לבד בברלין, עירומים, יחפים, רועדים מקור

ששש, החיה הנאצית מאזינה
תמר קפלנסקי כתבה פעם תזה על סיפורת הדור השני לשואה משנות השמונים ועל המאפיינים הכמו בלשיים שיש לסיפורת הזו. הטענה שלה, ולא קראתי את התזה כולה, אז אני מפרפזת פה, היא שלמרות שבשנות ה-80 כבר היה מותר לדבר על השואה די הרבה זמן, הרי שרומנים שזכו לאהדת הציבור והמבקרים, כמו "שואה שלנו" ו"חמסין וציפורים משוגעות", ממשיכים להשתמש בז'אנר המתח והבלש כדי לגלות את הסוד הגדול. כלומר, הבלש או הבלשים הם הבנים שמנסים לחזור אל המודחק, אל החיה הנאצית הכלואה במרתפי הזיכרון של ההורים שלהם ושל האומה כולה, במסווה של איזה סוד קונקרטי שמוסתר מהם בתיבת תכשיטים ספציפית.

Seien Sie ruhig, das deutsche Biest hört
עכשיו מסתבר שזה עובד גם אצל הגרמנים, לפחות במקרה של "פחד מברלין", ששייך, אם כי מקדים את זמנו בהקשר הזה, לשורה גדלה והולכת של ספרים שמנסים בעת ובעונה אחת להראות שגם הגרמנים סבלו תחת אימי המשטר וכן להבהיר שלא כולם היו נאצים, או לפחות לא כולם היו נאצים בשמחה, גם אם הבן של הסופר הצטרף להיטלריונגד (כן, נו והוא גם סיפור אמיתי, זה לא כל כך מעניין בהקשר הזה, אבל פה יש ראיון מכמיר לב עם הבן של הסופר).
הספר מספר את סיפורם של אוטו ואנה קוונגל, שאפעם לא הצטיינו באיזו מרדנות פילוסופית גדולה, אבל בנם נפל במלחמה והם מחליטים להפיץ גלויה שטנה נגד הרייך השלישי בן אלף השנים. הם מסתכנים, כמובן, כי ברור שהגסטפו יתפוס אותם, אבל לא אכפת להם כי הם רוצים לעורר תסיסה בעם. ואכן הגסטפו תופס אותם, ואני חושבת שזה לא יהיה ספוילר גדול מדי אם אומר שהם מתים בסוף.
הספר מחולק לארבעה חלקים: הקוונגלים – בו יסופר על הזוג, על שכניהם, על האווירה בברלין באותה תקופה ועל הפצת הגלויות; הגסטפו – בו יסופר על התסכול ההולך וגובר בקרב קצין הגסטפו שממונה על החקירה ומפקדיו, שלא מצליחים לתפוס את הזוג הזהיר; כפות המאזניים נוטות נגד הקוונגלים – בו יסופר על כמה מהלכים שגויים שעשו החשודים וכמה מהלכים מטומטמים שעשו הציידים ועל איך בכל זאת החשודים נתפסו; הסוף – בו יסופר על דרך החתחתים שעברו השניים מהרגע שנתפסו ועד שהגיעו לגיליוטינה.
שלושת החלקים הראשונים די דומים למה שהולך בכל הז'אנר זה. אפשר, לשם הדוגמה, לחשוב על פרק של CSI. ההקדמה, זו שלפני השיר, מספרת על הרצח. ארבעים הדקות שלאחר מכן מוקדשות לתיאור מפורט ומלא במסכי מגע של איך הציידים מפענחים את הרצח. שתי הדקות אחרונות מוקדשות לתיאור תדהמתו, אומללותו וביש המזל של הרוצח. אבל ב"לבד בברלין" יש חלק רביעי. החלק הרביעי הזה, שמשתרע על פני כ-160 עמודים, הוא עודף. הוא חורג מהז'אנר. למה הוא עושה את זה?

מתוך הקומיקס הגאוני Hipster Hitler (סליחה, לא התאפקתי)

מגפיה הממוסמרים המבהיקים של החיה הנאצית
הסיבה הראשונה היא ברורה למדי: הבנאליות של החיים תחת הרוע. הספר "לבד בברלין" הוא תעמולה. הדמויות בו שטוחות, המתח בו לא ×”×›×™ מפעים, והעלילה לא מבריקה – כל אלו סימנים לכך שפאלאדה לקח על עצמו חלק מטיהור העם הגרמני ובעיקר טיהור עצמו, אני חושדת. הוא רצה להוכיח משהו. כדי להוכיח את אותה טענת "לא יכולנו לעשות כלום נגד היטלר ושלל ארגוניו שהאזינו לכל פעם שדיברנו עם השכנה" הוא חייב להמשיך ולתאר גם את סבלם של בני הזוג קוונגל בגסטפו. כך הוא מראה באמת שגם הגרמנים סבלו.
אבל הוא מתעקש על זה. הוא מפרט את זה. הוא לא מניח לזה. זמן לדוגמה: "הנשים פלטו צעקה מתוך זעזוע, כי במרתף הגוויות האמיתי הזה שכבו גברים ונשים, כולם עירומים כביום היוולדם. הם שכבו בפנים מרוסקות, עם צלקות דמיות שנגרמו על ידי הצלפות, איברים מעוותים, מכוסים דם קרוש ולכלוך. איש לא טרח לעצום את עיניהם, הם לטשו עיניים במותם, ואחרים נראו כאילו הם ממצמצים בערמומיות, כאילו הם סקרנים ושמחים שמצרפים אליהם עוד בן אדם" (עמ' 531-532).
וזו פסקה אחת. יש עוד ועוד ועוד כאלה. על שיטות החקירה. על התאים. על האוכל. על הבגדים. על האנשים. על התליין. על הרופא. על מפקד בית הסוהר. זה לא נגמר. ואני קוראת את זה ואני מתחילה להרגיש תחושה מוכרת בגוף. כזאת של גועל מתקתק. וככל שאני קוראת, אני מרגישה אותה עוד יותר. ואני לא מבינה למה בכלל אני ממשיכה לקרוא. ואז זה נקלט: אני מרגישה כמו בזמן שקראתי את קצטניק, או את יז'י קושינסקי, או את חוברות "עדות" עם עדויות מהמחנות, או את משפט אייכמן.
החלק הרביעי לא מדבר יותר על הבאנאליות של הרוע, גם אם הוא מתכוון לעשות זאת. החלק הרביעי מדגים את הבאנאליות של ההתענגות על הרוע. כי לא משנה אם אתה ישראלי בשנות השמונים או גרמני בשנות החמישים, משהו בך מתענג על מגפיים ממוסמרים שפוגעים בעור החשוף, על גוף צנום רועד מקור ששוכב על דרגש, על כוס קוניאק שנשברת על ראשו הקודח מחום של האסיר למצהלות השמחה של הקצינים (אני יכולה להמשיך ככה לנצח, זה כיף נורא). יש לזה סיבה פסיכו-תרבותית די ברורה: הרבה יותר קל להתענג על מה שאסור. את זה יודעת כל אישה שעברה סדנת העצמה נשית שבה הסבירו לה בלי מבוכה ובלי צחקוקים שהיא בסדר גם כשהיא מפנטזת על זה שיאנסו אותה.
וזה היה מגניב אם אפשר היה לנצל את זה למוצרי תרבות מפורשים: ספרים או סרטים שבהם יראו גרמנים מכים, או לבנים מתעללים באפריקאים עם יהלומים או שיעים וסונים רבים ממש. בלי מסווה של עלילה או הסבר. רק הההתענגות על הרוע, עירומה ומפורשת. אבל הבעיה היא שזה חייב להיות מוסתר, זה חייב להתחבא בתוך מוצר לגיטימי: בכתבת עיתון עם פירוט של אונס, בכתבה בטלוויזיה שבה מראים שוב ושוב את התמונה של עדן אברג'יל, בספרים על השואה. ואלו, איך לומר, כבר קצת באנאליים.

25 thoughts on “לבד בברלין, עירומים, יחפים, רועדים מקור”

  1. זה מעניין איך הספר הזה מייצר שני סוגי תגובות ורגשות אצל קוראיו. שני סוגים מנוגדים לחלוטין.
    האחד מהסוג של הפוסט הזה שאומר שהספר משתייך לז'אנר ה"כמה קשה היה לגרמנים בשואה" וכמובן שסוג כזה של רגש מוביל לתגובה צינית/משועשעת/כועסת/מלגלגת

    הסוג השני הוא סוג ההתייחסות שאפשר לראות אצל סרנה בפוסט שלו "מסע אל הבן של פאלדה"
    http://igalsarna.wordpress.com/2010/08/27/%D7%9C%D7%91%D7%93-%D7%91%D7%91%D7%A8%D7%9C%D7%99%D7%9F-%D7%9E%D7%A1%D7%A2-%D7%90%D7%9C-%D7%94%D7%91%D7%9F-%D7%A9%D7%9C-%D7%A4%D7%90%D7%9C%D7%90%D7%93%D7%94/

    או מה שאני (אם יותר לי להעיד על נחתומי) כתבתי כבר בשני פוסטים, כשהראשון נכתב תוך כדי קריאה:
    http://2nd-ops.com/esty/?p=67936

    לעומת זאת את השני כתבתי אפרופו פרשת ההשתלחות בשחקנים שחתמו על מכתב הסירוב להופיע באריאל "לבד בתל אביב (או ברלין)"
    http://2nd-ops.com/esty/?p=68304

    ואני רק רוצה להזכיר לך לפני שאת מלגלגת ככה על הזוג קוונגל "הם מסתכנים, כמובן, כי ברור שהגסטפו יתפוס אותם, אבל לא אכפת להם כי הם רוצים לעורר תסיסה בעם. ואכן הגסטפו תופס אותם, ואני חושבת שזה לא יהיה ספוילר גדול מדי אם אומר שהם מתים בסוף.", שמדובר כאן בסיפור מבנוי על דמויות אמיתיות שאכן בצעו את המעשה הזה במשך שלוש שנים ואכן נתפסו והוצאו להורג. אליזה ואוטו המפל.

    לא יודעת מה איתך, אבל אני מאז עמדתי בילדותי על סיפור השואה, עסוקה כל השנים בשאלה – איך אני הייתי מתנהגת במצב ×›×–×”. אין לי תשובות. רק חששות גדולים. לעומת זאת אני רואה יפה איך מתנהגים רבים מסביבנו תחת שלטון שהוא לכאורה דמוקרטי, איך הם פועלים ומה הם רומסים בדרכם – רק ×›×™ הם יכולים.

    בעיני "לבד ססרלין, הוא ספר שמחייב לחשבון נפש עמוק ואכזרי.

  2. אופססס
    המשפט האחרון צריך להיות: בעיני "לבד בברלין" הוא ספר שמחייב לחשבון נפש עמוק ואכזרי.
    ולא כמו שברח ממקלדתי לפני שהספקתי לתקן.

    אגב, עוד משהו. אפשר לראות שהתיאורים ממרתף הגסטפו אינם פרי דמיונו הקודח של הסופר שמחפש סוג של פורנוגרפיה אלא חוויות אישיות לגמרי.
    ועוד אגב אחד – בניגוד לק.צטניק ול"ציפור הצבועה" של ×™×–'×™ קושינסקי, כאן דווקא אין כמעט תיאורים פלסטיים של עינויים.

  3. איך את יכולה להשוות לקצטניק וקושינסקי?
    אצל קצטניק יש אוירת המכשפה של הנזל וגרטל פגשה את צלאן, וקושינסקי הוא לגמרי קמפי. לבד בברלין הוא סתם בנאלי ומיינסטרימי. קראתי שוב ושוב שהוא נכתב בזמן שיא כזה, של שבועיים או שלושה, במובן תראו-איזה-הר געש-התפרץ-לו, אבל יש באמת תחושה של סקיצה וחפפנות ספרותית וסרט אמריקאי כזה שבו הכל הכי ברור וחד משמעי, הטובים והרעים והסוף הטוב שממתיק את הסוף הרע. איך שכחת את התקווה?
    ואגב – קורסאווה עשה את רפסודיה באוגוסט על הסבל של היפנים במלחמה, וזה סרט צלול ונהדר, ופשוט, שזה כמו פשטני, רק הפוך.

  4. אני לא מלגלגלת על הזוג המפל. וגם לא על העם הגרמני ועל האופן שבו הוא מתמודד עם הדבר הזה שההורים שלו הורישו לו. זה כשלעצמו לא מעורר בי שום ציניות. כל הכבוד להמפלים. וכל הכבוד לעם הגרמני. הוא עושה את זה הרבה יותר טוב מאיתנו.

    מה שאני אומרת פה הוא ספרותי. אני מלגלגת על הדרך שבה הסופר בחר להציג אותם.
    הבחירה בכתיבה של זה כסיפור מתח וההתעקות על הפרטים (שייתכן שהם אמיתיים, ובכל זאת הם נכנסו לסיפור על ידי סלקציה כלשהי) היא בחירה שהיא לא רק בנאלית מראש, היא גם עשויה רע בעיניי.

  5. זה שקושינסקי הוא קמפי זה נכון!
    את קצטניק אני לא אוהבת.
    אבל אני משווה ביניהם רק באלמנט של ההתענגות על הרוע, שנדמה לי שכן קיים בשלושתם. את לא חושבת?
    ואכן, לבד בברלין הוא באמת סקיצה עם תקווה.
    לא ראיתי את רפסודיה באוגוסט, אבל זה לא שאני טוענת שכל ניסיון להתמודד עם זוועות שהעם שלך ייצר הוא בנאלי מראש, כן?

  6. מרית,
    אני לא חושבת שהתיאורים ב"לבד בברלין" הם חד מימדיים ופשטנים. הטובים הם לא לגמרי טובים והרעים גם הם… נו, איך נגיד את ×–×” – אפשר להבין מה מוביל אותם למקומות שהם מגיעים אליהם. ×–×” הכוח של הספר שבעיני הוא בחלט לא סקיצה. ×–×” שהוא כתב אותו ב24 ימים ×–×” באמת לא מובן ולא ברור אבל בהחלט לא מחליש את הספר או עושה אותו מיינסטרימי ובנאלי כפי שאת מגדירה אותו. לפחות לא לדעתי.

    וקצטניק וקושינסקי בהחלט יוצרים פורנוגרפיה של שואה, לא משנה את העובדה שקצטניק באמת חווה את הזוועות.

    ורפסודיה באוגובט זו יצירת מופת.
    שנה טובה.

  7. זה לא שאלה של אהבה. מקצטניק אגב, קראתי רק את כוכב האפר, ספרון שיצא בשעתו בספריית תרמיל. זה מופרע אבל מהפנט בדרכו המלחששת, לא כעדות על השואה אלא כפורטרט של מי שכתב אותו, כמו כל הספרים.
    והתענגות על הרוע זה לגמרי בדי אן איי של הוליבוד. טרנטינו עשה מזה צימעס.

  8. אני חושב שיש כאן בלבול זמנים.

    את קוראת את הספר ב-2010, 64 שנים אחרי שהוא יצא. כבר ראית סרטי שואה רבים, קראת עשרות ספרים. הכל כבר עובר דרך המסננת של הבנאליות של הרוע. הפרטים נראים לך כמו סאדיזם. כשפאלאדה כתב את הספר, ב-1946, העם הגרמני היה עמוק בתוך הכחשה טוטאלית. אנשים סירבו להאמין למה שקרה, טענו שהתמונות של מחנות הריכוז מבוימות, או שהן תעמולה של בעלות הברית. משפטי נירנברג תוארו כצדק של מנצחים (לא לגמרי לא בצדק, כשהרוסים הם חלק מהשופטים, שגם גלגלו על הגרמנים את טבח קאטין, שביצעו הם עצמם).

    פאלאדה, וזה כנראה קשור לעובדה שהוא היה מקורב לקומוניסטים, לא נותן לגרמנים לשכוח. הוא דוחף את ראשם לקיא שלהם: כך זה היה, פרט לפרט. כך זה היה בבית המשפט העממי, כשנאשמים עמדו בלי חגורה. כך היו בתי הכלא, כך היו החקירות, כך זה היה, מאחורי הבנאליות של הרוע עמד רוע אמיתי מאד ולא בנאלי בכלל, ואתם ידעתם ושתקתם. ואני לא איזה אפרטצ'יק סובייטי, אני סופר גרמני מוכר שכותב את זה.

    ראוי לציין שמבחינות רבות הגיבורה של הספר, והדמות המעניינת ביותר, היא הדוורית אווה קלוגה. היא צריכה להתמודד בו זמנית עם המפלגה ועם הבעל הלוזר שלה שמנסה לגרור אותה למטה. היא מתפטרת מהמפלגה, למרות שברור לה שיהיה לכך מחיר.

  9. אולי היתרון היחיד, עבורי, בזה שאת בברלין הוא הפוסטים האלה. למרות התגובה של יוסי, שהיא בהחלט במקומה, יש משהו מאוד מדויק בלתאר ספרים מהסוג ×”×–×” ×›"בנאליות התיאור של הרוע". בעיקר ×›×™ הרוע, גם הוא, הוא סוג של מלכודת ספרותית (ואני יודע שנדבקתי למונח ×”×–×”, אבל הוא רלוונטי כאן, נדמה לי), שההתמודדות איתה כמעט תמיד נופלת לקטגוריות מאוד מובחנות וקונבנציונליות. ואולי גם בגלל שלחלק מהסופרים יש נטיה לתאר את הספרים שלהם ×›"מחקר של" או ×›"התמודדות עם", וזה הופך את הספרים שלהם לגרסה הספרותית של מחקר אקדמי בינוני. אני לא בטוח למה – כלומר, יש לי כמה טענות מעורפלות בנושא, אבל הן נוגעות במיסטיקה – אך הניסיון ×”×–×” "להתמודד עם" כמעט תמיד נידון להפוך למרבה-עמודים משמים, שבורח במהירות לעבר המזעזע.

  10. למרות שהספר לא מורכב כלל, אפשר להגיב לו באופן מורכב, ולאו דווקא בחלוקה הפשטנית לשני סוגי תגובות. למשל, אני לא לגלגתי על ה"כמה קשה היה לגרמנים", או חשבתי שזה סוג של ריהביליטציה (אף כי מן הסתם הוא גם זה). אבל כן חשבתי שמבחינה ספרותית הוא לא משהו. שהכתיבה רדודה ולא מאפשרת התעמקות גם בדברים ששווים אותה, שהדמויות שטוחות. שהוא בפשטות, ספר מגויס (אכן בסגנון הקומוניסטי). או כמו שמיטל כתבה באופן קצת פחות דיפלומטי: "הספר 'לבד בברלין' הוא תעמולה".

  11. התזה לא הייתה על הסיפורת של שנות השמונים, אלא על הסיפורת המאוחרת, ועל העובדה שהיא עדיין מתקבלת באותה התלהבות משתוממת, הה, תראו מה מסתתר במרתף. לכן אני חושבת שהטיעון שלך על הבלשיות של לבד בברלין קצת אנאכרוניסטי.הוא לא נכתב עכשיו, אלא בתקופה שבה הבלש באמת היה בלשי והשוד באמת היה סודי.
    כן הייתי מתעכבת על הצייתנות היפה שבו המבנה ×”×–×” מתקבל פה – כלומר בקרב קהל הקוראים הישראלי. תמיד התגלית הזו, ארבעים שנה אחרי, שישים שנה אחרי הוא מגלה… (אני כבר רואה את המשנה) ואוי, תראי, אצלם ×–×” גם ×›×›×” סוד והכל. בשואה שלנו יש ×›×–×” גרמני, תמונת הראי של הגיבור הישראלי, שגם הוא גדל באווירת על פני השטח ומתחת אל תשאלי. לפעמים נראה לי שזו כבר נהייתה ברירת המחדל לכתיבה על השואה. ממש איזה שטאנץ ×–'אנרי. ושוב ושוב ×–×” עובד, ומדובר ברב מכר לוהט.

    לגבי העודפות של ההתענגות: יפה אמרת. השאלה הזאת: למה זה שם (ועוד 160 עמודים!)
    יש טקסט ממש יפה של דייויד טרוטר על הבלש, שבו הוא מתווכח עם מי שטוען שכל הקטע של הבלש הוא ההתרה (שזה פחות או יותר כולם). במקום לדבר על הבלש כעל ז'אנר הרמנויטי, שמה שמשנה בו זה החידה והפענוח, הוא מדבר על הגופה ועל העודפות החומרית שלה. כי הגופה, הוא אומר, היא לא סימן לכלום. היא לא חלק מהתחביר אלא עודף רטורי, שהתפקיד שלו הוא לעורר הלם, בחילה. העודפות הזו היא לב העניין, ואני מצטטת, כי בעברית זה לא עובד: matter shocks and shock matters. ואת העניין הזה מחמיצות רוב הפרשנויות של הבלש. זה כאילו מפריע להסברים.

    ועוד דבר שרציתי להגיד על פורנו שואה, זה לגבי ק.צטניק. עד שנות ה60, שאז הופיע אפלפלד, היו פחות או יותר שתי אופציות מרכזיות לכתיבה על השואה: אבא קובנר (טרלהלה, שואה וגבורה, כצאן לטבח וכו'), והפלנטה האחרת של ק.צטניק. אבא קובנר היה התפיסה ההגמונית וק.צנטיק, ולמרות התפקיד המרכזי מאוד שלו בתיאור השואה ובטח באיך שמדברים היום על השואה בישראל, נבעט מהקאנון הספרותי. עד כדי כך שבשנות ה-90, שזה כבר די הרבה זמן אח"כ, דן מירון עדיין קוטל אותו ברמות (קורא לו ספרות אושוויץ מטפיזית-אפוקליפטית גסה, מה שנכון).
    אבל המעמד של ההתענגות הזו השתנה. בגלל ×–×” מעניין המקרה של קצטניק (קראתי על ×–×” דבר מוצלח של שכחתי מי, אבל אני אבדוק כדי לא לצאת בהמה) – ×–×” שהוא נחשב לספרות סופר גרועה ובו זמנית גם הפך לנציג ב-×”' הידיעה של "שם".
    היום זה כבר לא משנה כמה הוא ספרות גרועה. פעם זה היה משהו שקוראים מתחת לשולחן. בעשורים האחרונים זה כבר נהיה פחות ספרות זולה ויותר עדות מזעזעת, משהו הכי חומר חובה לתלמידי תיכון.
    כלומר, היום הכי לגיטימי להתענג על הדבר הזה, וכמה שיותר מזעזע, כך יותר טוב. אני חושבת שזה חלק מההכשרה שחייבים לעבור כדי להפוך לדור שני קולקטיבי. חלק מהקונברסיו שמאפשר לך לאמץ את החוויה כשלך, גם אם יש לך סרייה מלאה של סבים וסבתות שנולדו במדינות ששזפתן השמש ולא ראו מגף מימיהם.

    הקומיקס מעולה!

    ועוד: גברת, כותרת כזאת, ממישהי שהחיים שלה כה דבש זו חוצפה שאיפשרתאר (עירומים בברלין אלק, לא, פשוט תדרכי לנו על היבלות ודי).

  12. אורן סגל! זה מי שכתב על ק.צטניק ועל ההתקבלות שלו.

  13. אתה צודק לגמרי. עשיתי כאן טעות בכרונולוגיה. מזל שיש פה הסטוריון בשכונה 🙂
    אולי הטענה שלי הייתה צריכה להיות שממרחק הזמן זה נקרא כמו בנאליה.

    אבל אני חושבת שאתה טועה בעניין אווה קלוגה. הסטורית היא אולי ייצוג מעניין. אבל מבחינה ספרותית היא דמות של אישה שקיימת בספר כמה וכמה פעמים: זו שמגרשת את בעלה השיכור/המכה/המהמר אל מחוץ לבית. הן מתחלקות רק לאלו שאחרי שהן מגרשות את הבעל הולכות לזנות ולאלו שהולכות להיות אישה הגונה מחדש.

  14. עכשיו באים? היית יכול לחסוך לי את כל הפוסט עם המשפט הזה: הניסיון הזה "להתמודד עם" כמעט תמיד נידון להפוך למרבה-עמודים משמים, שבורח במהירות לעבר המזעזע.

    (אנחנו צריכים ללכת לתחתת בברלין פעם. הקפה שחור פה משהו משהו).

  15. כן, ×–×” נכון שיצאתי אנכרוניסטית. לפעמים יוצאים כאלה 🙂

    וטענה מהממת, הטענה של דיוויד שלך. מזכיר לי איזה ניתוח של ציור של אלוהים זוכר מי שרואים בו ארבעה גברים מכובדים מנתחים גופת אישה בוהקת בלובנה. וממש רואים בציור איך יוצאים קווים מהעיניים שלהם לעבר הגופה. כאילו כדי לסמן לצופים מה קורה שם באמת בחדר ההוא, מעבר לניתוח.

    בעניין קצטניק, נראה לי שמשרד החינוך הוא העניין בתהליך ההכשרה שלו. ספרות גרועה אולי, אבל הוא מחלק את החרא הזה לתלמידים בחינם. כמו הספר ההוא על איך לדבר על קונדומים עם החבר שלך. פלוס, זה באמת ספרות חרא. זו לא אשמתו של דן מירון.

    ובעניין המגף והשמש, מצחיקה!

    אני לא עירומה בברלין. אני לבושה בחולצה קצרה, כי היום יום יפה, ואני בדיוק הולכת לקחת את המחשב שלי לאיזה בית קפה פה בשכונה. ואז למאואר פארק להציץ קצת על ההמונים שבאים לשוק הפשפשים. ואז נראה. יכול להיות שאני אלך לאכול במסעדה. ויכול שאני אחזור הביתה לאכול את הפסטה סלק ואסאבי שקניתי אתמול בשוק איכרים. בערב בטח נצא לאיזו מסיבה, כי יש פה עכשיו את שבוע המוזיקה, ויש סירות סולאריות מהממות שמביאות את החוגגים על הנהר ממקום למקום בחינם.
    זה, גברת, לדרוך על הפצעים!

  16. לדרוך על הפצעים זה מצחיק. זה כמו הביטויים של גלי חברה שלי: נפלה לי אבן לתחתונים.

    בכל מקרה: פחחח, אינני מתרשמת כלל וזה לא מזיז לי. מה הם חייך לעומת שלי? שעמום קולוסאלי וסבל.
    הנה, תראי אותי. הטלפון שלי טבע אמש בים, התינוק שלי משלשל בריח גיהינום, אני מזיעה ברמות שיא למרות שהבטיחו הקלה, ויש לי ערימות כביסה מטורפות לקפל. כל זה לפני שאני הולכת לבנק להחתים הוראת קבע לצהרון המזדיין של ויצ"ו ("אנחנו לא עובדים עם כרטיסי אשראי", לשאלתך הנכונה), ומשם לעבודה שלי, שיש בה מזגן ומשלמים בה בזמן ויפה, ולכן לא אלין עליה כלל.
    יש גם פרק לפנות ערב, אבל זה באמת יהיה יותר מדי משמח ומקסים ולא בא לי להשוויץ. נובאדי לאבז א שוויצר שמנפנף בחיי התענוגות שלו!
    ברלין אלק. אני, גברת, חיה את החיים הטובים.
    (אמרה והלכה להתאבד שלום)

  17. טוב, אתן רק עושות לי חשק לחזור לק צטניק. כשאני הייתי קטנה הוא ×”×™×” השוליים ולא המיינסטרים. קראתי כאמור רק את כוכב האפר, וממנו אני זוכרת רק קטע שבו עלמה גרמניה מתכסה בשמיכה ממולאת בשיער אחותו של הכותב. ופתאום שערה מבצבצת מן הציפה והעלמה הגרמניה מושכת מושכת את השערה הארוכה, ופתאום ×–×” מתחלף בפנייה ישירה אל העלמה בתביעה שתשיב לו את אחותו. ×–×” לגמרי כחול-זקן באווירה ומין לורליי מבותר, והפתאומים קשורים למתח הכמעט צ'יזבטי, והשילוב של זוועה וסנטימנטליות – לפחות מהמותן ומקוצר הזיכרון ובלי בדיקה נוספת, נדמה לי שמשרד החינוך שאימץ את ק צטניק הסתיר מכן את המופרעות המרתקת שלו. יום אחד כשיהיה לי זמן, אני אחזור.

  18. אני לא יודעת אם זה היה בתקופתי, קצטניק ומשרד החינוך. אבל בכל מקרה זה לא נוף הקריאה של ילדותי. במקיף א' בעאשדוד לא פתחו חמש יחידות ספרות, אולי זו הסיבה.
    אבל אני לא חושבת שהסתירו את המופרעות של זה, לא בטעות ולא בכוונה.
    כשזה יצא ובעשורים שאחרי זה, זה נחשב לספרות בזויה וירודה, שקוראים בהיחבא (פטריק קים פוגש את אין לי רעיון). עם השנים זה נהיה לגיטימי. משנות ה-60 ואילך, ובטח אחרי אדם בן כלב, נהיה לגיטימי לדבר על ארץ שם, לדבר אותה. ואת השיגעון,החולשה, הקורבנות וכן הלאה. הנרטיב הזה הפך לנרטיב ההגמוני של השואה.
    כך שאני חושבת שמשרד החינוך לא התכוון בשום שלב להסתיר את המופרעות של ×–×” אלא להפך – אימץ אותה והפיץ אותה ככזו.

  19. לא למדתי את ×–×” בבית הספר, אבל ×–×” ×”×™×” דווקא מורה בתיכון שקרא לי את הסיפור ×”×–×” מכוכב האפר, אותו מורה אגב, שקרא מ"הנסיך הקטן" – לא באותה הזדמנות, אבל שניהם היו משוייכים לעמודת הפיוט בטבלה, ובהחלט לא לעמודת המופרעות.
    ואני חייבת כאמור לקרוא את זה שוב, כי מכל החירויות בעולם, נדמה לי שחירות הטעם הרע זוכה להכי פחות הגנה. וזה תמיד מעניין אותי מה כל כך מבהיל שם שמחייב פסילה כזאת מקיר אל קיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *