כל הפוסטים של איתמר שאלתיאל

ממקימי, עורכי וכו'. האחראי העיקרי על חיזוק התגיות "סמיוטיקה" ו"נרטולוגיה".

פוסטים מוזמנים בין חברים לפני שהם מתפרסמים בתקשורת

בעולם מושלם הייתי יכול להזמין פוסטים מבלוגרים, והם היו אומרים "נעשה ונשמע"

כתבתי את זה בטוויטר לפני יומיים. הטוויט עלה אוטומטית לפייסבוק שלי. בפייסבוק, שחר הגיב, ואמר "לך על זה". אמרתי "1,000 מילה על ארז טל ואברי גלעד", והוא ענה ב"נעשה ונשמע". ואז חשבתי על זה קצת, ונראה לי שזה בכלל קונספט חוצה-בלוגים די מעניין. בפשטות, בלוגר א' מזמין פוסט מבלוגר ב'. בלוגר ב' מחליט אם לכתוב את הפוסט. אם החליט שכן, הוא רשאי להזמין פוסט מבלוגר ג'. וכן הלאה. נראה מעניין, לכל הפחות. שחר כבר כתב את הפוסט שלו, והוא יעלה בקרוב. מה דעתכם?

עדכון:

דובי העיר בתגובות שכדאי להוסיף דד-ליין. אם הבלוגר שקיבל את ההזמנה לא הגיב תוך שבועיים, הבלוגר שנתן לו את ההזמנה יכול להזמין בלוגר אחר. ואם אנחנו כבר כאן, אולי כדאי להוסיף עוד כלל – ניתן להזמין פוסטים ממספר בלוגרים שונים, כך שהשרשרת הזו תתרחב לאינסוף. לכו על ×–×”.

הערה מנהלתית:

לאחרונה התקבלו כמה תרומות בעמוד התרומות של מדרון חלקלק. תבורכו, אנשים!

עין לפרטים, קוראים לזה

לו היתה לילדים זכות בחירה, כנראה שלא הייתי מעביר אפילו שעה אחת בטבריה. מאחר שאין להם, יצא לי להעביר שם כמה שנים טובות. זה לא באמת חשוב לכלום, אבל זה עזר לי קצת לקרוא את "החלום הישראלי" של רועי צ'יקי ארד, שאחד הסיפורים בו מתרחש בעיר המקוללת ההיא. ומאחר שגרתי בטבריה זמן לא מבוטל, אני יודע שצ'יקי מדייק בפרטים. יש בעיר פאב בשם "הביג בן". חבר שלי הקיא בו פעם. וכנראה שיש גם את הפלאפל שהוא מזכיר, גם אם איני זוכר אותו.

היתרון הגדול של "החלום הישראלי" הוא הפרטים הקטנים. הישראליות הופכת כאן למקומות, מקצועות, מאכלים, שמתוארים בהנאה לא מוסתרת. זה כשרון מדהים, בעיני, אולי מפני שאני חסר אותו. אם אני הייתי צריך לבחור מקצוע לדמות בספר, הייתי צריך לבחור בין רופא, רופא שיניים, מוכר, עיתונאי ואיש שיווק. במשחק הארץ-עיר הזה, צ'יקי היה בוחר עובד בקק"ל, ומנצח בקלות. זה מרשים.

אבל מבין הפרטים עולה גם המיזנטרופיה. במקרה הטוב, הדמויות הן יצורים אטומים, מעורפלי מחשבה, שנעים מתחנה לתחנה באדישות. במקרה הרע והנפוץ יותר, צ'יקי כותב תולעים בדמות אדם, אנשים שראויים לשנאה ובוז, לעולם לא לחמלה. קשה לי עם זה, ואני לא חושב שתשומת הלב לפרטים היא פיצוי הולם. למעשה, אני חושב שיש קשר בין השניים.

×–×” לא חייב להיות כך, ×–×” לא כך בספרות הריאליזם של המאה ×”-19, אבל איכשהו, בשילוב עם הניסיון לביקורת פוליטית, הדגש שמושם ב"חלום הישראלי" על פרטי העולם החיצוני בא על חשבון הדמויות, והופך אותן לקריקטוריזציה של מעמד חברתי. המעבר של גיבורת הסיפור הראשי, טלי פאפו, מבעלת טור תל-אביבית ליאפית נשואה הוא בדיוק ×–×” – מעבר בין מעמדות. הוא מתואר, אבל לא מנומק. טלי פאפו היא חצי-אדם; היא יצור מודע-למחצה, שפועל בעולם כמוכה ירח. כך גם דמות הגיבור בסיפור השני, "דומני", ובאופן פחות מובהק גם בסיפורים אחרים.

דודי נאנח ואמר, "אי אפשר לעשות עם החברל'ך האלה עסקים. יום אחד הם אומרים ×›×›×” ויום אחר באים עם משהו אחר. לפני חודש רציתי לעשות משהו עם העצים שם. עשינו בדיקות, גייסתי שותף, השקעתי בסקר, ואז באו כמה גמדים כושים ממשרד איכות הסביבה שהתלווה אליהם ליצן לבן אחד וביטלו את הכל. רציתי להיאבק, אבל השותף שלי כבר קיבל רגליים קרות. עשרים שנה אני באפריקה, אני מכיר כושים – ממתי כושים מבינים באיכות סביבה? כל המדינה הזאת מושחתת לגמרי. אתה לא יודע עם מי לדבר. לפני 1994 אף אחד מהם לא דיבר איתך על איכות הסביבה" (מתוך "דומני").

האירוניה על גב הדובר ברורה, אבל לא זה מה שהופך את הציטוט הזה לבלתי נסבל, בעיני. הוא בלתי נסבל משום שהוא יכול היה להיאמר באמת. שמעתי אנשים שמדברים כך, שחושבים כך. פגשתי אותם. לאנשים יכולות להיות דעות מגוחכות, דעות "שטוחות", אם לאמץ את המטפורה הישנה ההיא של א.מ. פורסטר. אבל אנשים אינם שטוחים ואינם מגוחכים, וכאשר כל מה שמיוצג מהם הוא דעותיהם המופרכות, נוצר מצג שווא נורא.

הבעיה, אני חושב, נעוצה בכך שביקורת פוליטית-חברתית מופנית בעיקר כלפי מושגים – נורמות חברתיות, מבנים פוליטיים, מעמדות. הפוליטיקה כבת בריתה של הסטטיסטיקה. מאפיינים חברתיים במקום בני אדם. כתיבה פוליטית צריכה להתמודד עם ×–×”. זו בעיה שסאטירות עומדות מולה כל הזמן, ורק מעטות מצליחות בכך.

גם ב"מלכוד 22" חלק מהדמויות מצומצמות לכדי פונקציות נרטיביות וקומיות בלבד. אבל הלר פיצה על כך באמצעות הומור רדיקלי מספיק, ובאמצעות אימוץ מוחלט של הבעיה: אם סאטירה מרדדת דמויות, נלך על זה עד הסוף; ניצור עולם זעיר שכללי המשחק שלו שונים לגמרי, שהפיזיקה של יחסי אנוש שונה, ונקרא לו "צבא". צ'יקי בחר בדרך אחרת. הפיצוי ב"חלום הישראלי" נמצא בפרטים. אם בני האדם לא יכולים להיות אמיתיים, לפחות הפרטים סביבם כן; אם הדמויות מרודדות לפונקציות חברתיות/מעמדיות, לפחות הן יכולות להתבסס על דמויות אמיתיות. למעשה, תשומת הלב לפרטים היא חלק מההשטחה של הדמויות; צ'יקי מתאר בני אדם כסך תכונותיהם החיצוניות, מה שהופך את הקטגוריות החברתיות, שבאמצעותן אנו מקטלגים, לחשובות יותר מהדמות עצמה.

אלו בחירות לגיטימיות, כמובן, אבל לי קשה איתן. ואני גם חושב שכיצירה פוליטית, זו יצירה בעייתית. כי אנשים, על דעותיהם הנוראיות, הם בני אדם אמיתיים. הם מצליחים, איכשהו, להיות הורים ראויים, חברים טובים, בני אדם, ועדיין להחזיק בעמדות המפחידות ביותר. הספר הזה לא מסביר זאת, הוא אפילו לא מנסה. הוא מעדיף ללעוג.

גילוי נאות:

רועי צ'יקי ארד כתב לאחרונה על פרשת מיברג, שהייתי חלק ממנה, פוסט שלא הסכמתי איתו כלל.

הערה מנהלתית

העבודה על "ההם" היתה ארוכה במיוחד בימים האחרונים, אחרי התקפת ה-DoS על "החברים של ג'ורג'" ו"מדרון חלקלק". ובכלל, מאז הוספת "מדרון חלקלק" כל הסיפור הפך לקצת יותר מורכב. הוספתי למדרון עמוד תרומות בפיי-פאל. אני מניח שמהתרומות שיתקבלו אקנה בעיקר ספרים, כנראה תיאורטיים. אני מניח גם שאתם תהיו הראשונים לקרוא על הספרים הללו כאן, בסיפור. אז יאללה, ממנו לי איזה אמזון, בחיאת.

עיר מדינה

[זה הראשון בסדרה של שני פוסטים. את הפוסט השני, על "החלום הישראלי", אני מקווה לכתוב בימים הקרובים. איכשהו, שני הספרים נראים לי קשורים, אבל הפוסט הזה התארך]

מפגינים בוועידת ה-G20. Flickr, velsfi. CC by AC

את "תת-עולם" ו"רעש לבן" קראתי מזמן, לפני האוניברסיטה. דון דלילו התברג אצלי אז לעשירייה הפותחת. מאז, בקביעות, הוא גורם לי להטיל ספק בהערכה ההיא. אני לא זוכר הרבה מ"כלב רץ", כנראה בצדק; ו"אמנית הגוף" ו"מאו II” היו מחורבנים. "קוסמופוליס", האחרון שלו שתורגם לעברית, גרם לי להבין מה אולי הבעיה – דון דלילו הופך לסופר חשוב, וזה הורג אותו.

את "מאו II” הוא הוציא ב-1991, כנראה בהשפעת הפאתווה שהוטלה על רושדי. "אמנית הגוף", נובלה תמוהה ואוורירית, יצאה עשור אחר כך, ב-2001. כל מה שאני זוכר מהנובלה הזו הוא חיבה משונה ל"אינטרנט" (במרכאות, כן), שמזכירה יותר מכל קשקושים צרפתיים על מות המרחב. "קוסמופוליס" יצא ב-2003, שנתיים אחרי פיצוץ בועת ההיי-טק, וכל כולו עוסק בכלכלה ובהמון. זה נראה קצת כאילו דון דלילו בוחר אלו ספרים לכתוב לפי כותרות העיתונים, קצת כאילו הוא מתאמץ להיות זה שמגדיר תקופה. איך כתוב במאחורה? "קוסמופוליס, הרומן ה-13 של דון דלילו, הוא רומן קצבי, מרגש וקשוב להפליא לרגע ההווה".

"קוסמופוליס" מתאר את מסעו הארוך של מיליארדר צעיר וגאון ברחובות העיר, לרקע שאונה המרצד של קריסת הבורסה. לא לחינם המיליארדר, אריק פקר, הוא גאון. זה נותן לדלילו הזדמנות לתאר את שלל התובנות המרעישות שלו לגבי העולם שבו אנחנו חיים. למען השם, יש לו אפילו "קצינת תיאוריה", שדנה עמו בהשלכות התיאורטיות של המרחב הכלכלי. הנה שיחה לדוגמא:

"אתה יודע מה מייצר הקפיטליזם. לפי מרקס ואנגלס."

"את קברניו," הוא אמר.

"אבל אלה אינם קברנים. זהו השוק החופשי עצמו. האנשים האלה הם פנטזיה שהשוק יצר. אין להם קיום מחוצה לו. אין שום מקום שאליו הם יכולים ללכת כדי להיות מחוץ לשוק. אין חוץ".

המצלמה איתרה שוטר רודף אחרי גבר צעיר בתוך ההמון, תמונה שנראתה כמתקיימת באיזשהו מרחק גדול מן הרגע.

"תרבות השוק היא מוחלטת. היא מולידה את הגברים והנשים האלה. הם הכרחיים לשיטה שהם מתעבים. הם נותנים לה מרץ, והגדרה. השוק הוא שמניע אותם. הם נסחרים בשוקי העולם. לכן הם קיימים, כדי לדרבן ולהנציח את השיטה" (קוסמופוליס, עמ' 81)

הגעתי לציטוט הזה בדפדוף אקראי. לא שמרתי אותו במיוחד. כל הספר נראה כך, כשהמחשבות של פקר נשמעות בדיוק כמו התיאורים של דלילו. עמודים על עמודים שנראים כמו שיעור אמורפי בגילמן. ואין טעם להתווכח. אין טעם לשאול למה מפגינים הם "נסחרים בשוקי העולם". ככה זה. דלילו אמר.

לכן אני גם לא יכול סתם להניח שדלילו סתם התדרדר קצת, ואני לא יכול אלא להטיל ספק בהתלהבות הישנה שלי מספריו הקודמים. כאמור, קראתי אותם לפני האוניברסיטה. אני יכול לדמיין את עצמי נהנה גם מהספר הזה, אם הייתי קורא אותו לפני עשור. דווקא היתרון הגדול שיש לדלילו – היכולת לאתר קטגוריות חברתיות – עוברת כאן קריקטוריזציה. והיכולת הזו היא נהדרת, גם בספרים גרועים. באחד הרגעים ב"קוסמופוליס" עובר פקר ליד מפגין שמצית את עצמו. דון דלילו לא מניח לזה לרגע. הוא מקדיש פסקאות על פסקאות להפגנה התמוהה הזו, אדם יושב בוער. זה מרתק אותו, כמו שזה צריך לרתק כל אדם, לולא הקלות שבה אנחנו מסווגים דברים לתיקיית הספאם של האיזוטרי. אבל כאן, ב"קוסמופוליס", הספר הוא רק תירוץ לעשרות אבחנות כאלה, טובות יותר או פחות, כמו יומן של תיאורטיקן חברתי מתחיל. המסע, דמות הגאון של אריק פקר, העיר, הכל בספר נועד כדי לשמש במה לאבחנות האלה. והן מפרקות אותו מבפנים.