איך עושים את התוכן שלכם

רוב אתרי החדשות שאתם קוראים היום באינטרנט נערכים על ידי אנשים בשנות העשרים והשלושים לחייהם. הם משתכרים בין 25 ל-35 שקלים לשעה. הם אלה שהופכים את הודעות היח"צ, הדוברים, בליל הכתבים, הקשבים ואת כתבותיהם של אתרים אחרים לכתבות שאתם צורכים.

הם אלה שמעלים את המבזקים, הם אלה שנכנסים להתקף אדרנלין במקרה של פיגוע, הם שצריכים לתמרן בין מספר משימות סותרות במהותן – מחד, עבודה מהירה ככל שניתן, ומאידך הפעלת שיקול דעת עיתונאי והבחנה בין עיקר לטפל; את התוצאה של הניגוד ×”×–×” ניתן לראות בכל כתבת חדשות שמופיעה באותם אתרים, כלומר את הפער בין מספר הכתבות שעולות לאוויר בכל שעה ובין איכותן.

בהתאם לדרישות הסותרות נקבע גם היחס הכפול לעורכים: מצד אחד כאל עובדים לא מיומנים, שניתנים להחלפה מדי שעה – מכאן נגזר גם איום הפיטורין התמידי – ומצד שני כאל עיתונאים בעלי מיומנות וידע, או כמי שאמורים להחזיק בהם.

כשעמוס חוקן ואחרים מקטרים על שגיאות עובדתיות או על שגיאות כתיב והקלדה, הם מקטרים על השגיאות של האנשים האלה. סביר להניח שהאנשים האלה גם יחטפו צעקות – ולא מי שבחר להחזיק אותם בתנאי העבודה הללו.

כל טעות חשופה לציבור, וכל טעות נשפטת כפני האתר; אך במקום שיהיה אדם שיבדוק את הטקסט שמתפרסם, הצוות מצומצם והדרישות עולות. שימו לב לסגנון:

"חברים,

מי שלא עושה לפחות 7 כתבות במשמרת (וזה המינימום שבמינימום) פשוט אין לו מה לחפש בדסק, אולי מתאימה לו יותר עבודה אחרת. העניין הזה הופך למעיק במיוחד לאחרונה.

שיהיה שבוע טוב ונמרץ".

העובדים הללו נטולי כל ×”×’× ×”, הם בני ערובה של המקצוע שלהם ושל כלוב הזהב-בשקל שבו הם יושבים. לכלוב יש תקרה ברורה מאד: אין שום אפיקי קידום, שום בטחונות לעתיד, וסביר שרובם יגלו שתקרת השכר שלהם נעצרת ב-6,000 ש"×— נטו בחודש. ובשביל פחות מזה – בדרך כלל, הרבה פחות מזה – אפשר לעשות להם הכל.

מעין גילוי נאות

זה איננו טקסט כללי, וזוהי אינה ביקורת בעלמא. הפוסט הזה הוא על אדם מסוים, שעורך דסק חדשות מסוים, שבו עובדים (ועבדו) כמה מחברינו. הטקסט הזה, מטבעו, אינו נטול פניות. היינו מעדיפים שלא לפרסם אותו כלל, ולזמן מה גם שקלנו לעשות כך; אבל לא ראינו ברירה אחרת. ניסיונות אחרים לתיקון המצב, פומביים פחות, נכשלו.

איננו עובדים באותה מערכת, ואם אתם מתפלאים מדוע כותבים את הדברים אנשים מבחוץ, חשבו מדוע עובדים בפועל מנועים מלעשות כן.

"חברים, אני עייף מלהעיר על דברים בסיסיים. וגם נמאס לי. זה או שאנחנו מיישרים קו, או שאני מתחיל לנקוט בסנקציות מעט יותר חמורות ממיילים זועמים. אני מקווה שזה מובן היטב, כי בפעם הבאה באמת שלא אסתפק במייל. זה פשוט לא עובד. וכן, יש כאן איום. חסכו לעצמכם את השאלה."

איך זה לעבוד בדסק?

מוטל עליך לכתוב כתבות, מבזקים, לבדוק תגובות, למצוא תמונות, לחתוך אותן למספר גדלים נדרשים, ולהעלות את הכל למערכת האדמין. במקביל, מוטל עליך להאזין לרדיו, לעיתים ליותר מתחנה אחת, ובמצבי לחץ – גם לטלוויזיה. ברקע מטרטרים ביפרים והאימיילים זורמים, ועליך לעבור על כל אתרי החדשות שוב ושוב, רצוי מספר פעמים בדקה.

עומס המטלות הוא כה גבוה, עד שאין בפועל אפשרות לכסות את כל המשימות. תמיד אתה נאלץ לבחור במשימה אחת ולהעדיפה על האחרות. תמיד ניתן יהיה לבקר אותך. לעיתים, הביקורת היא במסגרת חילוקי דעות לגיטימיים; לעיתים, שופטים אותך על פי נוהל שהומצא מעט לאחר שעברת עליו:

"א. לא משנה מה הנוהל, את צריכה ללמוד להקשיב למנהלים שלך. אם XXX אומר לך משהו, אין שום מקום לוויכוח.

ב. לא התעמקתי בנוהל הקודם, אם כי נראה שכרגע הנוהל מפורט יותר. קחי אותו כקובע."

לעיתים, אתה עשוי לקבל נהלים סותרים – למשל, הדרישה להעלות כתבות רבות יותר, שבאה מצורפת לאיסור לעשות שימוש באתר חדשות מסוים, שעד ×›×” הותר.

אבל כל ×–×” לא משנה. משנה רק שתמיד אפשר ×™×”×™×” לבקר אותך על עבודתך; שבדסק מסוים הביקורת הזו תמיד נושאת – חסכו לעצמכם את השאלה – איום. כך אפשר תמיד להעלות את הדרישות, ולהשאיר את אותו כוח אדם. קידום, כאמור, אינו אופציה ממשית; השכר, יחסית לסטנדרטים לשכר עבור שירותי תוכן בישראל, גבוה; והעמיתים לעבודה מצוינים. יתר על כן, לחדר חדשות יש רוח יחידה, מהסוג שיכול להבין רק מי שעבד בתיאום מושלם עם אדם אחר כשברקע מייללות סירנות משני מכשירים לפחות.

אז אתה רוצה להישאר. והשכר בסדר. אפשר לגמור חודש. בחוץ רע יותר. וזה אומר שאתה בכלוב.

"מבקש להזכיר לכם שאין שיקול דעת בוויתור על כתבות ערוץ X […] עורך אחראי – הוא האחראי לכל דבר ועניין, כנגזר משמו".

חדר חדשות הוא לא מפעלי ים המלח. זו עבודה טובה, בוודאי לסטודנטים. לא צריך להרים שום דבר כבד; יש מזגן ומכונת שתיה והנחות למזון. ובכל זאת, באחד מערוצי החדשות היותר-חברתיים שפועלים ברשת הישראלית, פוטרו אנשים טובים ללא סיבה טובה, ואחרים, ששרדו, מפחדים מפיטורים, וסופגים צעקות מדי שבוע.

"אני מרגיש די חרא בעקבות תגובות מחלקכם על המייל ששלחתי בצהריים, ובו האמירה שמי שלא עומד ברף מסויים אולי לא מתאים לדסק. זה היה חסר רגישות, וכנראה שלא בפעם הראשונה מצדי. אני בשום פנים ואופן לא רוצה שמישהו יחוש תחת איום כל הזמן, לא זה היה הטון (אם הקשבתם לניסוח הטקסט ודאי הבחנתם בכך) ולא זאת המטרה. אם תביטו אחורה לשנה החולפת תגלו שבפועל, על אף הרבה כעסים ונזיפות, אנשים לא עפים מהעבודה על ימין ועל שמאל. אני בכלל בעד זכויות עובדים..:) אני גם מכבד מאוד כל אחד ואחת מכם, ומתקומם בעצמי כשאני חושב על סיטואציה של עבודה תחת איום. זה רע ומאוד לא נעים. סליחה מקרב לב."

"אני שונא לעשות את זה ואין לי מושג אם אני בכלל יכול לעמוד בכך, אז סתם בשביל הסמליות: נשבר לי, ויתחילו לעוף כאן ראשים. אני מרגיש ממש חסר אונים, כשבקשות שלי נתקלות בהתעלמות ובסוג של זחיחות. אני נחוש לעשות לזה סוף, גם אם יהיה קצת לא נעים בדסק לזמן מה."

הפוסט הזה לא מיועד לפגוע באיש שכתב את האימיילים האלה. אבל הוא איננו סיפור כללי בלבד. כדי שמערכת ניצול תוכל לפעול היא זקוקה לפחד, והיא זקוקה לאנשים שיעוררו את הפחד הזה. האנשים האלה אינם בהכרח רעים ולעיתים הם מחזיקים בכל הדעות הנכונות. לעיתים, כנראה גם במקרה הזה, הם עצמם פועלים בתוך מערכת דרישות בלתי סבירה.

ודעו, להחליף עורך של מחלקה, קשה ומסובך בהרבה מלהחליף עובד. גם אם אתה עובד מקצועי ובעל נסיון, יש עוד אלף כמוך. אתה בר-תחליף. העורך, גם אם הוא מתנהג כרודן, גם אם הוא מאיים ומשפיל עובדים, גם אם הוא מכפיף את העבודה לגחמותיו – זוכה להגנה, אוטומטית למחצה, מצד הממונים עליו.

×–×” מה שיש. אחיזת חנק: אדם לחוץ, מולחץ, שכופת את עובדיו באיומי פיטורין; עד שאט אט הופך המקום כולו לסדנת ×™×–×¢, כזו שיש בה מקלדות. אבל יש בה מזגן ותלושי מזון ותנאים – ויש משימה חברתית.

69 thoughts on “איך עושים את התוכן שלכם”

  1. פוסט עצוב
    מנגנון וידוא תגובות מצחיק

  2. שתי אפשרויות.

    אם זה מקרה ייחודי, הייתי רוצה לדעת איפה זה כדי לקרוא את האתר הזה במשקפיים של הפוסט שלכם.

    אם זה לא מקרה ייחודי, למה להצביע על מישהו מסויים?

  3. חשבנו בהתחלה לפרסם את שמות המעורבים, אבל החלטנו שזה יהיה נקמני ומכוער. יכול להיות שאותו עורך יהפוך עוד שנה את עורו, אבל יאלץ לחיות עם שמו מוכתם לנצח בכל חיפוש גוגל.

    כך שהמקרה הוא ייחודי, כן. אך אותו מקרה יכול להתקיים כמעט בכל דסק חדשות אינטרנט אחר. התנאים הם אותם התנאים.

  4. … והאדם יושב וכותב תגובה ומשקיע בה, ואז המערכת לא זוכרת שמבצעים כפל לפני חיבור?!

  5. אנחנו נעניש את מערכת וידוא התגובות אחר כך. (אתה יודע כמה ספאם יש במקום הזה?). בינתיים, שחזר בבקשה את התגובה, טוב?

  6. תראה, במצב אידיאלי לכולם תהיה מוטיבאציה בשמיים והם יעשו את המוטל עליהם בכיף בלי לקטר ובלי למרוח.

    אבל בפועל יש הרבה מקומות שנכנסת בהם תרבות ארגונית בעייתי ואנשים מתחילים להיות נרפים.

    מנהל מתוסכל יכול בהחלט לנסות להחזיר אנשים לתלם ב"שוק". ואני אומר את ×–×” דווקא בתור אדם שלפעמים עצבן את המנהלים בדברים האלה וחטף את השטוזה – המוצדקת…

    זה לא בהכרח סימן לניצול, גסות רוח, או תרבות כוחנית. לא בהכרח.

  7. כיוון שיצא לי להיתקל במנהלים שידעו איך ראוי להתנהג ולהתיחס לעובדיהם – בעודם עובדים תחת ארגונים מזוויעים, אני מרשה לעצמי להעריך שזה אולי לא בהכרח סימן לניצול וכו' אבל הסבירות לכך היא יותר מגבוהה.

  8. או במילים אחרות כמאמר האיתמר: זה שיש לך סיבות להתנהג לא בסדר, לא הופך אותך ליותר בסדר.

  9. "ה שיש לך סיבות להתנהג לא בסדר, לא הופך אותך ליותר בסדר"
    משפט מאד יפה, לא בטוח שאני מסכים איתו.

    בכל מקרה, מה שאני אומר זה שיתכנו מקרים שהעובדים הם ה"אשמים" ביחס הזה.

    יתרה מזאת, מה לעשות ש"אתה צריך לעשות מה שהבוס אומר או שיפטרו אותך" הוא לא משפט אכזרי – אלא סיכום מקוצר של החיים האמיתיים. ×–×” שאנשי תקשורת הם בד"×› אינטליגנטים ומשכילים ובעלי בטחון עצמי ומודעות, ×–×” הופך אותם ליוצא מן הכלל המעיד על הכלל. עבור שאר האנושות, המשפט ×”×–×” הוא עובדת חיים מובנת מאליה. ועם כל הכבוד לאיש הדסק המדוכא, התאילנדי בשדה לא מעז אפילו לחשוב על לומר "לא" או להתרשל לרגע.

  10. א. אם טענת ×”"×›×›×” ×–×” בחיים, אני לא יכול להתווכח. ברור שככה ×–×” בחיים, אחרת הפוסט ×”×–×” לא ×”×™×” נכתב. ×–×” שככה ×–×” בחיים לא אומר שהמצב ×”×–×” צודק ושאין צורך למחות כנגדו – הבוס הוא בוס והעובד הוא עובד – וזוהי בדיוק מערכת היחסים – הבעייה היא שחלק לא מבוטל מהבוסים חורגים ממנה – המקרה המתואר הוא חריגה.

    ב. אף אחד לא אמר שמצב עובדי דסק החדשות הוא הרע ביותר – למעשה ×–×” אפילו כתוב בפוסט.

    ×’. ייתכן מקרה שעובד מסויים "אשם" ביחס ×”×–×” – כשהיחס הוא ×›×–×” לכלל העובדים, הסבירות לזה יורדת

  11. עם כל הכבוד, הפוסט הזה ממש לא מתאר "איך זה לעבוד בדסק חדשות". קל להבחין שמדובר באתרים שאין להם מערכת כתבים עצמאית (ככל הנראה וואלה ונענע), ושספק אם ניתן לכנות את רוב מה שהולך בהם כעבודה של מערכת חדשות.

    באתרים האחרים (יש בערך שניים וחצי כאלה), רוב העובדים אינם סטודנטים, ובמקביל לעריכת הידיעות החדשותיות הם לא נדרשים להאזין לרדיו, להעלות מבזקים, או למצוא תמונות ולחתוך אותן, כי יש במערכת עובדים אחרים שזה תפקידם.

  12. לאיתמר ויוסי: למען הגילוי הנאות חבל שלא ציינתם בפוסט ×”×–×” ששניכם חשקתם ואף הגשתם מועמדות לתפקיד העורך של אותו אתר. אני מבין שהזעם שלכם, בין היתר, הוא על ×–×” שלא קיבלתם את התפקיד ועל ×–×” ששניים מחבריכם פוטרו מהאתר ×›×™ הם עבדו – לטעמו של העורך – לא כראוי. חבל שהגילוי הנאות שלכם ×”×™×” "מעין" ולא גילוי נאות אמיתי וגברי כמו שצריך להיות..
    בנוגע לעריכת חדשות שהזכרתם בפוסט – ממש לא השכלתי…

  13. אף אחד לא מכריח אותך לעבוד בזה. לך תלמד משהו.

  14. ל'מבין עניין', אכן, אני ויוסי התמודדנו על התפקיד. לפני שנה. ומאז שנינו מצאנו תפקידים אחרים, טובים ורווחיים יותר. אנחנו לא מקנאים בך, האמן לי.

    הסיבה שלא ציינו שהתמודדנו על התפקיד היא כדי למנוע מאנשים לזהות באיזה תפקיד מדובר. אני מניח, מכינוי הטוקבקר שנטלת לך, שגם אתה לא מעוניין ששמך יצוף במעלה הרשת.

    ואכן, שניים מחברינו פוטרו מהדסק. אפילו ציינו זאת בפוסט. חבל שהגילוי הנאות שלך לא מספר באילו נסיבות פיטרת אותם.

  15. צודק לגמרי. עם זאת, בדסק שאנחנו מדברים עליו יש מערכת כתבים עצמאית, אולם היא קטנה, וחלק ניכר מהעבודה הוא עדיין ליקוט מידע מאתרים אחרים.

  16. מה שאני אוהב בבלוג הזה הוא הזווית העכשווית שהוא נותן לרעיונות המרקסיסטים שנכתבו לפני כ-200 שנה.
    תיאור של הניצול, ההפחדה, הלחץ והפיטורים המתמידים במציאות של אתרי התוכן הישראליים – מעין גירסא מקוצרת של "כלכלה בגרוש – איך (לא) להסתדר באמריקה" של ברברה אנרנרייך.

    איתמר ויוסי,
    אולי תספרו לנו, קהל הקוראים הנלהב, במה אתם עובדים?

    ובנוגע לתרגילי מתמטיקה לווידוא הספאם, השיטה של הקלדת אותיות מקובץ גרפי הרבה יותר נעימה.

  17. קוביאשי – איזה משתי המילים שב"עבודת סטודנטים" קשה לך להבין?

  18. מבעית, אבל לא מפתיע.
    וגם מופעו המרגש של מבין עניין – אם אתה לא מתבייש, למה אתה לא מזדהה? – עושה נעים נעים בלב. למה באמת פיטרת אותם?
    רק דבר אחד, לגבי התקרה. מתברר שצריך להתחיל לעבוד בבית, בפרילאנס. משום שהמקומות האלה מתנהגים אליך כמו קקה בסוף לא משנה מה, תמיד ישלמו לך בהם נורא קצת וידרשו את התחת שלך בתמורה, כאילו מה שעושים שם זה איזה הצלת כדור הארץ, לא פחות. אה, ותמיד ת מ י ד יהיה היושב בראשם איזה חמור שמעביר דברים כמו "כנסו" או משהו בסגנון.
    (ממש מלחיץ התרגילים בחשבון הזה. לו ידענו חשבון לא היינו עובדים בעריכה!)

  19. תמר קפלנסקי, את מהממת פלוס פלוס.

    אבל אני לא סגורה שפרילנס זה הפתרון. כמוני את ודאי יודעת אחרי כמה אנשים צריך לרדוף כדי לקבל את הצ'ק המזדיין.

    אפילו אביתר יודע לפתור את תרגילי החשבון האלו.

  20. לקהל הקוראים הנלהב שלום,

    יוסי עובד בתרגום. אני עבדתי באס.בי.סי., התפטרתי, ועתה אני צד עבודה חדשה.

    ובעניין הספאם – אולי, אבל ×–×” פחות מצחיק.

  21. בתור מי שקצת מכיר את המחלקה שאתה מדבר עליה, התחיל בה כמבזקן וסיים כממונה על נשוא הפוסט שלך, אתה (איתמר, אני מנחש) עושה דבר נבזי, דמגוגי, מסולף ולא חף משקרים.

    רק להמחשה: אתה מדבר על סדנת ×–×™×¢×” ללא אפשרויות קידום. אלא שבאותו אתר מסתורי, רוב האנשים שקודמו הגיעו מאותו דסק חדשות. לא "רבים" מהקידומים באתר היו משם, אלא הרוב, יותר מחצי. והקידומים היו עד לדרגי הניהול: שלושה מקרב ארבעת סגני העורך הראשי בעבר ובהווה, מנהלי ועורכי מוצרי פרימיום, ואנשים שעברו ממבזקנות בערוץ הנורא ההוא לעריכת ערוץ יוקרתי אחר. וגם עבורך – לפני שהגעת לכלוב ×”×–×” לא היתה לך חצי דקה של ניסיון בתחום, ולא היו לך שום קשרים. תוך שנתיים התמודדת על משרת העורך (ונשקלת ברצינות רבה. אני לא אכנס כאן לפרטים), ולבסוף עזבת למשרה ב-SBC.

    אבל מה שהופך את זה ליותר אבסורדי, הוא שדווקא הקלגס מהפוסט שלך הוא הראשון שהצליח ליצור קידום גם *בתוך* המחלקה שלו: ליצור משרה מלאה, פורמלית ומכובדת מאוד לאחד העובדים (ועוד אחת, לאחד משלושתכם, שהבנתי שלאחר כמה חודשים הופסקה בהסכמה הדדית). מי שעבד יותר מחצי שעה באיזשהו אתר תוכן גדול יודע שליצור משרות, ולהתחיל להפוך מקום של עבודת סטודנטים למקום-עבודה ממש, זה דבר כמעט לא יאומן. ושים לב שלא התייחסתי להישגים מקצועיים, שלא שייכים לענייננו אבל קיימים.

    ואתה מתאר כלוב ללא מוצא, סדנת ×–×™×¢×”, ועוד מדגיש שאתה לא מדבר על מצב נורא כללי – אלא על איש נורא מסויים. כן, שני חברים שלך פוטרו. ושניהם אנשים איכותיים (מאוד). תנחומי.

    אין לי כוח להיכנס לקטעי המיילים שהצגת, לאיך שבחרת אותם, ולאיך יכול להבין אותם מישהו שקצת מכיר את ההקשרים והנסיבות.

    אני מסכים שטון של מאיים-מאויים – שחוזר בקטעים שהבאת – הוא דבר רע, שאין לו מקום ושמעולם לא עזר לאיש, לא למאויים, כמובן, ולא למאיים. זו מגרעה. זו, כנראה, *×”*מגרעה במקרה שלנו.

    אלא שנראה לי שכשאתה קיבלת את הפורוורד עם הציטוטים האלה, רקדת על השולחן. רקדת, ודאגת שיישארו רק ההתבטאויות, בלי ההקשר, ובלי המציאות שבה אולי נכתבו. בלי התייחסות לכמה זמן, למשל, באמת לוקח לעשות קופי ופייסט לשבעה קטעי טקסט, כולל כל התמונות, השכתובים, הכותרת החדשה והמשימות הטכנולוגיות הנוראות. 50 דקות לידיעה חדשותית בודדת, בבסיסה מועתקת, אחת – ×–×” הגיוני כדרישת מינימום שבמינימום? עבדת שם. הצעת את עצמך כעורך. מינימום או לא? מה היית אומר למי שלא מסוגל להעתיק ידיעה חדשותית אחת בשעה? וזו רק הצצה אל מציאות עבודה מורכבת, שמתוכה שלפת את "המשפט הנכון", שיתאים לאגדה שלך.

    הקטע שלך הוא לא עדות מזעזעת. הוא תחבולה ברצף הקריאה. יש בו גרסה תעמולתית, רוויית רשע, של הצד של כמה חברים שלא הסתדרו במחלקה של העורך הזה.

    הקול הוא קולו של "תחקיר", תחקיר שנתפר לכבור חברים, אבל הידיים נהנות מכל ההטבות של בלוג פרטי: בחירה סלקטיבית ואמנותית במיוחד של פרטים, השמטת אמיתות שהן מן העניין, אצטלת "חסיון ג'נטלמני", שלמעשה סותמת את פיו של האדם שעליו כתבת, ומראש מצהירה שזה בגלל שיש לו כל כך הרבה דברים להתבייש בהם.

    בחסות האנונימיות של הטוקבק-ההפוך ×”×–×” אתה מתיר לעצמך לתקוף מישהו באופן אישי, ובחסותה אתה מוציא את דיבתו של מישהו שלאורו של העולם האמיתי לא היית מתעסק אתו. בחשכת הטוקבק-ההפוך, אתה יכול להעלים את קיומם של כל הדברים התפלים-בעיניך, אבל המזכים אותו בהערכה רבה במקום עבודתו – ולהשאיר לקוראיך את ×”"יודנראט" הציורי שבראת, מי שהאיש ×”×–×” הוא "באמת", כפי שאתה מבין כל כך טוב, בינך לבינך. אתה לוקח תסכול אישי מתמשך, מערבב אותו בהגות הנאו-מרקסיזם, ומשליך אותם על האדם שפיטר חברים שלך. ובלב גס וגאה אתה עוד שולח אותו להתחבא לו במחילה שלו. שלא יחטוף יותר.

    פגשתי פעם אחת את הבחורה שפיטוריה היוו, כנראה, את הטריגר לפוסט הזה. רמה גבוהה ביותר. ביותר, אפילו. באמת אין לי מושג למה היא פוטרה. אבל גם מי שיקרא את האגדה שכתבת לא ידע את האמת.

    ואותך אני מכיר יותר טוב. אני יודע שהפוסט הזה, והזעם הרב שמאחוריו, לא נבעו מכך שלפני שנה ויותר לא קיבלת את תפקיד העורך. וזו גם בוודאי לא נקמה אישית על משהו. אתה לא איש שחושב ופועל בנקמות.

    זה פשוט בגלל שאתה תינוק.

  22. אני לא יודע איך לענות לזה מבלי להיגרר לקטנוניות. יהי כך. יקרא מי שיקרא, יבין מי שיבין. נתחיל:

    א. אין אפשרות קידום – לקחת פסקה, שבה נאמר במפורש שאין אפשרות להתקדם מעבר לשכר של 6,000 שקלים, והפכת אותה ל"סדנת ×–×™×¢×” ללא אפשרויות קידום". לקחת משפט כללי, שמדבר על תחום התוכן בארץ, והפכת אותו למשפט פרטי, שמדבר על אותו אתר. [ואם ×–×” לא מספיק, אתה משקר: רוב האנשים קודמו? באמת, מהי קבוצת ההתייחסות שלך? – טעות קריאה שלי. א.ש.] אכן. אנחנו הדמגוגים.
    ב. "אתה מתאר כלוב ללא מוצא" – לא. אני מתאר כלוב זהב. יש מוצא. לראיה.
    ×’. "כן, שני חברים שלך פוטרו […] תנחומי" – אני מניח שישנם אנשים שמקבלים פיטורים של אדם בשוויון נפש, שזה בסדר, מבחינתם, להעיף אדם ללא אזהרה, ולהפוך את X החודשים שהוא השקיע במקום עבודה מסוים לדבר מה שלא נעים לדבר עליו בראיונות עבודה. צר לי אם קשה לי להזדהות עם התפיסה הזו, אבל כל מה שגורם לך להרגיש טוב לגבי עצמך.
    ד. "50 דקות לידיעה חדשותית בודדת, בבסיסה מועתקת, אחת – ×–×” הגיוני כדרישת מינימום שבמינימום?" – כן, ודאי שזה הגיוני. אני עשיתי בין 8 ל-9 כתבות במשמרת. ואתה מתעלם מכך שהאימייל ×”× "ל הוצג כאימייל איום, ולא כדרישת עבודה מזעזעת. אבל אני אומר לך עוד משהו, אם אתה כבר שואל, כדאי שתברר כמה זמן בדיוק לוקח לעובד להגיע ליכולת הזו. אחרי חצי שנה בתפקיד? שנה? כמה זמן לוקח לאדם למצוא כתבה, לערוך אותה, למצוא תמונות, לערוך אותן, לכתוב טיקרים, לבדוק תגובות ולהקשיב לכל ערוץ חדשות אפשרי?

    ועוד משהו, היינו יכולים לצטט גם את האימייל המלא. זה שבו מישהי שואלת מתי הומצא הנוהל הנ"ל, ומעירה שבישיבה הוחלט על 6 כתבות למשמרת. והיינו יכולים גם לצטט את תגובתו של אותו עורך: "הנהלים השתנו". אז מה יש לנו? אימייל איום על נוהל שהומצא זה עתה, עם כתיבת אימייל האיום. כן, זה מתאים היטב ל"אגדה" שלי.

    ×”. "בחירה סלקטיבית ואמנותית במיוחד של פרטים" – בחירת הפרטים היא אכן סלקטיבית. היא נועדה למנוע חשיפה. לא סיפרנו על הרגע שבו אחד העובדים ביקש יומיים חופש – סבתא שלו נפטרה – ואותו עורך אמר לו שזה לא בסדר, "כולה סבתא"; לא סיפרנו כיצד אותו עורך כמעט ×”×¢×™×£ מישהי אחרת, לא מהגווארדיה שלנו, בגלל טעות שלו; לא סיפרנו על האופן שבו הוא צועק על העובדים שלו (אתה בטח מבין ומזדהה. גם אתה נהגת כך), במיוחד על העובדות. לא סיפרנו הרבה מאוד דברים. וזו לא סתימת פיות, היא לא נועדה להיות סתימת פיות. ניסינו פשוט לעשות את הדבר ההגון. האיש ×”×–×”, שפיטר חברים שלי, עשה עוד דברים רבים. יתכן שבמקום עבודתו מעריכים גם את כמות הקליקים שהוא מביא. וזה בטח שווה להם, כל הקליקים האלה, ושהאנשים שעובדים איתו, שמקטרים בשקט, יסתדרו לבד.

    ו. ובנימה אישית, אני מניח שיצאת להגן על העורך הנ"ל כדי למרק את מצפונך ביחס לאופן שבו אתה פעלת באותו תפקיד. אבל אדם לא חייב להיות מנוול כדי למלא את התפקיד הזה, למרות מה שאתה בטח מספר לעצמך. באמת. בדקתי.

  23. לבלי שמות… בדרך העאלק-מתחוכמת והמולטי-דבילית שחתמת את הטוקבק שלך הוכחת מה צריך להיות כדי להגיע למשרה ×”"נחשקת" של "עורך אחראי" – גס רוח ולב, בעל כושר ניסוח טוב מינוס וסופר אידיוט (×›×™ לך ×–×” לא יקרה). בקיצור, אדם קטן. ממש קטן.

  24. לחתיך – זו חלק מהנקודה – קטנות נפש (יחד עם גדלות אגו) אינה תכונה הכרחית. ניתן להיות בוס ועורך ראשי ולשמר את אנושיותך. דווקא להפך אם זאת הייתה תכונה הכרחית לא ×”×™×” על מה להלין על נושאי הפוסט

  25. איתמר – גם אתה מוכיח בעיה בהבנת הנקרא.

    הוא לא אמר שרוב האנשים קודמו, אלא שרוב הקידומים הגיעו מאותו דסק.

    וזה בלי קשר לשאר הטענות.

  26. אני לא יכול להתווכח על נקודות קטנות שאתה מכיר ואני לא. ואני לא רוצה להתווכח בשדה שבו אני מתאר פן של המקום שבו כל אחד יכול ליצור את גורלו במו ידיו, ואתה מטעים "אבל אמרתי, רק עד 6 נטו!".

    אבל לגבי מה שהערת עלי, אני כן רוצה להגיב. אפילו שאני ממש לא במגרש הביתי פה.

    אני לא חושב שצריך להיות מנוול ואני לא חושב שהייתי כזה. למעשה, נדמה לי שעד לקראת הסוף, כש"אכזבתי" אותך, עם או בלי מרכאות, הסתדרנו די טוב ואפילו קצת אהבת את העבודה שלך.

    אחרי המעשה הבלתי נסלח שנדמה לך שעשיתי, הפסקתי די מהר לנסות לדבר אתך ולברר מה קורה. ראיתי שאין לנו שפה משותפת. כשדיברתי בפתיחות על איך כן אפשר להשיג דברים בארגון הזה, היית משוכנע שאני מורח אותך בתשובות למטומטמים. כאמרתי "ראייה רחבה" אמרת לי לחסוך ממך את מכבסת המילים התאגידית. התרשמתי שרק טקסטים מהפכניים מייצגים בעיניך את העולם הממשי, וכל השאר זה "שיחדש". ואם התרשמתי לא נכון, זה רק בגלל שחתכת כל ניסיון שלי לדבר אתך.

    והנה, שנינו כבר לא בתאגיד ההוא. אני מעולם לא הייתי זקוק ממך לדבר, ועדיין חשוב לי לברר את תחושת הבגידה שחשת. אפילו קפצתי על ההערה הראשונה שלך כהזמנות לחזור לזה.

    תהיה מוכן להסביר לי? או שאני עדיין "הרע שנחשף", או שנפשי כבר טומאה בידי התאגיד ואף עובדה בעולם או מלה שלי לא תעבוד עליך? אם זה המצב, זו גם הסיבה שקראתי לך תינוק. בגלל שראייה רחבה זה בעיניך מכבסת מילים. בגלל שזה או איך שאתה הבנת, או שזה שקר למטומטמים. בגלל שאתה חי בסרט.

    הא, אני חייב להתיחס להרמת הקול. זה מציק לי. דומני שבינינו זה קרה פעם אחת בדיוק, ושהתנצלתי כעבור פחות משעה. אני טועה? זה היה בסופו, או אחרי סופו של יום עבודה ארוך. ודרך אגב, אני עדיין לא מבין למה כל כך התעקשת להסביר לי דווקא באותו רגע למה אני לא מבין שום דבר, ולמה זה לא העבודה שלך אלא של דסק אחר, ולמה פתחת עיתון ועשית לי הרצאה על עיתונאות, במקום פשוט להעלות את הידיעה ההיא, שבאופן אישי ביקשתי ממך לטפל בה.

    אבל כן, יצא לי להרים את הקול במהלך העבודה בדסק. יצא לי אפילו להוציא לכמה אנשים את החשק לעבוד שם. אני חושב שיצא לי גם לעשות כמה דברים טובים, אפילו לאנשים. אבל כאמור, אני לא במגרש ביתי, ולא ממש בא לי לגולל בפניך נאומי הגנה.

    אני לא בנאדם רע. זה גם בשבילך, חתיכוס. לא צריך להיות גס רוח ולב כדי להיות עורך אחראי. צריך להיות עובד מקצועי ומנהל טוב. צריך לבנות מערכת טובה. לפעמים עוזר גם כושר ניסוח טוב מינוס (למרות שכבר היו מקרים).

    וכן, עושים טעויות. והרבה פעמים לא מצליחים להגשים ציפיות שיש כלפיך. לי, למשל, מציקות עד היום דווקא כמה מהטעויות היותר קטנות. אני עדיין מחכה למבחן נוסף שיראה לי אם למדתי מהן. אבל להירדם בלילה אני מצליח. בעיקר בכל מה שנוגע לאיתמר, שאני לא יודע אם לאחל לו להישזף קצת יותר בעולם האמיתי, או להפך, לאחל לו להמשיך להיות צודק וצדיק נצחי, רק לגלות קצת יותר אחריות כשהוא נטפל לאחרים.

  27. מר בלי שמות, מר פיסטינג, אתה כל כך מעצבן, שבא לי פשוט לרקוע ברגליים ולצרוח לכמה דקות טובות. מייד אחר כך בא לי לבקש ממך לעוף מהבלוג ×”×–×” ולא לחזור אליו לעולם. אבל אני לא תינוקת (או שאולי כן, שהלא בידיך כל האמיתות הנצחיות של העולם. אז אני עדיין מחכה לשיפוט הנכון) ולא אוהבת לצנזר. אני גם לא אוכיח בדיוק באילו נקודות אתה משתמש בדמגוגיה ובאילו אתה סתם מסלף להנאתך – ×–×” פשוט כל כך ויכוח פורום שנת 2000, ואנחנו ×›×›×” קרובים מלהגיע לשואה.

    אבל אומר לך זאת, יש סוג מסויים של אנשים שגוזרים לעצמם את חליפת הפסים שלהם (סליחה, לא התאפקתי) בהתאם למקום ולעמדה בו הם נמצאים. כלומר, הם מסתובבים במקום העבודה שלהם ואומרים "זה ככה כי ככה זה. אין מה לשנות. לא צריך לחפש סיבות ולא צריך מהפכות. כך הארגון אמר וכך נעשה". הם לא אנשים רעים. הם פשוט רוצים להיות מקצועיים, לעשות את עבודתם על הצד הטוב ביותר, לייצג את המערכת בכבוד, להתעסק בעבודה במקום במלחמות.

    מה שיוצא הוא שהם לעולם מעבירים לעמיתיהם ולפקודיהם תחושה של הארגון טוב ומטפח ומאפשר, ורק אתם שקועים בביבים ולא רואים את האור. אם זה עמית לעבודה, אתה יכול פשוט לנוד בראשך ברחמים ולחשוב "ווט אבר, כל מה שמאפשר לו לקום בבוקר". אם זה הבוס, לעומת זאת, אתה חש חשוף לתנודות ביחסי הכוח בארגון וחסר הגנה, וזו, מר פיסטינג היקר, אחת מהתחושות הקשות ביותר שעובד יכול לחוש, וזו בדיוק התחושה שהבוס שלו אמור להגן עליו מפניה.

    כשהבוס לא מצליח לעשות זאת, ובמקום זאת חוזר שוב ושוב על "ראייה רחבה", לפחות אחת מהמשימות של העבודה שלו כשלה.

  28. בראיון העבודה לתפקיד עורך הדסק שאלת אותי אם אני מוכן לאבד חברים. אמרת אז שמישהי אחרת, שהיית יוצא איתה לבירות מדי זמן, כבר לא מדברת איתך. היה נראה לי אז, ונראה לי עתה, שאתה חושב שאלו חלק מתביעות התפקיד. זה לא כך.

    שמרתי כבוד אליך במשך זמן רב, וזו היתה עבודה במשרה מלאה. כאשר צעקת על עובדים – וזה קרה יותר מפעם אחת – אני הייתי ×–×” שמסביר להם, בחדר המדרגות, שזה תפקיד מלחיץ, ושלא קל לנסות לנהל אנשים שהיו חברים שלך. ×–×” נשבר כשהבנתי שאתה מתייחס אלי כאל פיון, שיש לשקר לו כדי להזיז אותו ממקום למקום. זו לא תחושה נעימה, להרגיש שאתה פיון. וזו תחושה נעימה אפילו פחות כאשר האדם שעושה לך את ×–×” הוא מי שאמור להיות חבר. וזה מרגיש מגעיל עוד יותר כאשר במקום התנצלות אתה מקבל ממנו נוסח תאגידי, רצוף שקרים קטנים ולשון חלקות.

    כך שאני לא בטוח מה נותר לומר בעניין הזה. אולי דבר אחד. מותר לעשות טעויות. איש לא מלמד באמת כיצד לנהל בני אדם, אפילו לא בפקולטות הנכונות. ובעבודות כאלה טועים, שוב ושוב; וכשטועים, טועים על אנשים. אבל נראה לי שהטעות העיקרית היא לשכוח שאתה אחראי לא רק על ערוץ חדשות, אתר או מחלקת אפסנאות. אתה אחראי גם על אנשים. ואם התפקיד דורש ממך להיות גס רוח כלפיהם, אם ממש אין ברירה, אולי עדיף לוותר עליו. רוב התפקידים, אני מאמין, לא דורשים זאת.

    אני לא צדיק, ואני משתדל להיטפל לכמה שפחות בני אדם. ראה, מעולם לא העליתי פוסט אודותיך. רק התרחקתי. העורך הנ"ל עורך כבר יותר משנה, והפוסט הנ"ל עלה רק עכשיו, וגם אותו לא העלינו בלב קל ובנפש חפצה. קל להאשים אותנו בצדקנות. קל גם להפוך את האותנו הזה לדמות אחת, ולתקוף אותה. אבל זו לא המציאות, ולא תמיד התאגיד צודק, גם לא ב"ראיה רחבה".

    היו לי עוד מילים בנושא, אבל עדיף שעכשיו אשתוק.

  29. אני רוצה להתעכב על בלי שמות אז בלי שמות. אמנם ×–×” לא מגרש הבית שלך, אבל זו עדיין לא סיבה להסתתר מאחורי הכינוי ×”×–×”, שהוא גם לא נכון, ×›×™ האנשים "המעורבים" (אין לי מילה טובה יותר), דווקא מופיעים פה בשמותיהם. אני דברת על האנשים שמביאים "ידע עולם" לסיפור, היינו יודעים בדיוק במי ובמה מדובר, ולדברים שלהם יש, משום כך, כאילו איזשהו ערך אמת של עדות מיד ראשונה. אני הייתי שם, אני ספרתי ארובות (מיטל – הייתי חייבת).
    "בלי שמות אז בלי שמות" מאפשר לך לרדת על אנשים שהם דווקא "עם שמות ועם שמות", כולל להבהיר להם, מנקודת מבטו של המספר הכליודע ורחב הראייה שהם טועים וזו עובדה מוחלטת. ×–×” מאפשר לך לעשות זאת בלי באמת להתלכלך בעצמך, שזה כבר ממש יפה. כשאתה מביא לדיון ×›×–×” את ידע העולם שלך, ובוחר לך נמען ספציפי, שמופיע בשמו, אתה לא יכול להרשות לעצמך להתחבא מאחורי כינוי. אם ×–×” דיון אמיתי בעולם האמיתי – שיהיה איפה שהוא אמור להיות.

  30. ועוד דבר.
    "הא, אני חייב להתיחס להרמת הקול. זה מציק לי. דומני שבינינו זה קרה פעם אחת בדיוק, ושהתנצלתי כעבור פחות משעה. אני טועה? זה היה בסופו, או אחרי סופו של יום עבודה ארוך. ודרך אגב, אני עדיין לא מבין וגו'".
    אני גם רוצה להתייחס להרמת הקול. ולמלים הרכות שעוטפות את האירוע המתואר. ×–×” מציק לך (אני איני אוהב לצעוק), *נדמה לך* שזה קרה עם איתמר רק פעם אחת והתנצלת מהר מאד (מה אתה מתלונן, אפשר לחשוב שחווית את נחת ×”×’'ורה שלי ברצינות – הרי ×–×” קרה רק פעם אחת, וגם ×–×” לא בטוח, וגם התנצלתי ישר אחרי, אני יודע להודות בטעויות!), ואגב, אתה לא מבין וכו' (×–×” שהתנצלתי ×–×” ×›×™ אני אדם גדול, ואולי לא הייתי צריך לצעוק, אבל אתה הבאת את ×–×” על עצמך).
    אין לי בעיה עם צעקות, לפעמים ×–×” קורה, לפעמים ×–×” הכרחי – או לפחות איזה סוג של תקיפות שהוא לא נעים כשלעצמו. אני באופן אישי גם הייתי שמחה להכות כמה אנשים במקום העבודה הקודם שלי, ×–×” בטח ×”×™×” משחרר מאד. אבל אל תעטוף את ×–×” בכל כך הרבה מלים רכות ויפות. כן, יצא לך להרים את הקול במהלך העבודה בדסק. יצא לך אפילו להוציא לכמה אנשים את החשק לעבוד שם. ×–×” לא נורא כשלעצמו, כמו שאומרים בצרפתית: "אי אפשר לעשות את האושר של אחרים". ×›×›×” ×–×” בחיים באמת. אבל אם ×›×›×” ×–×”, למה אתה מוכר את ×–×” בעטיפת היורים ובוכים הזו? למה בעטיפת "*דומני* שזה קרה" המרוחק והאנגלי? למה "*אני חושב* ש*יצא לי* גם לעשות *כמה* דברים טובים, *אפילו לאנשים*" המתחטא הפולני והמרטירי? מצד אחד כותש פה את איתמר (שהוא לגמרי "עם שמות" ואתה הבהרת את ×–×” הבהר היטב בתגובתך) בלי להתבייש, מצד שני מתחזה לאחד ש"מציק לו" שהוא צועק על אנשים בעבודה. אויאויאוי. ממש הפולניה המרושעת סובלת ×”×›×™ הרבה.

    (מהר! כמה זה ששכפולשבע?!)

  31. ועוד דבר אחד, ואז אלך להתעשר בפרילאנס (מיטל – אני פיצחתי את השיטה, לפרטים "כנסי").
    לגבי "האם אתה מוכן לאבד חברים לטובת התפקיד". למה זו שאלה הכרחית בראיון עבודה? כאילו מה, ×–×” ראיון עבודה לתפקיד המרגל שחזר מן הכפור (איך קוראים לכוסית שרצחה את אשתו של ×’'ק באואר, נו, × ×™× ×”)? חשיבות היכולת להיות "קשוח", מה שזה לא אומר, כדי לגרום לאנשים לעבוד, היא ממש מטופשת. בעיני היא גם לא מוכיחה את עצמה. יש דרכים לא פחות יעילות, למעשה יותר יעילות, להפעיל צוות. אתה מוכן "לאבד חברים" – שואל אם אתה נכון למלחמה, אם אתה מבין שאתה יוצא לפלנטה אחרת (מיטל, ×›×™×£ בשואה), שבה אנשים הם לא מי שחשבת וסביבך רוחשות הרוחות הרעות. או שחלילה, אתה רך לבב והמשב ×”"חברי" הראשון יכופף אותך.
    בעיני זה צבאי לגמרי, סתם התלהבות מפוזת מנתחי המוח המגוחכת.
    ואני חושבת ש"דברים צריכים להיעשות", ואני אדם מאד קפדן, אנאלי אפילו, אם יורשה לי. פשוט יש דרכים אחרות לעשות את זה. הרבה יותר טובות.

  32. לבלי שמות… באמת לא צריך להיות איש רע כדי לנהל מערכת עובדים, באמת מספיק להיות מקצועי ומנהל טוב, רוב האנשים שמגיבים כאן יודעים את ×–×” ×›×™ הם עשו תפקידים שהיו כרוכים בעבודה בלחץ ובאפס תנאים כשתחתם (או לצדם) כתבים, עורכים אחרים או צלמים. גסות הרוח והלב מופיעה כשהתפקיד החשוב משתלט על נושאו וממלאת אותו באיזו חשיבות עצמית מדומיינת.

  33. היי תמר,

    הבלישמותיות היא בגלל האדם שעליו נכתב הפוסט הראשון. הוא לא יזם את הדיון הזה ולא השתתף בו (איתמר, אני מופתע שלא זיהית מי הוא "אחד שמבין"). איתמר נתן לו מן מעטה של חסינות-גוגל ג'נטלמנית, ואם עדיין, לפחות גוגל-וויז, אפשר להגן על משהו מפרטיות האיש ומקום העבודה שלו, אז לא אני אהרוס את זה.

    לגבי זהותי האמיתית, היא לא סוד, ואם את סקרנית אשמח לאמייל לך אותה. הצדדים פה מכירים זה את זה, ואף אחד לא יכול להעמיד פנים שהוא "מספר כל יודע".

    גם אין פה ויכוח על "×”×™×” או לא ×”×™×”". אני אמרתי "כתבת דבר לא נכון. האמת היא ש-", ואיתמר ×¢× ×” "אבל כן כתבתי. אלא שזה לא משנה", והוסיף דברים שאני לא מכיר, וכתבתי לו – שאני לא מכיר. לא שונה מוויכוח רגיל, ופה אפילו יש פחות מריבת בעלות-על-האמת מבוויכוחים רגילים.

    הדקונסטרוקציה שעשית לסגנון הכתיבה שלי היא לא רלוונטית, ואפילו קצת חזירית. אני לא תרגיל בפוסט-קולוניאליזם אצל מיקי גלוזמן. זה מה שהיה, וזה מה שכתבתי. אפילו הצלחת להבין על מה דיברתי שם. כל הסיפא שלך היתה פולשנות מטופשת ולא נעימה, כמו של חובב פסיכולוגיה שמנתח את בן שיחו בזמן אמת.

    וכשחושבים על זה, חוץ מלהזדהות עם עניין מצבי הלחץ בעבודה, לא אמרת דבר על תוכן הדברים שלי. רק על כמה לא בסדר שלא כתבתי את השם, ועל כמה לא בסדר איך שאני מתנסח.

    מה את רוצה, בעצם?

  34. אני לא אכנס לפנים שונות ולפרטים שונים, ורק אומר שהעניין שאת מתייחסת אליו הוא מאלה שילוו אותי (וטיפה יותר קרוב ל"ירדפו אותי") הרבה זמן.

    אנחנו לא אנשים של התנצלויות רשמיות ופיוסים היסטוריים, אז בזאת נחתוך.

    ראיתי את ההודעה שלך רק עכשיו, דרך אגב, אז אני עושה מהר סיבוב תגובות ומסתלק מהבלוג. לא רוצה להיות טרול ברישיון.

  35. אני יודע שיהיה לך קשה לעכל את זה, אבל מעולם לא שיקרתי לך. מן הסתם זה נשמע לך מאוד מוזר. יהיה קשה להסביר לך את זה.

    באתי לכאן כי אני חושב שעשית משהו לא נכון ולא הגון, מתוך טינה רבה שמעורבבת בתחושת שליחות. בגלל הקרבה שלי לעניין היה לי קשה לשתוק. אבל זה לא אומר שיש לי כוח להיכנס למגננה בפני הטינה שאתה שומר לי.

    אני מסתלק, אחרי שעוררתי את כל השדים (ומה חשבתי לעצמי). אתה רשאי ומוזמן לכתוב פוסט גם אודות מעללי. אני מניח שעם מחיקת שמות אדיבה, הרבה אנשים יוכלו ללמוד מהמוראות והזוועות שכרוכות בלעבוד אתי. כל קוראיך בוודאי כבר סקרנים. בהצלחה.

  36. סליחה, חשבתי שמותר להגיב.
    אני רוצה להתעשר ולנסוע לחו"ל.
    אני אסביר בכל זאת, למקרה שלא יודעת מה.
    תוכן הדברים שלך בפירוש פחות מעניין, ×–×” באמת ויכוח ככל ויכוח. מעניינת הצורה. לא בתור תרגיל בגלוזמן – שאלוהים יעזור לי, שבאמת לא מעניין. אלא ×›×™ מקומות עבודה – ואם הייתי יודעת לקשר בגוף הטקסט הייתי שולחת אותך לפרוייקט העבודה הנאה מאד שהיה פה לא מאד מזמן כדי לסייר מעט ולהתרשם – מקומות עבודה ומעבידים, יש להם דרכים יפות יפות לומר דברים בצורה שתהפוך את התלונות נגדם להפלצה מרירה. אני חושבת שכשמדברים על צעקות בעבודה, אז יש טעם להתבונן באופן שבו עוטפים את הנושא במלים יפות ומתחטאות. ×›×™ בעיני זו דרך אלימה מאד להגיד דברים קשים, בלי לצאת אחד שאומר דברים קשים. הקול קול צדיק טוב לב ורך מבט, והידיים ידי יאללה-כבר-תעשה-מה-שאומרים-לך. בעיני האופן שבו אתה אומר את הדברים, אומר הרבה מעבר לתוכן הדברים שלך. תוכן הדברים שלך אומר גם, אבל ×–×” באמת שייך לתחום הוויכוח על שתי ארובות או ארבע, ואני ולא הייתי בשואה.
    אני גם חושבת שבפירוש יש כאן ויכוח על היה או לא היה, והוא מופע בכל טיקבוק של מי שבא משם.
    אתה נכנס מ"העולם האמיתי", בלי שם, כמו איזו בת קול מן השמים, מעמדה של מי שיודע ומוכן להצביע על אשמים ולנקוב בשמם. אתה אומר "כל הפוסט הזה לא נועד אלא לככה וככה". ולמי שחשב מקריאת דבריך שמדובר בנקמה קטנונית ומרושעת, אתה מבהיר: לא כך, אלא שאיתמר הוא תינוק. אז כן, יש לזה ערך אמת, לפחות עבור הקוראים מהצד, הסנה הבוער המדבר הזה יש לו כח בוויכוח.
    לגבי חובב הפסיכולוגיה והדקונסטרוקציה: אבל זה בדיוק מה שעשית. הכניסה שלך לכאן היתה הכי להוריד למישהו את התחתונים בלייב "עכשיו נראה אותך צוחק, תינוק!". פולשנות מטופשת ולא נעימה, אם תרצה.
    אגב, זו עוד סיבה שבעטיה התוכן שלך פחות מעניין. כי לא ראיתי שהתייחסת לעניין הנהלים המשתנים תדיר ותוך כדי עבודה, נהלים שבגללם אומרים לאנשים שהעבודה שעשו לא טובה.

  37. הבטחתי להסתלק, אבל את אומרת דברים מאוד מעניינים אז אני ממשיך לענות, בתקן של "בדרך החוצה".

    מי שמייצג את "הצד של הרעים" בשיחה כזו תמיד יפסיד. ×›×™ הוא החזק, האחראי, המרוויח יותר, בעל הכוח – וגם ×–×” שצריך להשכיל להתמודד ולהכיל.

    בגלל שלצדו עומד כוח המעשה, גם אסור לו לענות מגובה העיניים. כי הוא, לכאורה, לא נמצא בגובה העיניים.

    אנחנו לא יודעים מול אילו טקסטים התמודד נשוא הפוסט, ממיר-הנהלים. אולי עם מישהו שמחפש אותו במילה הקטנה? אולי עם מישהו שדורש הכל בכתב כל הזמן, ואז נכנס לניתוחים משפטיים?

    הוגן להניח שהוא בסך הכל רוצה שמשהו יקרה. שהוא העביר הנחייה, אולי אפילו כזאת שהיא לא שטנית יותר מדי.

    אבל מה אם מישהו הופך כל הנחייה למשחק מוחות? מכירה אנשים כאלה? שלא הולכים לפי כלל הבסיס (שהיא גם דרך המלך להצלחה במקום עבודה) של למלא את הנחיות הבוס, לפי הפרשנות שהוא נותן להן? כי יש כאלה.

    מה אם העובד הוא אחד מאלה שתמיד דורש להבין למה, אבל לעולם לא משתכנע? אותם את מכירה? אתה, המנהל, לא בריון, ואתה מסביר, כפי שהעובד ביקש. אבל אז הוא מקשיב, שוקל, ולא משתכנע.

    מה תעשה? תקרע את המסיכה, ותגיד "×›×›×” אמרתי וככה ×™×”×™×”?" הפסדת. תעשה את אותו הדבר בדרך קצת יותר מחוכמת של העברת נהלים מחייבים – אותה אלימות בכפפת משי של מילים? גם כן הפסדת. תמר עלתה עליך. (×–×” מה שאני עשיתי, כשהתחלתי לנהל צוות שקודם הייתי חבר מן המניין בו, ושוותיקיו פירגנו לי מאוד, אבל סירבו לקבל כל רעיון חדש ולהיפרד מכל רעיון ישן).

    יש הרבה מנהיגים טבעיים, והרבה אנשים שיכולים להיות חברים טובים ומנהלים טובים בגוף אחד. יש כאלה שפשוט נמנעים מלעשות דברים שיעמידו אותם באתגרים כאלה. את עולם ההצלחה הם משאירים לחלאות התאגידיים, והם שם כדי לשמור על האנשים.

    אבל כשמישהו, קצת פחות ממושלם, רוצה לעשות כל מני דברים חדשים ולהוביל את קבוצת האנשים שאתו לכל מני מקומות, יכולים להיווצר לפעמים מאזני אימה קטנים כאלה – שבהם הפיפל-אוריינטד נידונים לזכות, והטרגט-אוריינטד לחובה.

    הקטע הזה הוא לא הסבר לכלום, ולא תשובה לאישומים ול"תזכורות" מתחילים להפנות כלפי.

    זו רק דוגמה, רק עוד אפשרות אחת, עוד אלטרנטיבה, למה שעשויה להיות התמונה הרחבה יותר שסביב "עכשיו זה בנוהל, מרוצה? אז לכי לפי הנוהל. אוף, מסמך תשובות עשית לי? פשוט תעשי את זה כבר! למה צריך ועידת ז'נבה על כל סנטימטר?"

  38. בלי שמות – מה שאתה, ושכמותך, מסרבים להבין היא שההפרדה בין הפיפל אוריינטד לטארגט אוריינטד היא מלאכותית ודבילית – תבצע את פעולת העריכה ×”×›×™ טוב שאפשר תלהטט במערכת איך שבא לך – אתה מתייחס חרא לעובדיך – אתה עורך גרוע. היחס לעובדים הוא לא בנוסף הוא חלק.

  39. לא התכוונתי שאנשים הם או פיפל אוריינטד או טרגט אוריינטד, או שכך פועל העולם.

    דיברתי על מצבים שבהם זו לא שאלה של לגלות רגישות ביחסי אנוש או להימנע משכרון כוח, אלא על מצבים (כאן אני אכשל בכל מה שאומר, מה?) שבהם אנשים מקשים על המנהל שלהם, ולא עושים את המבוקש מהם, או לא מסכימים לעשות את המבוקש מהם. לא בגלל שהם לא מסוגלים. לא בגלל שזה כבר מוגזם. אלא כי הם לא רוצים, או שזה לא מעניין אותם, או שזה לא חשוב בעיניהם.

    כאן מתחילים האתגרים, והם יכולים להיות פשוטים וקטנים (למשל, לתת למישהו אחר לעשות את זה או לעשות את זה בעצמך), יותר מורכבים (למשל, לראות האם באמת יש בעיה עם המשימה או עם האדם, ואז למצוא משימה מתאימה לאדם ואדם מתאים למשימה), או מאוד מורכבים (למשל, כשלאדם יש בעיה עם עצמו. או עם מרות. או שיש לו בעיה אתך, ועוד כמה חברים שכל הזמן מלבים את הבעיה שלו, ומדברים אתו על כמה הוא צודק ואתה טועה, ומתדלקים אותך, העובד, לקראת המפגש הבא).

    טוב, כמו שאומרים
    I've out-passed my wlecome.

    איתמר יתן את המייל שלי למי שרוצה להמשיך לדבר על הדברים המעניינים האלה, או סתם לספר לי דברים עלי ועל שכמותי. יש לי הרגשה שאם דיון כזה יימש, הוא יסתיים בשתי מסקנות: הראשונה היא שכולנו מסכימים על חוקי הטבע. השניה היא שהמידע ההיסטורי שנשפך עד כה הוא מאוד חלקי, ומכוון-אפקט.

  40. רגע, רגע, לפני שאתה הולך. יש עוד דבר אחד שממש מסקרן אותי: אם הגישה הבסיסית שלך היא משהו כמו: עריכת דסק חדשות היא משימה מורכבת שדורשת הבנה ידע וניסיון ביחסי אנוש, בנוסף לידע בחדשות/כתיבה והבנת דרישות המערכת, אז למה התגובה הראשונה והשנייה שלך נגעה ל: איתמר תינוק, וכל מה שמעניין אותו זה מהפכה.

    הרי בפוסט כתבנו בפירוש שאנחנו חושבים שהבעיה נובעת ממצב כללי שהוא בעייתי ומאדם שלא מתפקד כשורה בתוך המצב הזה.

    הרי זה לא מופרך להניח שיש אנשים שמתקשים במשימה המורכבת שהצגת.

  41. אשתדל לא להגיב באריכות יתר, רק לכמה נקודות שראיתי, מקריאה מרפרפת בתגובות (לא את כולן קראתי, הנבירה הזאת מעייפת מאוד).

    תמר – זכרי תמיד שאנשים הם סובייקטיביים, גם כותבי הפוסט ×”×–×”, שרצו להיות עורכים ולא התקבלו; שבטוחים שהם עמוד החוכמה לפני המחנה, ומגלים בכאב שזה לא מספיק.

    אינני צדיק, טעיתי בהרבה יותר מקרים מהנזכרים כאן, אבל התמונה הכללית מאוד שונה: כשבאתי רצו לסגור את הדסק, ומאז הוא הפך לעוגן, מקום שיש בו יותר כסף להרוויח, רייטינג כפול, ועוד ועוד. בשנה וחודשיים שאני במקום, פוטרו שני אנשים בלבד. במקום שנעשה בו שינוי כה מהותי, קורה שאנשים נפגעים. צר לי על כך ואני עושה ועשיתי הכל כדי להימנע מזה.

    איתמר (נראה לי שאתה כתבת זאת): מעולם לא אמרתי ליוסי "כולה סבתא". למיטב זכרוני, לאחר 3-4 ימי היעדרות שהכבידו עלי מאוד (וזה בסדר גמור), רמזתי שראוי שיחזור לעבוד לכמה שעות ביום, שעדיין יאפשרו לו להיות עם המשפחה. אולי זה קשור לריחוק שהיה לי מהסבים והסבתות שלי, אינני יודע. טעיתי? אולי, וזו בטח לא היתה הפעם הראשונה.

    הבוס המטיל טרור: לא זוכר אי פעם בוס שהתנצל בפני על חוסר רגישות, כמו שעשיתי אני. רק בשביל הרקורד.

    יחס לעובדים: לצד שינויי הנהלים התכופים, לקחתי כאן דסק של סטודנטים לא-עיתונאים בעליל, ולימדתי אותם מאפס את רזי המקצוע. גם המפוטרת – כמו אחרים בהזדמנויות שונות – ציינה זאת בהבלטה לאחר הפיטורים, והתפארה בכמה שלמדה ממני ובתחושתה שהתקדמה מאוד. לא הכל שחור.

    בנוסף – עם רוב העורכים היחסים הרבה יותר מתקינים. קרה שלא היתה כימיה עם עורכת מסויימת. מה לעשות.

    שוב שינויי נהלים: אולי השינויים היו תזזיתיים, (שוב:( ×›×›×” ×–×” במקום שעושה שינוי ×›×” רדיקאלי בזמן ×›×” קצר. בנוסף, ×–×” נובע מאופיי האישי (כבר אמרתי שאינני מושלם? אני אוהב ומאמין גם בלימוד הדרגתי תוך כדי תנועה, לצד תכנון, ואגב – ×–×” עובד לא רע), ומתנאי העבודה – לא פשוט להיות עורך יחיד של אתר חדשות 24 שעות ביממה (שהעובדים בו ב-90% אינם בעלי ניסיון), שעורך ויוזם גם מגזין, עוסק במנהלות וצריך גם לנהל אינפנטילים כמו יוזמי הפוסט ×”×–×” (סליחה על הפוגענות, אבל איתמר – אתה ילדותי וחסר יכולת ביקורת עצמית. ליוסי צריך לומר – אתה כמו זקנה חסרת חיים בת 70 – בעצם, למה להעליב את הזקנות – רכלנית ורבת פרצופים. לו היו לשניכם את הביצים לדבר איתי, להטיח בי דברים. אבל אתם שני שפנים, אולי ×›×™ ידעתם שתפסידו בכל ויכוח. אל יוסי התייחסתי בכלל כידיד עד לפני שבוע, הצבוע ×”×–×” לא נתן אפילו רמז לשנאתו אלי).

    ושוב לחזור לתזזיתיות (אני תזזיתי משהו היום..) – אז כן, יש שינויים רבים, זו עבודה דינאמית ומאתגרת, ולמרות בעיות רבות רוב העורכים לא ספגו ממני מעולם צעקות כמו שתואר כאן (ואם כן, מדובר באירועים בודדים בהחלט); ×–×” אחד השקרים והוצאת דברים מפרופורציות המאפיינים את הסיפור ×”×–×”. קרה פעמיים בשנה וחודשיים (בעצם, כנראה שיותר ואני לא מודע לכך), שכעסתי על משהו שלא הבהרתי מספיק טוב. לוקח אחריות. למשל, טעיתי בניסוח בעניין 6 או 7 כתבות במשמרת. ×”×™×” שם בכלל סמיילי, אבל הדברים לא הובנו כהלכה. (פאק, איזה עורך ×–×”?! אשכרה טועה מדי פעם??)

    מיטל שרון: את מכירה אותי בכלל? אני לא מכיר אותך, ולא הייתי שופט אותך על סמך עדות חד-צדדית של מישהו. כך אני נוהג מאז שגדלתי והבנתי שקטונתי מלבחון כליות ולב.

    ליוסי, שכתב עלי גם בבלוג שלו, תחת הכותרת "היזהרו מהחברתיים". קודם כל, אתה נבזי. שנית: המלצתי עליך לבונוס פעמיים במהלך שנה של עבודה משותפת (וקיבלת פעמיים). שילמתי לך תמיד מעבר למה ש"כתוב בספר" כאשר התקציב איפשר זאת (למשל, גם על טורים מ"החברים של ×’'ורג'", למרות שסוכם שאינני מחוייב בכך; למשל, תעריף של כתבות לטורי דעות). ואתה, בסוף, באת ופירסמת שקר בוטה על שלילה לכאורה של זכויות של אותה בחורה (מצויינת, אגב, ובטח שמצויינת כשמשווים את סגולותיה האנושיות לאלה שלכם) שפוטרה. אתה יודע שזה שקר, גם ממנה, והפוסט המביש ההוא עדיין באוויר. קשה לי לתאר כמה אני בז לשפלות הרוח המתגלמת בך. קשה ×™×”×™×” גם לך לתאר, ×›×™ כמו איתמר – גם אתה לא מצטיין בהתבוננות עצמית שיש בה פכחון ויושר.

    יש כאן מן הסתם עוד המון דברים להגיב אליהם – כמו, למשל, הגישה התיאורטית והמנותקת מהחיים האמיתיים לקפיטליזם ולמרקסיזם – אבל באמת שאין לי כוח לעסוק בכך עוד. גם את התגובה הזאת היא אחת יותר ממה שתיכננתי.

    אם צריך להגיע לקונצנזוס אפשר אולי לסכם כך: העבודה בדסק החדשות היא עבודה מאתגרת, דינאמית ומשנה, העורך לא מושלם, נוהג לעתים בחוסר רגישות, ומעז לתבוע מעובדיו רמה גבוהה. לעתים הוא אף נוהג בחוסר הגינות מסויים. וואו.

  42. חשבתי לא להגיב עוד, אבל תגובת ה"יש עובדים ויש עובדים שלך" הצליחה להוציא ממני את הקריזה. אז דע, כמעט כל אחד מהאנשים שהתווכח איתך בדיון הזה היה צריך לנהל אנשים בזמן כזה או אחר מחייו. חלקם היו צריכים לנהל אנשים שלא מקבלים את המשכורת שלהם בזמן, ולעתים קיבלו אותה באיחור של חצי שנה. איכשהו, אתה היחיד שחלק מעובדיו החליטו לא לדבר איתו, והחלק השני דיבר איתו בעיקום אף. אולי אלו האנשים שאשמים. אנשים יכולים להיות קשים מאוד. ואולי זה אתה.

    וזו התגובה האחרונה שלי בנושא.

  43. קיוויתי שאם תראה את כל האימיילים הללו שלך מצוטטים זה ליד זה אולי תבין למה התכוונו כל האנשים שבאו לדבר איתך (וכן, אנשים באו לדבר איתך). כנראה שלא.

    ולגבי שקרים ששיקרת, אין לי עוד כוחות. ישפוט הקורא. רק דבר אחד, ה"בלבד" במשפט "פוטרו שני אנשים בלבד", למה הוא מתייחס?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *