אירועי החדשות והממים שנוצרו בעקבותיהם, סקירה שבועית.

איסוף: עבגד יבאור, עידו קינן, סבאח ברוור, דן קופר, עמיר שיבי, שחר, נתאי פרץ, ואחרים.
(לחצו על התמונה להגדלה מפלצתית שבה כל הממים בגודלם המקורי, ותודה לנתאי על האיחסון)

המחאה החברתית (שלל פכים)

– דפני ליף מתווכחת עם שוטר, אביתר גת מקשיב ומדווח על הנאמר.

– ערן ורד מצלם שוטרים שעוקבים אחרי לירון אחדות, בעמוד “הכסא המתנדנד” קצת מרחמים על האידיוטים החביבים.

– ליף כותבת על האצבעות “אנחנו השתנינו, עכשיו תורם” ומזמינה את כולם להצטרף אליה להפגנה בשבת, שיבי דואג שליף תסתבך עם המאפיה, עבגד מרפרר לאחים בלוז, ובן מאירי לממנטו.

–  “אנחנו השתנינו, עכשיו תורם” מנסה להפוך למם: שחר מטה כתף ואחר כך מנטפק.- שתי הפגנות נפרדות בתל אביב במלאת שנה למחאה, שיבי מתלבט, החתול של שרדינגר לא (אצל שחר) ומורפאוס מתקשה להסביר את ההבדל (אצל דן קופר).

גיוס לכולם

הרב עמאר טען שרעידת האדמה היא בשל הנסיון לגייס חרדים, בקרוב: הסרט (אורי שטרנפלד).

“היה כיבוש?”

ועדה בראשות השופט אדמונד לוי קובעת שישראל אינה כובש צבאי בשטחי יהודה ושומרון.

בפינה הימנית: יהונתן גרשוני ממחיש את כאבו של השמאל, ואת הדילמות העתידיות שלו ואריאל פלסקין מביא תגובה מפי טליה ששון (שהכינה את דו”ח המאחזים).

בפינה השמאלית: ג’ון בראון מראה את לוי מציג את הדו”ח, מסביר לביבי ככה שהוא יבין, וחייל ישראלי משכנע פלסטיני באמיתות הדברים. עבגד חוגג את האופטימיות העיקשת, שחר מביא תגובה מפי גולדה מאיר, שתומכת בדו”ח, Uri Ashi מרפרר למקטרת של מגריט, נתאי דווקא סימפטי לחזון האוטופי של לוי, ורק שיבי חושב שהכל תלוי באופן שבו מסתכלים על הדברים.

אל תבואו, באמא שלי לא שווה

נתניהו רוצה להתחיל קמפיין באפריקה שמרתיע אנשים מלבוא לישראל. ג’ון בראון מתחיל בישיבת קריאייטיב, מציע מודעה בהשראת “הפמליה”, שמתייחסת להצתה של דירתם של זוג אריתראים בירושלים, ומצביע על פילוח השוק המתבקש.

אמנות חרדית

“בצלאל” תקים שלוחה חרדית בירושלים. שיבי וחנה מנסים להעריך איך יראה בוטיצ’לי. סבאח בראוור הולך למודרנה. שיבי משווה ומעלה בכמה מהקלאסיקות של דה-וינצ’י.

משפט אולמרט

רן לוקאר מזכיר לכולנו את אולמרט הצעיר, שיבי אומר שבעצם כולנו צריכים סוללת עורכי דין, ומרפרר לממנטו, ושחר מתנבא בנוגע לתוצאות סיפור הולילנד.

ביבי מאייר

ראש הממשלה העניק ציור פרי עטו לספורטאי המשלחת האולימפית. אריאל ויסמן סבור שהיה אפשר להשקיע קצת יותר.

הילדים שלנו לעולם לא ידעו

בעקבות המם הנוסטלגי המפורסם עם הקלטת והעיפרון, עידוק וג’וני מקוננים על השתלטות הטכנולוגיה על חיינו, עבגד מקונן על התדרדרותם של לימודי המתמטיקה (ואיתי מגיב), ודן קופר על הפיצול במחאה החברתית.

שלום, אייזנר

מסתבר שלהצטלם עם שלום אייזנר ברכבת הקלה נהיה סוג של קטע, אריאל ויסמן מבאר, ודן קופר משער מה נאמר במפגש ההיסטורי הזה.

שונות:

– התספורת של שליט הזכירה לשיבי את שוקי זיקרי של עולם הפיננסים.

– שלומי, הדס, נתאי ועבגד חושפים את זהותו של המחבל המתאבד הראשון בהיסטוריה.

– באקט של ריקליימינג, המם “רוצה לראות בולבול של בדואי” הופך להזמנה להפגנה נגד הריסת הכפר אל עראקיב (אבל לא באמת).

– באוניברסיטת תל-אביב מתכוננים למבחנים בשיטת בן-ארי.

– רינה ארטשטיין מזכירה שבאמת אף פעם אסור להשוות (למרות מאמר מדעי חשוב שמראה שאפשר).

– אריאל ויסמן מראה מה באמת קרה במפגש הפסגה של פרס ויאיר לפיד, וגם חושף את החבר החדש בקבוצת המוזרים מהאינטרנט (לא לבעלי לב חלש או טעם טוב).