כשפסיכולוגים שומעים, סוציולוגים עושים: טיוטה למניפסט שעבר זמנו

לבנות דמות, לאפיין דמות, פירושו לייצר אצל הקוראת (ולפני כן אצל המחברת) ידע על הדמות.

ידע על דמות שונה מידע על אדם ממשי בעולם: את עצמה הקוראת מכירה מבפנים, ואנשים אחרים היא מכירה ביחס אליה, דרך היחסים (הממשיים והאינטרסנטיים) שלה איתם (בתור 'אימא שלי', 'חבר שלי', 'קופאית', 'מניאק שעוקף מימין'. גם עם היחס משתנה, למשל 'מניאק עוקף' הופך ל'חבר שלי', עצם קיומו של יחס נותר על כנו). את הדמות היא מכירה בלי יחסים איתה.

כלומר, צריך ליצור אצל הקוראת (ולפני כן אצל המחברת) פסאודו-יחס אל הדמות, הכרות-נטולת-אינטרס של הדמות. נראה לי שיש שתי צורות בסיסיות לייצר ידע כזה, ופסיכולוגי וסוציולוגי הן מילות קוד לא ממש מדויקות לשתי הצורות האלו.

א. "סוציולוגי": לסווג את הדמות אל קבוצה שמוכרת לקוראת, שיש לה ידע עליה; למקם אותה בעולם החברתי ביחס למיקומה החברתי של הקוראת. ×–×” יכול להיות באופן ישיר – "על המדרכה ממול עמד ערבי, שהתבונן במיכל בעיניים חודרות" –  או באמצעות מיטונימיות, אפיונים שהקוראת יודעת לשייך אל הקבוצה הזאת – "על המדרכה ממול עמד בחור שחום עם כאפייה", או "על המדרכה ממול עמד בחור נאה עם אוזניות. 'מה אתה שומע', שאלה מיכל. 'אום כולתום, מכירה?' ×¢× ×” הבחור במבטא קל ובחצי חיוך"

ב. "פסיכולוגי": אפיון דמות באמצעות האישי, ליתר דיוק אפיון דמות כמימוש של אפשרויות מסויימות מתוך האנושי-אוניברסלי, זהות או שונות לאלו שמימשה הקוראת, כך שבין הקוראת לדמות נוצר יחס של זהות, או של שוני על בסיס זהות. נניח: "כשהיתה בת חמש, מתה אימה של מיכל. מיכל לא בכתה על כך מעולם. גם כשגדלה, ואהובים אחרים יצאו מתוך חייה, היא לא בכתה מעולם." הקוראת יכולה לתת משמעות לאינפורמציה הזאת על בסיס הידע שיש לה לגבי איך מרגישים אנשים שאימהותיהם מתות או אהובים יוצאים מחייהם, והעובדה שמיכל מממשת בנקודה זאת אפשרות אחרת (או זהה?) של התמודדות-עם-אבל מאשר הקוראת בנסיבות דומות, להבין את מיכל דרך זה, להזדהות איתה או לסמפט אותה דרך זה.

האבחנה הזאת בין סוגי ידע על אנשים רלוונטית גם לגבי העולם האמיתי, אבל שם ×–×” אחרת: צורות הידע תמיד מעורבות לעומק, ×›×™ היחסים הממשיים בינינו לבין אנשים אחרים הם תמיד גם אישיים וגם חברתיים. אמנם, בהכללה אפשר לומר, שככל שאנשים מתקרבים אלינו יותר, כלומר הקשר × ×”×™×” יותר אישי, אנחנו מכירות אותם יותר דרך ×”'פסיכולוגי' מאשר דרך ×”'סוציולוגי' (×–×” נכון בפרט לגבי עצמנו) (ולהפך, כמובן: יותר קל ליצור קשרים אישיים עם אנשים שדומים לנו סוציולוגית, בין השאר ×›×™ קל לשכוח את הסוציולוגיות של תכונות שגם אנחנו חולקים; מי שאוהב אותה מוזיקה כמונו יש לו 'טעם טוב' או 'אישיות'; מי שאוהב מוזיקה אחרת מספיק מאופיין על ידי כך כשייך לקבוצה חברתית אחרת ("מוזיקה של ערסים")). אבל הצורות תמיד נשארות מעורבות לעומק; שוב – כיוון שאנחנו תמיד מכירות את האחר דרך היחסים בינינו, כלומר דרך המיקום שלנו ביחס לאחר.

בספרות אין את היחס הזה. כפיצוי, הספרות מתיימרת לאפשר לקוראת (ולפני כן למחברת) ליצור יחס שהוא בחיים בלתי-אפשרי, ולהכיר מבפנים אדם שאיננו היא. אבל זה בדיוק מה שמכשיל לעתים קרובות כל-כך את התערובת.

שטרנברג נוהג לציין לטובה את העובדה שג'יין אוסטן לא כותבת מתוך התודעה של גברים, ×›×™ היא יודעת שהיא לא יודעת איך ×–×” להיות גבר, אז היא כותבת על גברים מבחוץ ועל נשים מבפנים. לפיכך הדמויות שלה אמינות. – אבל, אפשר להקשות, היא גם לא התחתנה, אז איך היא יכולה לכתוב מבפנים על אישה שעומדת להתחתן? ובכלל, הרי כל עוד את כותבת על דמות שהיא לא בדיוק עצמך, את לא יודעת איך ×–×” להיות היא מכל הבחינות שבהן היא שונה ממך; אז מה, את אף פעם לא יכולה באמת לכתוב דמות מבפנים? – האמת שלא. אבל מימזיס ×–×” לא אמת אלא דמיונלאמת, אז את יכולה להחליק את ×–×” על ידי כך הפרדה: לכתוב מבחוץ על ההיבטים של השוני ולכתוב מבפנים על ההיבטים של הדמיון. – מה השוני ומה הדמיון? – הדמיון מתקיים בתוך הטווח שבו הסוציולוגי שלכם משותף (במקרה של אוסטן, שתיכן נשים מהאצולה הנמוכה הבריטית במאה ×”), או בטווח שבו הסוציולוגי לא רלוונטי אלא טווח-האפשרויות-שבתוך-האוניברסלי (את יכולה לדמיין איך ×–×” להתחתן אפילו אם ×–×” לא קרה לך). – אבל מה הטווח שבו הסוציולוגי לא רלוונטי? –הוא נקבע, כמובן, על ידי הנורמות התרבותיות, הסוציולוגיות בעצמן, לגבי מה הוא האנושי הכללי, ואם אין תיאום בין הנורמות של הקוראת והמחברת, אז הדמות 'לא אמינה'. תחשבו על סרטים הוליוודיים הסטוריים שהם, למרות התלבושות התקופתיות והכל, 'לא אמינים' ×›×™ ברור ש 'פעם היו מושגים אחרים של אהבה' או 'של יופי' וכו'; זו אי-הסכמה על הגבול בין האנושי-הכללי והסוציולוגי. – אבל בהינתן נורמות שהקוראת והמחברת מסכימות עליהן, אז הטווח של האנושי-אוניברסלי ×–×”×” תמיד, ורק הסוציולוגי גדל אצל דמויות שקרובות לך יותר? – לא: ככל שיותר סוציולוגי משותף לך ולדמות, יש יותר מקום שבו הסוציולוגי לא רלוונטי, כיוון שהרזולוציה שמתאפשרת לך גדולה יותר.

טולסטוי, נגיד, הוא אציל ובעל קרקעות רוסי בסוף המאה ×”-19 (גם אם הוא מפנטז על להיות איכר, הוא אציל ובעל קרקעות שמפנטז על להיות איכר). אז האפיון של קונסטנטין לוין, הגיבור של "אנה קרנינה", הוא דרך הסוציולוגיה שלו כאציל בעל-קרקעות רוסי בסוף המאה ×”-19, שמתחברת אל הפסיכולוגיה האישית שלו באופן עמוק – נגיד, הוא נפגש עם חברים ומדבר איתם בעניין על מה שמעניין בעלי קרקעות רוסיים בסוף המאה ×”-19, כמו הרפורמה בקרקעות או ספיריטואליזם, אבל אומר דברים קצת אחרת מהם ×›×™ הוא אדם אחר – אותנטי ועקשן, נאמר (שזה תכונות מתוך טווח האפשרויות האנושי-אוניברסלי). מה שמעניין הוא, שהאפיון של האיכר שלוין קוצר יחד איתו איזה בוקר ×™×”×™×” גם כן אישי וסוציולוגי שמחוברים באופן עמוק, בדיוק אותו אופן. האופן פשוט ×™×”×™×” הרבה יותר מוגבל על ידי היכרותו המוגבלת של טולסטוי עם איך ×–×” להיות איכר. הוא לא יודע מה הם אומרים ×–×” לזה כשהם לבד.

אז מה אחרת בספרות העברית? נדמה לי שהתשובה פשוטה: העניין הוא שלספרות העברית יש דומיננטה הסטורית חזקה ועיקשת של נטייה להכחיש את הסוציולוגיה של המחברים והקוראים שלה.

אפשר לומר במרקסיסטית שזה בגלל שבתנאים של מאבק על הגמוניה, הקבוצה ההגמונית נוטה להעמיד פנים של כלליות. או לא במרקסיסטית: זה בגלל הניסיון ההיסטרי, הו כו היסטרי במדינת ישראל היהודית והדמוקרטית, להבחין בין ספרות 'פוליטית' לספרות 'לא פוליטית'.

כתוצאה מההכחשה של הסוציולוגיה 'שלנו', המחברות והקוראות, נוצרת דיכוטומיה עמוקה בין שתי דרכים לאפיון דמות, ששתיהן בלתי-מספקות בקריטריונים ריאליסטיים: ×”'אנחנו' שמתוארים מבפנים ובאופן פסיכולוגי, וה'הם' שמתוארים מבחוץ ובאופן סוציולוגי – הטווח שבין 'הצעיר התלוש' לבין 'דמות הערבי'.

זה לא עובד, כמובן, הדיכוטומיה הזאת, כי ברור שהמאפיינים הסוציולוגיים של ה'אנחנו' חייבים לעלות בין השורות, ראשית כל עבור כל מי שאינם 'אנחנו', אך גם עבור מי שהם כן, ולו רק על דרך השלילה. אבל המאפיינים מוכחשים ומטושטשים ככל האפשר. אורה הבורחת מבשורה, למשל, היא אשכנזית, שייכת לעשירון העליון, ומצביעה כנראה למר"צ, אבל לא נתעכב על הפרטים האלו -גרוסמן, שמתאר באריכות את דעותיה ולבטיה הפוליטיים כמאפיינים אישיים-פסיכולוגיים, לא יכתוב במפורש אף פעם שהיא מצביעה למר"צ. כי זה מיקום סוציולוגי, קבוצתי, לא אישי, שיכריח גם את הקוראים ואת המחבר למקם את עצמם ביחס אליה, לזכור את מקומם במפה החברתית.

או שמות. תחשבו רגע על שמות. מישהי שעוד צריכה נקודות לתואר יכולה לכתוב על זה סמינר כמותי בנזונה בספרות מתישהו: לעבור על כריכות אחוריות ולבדוק שמות של גיבורים ואז לחלק לקבוצות ולספור. גם בלי לעשות את זה, אפשר לציין בנפנוף ידיים שלחלק ניכר מגיבורי הספרות העברית לא יהיה בכלל שם ('הוא הביט דרך החלון, ליבו מלא חששות. מיכל היתה אמורה להגיע, והוא לא ידע האם הוא יכול לספר לה על אתמול', וכו'), ואם כבר יהיה להם שם, אז רק שם פרטי, סתמי ונפוץ ככל האפשר, או שכן יהיה שם משפחה, אבל הוא יהיה משהו כמו 'פלד'. לא שם מזרחי חלילה, או ערבי או רוסי או משהו אחר של ה'הם', אבל גם לא שם אשכנזי מובהק כמו 'סוקצקי', אלא שם כאילו לא מאופיין סוציולוגית, שם ישראלי אוניברסלי. והרי הוא בעצם מאופיין לגמרי, אשכנזי-חילוני-מהאליטה-הישנה לא פחות ואפילו יותר מאשר 'סוקצקי', אבל 'אנחנו' יכולות תוך כתיבה וקריאה לא לחשוב על זה.

ואז כמובן באות תגובות-הנגד, המהלכים ששוברים את זה, כמו:

א. לעשות סוציולוגיזציה של ה'אנחנו', לתאר גם את ה'אנחנו' מבחוץ וכשבויים על ידי הסוציולוגיה שלנו, ולוותר על לאפשר לקוראת להכיר מבפנים (כי מבפנים כל אדם הוא יותר פסיכולוגי מסוציולוגי). עין לפרטים, קוראים לזה.

ב. לעשות פסיכולוגיזציה של ×”'הם' בידי סופר/ת שהיא 'מהם'. ואז יתברר לך שגם ל'הם' יש מאפיינים אוניברסליים, ומזל, שהיתה מנקה בתים ומכינה ×’'חנון בשבתות, מתה כשביתה מיכל היתה בת חמש, ואמרה לה על ערש דווי לא לבכות אף פעם, וכו'. הבעיה היא שגם ות כזאת במידה רבה נוטה להכחיש את הסוציולוגיה של עצמה, אם ×›×™ באופן אחר (את היותה ספרות על מזרחים-עניים שמיועדת לאשכנזים-בורגנים, ×›×™ כאלו קוראי הספרים ומבקרי הספרים וכזה הקורא המובלע של הספרות העברית). ואולי מלכתחילה אין לה ברירה, כל עוד התפרים בין הפסיכולוגי והסוציולוגי נשארים גסים, אלא לאשרר מחדש את ההבחנות הישנות (אם 'גם מזרחים הם בני אדם' ברור ש'אשכנזים הם בני אדם קודם-כל') – ואותו דבר נכון לגבי הסוג הקודם (×›×™ המחברת והקוראת לא באמת מוותרות על הסובייקטיביות הפסיכולוגיות שלהן לעולם).

משני הכיוונים אפשר, עקרונית, להגיע לאפשרות השלישית, שהיא חיבור-עומק מחדש של הפסיכולוגי והסוציולוגי. וברור שיש סופרות ישראליות שעושות את ×–×” במידה מעטה או רבה. מי אלו שמצליחות, ×–×” גם עניין של טעם אישי, של מה הצרימות החברתיות שאת אישית (לא-)רגישה אליהן. בעיני הישראליות המצליחות ביותר במעלל הספרותי הספציפי ×”×–×” כוללות נגיד את יעקב שבתאי, רונית מטלון, עמליה כהנא-כרמון המאוחרת, אסף ענברי. אבל כל דיבור נעשה ביחס לשיח הקיים ומשתלב בתוכו בעל-כורחו, ומול הדומיננטה של הכחשת הסוציולוגיה של המחברות והקוראות, והדיכוטומיה העמוקה הנלוויית לה  ×©×œ פסיכולוגיה וסוציולוגיה בספרות העברית, קשה לתערובת של הפסיכולוגי והסוציולוגי להתמצק לכדי תרכובת אמיתית בכל רומן ישראלי ספציפי.

= = = =

שתיים ועשרים בלילה, אך לפחות הרווחתי ביושר את הזכות לסובב בחגיגיות את הבקבוק: ובכן: הקשיבו הקשיבו! אני מזמינה בזאת את ערן חכים לכתוב פוסט שכותרתו "העולם לא יעיל פארטו", ו/או פוסט על ההגרלה.

26 thoughts on “כשפסיכולוגים שומעים, סוציולוגים עושים: טיוטה למניפסט שעבר זמנו”

  1. וואו. פוסט מעורר מחשבה מאד.
    ראשית, אני חושבת שזה הפוסט הראשון שלך שהבנתי כמעט כמעט את כולו.
    שנית, את חושבת שהספרות העברית סוציולוגית יותר מאחרות?

  2. ניתוח מרתק, תודה. (אני צריכה לחשוב על זה עוד קצת כדי לנסח תשובה אינטליגנטית, אבל לא רציתי לחכות לעד עד שאחשוב, ובינתיים להותיר את הפוסט המצוין ללא תגובה).

  3. מה שמיטל אמרה.
    ומה שכתבת הוא בעצם ההמשך המוזר של אידיאל "כור ההיתוך". אלה לא רק הדמויות בספרים. ילדים שעלו ארצה קיבלו שמות חדשים במקום שמותיהם ה"גלותיים". אנשי צבא נדרשו לעברת את שמם, ובן גוריון (איכשהו הכל מגיע תמיד לבן גוריון) לחץ על עובדי ציבור להחליף את שמם. אלה שלא נענו היו עקשנים גדולים או אאוטסיידרים. תעמולת "כור ההיתוך" הכחישה את הסוציולוגיה, ומעניין שהסופרים ספגו את זה.
    (ולי יש סיבות אחרות, אבל זה כבר לא קשור).

  4. מעניין, גם אצלי מיד עלתה השאלה של מיטל, ומיד חשבתי על ספרות בריטית קולוניאליסטית כמו פול סקוט ואי.אם פורסטר, שמאוד דומה לספרות ישראלית מבחינה זו.

    אבל האמת, למרות שההבחנה שהצעת מעניינת, אני חושבת שכמו שכתבת בכותרת, המניפסט הזה או שעבר זמנו או שזמנו אוטוטו יעבור. הקבוצה הסוציולוגית של אשכנזים-מובהקים-מלח-הארץ, ככותבים וכקוראים, הולכת ומתמעטת, ולדעתי בספרות הישראלית (הגיע הזמן לקרוא לילד בשמו, לא? מי בכלל כותב עדיין ספרות עברית?) לא התגבשה עדיין(?) קבוצה הגמונית מובהקת אחרת. הספרות הולכת והופכת לעסק הרבה יותר מבוזר.

    אגב, כל הלינקים לוקחים אותי לדף הבית של ההם.

  5. מעניין מאוד. האמת שכשקראתי שאת מתכוונת לכתוב על הנושא הופתעתי, בעיקר משום שהתיבה "סוציולוגיה של" במובנה כסוציולוגיה של אנשים (סוציולוגיה של הפועל, סוציולוגיה של היהודים) עברה מן העולם (בניגוד לסוציולוגיה של האומנות, סוציולוגיה של החינוך וכו'). אבל ההגדרות שאת נותנת בתחילת הפוסט מבהירות את הנקודה. את בעצם שואלת באיזה תנאים סיווג דמות בספרות ישראלית מתבסס על ההקשר החברתי שהיא פועלת בו. אני חושב שאפשר להסתכל על השאלה הזו מבחינת ההשלכות שלה על סיווג דמויות: סיווג חברתי מייצר סוג של דטרמיניזם (אם כי אולי דטרמיניזם רך, כי ההביטוס מגדיר רק את טווח ההתנהגויות האפשריות) דמות שלאביה יהיה תואר שני אמורה, לפי מה שידוע לסוציולוגים להיות אקדמאית בעצמה; דמות שהיא אישה אמורה להרוויח פחות מהגבר שיושב לידה במשרד וכו'. הפסיכולוגיה של הדמות אמורה להיות הדרך שלה לפרוץ את החוקים הסוציולוגים הנוקשים האלה, לנסות להתמודד אתם או לפחות להיות מודעת אליהם. מכאן, ככל שתטעיני על דמות סיווג סוציולוגי נוקשה יותר, הסיווג הפסיכולוגי שלה יהיה מורכב יותר (אם כי הדוגמה של ענברי ובמידה מסויימת גם שבתאי, מראות אפשרות לספרות אחרת).

    אפשר גם לחשוב על התנהגות של דמויות כגזירה לאחור של הסוציולוגיה שלהן, דווקא בגלל היעדר סיווג פסיכולוגי שייתן לכך משמעות הפוכה: אם העובדה שלדמות מסוימת יש דוקטורט היא טריוויאלית, אנחנו יודעים שהוריו הינם אקדמאים (ואשכנזים וותיקים); במובן הזה, דווקא הקטגוריות השקופות הן הצועקות ביותר.

  6. רציתי לכתוב שמהחצי שקראתי מהחיים כמשל, פנחס שדה עובר דרך הבעיות שהוזכרו כאן די בקלילות, אבל אז נזכרתי שזו אוטוביוגרפיה מגוף ראשון מאוד אגוצנטרית, והוא פשוט מצלם את מה שהוא רואה והאחריות להבין איפה ההטיה שלו היא אצל הקורא.
    אלא שככה צריך לכתוב באמת, אתה רוצה לכתוב ערבי, תרשום את מה שאתה רואה מנקודת המבט של הערבי, אל תנסה לשרטט לו פרופיל פסיכולוגי אמין וסיפור חיים שתואם להיסטוריה ולסטטיסטיקה.
    אלה כלים אבל הם משניים.
    אולי השאלה היא מה מניע את הכותבים להסתפק בכלים ספרותיים כשבאים לתאר דמויות ככה. כשרוצים לתאר פרח אף אחד לא ישאל האם הצבע של הכלנית הוא בהיר יותר או כהה יותר מהצבע של הדם, או אפילו יעצור בגלל שהוא לא בטוח מה ההבד'ל בין כלנית לפרג.

  7. ראשית, 🙂
    שנית, אני לא חושבת שהספרות העברית סוציולוגית יותר מאחרות, אלא שהיא נוטה להכחיש את הסוציולוגיה של ה'אנחנו' שלה יותר מאחרות, וכתוצאה מכך נוטה לנתק בין דמויות-סוציולוגיות לדמויות-פסיכולוגיות.

  8. תודה.
    כור ההיתוך הוא לגמרי חלק מזה, ולמיטב ידיעתי הדלה הסופרים דאז לא רק ספגו את זה אלא ממש התגייסו לעזור. היום נראה לי שיש פחות התגייסות מודעת של הספרות לבריאת הישראלי החדש שנולד מהים וכו', ויותר ערבוב של השפעה מתמשכת של הנורמות שנקבעו אז עם סיבות להכחיש-את-הסוציולוגיה שנובעות מהפוליטיקה העכשווית של ישראל.
    נראה לי שהמרכזית בהן, בניסוח מהיר ווולגרי, היא שכמעט כל השיח הציבורי בישראל עסוק נורא בהכחשה אינטנסיבית של הכיבוש, וספרות נכתבת בתוך השיח הזה, גם אם כחלק ממנו וגם אם כנגדו.
    מה הסיבות האחרות שלך?

  9. זו שאלה מעניינת, כמה מבין קוני הספרים בארץ הם עדיין אשכנזים-מלח-הארץ. אני הייתי דווקא מהמרת שרובם (או ליתר דיוק רובן). כי ספרות היא היום מדיום בעיקר של הבורגנות המשכילה. וזה נתון משמעותי יותר מאשר הגיוון הגובר הניכר בהחלט במוצא הסופרים. כי גם סייד קשוע, נגיד, כותב מאוד אל יהודים אשכנזים שצריך להסביר להם איך חיים ערבים ושגם הם בני אדם.

    אבל גם אם גם הפרופיל הסוציולוגי של הקוראים ישתנה, השיח ישתנה הרבה יותר לאט. כי כמו שאיתמר כתב פעם בפוסט שלו על סקס בספרות (שניסיתי לקשר אליו, כוסאמאשל הבאג בלינקים, אתקן את זה), הדיבור החדש נוצר על רקע הדיבור הקיים. (בין השאר כי אם, נגיד, הקורא המובלע של הספרות הקיימת הוא גבר [דווקא זה כבר לא בדיוק המצב, אבל במידת מה כן, ולצורך הדוגמא], אז גם אם רוב הקוראות בפועל הן נשים, הן יתרגלו ויקראו כל ספר מתוך העמדה הזאת, והסופרות יכתבו אל העמדה הזאת. לוקח זמן להשיל את זה)

  10. הבעיה היא שסופר אשכנזי, ובעיקר סופר אשכנזי שאין לו קשר אישי יומיומי עם ערבים, לא יודע מה נקודת המבט של הערבי. מה שהוא יכול לעשות זה או לכתוב על ערבי מבחוץ (באופן 'סוציולוגי') או לכתוב אותו מבפנים מתוך הנחה שבעצם בתחומים מסויימים/בתחומים החשובים ההבדל לא כזה משנה, כי כולנו בני אדם (באופן 'פסיכולוגי').
    האמת שיש גם אפשרות שלישית מעפנה ונפוצה, שהיא לשעתק בוריאציות דמויות של ערבים שכבר קראת.
    באופן כללי, זו דילמה שיש בכתיבה על כל מי ששונה ממך – שאתה לא יודע איך ×–×” להיות הוא מבפנים, מה נקודת המבט שלו.
    כתיבה על עצמך היא דרך מוצלחת להתמודד עם הדילמה הזאת, ולכן יש לה פוטנציאל גדול לעבור בקלילות דרך סוג הבעיות הזה. למעשה, הפוסט הזה בגלגולו הראשון היה אמור בכלל להיות מניפסט נגד כתיבת בדיון ובעד כתיבה על אנשים אמיתיים ולפי היכרותך האמיתית איתם, מהסיבה הזאת בדיוק.

  11. ת'שמעי, זה פוסט מבריק.
    אני חושב שיש מן פער מוזר בין אפשרויות א' וב' (להכניס את הסוציולוגי אל האוניברסלי, להכניס את האוניברסלי אל הסוציולוגי), שהן כל כך בינאריות זו לזו שהן נראות כתגובה זו לזו, כמו גם למצב הקיים. אני מניח שאפשר יהיה להוכיח שסופרים אשכנזים כותבים א' וסופרים מזרחים כותבים ב', בגדול. ואיכשהו, עדיין מוזר לי שאפשרות ג' כמעט שאינה מתממשת. אולי בגלל, כפי שטענת, הכחשת הסוציולוגיה בארץ, שמתקיימת לעתים קרובות גם בקרב אלו שנושאים אותה על נס, ואולי בעיקר בהם. מוזר לי. אני צריך לישון על זה חודש.

  12. זה מעניין מה שאתה אומר, ומעניין אותי אישית גם כי אני מנסחת טענה דומה מאוד צורנית ושונה לגמרי תוכנית בתזה שלי על פאנפיקשן (על האופן שבו כתיבה על דמויות קיימות מתוך יצירה אחרת, ודווקא סטריאוטיפיות ו'שטוחות' ככל האפשר, מאפשרת בסיס לפיתוח פסיכולוגי שהוא מורכב ווירטואוזי יותר ככל שהדמות המקורית כתובה בסטריאוטיפ נוקשה יותר) (בעצם זה לא לגמרי שונה תוכנית בכלל).

    אם לחזור לעניין, נדמה לי שהיחס שאתה מתאר בין סוציולוגיה לפסיכולוגיה הוא (דרך אפשרית אחת לתאר את) המצב שבו יש ביניהן קשר הדוק. (שאני לא לגמרי מסכימה איתה, כי נראה לי שהפסיכולוגיה היא לא רק בהתנגדות לסוציולוגיה, ואולי יהיה מעניין באמת לדבר על זה בנפרד [אולי פרוייקט 'איך בורדייה הרס את חייך'], אבל אם לחזור לעניין בשנית:)

    הטיעון שלי הוא שבהכללה, בספרות העברית אין ביניהן קשר הדוק, אלא נתק, ושזה בא בסופו של דבר כתוצאה מההכחשה של 'האנחנו' שלה את סוציולוגיותו. ה'אנחנו' הזה הוא קהל הקוראים הממשי, ולכן הקוראים המובלעים, של הספר. ונדמה לי שה'אנחנו' הזה דווקא לא יודע שאם העבודה שלדמות מסויימת יש דוקטורט היא טריוויאלית אז הוריו אקדמאים ואשכנזים, אלא הטריוויאליות מאפשרת לנו לשכוח את הסוציולוגיוּת.

    [הפוסט הזה היה אמור בשלב מסויים להתחיל באנלוגיה למאמר של נסים מזרחי 'לא רוצים סוציולוגיה', ואולי הקישור רלוונטי פה]

  13. אני צריכה לישון חודש נקודה.
    ותודה 🙂
    ואני מסכימה, מוזר. והגיוני בה-בעת ×›×™ ×–×” כוחו של השיח הקיים, כמו שאף אחד לא מצליח לכתוב על סקס. אבל עדיין מוזר. אבל בשביל ×–×” אנחנו פה 🙂

  14. אגב, כדאי לך לקרוא את "חיי מדף" של נעה ידלין. עברתי רק שליש ספר, אבל נראה לי שהיא מצליחה בינתיים להתרומם לא רע מעל המלכודת המסוימת הזו.

  15. אוף, קרן, זה כל כך פסימי ומצמצם מה שאמרת. יש דמיון בעולם, ויש תחקיר, ויש זיקות משונות בין בני אדם (למשל מדאם בובארי זה אני). והאם ידעת שהיה אלוף גולף עיוור בארץ, כלומר הוא קלע לחורים הקטנים האלה בלי לראות?
    (ובקשר לסיבות שלי, בפעם אחרת, אבל יש עוד אפשרויות בעולם חוץ מסוציולוגיה ופסיכולוגיה.)

  16. טוב, כבר כמה ימים שמתנסחת לי תשובה ולא ממש יוצאת.
    בינתיים יצא לי לקרוא את הביקורת של יודית שחר בהארץ על "אל ארץ אחרת מאוד" של עדי ברק, ומייד לרוץ ולקנות את הספר. אמנם קראתי רק כמה עמודים אבל יש לי תחושה שהוא מצליח לעשות את השילוב של הסוציולוגיה והפסיכולוגיה בצורה מוצלחת מאוד.
    זה לא מקרה, אני משער, שמדובר במי שכותב דוקטורט בעבודה סוציאלית.

    ואם אני כבר כאן: אופציה ב' היא מרתקת מהרבה מאוד בחינות, כי בסופו של דבר, אני משער, כל סופר (ובעצם כל יוצר אחר) כותב מתוך כוונה להצליח. ההצלחה המכוונת הזו היא לאו דווקא כלכלית כמובן, אבל היא בהכרח אומרת שהוא מכוון את עצמו להפוך לחלק מהקבוצה הסוציולוגית של יוצרים. זה כולל ראפרים ששרים על יריות ברחוב ועסקאות סמים נניח, ולא רק נשים מזרחיות שכותבות על לקום בארבע בבוקר לעשות כביסה. וזה מוזר, כי זה בעצם קובר את האפשרות של אותנטיות בכל יצירה שאינה נכתבת מתוך הסוציולוגיה של קבוצת היוצרים\צרכנים של תרבות.

  17. כמו ששר חבר שלי בבית הספר: "כולם מתים בסוף, את לא יוצאת מן הכלל"
    וההמשך- "את לא יוצאת מן הכלל,את לא יוצאת מן הכלל,את לא יוצאת מן הכלל,את לא יוצאת מן הכלל,את לא יוצאת מן הכלל,את לא יוצאת מן הכלל,את לא יוצאת מן הכלל,את לא יוצאת מן הכלל…"

  18. אני לא רואה למה התופעה הזו ייחודית לישראל דווקא. כשג'ונתן ספרן פויר, אם ניקח מישהו מרשימת רבי המכר של לפני כמה שנים (אני כבר לא מעודכן) מנסים לכתוב דמויות, יש פער גדול מאוד בין הדמויות שמבוססות על הסביבה שלהם לבין הדמויות שהן פוגשות. והמתח הזה עולה על פני השטח בחדות בכל פעם ששתי דמויות עיקריות כאלו נפגשות. ונדמה לי שספרות המהגרים מהשנים האחרונות (לא קראתי את רודף העפיפונים, אבל התדמית שלו היא שעליה אני חושב) נופלת לאותם מוקשים בדיוק, מהצד השני (תיאור של מערביים לאנשים מערביים מאנשים שהם לכאורה מהגרים, אבל בעצם כבר נטמעו במערב). מעטים בלבד, אני חושב, יכולים לתאר דמויות מחוץ לסביבה הסוציולוגית שלהם, לפי ההגדרה שלך.

  19. שני שמות שעולים למקרא הדברים הם בורדייה (אותו ציינת) ופרדריק ×’'יימסון. את בורדייה כולם מכירים: החברתי שמקדים את הפרטי באמצעות שילוב של הביטוס, שדות ייצור, הון סימבולי וכו'… ובעיקר הסוציולוגיה של קליטת האמנות.
    האמת שגם את ×’'יימסון כולם מכירים: ספרות פוליטית, לא מודע פוליטי…
    המעניין כאן הוא דווקא הערבוב הקצר בין בורדייה לבין אסכולת תל אביב (כלומר אסכולת איזר יאוס שהועתקה על ידי שני הפלגיאטיסטים מתל אביב). בכל מקרה, נפוץ לדבר על ספרות עברית כנקרעת בין הפרטי, הלאומי והאוניברסאלי. ×–×” הרי המתח הגדול שמאפיין אותה מעת הווצרותה. הכחשת הסוציולוגי-לאומי מאפיינת חלק מהתקופות (נתן זך המוקדם), הכחשת האינדיבידואלי תקופות אחרות (שמיר, מנדלה…), והכחשת הבינלאומי, כלומר הכחשת האנושיות עצמה ודמיון עצמנו כסינגולאריות אתנית או משהו בסגנון, מאפיינת תקופות אחרות (אצ"×’, אביגדור המאירי, יעקב כהן…).

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *