אני מתווכח עם אנשים בפייסבוק ובבלוגים כבר איזה זמן, ולפחות בהתחלה הייתי מהיחסית-אובססיביים – אלה שממשיכים להגיב בשירשור של מאות תגובות ולהדביק לינקים מכל הבא ליד כסימוכין, ובתקופות מסויימות גם לעשות קופי פייסט לתגובות של אחרים ולהשיב נקודה-נקודה (כלומר, חוץ מהנקודות שלא היה לי מה לענות עליהן). לקח קצת זמן והרבה פייסבוק כדי שאבחין שבויכוחים האלה אני משמעותית יותר פוץ מבחיים האמיתיים, ובנוסף אני מרשה לעצמי להיות אגרסיבי מאד כלפי אנשים שאני בכלל לא מכיר, וגם מתנשא, ועוד כל מיני דברים לא-טובים.
אז מסתבר שאני לא לבד, ורוב האנשים הם בגדול יותר גועליים אונליין, וזה מתבטא בתופעות שנעות מתרבות דיון מחורבנת, כמו שאני יישמתי, ועד לטרולינג בקטע רע. לפי תחושת הבטן שלי, ההתנהגויות האלו מגיעות מאותם מקומות מסריחים בנפש שמהם מגיע Road rage, אבל לא על זה רציתי לכתוב ואני סוטה מהנושא.
התחלתי לשים לב מתי אני מרגיש לא נעים בויכוח ורוצה להתחפף אבל מפחד לצאת אפס, ולעומת זאת – מתי אני מצליח ליצור קשר לא-עוין עם אנשים שאני לא מסכים איתם, להתווכח, לשמוע דעות אחרות, לפעמים להתעצבן ולהיות קצת אגרסיבי, אבל להיות מסוגל בטווח הארוך להרוויח מהויכוח. מה יש לי להרוויח מויכוח? ובכן, ויכוחים מילאו בשנים האחרונות תפקיד מרכזי בעיצוב הדעות שלי בכלכלה, מגדר, יחסי מזרחים-אשכנזים, טבעונות, שידור ציבורי, יו ניים איט. הנקודה היא ששינויים כאלה לא קורים בזמן אמת כי כמו שכתבתי קודם – אני לא רוצה לצאת אפס, וגם לא באמת מסוגל פסיכולוגית לעשות פניה של 180 מעלות תוך כדי ריצה. אבל גם אם לא בזמן אמת, מסתבר שהדברים שאני שומע שוקעים, ואחרי כמה זמן אני מוצא שאני שולף אותם בעצמי בויכוח עם מישהו אחר, וחושב עליהם ברצינות. זה תהליך מעניין ושווה שהרגשתי שאפספס אם לא אמצא דרך לריב עם אנשים בלי להתחרפן מזה.
ואני חושב שמצאתי דרך שעובדת, לפחות בשבילי, כשאני זוכר ליישם אותה. זה לא שראיתי את האור ולא יהיה פה קראפ ניו אייג’י על סובלנות, אלו סך הכל כמה טיפים שנועדו כדי שהויכוח יהיה יותר סבבה, הרבה יותר אודטה מבאדולינה. וכדי שהפוסט הזה לא יצא ארוך ולחלוטין לא-קריא, הכרחתי את עצמי להצטמצם ל 3 דברים שכדאי להמנע מהם ו 3 דברים שכדאי להשתדל לעשות בזמן ויכוח פוליטי בפייסבוק (או בבלוגוספירה). הנה זה בא (מנוסח בלשון זכר ומכוון בעיקר לעצמי, אבל אולי יעבוד גם לנשים, לכי תדעי):
3 דברים שכדאי להמנע מהם
- ניתוח פסיכולוגי בהתנדבות – אל תגיד לאף אחד למה הוא אומר את מה שהוא אומר. גם אם זה התירוץ הכי קלאסי, גם אם שמעת את זה אלף פעם, גם אם אתה בטוח בטריליארד אחוז שאתה התקדמת לרמה תודעתית גבוהה יותר ואלה מנגנוני ההגנה שלו שמדברים ונאבקים נואשות לשמר את העולם הקטן והבטוח שלו – תסתום את הפה שלך. גם במקרה שאתה צודק, וזה בהחלט יכול להיות, אתה תקומם את הבנאדם השני נגדך ותגרום למנגנוני ההגנה שלו, שהיו עד עכשיו בהילוך שלישי, לעבור להילוך חמישי ולתת פול גז.
- שאלות מכשילות – נכון יש את הקטע הזה שאתה חושב שאתה סוקרטס ואתה שואל את היריב שלך סדרת שאלות כדי למלכד אותו, לחכות לו מעבר לפינה עם הוכחה שהוא סותר את עצמו, ולחוש שמחת מנצחים מפעמת בעורקים? אז ככה, אם לסוקרטס היה פייסבוק – אף אחד לא היה חבר שלו, כי הוא היה חתיכת טרול נודניק מעצבן. אם אין לך עניין אמיתי לדעת – אל תשאל, זה סתם מעליב ומזלזל בבנאדם שאתה מדבר איתו. אם הטיעון שלך חזק לדעתך ואין לך מה להסתיר, אתה לא צריך למשוך אף אחד בלשון – פרוש את הטיעון שלך אחד לאחד, תן ליריב שלך שהות לגבש דעה מולו, ותזכור שגם את סוקרטס הכריחו בסוף לבלוע רעל.
- אל תלעיג – אם אתה באמת ובתמים מתדיין עם הצד השני – תניח את הסרקזם בצד, אף אחד לא רכש חברים חדשים באמצעות סרקזם. במקרה הטוב יצאת מגניב בעיני מי שממילא מסכים איתך, ומה עשינו בזה?
3 דברים שכדאי להשתדל לעשות
- דבר בשם עצמך – אתה יכול להביא מחקרים ולינקים עד מחר, אבל בסופו של דבר אתה בנאדם אחד, אתה חי רק את החיים שלך ומתנסה רק בנסיון שלך. זה מעורר כבוד ואמון כשאתה מודה בזה, וחשוב מכך – זו האמת. יש מי שחושב שזה מיותר להוסיף כל הזמן “לדעתי” לפני כל משפט, כי זה יהיה ברור מאליו כשאני אומר משהו שזו דעתי. בואו נסגור את הנקודה הזו: החלק הראשון של המשפט הזה לא נכון והחלק השני לא יהיה. וגם אפשר לחשוב שאתה משלם פר מילה, אז תכתוב “לדעתי”, ותגוון מדי פעם עם “נראה לי”, גם אם אתה חושב שאתה כותב עכשיו דברי אלוהים חיים. כלומר… נראה לי לפחות שזה מה שאתה צריך לעשות.
- תודה בטעויות – כשאתה מוצא שטעית במשהו, או כשמתערער הביטחון שלך באיזושהי נקודה – תשתדל להודות בזה כמה שיותר מהר. כך לא תבזבז זמן ואנרגיה להנפיץ טיעונים שמגינים על משהו שאתה כבר בכלל לא בטוח שאתה מאמין בו, וגם תרכוש את האמון של הצד השני שאתה לא פה רק כדי להשפיל אותו או לנצח.
- מצא נקודות הסכמה – ויכוח הוא מהלך רגשי מנכר, הוא מעמיד אותך ואת הבנאדם השני (או האנשים האחרים) משני הצדדים של מתרס. נורא חשוב למצוא נקודות של סולידריות שבהן אתם כן מסכימים ומדי פעם להיזכר בהן. זה נראה מיותר אולי, אבל שניכם בני אדם, ושניכם צריכים להרגיש ולהפגין מדי פעם את העובדה שמי שעומד מהצד השני של הויכוח הוא לא אויב אישי, אלא סתם איש אחד עם אינטרנט שלא מסכים איתך על איזו נקודה עקרונית. אפילו אם הוא טועה בטירוף ומדי פעם נראה לך שאנשים כמוהו הם הסיבה לכל הרעות החולות שתוקפות את העולם – הוא בנאדם ספציפי אחד שצריך לקום מחר בבוקר, וגם אתה. איזה מאוחר זה, הא? קטע שאנחנו משקיעים כל כך הרבה זמן בלהתווכח על דבר כזה, לא? וואלה. טוב, עכשיו איפה היינו?
לסיכום – יש מצב שזה רחוק מלהתאים לכולם, אולי זה בכלל טוב רק לגברים לבנים עם פריבילגיות, fuck if I know, אני ממילא כל הזמן לומד דברים חדשים. אבל בשם הסיכוי הקלוש שזה יעזור למישהו להמשיך לקיים את ויכוחי הרשת שלו בלי להפוך את יריביו הפוליטי לאויביו האישיים ובלי לגמור אותם עצבני ולחרבן לעצמו את הערב – ניצחנו, כלומר ניצחנו בקטע טוב, כולנו.
גם הלקחים שלי בגדול גם אם אני לא ממש עוקב אחריהם.
עכשיו בקטנות:
1. אני צריך מתישהו למצוא את המחקר שנתקלתי בו שהמסקנה שלו היא שיש סוג של עמדות שבהן גישה מפייסת עובדת יותר טוב וסוג אחר של עמדות שגישה לעומתית עובדת בו יותר טוב (אבל גם שם נראה לי שעדיף להמנע מהגחכה). זה, כמובן, בנוסף לנסיון שלי שדומה לזה של חני.
2. מעבר לזה שלתפוס אנשים בסתירה לוגית זה כמעט תמיד דוש מוב, זה גם די לא עובד כי לרוב תפיסת המציאות כל כך אחרת שמה שנראה לך כמו סתירה לוגית בכלל לא נתפס ככזה אצל האחר.
כתבת יפה, ואיכשהו יצא שאספת בדיוק את כל הסיבות לזה שאי אפשר לקיים שום דיון עם יוצרים כמו עמיר שיבי.
הוא מעניין, הוא מוכשר, הוא מעלה ממים מעניינים, והוא תמיד תמיד תמיד מגיב בצורה הכי מזלזלת, קוטלת ולא מכבדת שבה נתקלתי מאז התחברתי לפייסבוק אי שם (ויש לי, כמו שאומרים, קילומטראז’ נאה פלוס פלוס).
וזה מעציב אותי, כי עם רוב הדעות שלו אני מסכימה. קיים אפילו סיכוי די סביר ששנינו הצבענו לאותה המפלגה, או לפחות שנינו בטח לא הצבענו לרצף גדול של מפלגות אחרות. זה מעציב כי תמיד- אבל תמיד- כשמישהו מגיב לו בכל צורה שהיא לא פורמט של “גאון!” או הערה מצחיקולית תומכת אחרת, תהיה התגובה מנומסת ככל שתהיה, הוא יגיב ב”אתה לא חייב להיות חבר שלי”, “אם אתה לא רוצה לראות את זה אז קישטה”, או סתם תגובות קוטלות וקודרות שמעוררות כל כך הרבה שנאה שגם ככה יש פה בפייסבוק ובמדינה. והוא לא היחיד, אבל בהחלט אחד מהמייצגים.
ולא, אין לי פה עניין לקטול או ליצור ריב, או סתם למרפק בקטנה. במכנסי האהובים, באמת שלא. סתם נזכרתי בזה עכשיו כשחזרתי מעוד ערב במסגרת ארגון פיוס גדול כלשהו (יש יותר משניים), שם בני נוער משני הקצוות הפוליטיים יישמו מראש את נהלי הוויכוח (ועוד בלי להיכנס לבלוג!) והחכימו. וגם הרוויחו חברים חדשים.
טוב, מה אני מקשקשת עכשיו. אין לי כוח, שיהיה בהצלחה. כתבת יפה. לילה טוב.
אבל זה די ברור שיש אנשים מגעילים למרות שאתם דומים בדיעות. מה הקשר בכלל? שיבי אדם דוחה. נקודה.
“כתבת יפה, עכשיו בוא נאזכר שם של מישהו ונרד עליו קצת (ואז נאמר שזה ממש מעציב אותנו כי אנחנו בקטע של פיוס וזה וממש כרגע חזרתי מכנס), איזה נאורה אני!!”
האמת שיבי? היה צפוי שתצוץ, תכתוב משהו מה-זה-עוקצני ושנון, ולא באמת תתייחס למלל.
מזכיר קצת את ה(אין)דיונים בעמוד הפייסבוק שלך.
וכן, מה שכתבה ‘אחת’ מאוד נכון. למעשה, אני לא חושבת שקיימת דרך לכתוב עליך ביקורת בלי שתגיב בצורה תוקפת ומתלהמת, ו-כן, באמת חבל. באמת באמת חבל. כי אתה נשמע טיפוס מעניין, בגדול, ובאופן אישי, לא נראה לי שבמציאות אתה טיפוס כמעט נאו-פשיסטי כנגד מיעוטים (מתנחלים, חרדים, מי שלא חושב כמוך) כמו שאתה מצטייר בעמוד (הנהדר!) שלך.
תודה על זה :)
אני פשוט הפסקתי להגיב בדיונים (ובמידה רבה לכתוב) כי אני לא אוהבת את בת האדם שאני הופכת להיות בסיטואציות האלה. הגישה שלך יותר בריאה, כנראה.
מצויין, תודה.
שאלת המשך – איך מעבירים דיון לפסים יותר עובדתיים? נגיד, בר הפלוגתא שלך אומר שכל ה-X הם Y, איך משכנעים אותו בנימוס להביא מקורות? לחילופין, איך גורמים לו להכיר במידע שאתה מביא, אם הצלחת לזכור להביא אותו?
אוף טופיק- עבגד מדוע אין בפייסבוק תמונה אמיתית שלך? זה לא בקטע של טרוליזם אלא אני אחד מהעוקבים שלך ואני סקרן לדעת מדוע.תודה
אתה לא יודע? עבגד הוא בעצם אישתון.
אבל מה עם זה שהם יורים עלינו טילים כבר עשר שנים אהה???
אחת, נראה לי שאם מישהו כמו שיבי היה פותח דיון על כל פוסט שלו זה לא היה נגמר בשבילו. אני אמנם רק מנחש, אבל נראה לי שלהמנע מלפתוח דיונים כאלה זה כנראה מהלך די הישרדותי בשבילו. במקרה שחשוב לך לפתוח דיון, אולי עדיף לפתוח אותו בשיתוף שתעשי אצלך על הקיר? או שהכוונה היא להגיע אליו?
פלאפי, אני מודה שאני לא משתמש בטקטיקה הזו לעיתים קרובות, אבל לפעמים שווה לשאול מה קריטריון ההפרכה שיספק אותו. חשוב, כמובן, לספק קריטריון שיספק אותך גם כן.
כתבתי על אותו נושא, עם הרבה פחות חן, לפני כשנה: http://dubikan.com/archives/2537
אם כי, אני חייב להודות, לא ממש הצלחתי ליישם את ההנחיות של עצמי.
למי שתהה – לא יתפרסמו עוד תגובות הדנות באופיו של עמיר שיבי.
תתבגרו, בחיאת.
מאמר יפה.
איך זה מסתדר עם הציטוט הזה שלך מלפני כמה שעות שמופנה ליאיר לפיד:
“זה לא כי אתה שם, חתיכת פוץ מטומטם, זה בגלל התבטאויות כמו זו.
וגם כי אתה חתיכת פוץ מטומטם.”
אני לא בדיאלוג עם יאיר לפיד, אני במסע דה-לגיטימציה שלו.
If you want to criticize my methods, fine. But you can keep your snide remarks to yourself. And while you’re at it, don’t criticize my methods.
…Rupert Giles
משהו שהייתי מוסיפה: דע את הנקודה שבה אין סיכוי שתסכים עם הבן אדם, ושהגיע הזמן לפרוש בחן. לכולנו יש את האקסיומות שלנו, שאיתן אנחנו מגיעים לדיון – דברים כמו “לבעלי חיים מגיעות זכויות” או “אלוהים קיים”. אם לצד השני לא אכפת מסבל של בעלי חיים, לדוגמא, לא תוכל לשכנע אותו לבחור טבעונות מסיבות אידיאולוגיות; הדבר היחיד שאפשר לעשות במקרה כזה הוא לגדף אותו, שזה אולי מספק אבל לא יעזור לך – לא איתו, ויותר חשוב, לא עם האנשים האחרים שקוראים את הסטטוס ושחשבו עד עכשיו שוואללה, אולי יש משהו במה שאתה אומר.
שלום…
בסופה של שורה 12 נכתב” מה יש לי להרוויח מוויכוח”.
אני רוצה לענות על השאלה הנ”ל אפילו שהיא שאלה רטורית:
כאשר אדם מתווכח עם אדם אחר הוא רוצה להביע את דעתו,לרוב, ההפוכה מאשר האדם השני.
ברוב המקרים של ויכוח אחד מן הצדדים רוצה לשכנע את הצד שני שהוא צודק או שהצד שני טועה.
לי זה קורה הרבה שאני מתווכח עם חברי ואפילו אם אני לא תמיד ” מנצח” בוויכוחים אני יודע שעשיתי כמיטב יכולתי בשביל לנסות לשכנע אותו ההפך ממה שהוא חושב.
לדוגמא: כאשר אני וחברי התווכחנו בנושא דעות פוליטיות( ימין ושמאל) אני ניסיתי להגי לו שהוא טועה וגם הסברתי את עצמי. כמובן שזה לקח לא מעט זמן ולא מעט עצבים אך לבסוף הוא השתכנע והבין שהוא טעה.
אני כן הרווחתי מויכוח זה בכך שהצלחתי לשכנע אותו לעבור צד, כנגד דעתו הקודמת ועכשיו אנחנו לא נתווכח יותר על נושאים שכאלה מכיוון שעכשיו הוא מסכים איתי. לכן אני הרווחתי ואני לא אצטרךיותר לבזבז זמן, עצבים וכוח.