רוצים המלצות על פודקאסטים שווים וכבר קראתם את הפוסט הקודם? הגעתם למקום הנכון.

לצד המלצות שלי, הבלוג שמח לארח כמה חובבות וחובבי פודקאסטים, שתרמו מהנסיון והטעם שלהן/ם – דנה קרני, ג’אק פפיס, עדי וינשטיין, יריב לנצ’נר, ורום אטיק.

1. My Favorite Murder
(ממליצה: דנה קרני)

מוגדר כ true crime – comedy, שזה נשמע מוזר עד בלתי אפשרי עד שתאזינו פעם אחת לקרן קילגריף וג’ורג’יה הארדסטארק מספרות אחת לשניה פרטי פרשת רצח נודעת יותר או פחות. שום דבר שאני אכתוב לא יעשה איתן חסד עד שתאזינו בעצמכם. אין פה מומחיות או דיוק בפרטים, יש כאן שיחת בנות על טד בנדי, BTK ואחרים שמובילה למסקנות כמו: Get a job, buy your own shit and stay out of the forest או Fuck politeness לצד תהיות איך לעזאזל שרדנו אנחנו, “ילדי המפתח”, את שנות ה 80 וה 90. יש שיתוף מוחלט בנושאים כמו גמילה, טיפול פסיכולוגי, זוגיות, ומשקל. שלא תטעו, אין פה הערצה לרוצחים, והן ממש לא יעודדו אתכם לכתוב מכתבים לכלא. אז מה כן יש פה – העולם הזה מפחיד רצח וציניות תציל אותנו. קילגריף הנוצריה-אירית היא קומיקאית ותסריטיאית ב LA, והארדסטארק היהודיה היא בלוגרית אוכל. החיבור ביניהן מושלם. הפודקאסט שלהן עומד בראש טבלאות הרייטינג כבר שנתיים (וחצה את קו מיליון ההאזנות). יש להן קהילת מעריצים גדולה המכונה murderions, ובשנה האחרונה רבים מהפרקים מוקלטים בהופעות חיות ברחבי העולם. הן בין הבודדות שהגשימו את החלום ומתפרנסות מפודקאסטינג. מדי שבוע יש פרק מלא, ופרק קצר בו הן מקריאות מכתבי מאזינים שמספרים על המפגשים האישיים שלהם עם רצח (בסגנון ‘אמא שלי היתה המורה של אד קאמפר’ או ‘דברים שמוצאים כשמשפצים את המרתף’) אז תנו להן הזדמנות ו Stay sexy and don’t get murdered.

פרק שאהבתי:  Our Bodies, Our Twelves

 

 

2. More or Less
(ממליץ: ג’אק פפיס)

פודקאסט ממש נהדר של הבי.בי.סי. בשם More Or Less שעוסק בסטטיסטיקה ומתמטיקה מהחדשות היום-יומיות. הם בעיקר לוקחים נושאים מהחדשות ובודקים מאיפה המספרים שנזרקים לחלל סביבנו כל הזמן מגיעים, וזה עשוי ממש טוב, וכל כך בריטי לעיתים שזה פשוט תענוג.
פינה ממש מוצלחת בתוכנית היא תגובות מהמאזינים שבה אחת לשבועיים הם ממש Appalled מדברים נורא בנאליים כמו למשל הקצב של המוזיקה באחד הסגמנטים או מדברים ממש חשובים בחדשות.
זה פודקאסט נפלא ונהדר לשוחרי מדע, אמת, מספרים והומור בריטי חביב אז רוצו לשמוע.
האיכות ורמת העניין בפודקאסט ממש משתנה בין פרקים. אבל הפרקים הטובים יותר שלהם מקבלים ממני 4 אזניות.

פרק שאהבתי: Grenfell Tower’s Death Toll

 

 

3. Strangers
(ממליצה: עדי וינשטיין)

סטריינג׳רז הוא ניסוי מעניין בעיתונאות אמפתית. יוצרת הפודקסאט, ליה ת׳או, מתווכת סיפורי חיים יוצאי דופן שרלוונטיים לימים הסוערים בהם שטה החברה האמריקאית. אל תתנו לנקודת המבט האישית והקול הרדיופוני של ת׳או לבלבל אתכם, מדובר באקטואליה רותחת והופכת בטנים. ממש לא חומר להאזנה בזמן ספורט (בכי עוד לא הוכח כמשפר ביצועים) או נסיעה עם הילדים באוטו.

פרק שאהבתי: The Truth

 

 

4. Hardcore History
(ממליץ: יריב לנצ’נר)

פודקסט היסטורי איכותי ומושקע המוגש על ידי דן קרלין (מגיש רדיו לשעבר והיסטוריון חובב) הכולל סדרות של פרקים ארוכים, לפעמים 4-5 שעות לפרק לחלק מהנושאים. למרות אורכם הפרקים מרתקים ואישית גרמו לי להתחרט שמלחמת העולם הראשונה נגמרה כל כך מהר.

פרק שאהבתי: Blueprint for Armagedon I

 

 

5. Longform
(ממליץ: רום אטיק)

הפודקאסט של ״לונגפורם״ הוא אוצר לכל מי שמתעניין בעיתונות מגזינית, או nonfiction, או ניו-ג׳ורנליזם או איך שלא תקראו לזה. שיחות של שעה, פלוס מינוס, עם עיתונאים, לרוב מהפרינט אבל גם של פודקאסטים נראטיביים. השיחה עם בן טאוב מהניו-יורקר היא דוגמא לתוכנית בשיאה: גם סיפורים מרתקים, שיחה על הביוגרפיה, אבל גם דיון מקצועי, על טכניקה, מתודולוגיה ואתיקה.

פרק שאהבתי: שיחה עם בן טאוב מהניו-יורקר

 

 

6. חיות כיס

הפודקאסט הכלכלי של תאגיד השידור הציבורי (גילוי נאות: רום אטיק לעיל הוא עורך ומגיש בחטיבת הרדיו של התאגיד, אבל כאן הוא בכובעו כמאזין, ולכן לא היה מעורב בתכנים מעבר לכתיבת ההמלצה שלו). פודקאסט שהיססתי אם לכתוב עליו בסיבוב הקודם כי הוא היה ממש בחיתוליו, ובדיעבד זו היתה החלטה נכונה. בתחילת דרכו הפודקאסט עוד לא החליט בדיוק מה הוא – הוא גרסה עברית של פלאנט מאני? הוא דיון של ארבעה אנשים באולפן? תכנית תחקירים? תכנית צרכנות כלכלית? עם הזמן והתכניות וההתנסויות המעניינות שבדרך, הוא קיבל אופי עצמאי שנע בין ניו ג’ורנליזם שמלווה את כתבת הדסק הכלכלי כשהיא מנסה להחליט לאיזה בנק לעבור, או את עורך הדסק שזכה במכרז מחיר למשתכן בגדרה, לבין ראיונות עם אנשי מפתח בכלכלה הישראלית, כתבות ותחקירים בנושאים ספציפיים, ועוד. הפרק החביב עלי עד כה, שהוא גם אחד הפרקים היפים ביותר שיצאו בפודקאסט עברי ששמעתי, עסק דווקא בפרנץ קפקא, הסופר, ובקריירה שלו כפקיד ביטוח נלהב וחדשן.

פרק שאהבתי: קפקא – סוכן הביטוח שלכם

 

 

7. The Guilty Feminist
 

דברה פרנסס ווייט מנחה פודקאסט שמוקלט בהופעות מול קהל. זהו, במילותיה של ווייט: “פודקאסט שבו אנו חוקרות את המטרות הנאצלות שלנו כפמיניסטיות במאה ה21 והצביעויות וחוסר הבטחון שמערערים אותן”. בכל פרק משתתפת בהנחיה מנחה אורחת, וכן יש מרואיינות ואורחות נוספות. מכיוון שווייט היא קומיקאית, היא מרבה לארח קומיקאיות, והפודקאסט עצמו שזור בקטעי סטנדאפ שלה ושל האורחות. אני מת על הוייב של התכנית, שמצד אחד מנסה להיות הכי פמיניסטית וסבבה שאפשר, תוך כדי הכרה בלתי פוסקת בכך שכולנו בני אדם שמפשלים וטועים גם כשאנחנו מתכוונים לטוב. כל פרק נפתח בסבב וידויים שלה ושל אורחותיה, שכל אחד מהם נפתח במילים “I’m a feminist, but…”. וזה נהדר כמו שזה נשמע. זה אולי הפודקאסט החביב עלי. יש לו מגרעה אחת אולי ושזה מכיוון שהוא לא מתוסרט, אז עם כל כישרון ההנחיה והנוכחות של ווייט, הפרקים לא תמיד אחידים ברמתם, אבל בעיני מאד מומלץ.

פרק שאהבתי: Role Models – with Suzi Ruffell

 

 

8. Risk!

אירוע מספרי סיפורים, כמו The Moth, אבל על אסיד. כותרת המשנה היא True Tales Boldly Told, וזו לא הגזמה. הסיפורים שם לעיתים קרובות טריגריים לכל סוג של טראומה שאפשר להעלות על הדעת, אינטימיים מאד, לפעמים משפילים, לפעמים סתם מיניים מאד, והכל מאד מאד אדג’י וכן. יש לפודקאסט הזה, בעיני, חיסרון בולט אחד, וזה המגיש שלו, שממלא את הדקות בין הסיפורים בפיטפוטים מתישים, שאני פשוט מריץ קדימה. באופן קבוע ה 7-8 דקות הראשונות של התכנית זה פיטפוטים שלו על מתי האירוע הבא, מתי יוצא הזה ומתי יוצא ההוא, וזה פשוט בלתי נסבל. תודה לאל על כפתור הפאסט פורוורד, ועל זה שהסיפורים שהולכים שם הם באמת משהו נדיר בכנותו.

פרק שאהבתי (מדגיש, לא לרכי הלבב): Live from Seattle 3

 

 

9. Heavyweight

פודקאסט שמתמקד בכל פרק באדם אחד, בדרך כלל מסביבתו הקרובה של יוצר הפודקאסט ג’ונתן גולדסטין. לפעמים אלו חבריו, אקסית שלו, אמא שלו, אבא שלו, ועוד, אבל לפעמים אלו זרים גמורים, שמצאו אותו או שהוא מצא את הסיפור שלהם. לפעמים זו מישהי שהעיפו אותה מהאחווה באוניברסיטה ועשרות שנים מאוחר יותר מנסה לברר למה, ולפעמים זו מזוודה מלאה במכתבי אהבה שהוא מנסה למצוא לה בית. הוא תמיד נדבק אל מושאי הסיפורים עם האופי המעצבן שלו, ומספר את הסיפור בדרך שאני רואה איך יכולה לעלות על העצבים לנגיד 90% מהאנשים, ול 10% האחרים להיראות מלאת חן. אני עדיין לא החלטתי לגמרי אם אני לא סובל אותו או מת עליו, קצת כמו גבינה סופר מסריחה שהבאת מצרפת ואתה לא בטוח אם היא הדבר הכי טעים או הכי מגעיל שטעמת בחיים שלך. תחליטו לבד.

פרק שאהבתי: Christina

 

 

10. S-Town

שום סקירה של פודקאסטים שנערכת מעט אחרי סוף שנת 2017 לא תהיה שלמה אם לא מזכירים את S-Town. זהו פודקאסט תיעודי בן עונה אחת, שמתחיל באימייל ששלח איש בשם ג’ון בי. מק’למור מעיירה אחת באלבמה לבריאן ריד, כתב ב This American Life וב Serial, ובו קיטר בלי סוף על העיירה שלו וקרא לה Shit Town (שם הפודקאסט הוא הגרסה של זה שמותר לבטא בחברה מהוגנת) וטען שיש קנוניה לטייח רצח באותה Shit Town. ריד מתעניין, ויוצר קשר עם מק’למור, ומגיע לעיירה לחקור. משם העלילה מסתעפת לסיפור המקסים, שובר הלב, והיפה ביותר שיצא לי לשמוע בז’אנר הפודקאסטים מאז שהתחלתי להאזין. זוהי יצירה שברגע שסיימתי להאזין לכל פרקיה היה לי ברור שהיא הגדירה מחדש את גבולות המדיום. אם עוד לא האזנתם  – עשו זאת עכשיו. מומלץ מאד לא לחפש חומר בויקיפדיה על הפודקאסט, כי הוא יכיל בוודאות ספוילרים שיבאסו לכם את ההאזנה.

בגלל המבנה הנראטיבי, אי אפשר להמליץ על פרק באמצע. תתחילו מהפרק הראשון.