של אל גור, גידול אוכלוסין משוגע, וצמצום מקורות המים ושטחי המרעה, כבר נהיה פחות בחלה. הממשלה, עמוסה מהמלחמה בדרום ועסוקה יותר בענייני השרדות, המשיכה במדיניות ההזנחה ארוכת השנים, והדארפורים נאלצו לדאוג לעצמם – קרי, ללכת מכות בתחרות על המשאבים המצומצמים.

המצב החמיר בין היתר בזכות יקיר המדור, מועמר קדאפי, שהקים צבא פאן-ערבי במטרה לכבוש את צ’אד. קדאפי לא טרח להתעמק בגוונים הרבים והיסטוריה העשירה של אוכלוסיית דארפור, החליט שהערבים שם צריכים להצטרף לצבא שלו, וגם הסביר למה. השחורים מצדם, הבינו שהממשלה מבינה רק כח, והקימו תנועות מרי. שתיים מהן היו אלו שהתקיפו את שדה התעופה באל פאשר.

חזרנו לנקודת פתיחת המשחק, ולרגע בו הראתה סודאן את ניצוצות הגאונות האמיתיות – במקום לשלוח את הצבא להלחם במורדים, השתמשו בקבלני משנה. סוכני ממשל פנו לכל מנהיגי השבטים הערביים בדארפור, חימשו אותם, הבטיחו משכורת ושלל, ואיחלו להם בהצלחה. כשמנהיגים סירבו להצעה (בעיקר מנהיגי השבטים העשירים יותר) הממשלה לא בחלה באמצעי שכנוע- הפחדה (“המורדים ישמידו אתכם”), תחרות (טיפוח מנהיגים יריבים) וענישה. ליתר ביטחון ולהשלמת הסד”כ פנו הסוכנים גם לאוכלוסיית השודדים.
הארגונים החמושים, שלימים נודעו בשם הכולל “ג’נג’אוויד“, עשו מה שציפו מהם-  שרפו כפרים, אנסו נשים והגבירו את מאגר הלקוחות של יד-שרה. הממשלה מצדה הכחישה כל קשר עם “פורעי החוק”, תוך שהמשיכה לתמוך בהם בנשק, כסף ובסיוע אווירי.  עד תחילת 2004 נהרגו בדארפור בין כמה עשרות אלפים (לטענת הממשלה) לכמה מאות אלפי אזרחים, ויותר ממיליון נעקרו מבתיהם.

אבל סודאן לא הסתנוורה מהתהילה, אלא המשיכה להתפתח ולהתרחב.

זה התחיל מכמה שבטים שהחליטו שנמאס להם להלחם, ופרשו. חלקם התאכזבו מכך שלא שותפו בהסכמי השלום (כשאפילו מינימי זכה למינוי). אחרים פרשו כשלא קיבלו את המשכורת המובטחת. חלקם אף הקימו ארגוני מורדים משלהם. לאט לאט איבדה הממשלה את השליטה באזור, וחוקי ההשרדות השתנו- סכסוכים שבטיים התפתחו למלחמות בין שבטים ערביים. ארגוני מורדים (חלקם חילוניים, חלקם דתיים קיצוניים) נלחמו בינם לבין עצמם. כיום, כשתחום השליטה הממשלתית בדארפור מצומצם מעשית לאיזורים עירוניים, מי שרוצה להגיע ממקום למקום דואג ליידע את נציג המיליציה\מורדים המקומיים. זה כולל שבטים ערביים, שעל מנת להבטיח את שטחי המרעה שלהם כורתים בריתות עם מורדים שחורים.

הדבר היחיד שנשאר פחות או יותר יציב עד היום, מלבד חוסר היציבות, הוא שרוב חקלאי דארפור (אלו שלא מתו) נותרו במחנות פליטים. כשני שליש (מעל ל-3 מליון) מאוכלוסיית דארפור תלויים לקיומם בסיוע הומניטרי. המסייעים ההומניטרים, מצידם, עסוקים בעיקר בלא להחטף בדרכים.

ולחוטפים שלום.

 

 

 

 

זהו. אל תחזרו על טעיות העבר! הלחמו באדישות. ההחלטה בידכם!