יורם קופרמינץ – תערוכה

לדיבורים על

במקום קטלוג  – על העולם העצוב והבלוי והמתעתע והמשובש והמצולק והמגובב והעתידני והמואר והמלא יופי של יורם קופרמינץ

מצב נפשי, האתר של יורם קופרמינץ

עוד צלם אמן – פיוטי במובן הקשה והעמיד של המילה – על האנשים הישֵׁנים של אלאן בצ'ינסקי

 

פורסם לראשונה בעיר האושר

26 thoughts on “יורם קופרמינץ – תערוכה”

  1. בחרת יופי של תמונות.
    מה שמדהים אותי תמיד אצל קופרמינץ זה שאין לו שטיק. הוא לא "אמן הנצנצים" או "אמן הייסורים" או "האיש שמתבונן היטב בזונות". כל תמונה לבד היא מבט עם זום, מהוקצע או מבדר או נואש או מיוסר או מתוסכל או מתרגש או מבויים. ואחת ליד השנייה, זה פאקינג חיים.

  2. נכון, נכון, זה מה שנפלא, אין שטיק ויש סתירות, אבל זה פיזור רק לכאורה, יש נוכחות מאד חזקה של מי שמביט, לפעמים הוא כל כך קרוב שאפשר כמעט לגעת בו.
    וזה גם פאקינג מדע בדיוני-פנטסיה במובן שעליו אני מדברת באותה שיחה שלא התקיימה.

  3. אוי, שיבושי האוריינטציה בצילומים עברו לתגובות.
    הסדר התחלף משום מה. התגובה השנייה היא השלישית בעצם (כמו שטוסברהינדי הגיבור אכל ביום השלישי את האריה הרביעי)

  4. אני כל הזמן חושבת על התמונה של הזין-אקדח. על זה שבעצם זו אפילו לא מחאה פוליטית-חברתית. זה לא "הנה, אני מודה, הזין שלי יכול להרוג". וזה לא "בואו נדבר על הקשר בין זין לאלימות". זה כל זה פלוס "אני עייף מדיבורים פוליטיים. עכשיו אתם רק צריכים לנחש אם הצלקת הזו באה ממלחמה". פלוס "מצחיק, נכון, שאפשר להעלים את הזין?"
    או שזה רק בדמיון שלי?

  5. אני כמובן חושבת על conversins של ויטו אקונצ'י. העבודה שבה הוא מנסה להפוך את עצמו לאישה, על ידי שריפת שיער החזה, נסיון ללוש שדיים מחזהו, ותרגול פעולות שונות כשהזין תחוב בין רגליו. אם את זוכרת, בחלק האחרון של העבודה הוא מטייל בפרופיל כשבחורה מסכנה שקצת הזין שלו תקוע בפיה (והאף שלה לכן תקוע בתחת שלו) מדדה אחריו על ארבע.
    ומצד שני נזכרתי גם בקטע מ"הילד חולם" של חנוך לוין, שבו הפילגש של המפקד מכריחה את האב למצוץ את האקדח שהיא מחזיקה כזין.
    אפשר לראות את זה בלינק הזה, החל מהדקה השביעית:
    http://www.youtube.com/watch?v=dB2JBNKsLSU

    אבל מה שנפלא אצל יורם (וגם די אופייני) זה שהזין-אקדח הוא כל כך קטן ועלוב ומודבק. זה בדיוק מה שלא מאפשר להפוך את זה לסיסמא. והייתי ממשיכה להסביר אבל זה מסוכן, כי העבודות האלה לא סובלות הסברים ישירים כפי שגיליתי בזמן הכתיבה.

    ואני מאד מאד שמחה על התגובה הזאת. בפוסט שכולו תמונות באתר שהוא הכי של יש מן הפרובוקציה, אבל רק לכאורה, התמונות מדברות באופן הכי מיידי עם כל הדברים שעולים כאן וממש קוויתי שתפתח שיחה.

  6. בדיוק, קטן ועלוב.

    וגם, חשבתי על זוש, שתמיד אומרת שהיא מקבלת כל כך הרבה תגובות על המילים שלה וכל כך מעט מילים על התמונות. ועל איך שקשה הרבה יותר להגיב על צילומים. תהיתי אם זה בגלל שמכשירים אותנו כל החיים לנתח טקסטים אבל מלמדים אותנו כל כך מעט לתמלל את מה שאנחנו מרגישים מול צילומים. ואם זה כך, כמה זה אידיוטי בעולם שלנו.

  7. אופס, צריך להיות: בפוסט שכולו תמונות באתר שהוא ×”×›×™ של מילים – יש מן הפרובוקציה וגו'. דווקא המילים נשמטה לי.

  8. כרגיל, לקח לי קצת זמן, אבל קראתי שוב את הפוסט שלך. הוא הזכיר לי משהו שלמדתי פעם בשיעור על קוגניציה ופרשנות – מסתבר שהאסטרטגיות הפרשניות של פרשנים מוסמכים (סטודנטים לספרות, × × ×™×—) לבין "האיש מן היישוב" (איזה ביטוי נהדר!) אינן שונות כל כך, בד"×›. ההבדלים העיקרים מתגלים נוכח יצירות "קשות", שיר דאדאיסטי, למשל. אז, בעוד שהאדם הפשוט יסתבך ויתבלבל, הפרשן המוסמך יעבור לדרגת המטא, ויתחיל לדבר על האופן שבו היצירה רומזת ליצירות/אידיאולוגיות-אמנותיות אחרות.

    עכשיו, מנסיוני, ×–×” לא כל כך נכון. ואולי שווה פעם לכתוב על ×–×” ברצינות. אבל ממש הבנתי את הפוסט שלך כך, כניסיון להצביע על יופי דרך הצבעה על יופי שייצרו אחרים. וזה מגניב, ×›×™ השארת את התמונות המדהימות הללו כפי שהן, והצבעת – ×–×” דומה, וזה דומה וזה דומה. ואולי ×–×” הדבר היחיד שאפשר באמת לעשות.

  9. איתמר, באופן כללי אני לא בטוחה. זה נשמע קצת רעוע עובדתית ומפוקפק עד פרודי מבחינות אחרות. ולי אישית יותר קל עם יצירות "קשות" (מסוג שיר-דאדאיסטי) כי ככה אני חושבת, בעוד שהיצירות "הפשוטות והנורמליות" תמיד נותרות קצת אטומות.

    אבל זו אבחנה יפה. באמת יש ביצירות האלה משהו שמתנגד לכתיבה ישירה. בכל פעם שניסיתי לכתוב בישירות זה מחק את התמונה (כמו הסצנה הבלתי נשכחת ב"רומא" של פליני, כשפועלי הביוב חושפים פרסקאות נהדרים וברגע שאור השמש נוגע בציורים הם מתחמצנים – או איזה פועל כימי אחר – ונמחקים). וזה לא קרה כשציטטתי את ולטר בנימין או את ברוס נאומן או את יודית שחר.
    אבל זה לא רק עקיפין רטורי. אני באמת חושבת שההבנה של התמונות חסרה בלי הקשר לפופ ארט ולאקספרסיוניזם (שעליו רק הצבעתי אמנם). זה כמו לכתוב ביוגרפיה בלי להזכיר הורים.
    וגם – במשיכה של יורם לשטוח ולמשועתק יש משהו מטעה. ×›×™ התודעה והעין שלו ספגו המון אמנות והעוצמה של הצילומים היא לא רק רגשית אלא גם תרבותית ואינטלקטואלית (אם ×›×™ אצל יורם הכל מתרגם בסופו של דבר לזיכרון רגשי).
    וזה הרבה יותר מושך להיות האיש המסתורי מן היישוב מאשר פרשן מוסמך.

  10. הלכתי לבדוק.
    http://www.yoramkupermintz.com/?paged=15
    (זה הלינק לסקרנים) הצילום שמעל מגדיר את ההקשר שמתוכו נוצר (?) הצילום, אבל מרגע שנולד הוא מתחיל לייצר הקשרים נוספים. לא רק חדשים אלא גם כאלה שהיו טמונים בו מראש.

    והיה לי ברור שחלק מהתמונות צולמו ללא מגע עין. אני חושבת שזה, עוד לפני האור, מה שהזכיר לי את דליה אמוץ. אני מצטטת זיכרון של שרה ברייטברג מתוך "קשה שפה", הספרון הנהדר שכתבה על אמוץ. הן נמצאות ביחד בשדה. השמש שוקעת ואז:

    "אני רואה את דליה קמה ממקומה בשקט. כל פעולותיה בשקט. ברור מה עומד לקרות. אני מחייכת פנימה לקראת מה שאראה שוב, מה שמצליח תמיד לשעשע אותי: פעולת הצילום ההפוכה של דליה, נגטיב של "הצילום הנכון".
    דליה עומדת זקופה כשפניה אל השמש, ממש מולה. הראש גלוי, חופשי, לא נמעך מאחורי מצלמה, ערני ומשוטט בין שרידי השמש והשדה. הידיים משוכות כלפי מטה, אוחזות בחביקה מעורסלת את המצלמה באזור האגן. חושך יורד. דליה מתחילה לצלם בחושך מהבטן.

    וכמו שאמרת לי – אין אנשים בתמונות, אז הצופים מכניסים את עצמם.

  11. מה, האדון על המגש (זה מגש, נכון?) הוא אנס?

    היה לי ברור שבחלק אין מגע עין בגלל המבט המוזח שלא קולע לנקודה, ובגלל שלפעמים יש תחושה שהצלם הוא רק מדיום.

    אבל עכשיו אני סקרנית כמובן, מאיפה אתה מצלם? גוף זה נושא שלם אצלי.
    וגם לגבי הכותרת.

  12. הטענה הקוגניטיבית הזו משונה מאוד, וכאמור, מנסיוני היא לא מדויקת. כאשר בדקתי עבודות של סטודנטים, היה ממש אפשר לראות בלאגנים פרשניים מרחיקי לכת, שאינם משותפים לא לאיש מן היישוב ולא לפרשן המנוסה.

    ואני מסכים איתך לגבי הקשר לפופ ארט ואקספרסיוניזם, לא רק בגלל התודעה של קופרמינץ, שאין לי מושג לגביה, אלא גם בגלל שהיצירות הללו מזכירות בדיוק את הדברים האלה, לי, כצופה סתם.

  13. איתמר, גם לי אין מושג. זה לא שדיברתי עם יורם על זה. זה סתם דיבור ארכיאולוגי-בלשי כזה של ראיות.

    ובקשר לדבר הראשון – אני חושבת שהבעייתיות מתחילה כבר בעצם החלוקה בין אנשים מן היישוב לפרשנים מנוסים. זאת מין סטטיסטיקה של גילדות. קריטריון צחיח שמחטיא את העיקר במפגש עם יצירת אמנות.

  14. וגם אם הוא לא האנס המילה כבר דבקה בו. כמה סליזי הוא נראה פתאום וכמה תמימה בת זוגו.

  15. אני לא חושב שלכך החלוקה נועדה, אלא רק בשביל לבדוק אם כל האינדוקטרינציה הפרשנית שמטמיעים בך באוניברסיטאות אכן משפיעה על צורת הקריאה שלך. בהתחשב בכך שאנחנו לומדים איך לקרוא כבר מגיל בית ספר (השם "חווה" יכול להיות אינטרטקסטואלי בקריאה בשיר, אבל שם פשוט בכתבה בעיתון), זו לא הנחה מופרכת לגמרי.

  16. אבל איתמר (עברתי את מכסת השרשור כנראה, הוא לא מציע לי להגיב לתגובה, אז ירדתי לכאן) – לאוניברסיטה אין בעלות על המנגנון ×”×–×”. לכל האנשים יש אסוציאציות. אתה פוגש מישהו והוא מזכיר לך מישהו אחר, או שהוא נראה כמו מרגל מזרח גרמני וכן הלאה. ואם אתה קורא או מתעניין באמנות – אז גם הידע ×”×–×” / הזכרונות הופכים לחלק מהמאגר. האיש יכול להזכיר דמות של ואן אייק או של דיקנס או של פינה באוש. עבודה של בויס מעלה שיר של פאול צלאן וכן הלאה. אם יש לך חוש לצורה אתה לא יכול להמנע מזה. וגם לא קשה להבחין בין אסוציאציות פרטיות (כמו ×”×’'קומטי של יורם) לבין אלה שיש להן רגליים. עשיתי את ×–×” הרבה לפני שהגעתי לאוניברסיטה (וכיוון שאין לי אפילו בי איי, אני יכולה עדיין להשיג ויזה של אדם מהיישוב.)

  17. עכשיו אני מנסה להצליב את הצלמים השונים עם האין-שמש, וזה יוצא אפילו עוד יותר מצחיק ומפוזר במרחב.

    וגם מסביר היטב עוד תמונה שאהבתי במיוחד בתערוכה הזו: זאת עם הבית לאור הירח, שנראית כמו התמונה שהבלש מגיש למזמין העבודה בפילם נואר, רק שהדמויות המתמזמזות הרגילות הוחלפו בקיר שיש לו יחסים עם הירח.

  18. וגם, מרית, איך בחרת את הסדר של התמונות? יש לוגיקה שאפשר להגיד עליה דברים או שהן הסתדרו מעצמן?

  19. יורם, אני מאד מאד אוהבת את התמונה עם ההשתקפויות, אבל לא חשבתי בכלל בכיוונים סמליים אלא איך אתה צולח את כל הקלישאות. כי השתקפויות זה בדרך כלל עניין ענוג ורוחני, ואצלך הן רעש חזותי-עירוני.

  20. לא, אין שום לוגיקה. אולי בדיעבד. לוגיקה יכולה להרוג במקרה הזה. התהליך היה יותר דומה לנס. כמו במרי פופינס כשהם משחקים בלסדר את החדר.
    אני חושבת שבגלל האינטרנט זה יותר דומה ללערוך סרט מאשר לתלות תערוכה. הניגודים והחיבורים. הקצב.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *