ערב שנת הלימודים התשע”ד

סיפור I

לפני כמה שבועות, בשעת לילה מאוחרת אחת, נכנסתי לקנות כמה ירקות ואיזה ממתק בסופר-אלונית כלשהו באיזור הצפון. המוכרת, שלהערכתי היתה אישה צעירה קצת אחרי צבא, הייתה אנטיפטית וגועלית בצורה שממש השאירה עלי רושם, ויצאתי מהחנות תפוס במחשבות. חשבתי על כמה מעט מן הסתם משלמים לה, על כך שהיא בטח אוספת שקל לשקל לקראת הטיול הגדול או הלימודים או סתם כדי שיהיה לה לעבור לגור איפהשהו מחוץ לבית ההורים, אין לי מושג. חשבתי שאם היא היתה מתבגרת מיינסטרימית בישראל של העשור הקודם, היא מן הסתם צפתה בתכניות ריאליטי, כמה שעשועונים, כמה סרטים אמריקאים, הסטנדרט. חשבתי על המעבר מעולם דימויים שמבטיח עושר ופרסום נוצצים לכל אחד, אם הוא מספיק מוכשר, ובעצם גם אם לא, די אם ירצה מספיק וילך עם האמת שלו, מה שזה לא יהיה. זו בטח אכזבה מזעזעת לצפות לכל הדברים האלה, ואז למצוא את עצמך מעבירה יום אחרי יום בלהגיד ללקוחות “תודה שקניתם ב Yellow” או מה שלא תהיה המקבילה שהם אומרים בסופר-אלונית. טוב, אלו כמובן פנטזיות שלי, ויתכן שהיא עובדת על סטארט-אפ שירפא את הסרטן, או סתם היה לה יום רע או כל דבר אחר, אבל זה הסיפור הראשון.

סיפור II

אני קצת מרמה פה כי זה סיפור של יאיר לפיד מהנאום שלו במסגרת פורום הפיס לחינוך (שכנראה גנוב בחלקו מקן רובינסון) , מה שאומר שיתכן שיש לו עוד פחות ביסוס במציאות מהסיפור הקודם, אבל מילא. הסיפור הולך ככה – לפיד היה תיכוניסט מרדן ולא להיט בלימודים, עד שמורה אחת, בת זוגו של נתן יונתן אם אתם מסוגלים לתאר לעצמכם, שכנעה אותו לשלוח כמה שירים לתחרות שירה של עיריית תל-אביב. לונג סטורי שורט – לפיד זכה במקום הראשון, והוא מדגיש בנאום שלו שזו היתה הפעם הראשונה שהוא הרגיש איך זה להיות הכי טוב במשהו. אני אחסוך לכם את המחשבות שלי על במה הוא לדעתי הכי טוב, וזה, על כל פנים, הסיפור השני.

מחשבות על חינוך

מסתבר שאחד הפחדים הגדולים של יאיר לפיד הוא לא להיות יוצא-דופן בשום צורה. רק אירוני הוא כי הפחד הזה הוא אחד הדברים הכי פחות יוצאי דופן שיש, כפי שניסיתי להדגים באופן מגושם דרך המוכרת בסופר-אלונית. יש לפחד מה”רגילות” הרבה פתרונות בתוך תרבות הפופ עצמה – למשל שכל אחד מאיתנו דווקא כן מצוין במשהו, אבל הקושי הוא למצוא במה. זה הפתרון שמוצג בהרצאות של קן רובינסון ויאיר לפיד. אחד מתפקידיו של בית הספר הוא לפיכך לעזור לאתר את המיוחד בכל אחד ואחת מאתנו ולפתח עד שנהיה מעולים בדבר הספציפי הזה. זהו אותו חינוך למצוינות שמדברים עליו. היומרה של החינוך למצויינות היא להכין אותנו לעולם הקפיטליסטי ולתחרות חסרת הרחמים (והקפיטליסטים יאמרו – ההוגנת) הגלומה בו. אם נמצא ונפתח את המצוין בנו הרי שנצא למרוץ הגדול של החיים עם נעלי ריצה משובחות, חימום, ונסיון במרוצים קטנים יותר.

מה שיקרה אחרי שהמרוץ יתחיל הוא שחלק מאתנו יקדימו את האחרים, חלק ירוויחו יותר כסף, חלק ירוויחו פחות. חלק יתקדמו לעמדות ניהול בכירות במגזר הפרטי או הציבורי, חלק יעבדו באבטחה, או במפעל, וחלק יאבדו את עבודתם. לפעמים זה עניין של כישרון, תכנון קריירה ושכל, וכל אדם עם יותר מרבע שעה של נסיון-חיים ידע לספר ש Dumb luck משחק גם הוא תפקיד חשוב. איך שלא הופכים את זה – לא כולם יכולים לנצח. על כל מאה מיליון שמנסים – יש סטיב ג’ובס אחד, וגם הוא מת מסרטן בסוף.

המסקנה שלי היא שהחוויה שהכי קריטי להכין אליה ילדים היא לא התחרות – אלא הכישלון, או מה שיותר וודאי – הבינוניות. בית הספר צריך לחסן את הנוער מהתחושה שאם את לא מיליונרית לפני גיל 30 אז את בנאדם חסר-ערך, שאם אתה לא בטלוויזיה אתה לא נחשב. הדרך לעשות את זה בעיני היא דווקא לא להגביר את התחרותיות בבית הספר, את המבחנים, המדדים ואותות ההצטיינות אלא להיפך. אני יודע, אני יודע, זה צריך לבוא מהבית, אבל זה לגמרי תובע שיתוף פעולה של בית הספר. המסר בבית הספר צריך להיות ברור: להצטיין בלימודים זה נחמד, גם בספורט וגם בבלט, זה אחלה, אבל זה לא מה שקובע את הערך של אדם. מה כן? כל מיני דברים, אבל כולם סובייקטיבים, כי אדם זה לא משהו שאתה מודד את הערך שלו ביחידות אוניברסליות. אני לא מכיר מישהו שמאוהב באמת במישהו אחר בגלל כישרון או יכולת יוצאת דופן או משהו שאפשר לכתוב על נייר. כשאני חושב על האנשים הקרובים אלי – החיבה שלי אליהם בכלל לא עוברת דרך מה שהם מסוגלים לעשות בעולם הזה, כמה מתמטיקה הם יודעים, וכמה טוב הם מבשלים או מציירים. אני לא רוצה שמערכת החינוך תרגיל ילדים לחשוב שהערך שלהם בעולם בא ממה שהם מסוגלים לעשות, כי מה שנקבל מזה הוא עדר של מבוגרים אכולי חרדות. זה לא שצריך להתעלם מזה שהעולם האמיתי קיים שם בחוץ, אני פשוט חושב שהדרך להכין אנשים צעירים לקראתו היא לא ליצור שכפול שלו בקטן, אלא לבנות אנשים מספיק חזקים, כאלה שהוא לא יפרק כשהם יגיעו אליו.

 שנת לימודים מוצלחת שתהיה, לכל ההורים, המורים והתלמידים.