איטיות, השתהות, מתינות, סחבת

המניפסט לכתיבה משתהה הוא נחמד בעיניי. הוא היה נחמד כשהוא נכתב, ב-2008, כשהאויב העיקרי של ההשתהות היה הציווי של גוגל לכתוב עוד ולכתוב מהר, והוא עוד יותר נחמד ב-2010, עם טוויטר ופייסבוק ואפילו טמבלר (אהוב נפשי! אני מתה על טמבלר!), עם הפיד האינסופי הזה, שאתה יכול לבהות בו שעות, וכל הזמן קורה בו משהו, מישהו אומר משהו, מישהו מגיב מישהו שם תמונה, שולח לינק למקום אחר, ואתה נסחף שם פסיבי על הנהר הלכאורה סוער הזה (וזוש כתבה על זה יפה מאד).
מצד שני, להתנגד לכך שדינמיקת הרשת משתנה לכיון טקסטים קצרים יותר מרגיש לי אנכרוניסטי. כן, אפשר לצרוך טקסטים כאלו. אפשר להתמכר לטוויטר. אפשר לרפרש את פייסבוק. אבל הרשות לגמרי נתונה. אנשים עדיין כותבים בלוגים עם פוסטים ארוכים. ונכון שפחות ופחות בארץ, אבל בעולם עדיין יש עיתונות איכותית. עדיין יש רומנים מופלאים עם מאות עמודים. שלא לדבר על סדרות טלוויזיה, הרומן החדש. ולהתנגד להתחדשות זה כמו למות.
ובכל זאת, תרגמתי אותו לעברית. תרגמתי אותו כי הרגע הזה שבו מישהו צועק: עמודו, הוא רגע חיוני, במיוחד כי הוא רגע או מספר רגעים בודדים שנמצאים מול הזרם האינסופי שפוסע לכיוון אחר. במיוחד כשהוא מתנגד לתרבות שנעה בקצב באמת משוגע.
וזה קצה אחד של המחשבה שלי על השתהות. אסור לשכוח אותה, את ההשתהות.
כשהייתי בברלין, קניתי ספר שיחות עם מרינה אברמוביץ, אמנית המיצג שהיא אולי האימא של כל אמניות המיצג (אפשר לקרוא עליה עוד בעיר האושר). בספר היא מדברת שוב ושוב על כמיהתה לעבודות long duration. כלומר, לא עבודות שנמשכות חצי שעה או שעה, כמקובל בתחום הנימוס וקוצר הקשב, או אפילו כמה שעות, כמקובל בשוליה האוונגרדיים של האמנות, אלא עבודות שנמשכות ימים על גבי ימים או שבועות על גבי שבועות. לשיטתה, העבודות האלו מסייעות בידה להעביר לקהל את הרעיון המרכזי שלה: הכי חשוב זה גוף, וגוף זה משהו שקיים בכאן ועכשיו. רק אם מתנתקים מהעולם מספיק זמן אפשר להתנתק מהשאון הכללי ולחזור להקשיב לגוף.
העבודה האחרונה של אברמוביץ היא עבודה כזו, long duration, כמו שהיא חלמה עליה. קוראים לה the artist is present, ובמהלכה יושבת מרינה במוזיאון המומה בניו-יורק. היא יושבת ליד שולחן, מוקפת באלומת אור, ומולה יש כיסא ריק. כל מי שרוצה מוזמן לשבת מולה כמה זמן שהוא רוצה, כל עוד הוא נשאר בשקט ומביט בעיניה. זה אומר שבמשך כמה חודשים היא ישבה במוזיאון מתחילת היום ועד סופו. והיא גאה בזה מאד:
The piece I'm doing now in MoMA, during museum opening times, is going to be 586 hours. Every day. 10 hours on Friday and 7.5 hours on the rest of the days! Tuesdays are closed. I think I might even have to do Tuesdays, because sometimes it's opened for disabled people.
ואני פשוט לא מצליחה להבין את זה. אני לא מצליחה להבין את ההתעקשות על איטיות. את ההפיכה של האיטיות למשהו שהוא ערך בפני עצמו. למשהו שהוא תנאי מקדים להיפתחות התודעה. את הרגע הזה שבו אומרים: רק אם נעמוד ונתנגד בכוונה לקצב של העולם, נתנגד לשם ההתנגדות, ונעבור את הרגע הזה ביחד, רק אז נוכל להתחיל להגיע למקומות אחרים, שעד עכשיו לא הצלחנו להגיע אליהם.
וזה הקצה השני של המחשבה שלי על השתהות: אסור להמליך אותה, את ההשתהות.
וביניהם, היא מעסיקה את מחשבתי רבות: האיטיות. ההשתהות. וכמה ממנה צריך או רצוי או כדאי ועד כמה היא חשובה כלשעצמה וכמה היא חשובה רק כהתנגדות וכמה היא תמיד רק נציגה של התנגדות לשינוי.

29 thoughts on “איטיות, השתהות, מתינות, סחבת”

  1. אני לא מצליח להבין את חוסר ההבנה שלך.
    תיארת כל כך יפה את עריצות המהירות, את הסחף והדחף להשתתף בה.

    והרי המהירות הזאת מחרישה את אוזנינו לתהליכים איטיים יותר, מרגילה אותנו לסיפוקים מיידיים ולתוצרי אינסטנט, מנוונת את שריר הסבלנות שלנו.

    חייבים להתנגד לה באופן אקטיבי כדי לזכור ולהפנים (והפנמה מבחינתי היא משהו מעבר להבנה אינטלקטואלית) את ערכה של ההבשלה האיטית, את קיומם של תהליכים שלוקחים זמן.

    לא כי היופי והערך קיימים *רק* באיטיות, אלא כדי שלא נשכח את היופי והערך שיש *גם* באיטיות. ומה שלא מתאמנים בו, מתנוון. מה שלא מזכירים לעצמנו, נשכח.

    אז כן, צריך לפעמים להתבונן בצמיחת העשב, או לתרגל הליכה איטית כשכל חלק של ×›×£ הרגל נוגע בקרקע בתורו – לא ×›×™ זאת הדרך הנכונה/יחידה לחיות, אלא כדי לקבל פרופורציות על הקצב המהיר שהתרגלנו לקבל כנורמלי.

    תודה על הפוסט הזה, וגם על הקודם.

  2. אז הנה כתבת על המרינה, במין עסקה סיבובית היא לא היתה מאשרת את המיקום שלה כתוספת, עם הצורך שלה בתשומת לב (ואני לא אומרת את זה באופן שיפוטי אלא לגמרי תיאורי). לא סתם היא מחרימה לצופים את הטלפונים הסלולריים ומחתימה אותם על חוזה שבו הם מתחייבים להישאר 8-10 שעות. היא קוראת לזה "סחר הוגן, זמן תמורת אמנות".
    ונדמה לי שבצד כל הפרסונות האחרות שלה – שאמנית, נסיינית גוף, אמנית, דיווה וכן הלאה – היא גם סוחרת. היא זיהתה את החסך בהשתהות, את הביקוש לפני שנוצר, והיא מספקת אותו. כשמישהו רוצה לחוות את הגירסה המלאה של הזמן, לא בקפסולות של לחיצה על הלינק הבא וכל הדברים שאת וזו ש כתבתן, הוא יכול ללכת לחנות של מרינה (ואני רק מקווה שזאת עדיין חנות ולא מין מוזיאון חווייתי ×›×–×” שמשמר דבר שנכחד).

  3. לעיתים אפשר במספיק כשרון לבטא איטיות ואפילו נצחיות בזמן קצר יחסית. הגאונות הקולנועית של קובריק מביאה אותנו לחוש בכמה דקות של תחילת "אודיסאה בחלל", שהמונוליט השחור הוא עתיק יומין, ומשהו מנצח הוויתו מוזרק לנו ישר לתוך הורידים.
    בסופו של דבר, אני בטוח שזה עניין של מידה. בכל דבר אפשר להגזים. ברור היום שהמטוטלת נוטה יותר מדי לכיוון המהיר והתזזיתי, והאטיות צריכה לכתוב מניפסטים במחתרת.

  4. אני דווקא בכלל לא רואה שום אנכרוניזם שיש להתנצל עליו במניפסט לכתיבה משתהה. לדעתי הוא רלוונטי היום בדיוק כמו שהוא היה לפני שנתיים, ואולי בעצם אפילו יותר. למעשה, עצם החשש הזה מכך שנתפס כאנכרוניסטיים אם נדבר חלילה בשבח ההנאה שבאיטיות הוא בדיוק אחד מהסממנים הבולטים של מגמת ההאצה ששולטת בעריצות ברשת.

    לפעמים נראה שהכול ברשת מתרחש במהירות מופרזת. נושאי כתיבה ומגמות טרנדיות מתחלפים בכל יום. לכתוב על נושא מסוים שכולם כבר הקדימו אותך וכתבו עליו לפני שבוע נתפס כמיושן וטרחני, שלא לדבר בכלל על נושאים שכתב "טחנו" אותם לפני שנה ויותר.

    כתיבת בלוגים רציניים ומושקעים בהחלט נמצאת בירידה, לא רק בארץ אלא גם בעולם. המעבר הוא לרשתות החברתיות וכבר מזמן ברור שלא מדובר רק בטרנד זמני שעתיד לחלוף מן העולם, אלא שזהו עתידה של הרשת (העתיד הקרוב לפחות). פייסבוק וטוויטר הם כאן כדי להישאר. הבלוגים גם הם יישארו, אבל קיימת ירידה מורגשת בכמות האנשים שמוכנים באמת להשקיע בכתיבת בלוגים רציניים.

    להעלות לבלוג שלך בכל יום פוסט שכל התוכן שלו הוא סרטון ויראלי מיוטיוב, גיף משעשע או לינק+תקציר לפוסט במאשבל או טכקראנץ' (במקרה של בלוגים שעוסקים בטכנולוגיה למשל) זאת ממש לא חכמה גדולה. לשבת ולנסח בבהירות טקסט ארוך ומנומק זה כבר סיפור אחר לגמרי.

    אני לא חושב שביקורת שקולה ומתונה כנגד מגמות מסוימות ברשת היא בהכרח ביטוי לטכנופוביה, ניאו-לודיזם או סתם אנכרוניזם. גם כאשר מדובר במה שכבר נאמר לפניך ומה שלכאורה ברור ומובן מאליו. לפעמים צריך לחזור ולהדגיש דווקא את מה שכבר נאמר בעבר, את מה שלכאורה ברור לכולם, את מה שכביכול אין מה להוסיף לגביו.

    אני בטוח שכל מי שעוסק בכתיבת טקסטים ברשת מכיר היטב את הפיתוי לכתיבה מהירה, שטחית ועדכנית. גם מי שמשתדל בכל כוחו שלא להיסחף עם הזרם עדיין מרגיש צורך מסוים להיות רלוונטי, לכתוב על נושאים חדשים שמעניינים את הקוראים שלו, לא לאחר ולכתוב פוסט על נושא מסוים אחרי שכולם כבר כיסו אותו מכל זווית אפשרית. כאן התחרות מאוד קשה והפיתוי להיכנע לזרם ולכתוב פוסטים קצרצרים ורדודים מאוד חזק (וכפי שכבר ענה יודה ללוק סקייווקר: הצד האפל לא באמת חזק יותר. הוא רק מהיר יותר, קל יותר ומפתה יותר).

  5. זה נכון, צריך להתבונן בצמיחת העשב לפעמים. א
    בל לפעמים אני חושדת שאנשים שמטיפים להתבוננות בצמיחת העשב (לא אתה. אנשים ברמת מאסטר של משהו משהו) עושים את זה רק כי זו התנגדות לקצב "הרגיל".

  6. בטוח שהיא לא הייתה מסכימה.
    אולי החנות שלה היא, מעבר לחסך שהיא ממלאת, גם קצת גימיק?

  7. אני תמיד מתפלאת איך אנשים יודעים להפריד. לא רק אצל מרינה. הרי זה לא כמו חלמון וחלבון. הכל דבוק ומעורבב. הצורך בתשומת לב הוא הצד האחורי של השמאניות, וקו הגימיק עובר כל יום במקום אחר. ואני אומרת את זה על אף הספקות שהיא מעוררת בי (בניגוד לאקונצ'י למשל). איכשהו תמיד נראה לי שהטהרנויות האלה משטיחות.

  8. יופי של עמודו, ותודה על הקישור.
    אני מסכימה עם מרמיט לגבי ההתנוונות של שריר הסבלנות שלנו. לא הייתי מודאגת מחיבתי לטוויטר ומהתקצרותן של מחשבותי אלמלא היה לי ברור שזה זרם שסוחף בכיוון אחד, כי כפי שיש בעולם כוח שמושך כל הזמן לאנטרופיה, כך יש גם כוח שמושך בני אדם לאפס מאמץ (ואולי במושגים אנושיים, באפס מאמץ האנטרופיה מתגברת בהכרח ממילא) , בין אם גופני, נפשי או אינטלקטואלי.

    וגם אני חשה שאולי ההתנגדות לכיוון התנועה הטבעי שיוצרת הטכנולוגיה היא עניין אנכרוניסטי, ואיך ×–×” מתיישב עם הדימוי העצמי שלי כמישהי שששה לנסות כל דבר חדש ולהיטמע בתוכו? ואולי זאת ההזדקנות האמיתית – הרגע שבו מגלים שכבר לא מובן מאליו שצריך לנוע עם הזמן? והרי ברור שתובנה כזאת תשלח אותי מבועתת לקנות איזה גאדג'ט חדיש ומיד. בראשי יש נכדים דמיוניים שלועגים לסבתא שלהם שלא מצליחה אפילו להוציא כסף מהכספומט, והם מתחילים לגחך בינם לבין עצמם בכל פעם שאני זונחת איזו טכנולוגיה חדישה, או לא קונה אייפון, כרומזים שזו תחילת הדרך לכספומט ההוא (שפועל הולוגרפית והוא באמת מסובך! על אף שלדעתי טכנולוגיה בעתיד תהיה דווקא יותר נגישה, לא פחות). העובדה שאיני מתכננת נכדים מכל סוג לא רלוונטית כמובן.

    השימוש ברשת גרם לי עם הזמן להצמיח כישורים מסוימים ולאבד אחרים. כל ×–×” כבר נחקר, גם אם לא לעייפה – אבל לדוגמה לעוסה במיוחד, יכולתי למולטיטאסקינג גברה, בעוד היכולת שלי להתרכז בטקסטים ארוכים, כגון ספרים, פחתה. הפסקות מהרשת הוכיחו שעם הזמן היכולות משתקמות, אבל לאטן. וזה מעורר תהייה לגבי המבנים החדשים שנוצרים במוח מעצם השימוש שלנו בדפוס ×›×–×” או אחר, ולהשפעתם על יכולת החשיבה שלנו. האם אדם שחושב מהיר, רבכיווני ושטחי ×™×’×™×¢ לתובנות פחותות מזה שחושב אטי, משתהה, מתעמק?

    עוד שאלה שמעניין לשאול הוא הכוח של ההמון, כלומר, אם כל קבוצת הייחוס החברתית שלי (בהגזמת מה) זנחה את היומיום האטי לטובת נהמת מנועי האינטרנט, האם נכון לי לעצור ולרדת מהרכבת המהירה, או שעלי להתיישב בקרון ולהגיד, מגניב, נוסעים למקומות חדשים, מעניין לאן נגיע?

    ההתמכרויות החדשות האלה הן זרם מאוד סוחף. פייסבוק, למשל. רק כשנחלצים ממנו אפשר באמת להביט מהצד באנשים שמרכז חייהם עבר לשם ולתהות על כך בכמה מובנים, החל מהעובדה שכל המידע הזה נאגר, מנוצל וינוצל על ידי תאגיד ענק זה או אחר, וכלה בעובדה שהקלות הבלתי נסבלת של אינטראקציה בפייסבוק יוצרת אשליה של קשרים חברתיים אמיתיים במקום שבו ישנן בעצם רק מחוות סימבוליות.

    בקיצור, אני מתלבטת בין להביא זוג מסרגות לבין לקנות סופסוף סמארטפון כזה או אחר.

  9. זו לא טהרנות. זה לא הניסיון להגיד "כך צריך". אלא השאלה מה נכון עבורי. השאלה האם אני רוצה שהיא תהיה השאמאנית שלי.

  10. אני לא בטוחה שאני לגמרי מסכימה שזהו עתידה של הרשת. אני חושבת שהרשת היא מקום גדול, עם מרחב להרבה מאד טרנדים. ואני חושבת שמהירות ושטחיות הם לחם חוקו של ההמון. וככל שיש יותר המון שמגיע לאינטרנט, כך יש יותר מהירות ושטחיות באינטרנט.
    עם זאת, מתקיימים גם טרנדים אחרים, שאולי הם לא המיינסטרים, אבל הם קיימים. נגיד, longform.org ואחיו. ונגיד הזליגה של הספרים אל תוך המרחב הדיגיטלי. ככה שאני לא בטוחה שהעתיד של הרשת הוא כל כך קבוע ונידון בוודאות לכיוון של המהירות.

  11. כן! בדיוק מה שהנכדים הווירטואליים צוחקים עלי!

    אבל אני לא יודעת בקשר ליכולות. כבר שמעתי את הטיעון הזה. ואני לא יודעת. יכולתי לקרוא ספרים לא נפגמה כלל, מצד אחד. ומצד שני, אני לא חשה שפיתחתי איזו יכולת מולטיטסקינג מופלאה. אני די גרועה בזה גם היום. אבל אני משתמשת אינטרנט פרימטיבית. אני לינארית לחלוטין. אז אולי אני סתם איזה זן נכחד ולא מייצג.

    ובנוגע לסמרארפון, ברור!

  12. אני מתפתה לכתוב מניפסט-נגד (מצד שני, ×–×” ×™×”×™×” עניין קצר מאוד), אבל נראה לי שבכלליות אני מסכימה איתך. יש משהו עקר בעשייה לשם עשייה, ובאיזשהו מקום שני הפוסטים מדגישים את ×–×” (ואולי את הקושי האישי שלי עם פוסט מודרניזם). רוצה ללכת להעלות מיצג שבו אנשים יושבים ומסתכלים בעיניך או לשחזר אירועים פוליטיים כמעשה אמנותי שאין בו אמירה פוליטית כפראפראזה על אמנות שהיא לכאורה א-פוליטית, או לתת לכלב לגווע ברעב במוזיאון לעיני העוברים ושבים, כדי להזכיר להם שכלבים כמוהו גוועים ברעב מדי יום ברחוב…-

    טוב. בסדר. איך אמרה שנאיה טוויין? that don't impress me much.

    החיים קורים בקונטקסט ונהגים בקונטקסט. בלתי אפשרי בעיני (לצורך העניין) להפריד בין המדיומים שבאמצעותם הטכנולוגיה מעודדת (שלא בהכרח במודע- למרות שאפשר וראוי להתווכח על זה) אותנו להביע את עצמנו לבין אופני, קצב וטיב ההבעה. כן, אני עדיין קוראת ספרים ומביטה באמנות ומוטרדת מינית ומאכילה חתולי רחוב, אבל כל הג'אז הזה מתרגם לתווך שבין היומיום לאונליין. ויותר מזה: הוא מתחיל להתרחש לפי התווך שבין היומיום לאונליין.

    אני חושבת שלמשך זמן קצר הרשת השלתה אותנו לחשוב שהמילה הכתובה חשובה יותר מכפי שהיא באמת. אבל אז באה ההתפתחות הטכנולוגית והדביקה את בוריינותם של ההמונים. המילה הכתובה חשובה רק במידה שניתן לצרוך אותה. רק במידה שהיא יכולה לרפרר ולהיות מרופררת ל-; לחבר קצוות תועים.

    אני אסתכן בעגבניות רקובות, אבל אני חוששת שלאמנות שאף אחד לא מבין אין ערך. זה נחמד שאנשים מעלים מיצגים ולמונה ליזה יש שפם. זה הצחיק את הילדים בכיתה שלי, אי אז ב99 הרחוקה.

    אז כהיום אני נהנית להיות חלק מאליטה של יודעי דבר (אלה שאהבו את שילה והבינו את פיקאסו), אני מעריכה את היכולת להיות נונקונפורמיסטית מבחירה. וזה מגניב, מה יכול להיות מגניב יותר? אני פשוט חוששת שבמבחן התוצאה (זה שאיננו מבחן האמת הפנימית או מבחן המאגניבות), האידיאולוגיה הזו נכשלת.

  13. השרשור נקטע אז אני עוברת לפה.
    לאמץ אותה כשאמאנית דורש אמון שאין לאף אחת משתינו, אבל זה לא הכל או לא כלום. אף פעם לא נכחתי באמנות חיה שלה, אבל אם תהיה לי הזדמנות אני אשלם לה כמה זמן שתרצה. ונראה.

  14. מיכל- אני לא אוהב את הטיעון הזה, שאמן שנחשב לחשוב מפספס את המטרה מכיוון שהוא לא מתקשר עם . לא הגיוני שכל אמן יגיע לקהל של מיליונים- לא רק מבחינת היתרונות של האוונגרד והשיט הזה, פשוט כי לא כולם מצליחים עד כדי כך. אם מספיק אנשים באים לתצוגה של האמנית הזאת כדי שהיא תתקיים- כלומר, שיהיה לה מי לשבת מולו במשך ימים על גבי ימים- העבודה שלה נראית לי מספיק חשובה גם ברמה הפרקטית, אפילו אם היא לא עומדת באידיאל של "האמן הקומוניקטיבי". כנ"ל לגבי המונה ליזה המשופמת, למשל; התהודה שלה קטנה מזו של המונה ליזה המקורית, לצורך העניין, אבל גדולה יותר משל הרבה יצירות מיינסטרימיות. אם מישהו טוען שכל אמן בעולם צריך לעבור למיצגים מוזרים ותובעניים, אז כן, הוא די מנותק מהמציאות, אבל אני מניח שגם לרוב יוצרות ויוצרי המיצגים האלה אין אשליות בסגנון.
    (אני נשמע נחרץ. אני לא. אני סתם כותב משפטים ארוכים, מלאי מילים גבוהות ונטולי דיסקליימרים. זה עניין סגנוני שקורה לי לפעמים, אני מנסה להיפטר מזה)

  15. *לא מתקשר עם אידיאל כלשהו של קהל לא אינטלקטואלי. מתברר שכשאני סתם מילים בין הן נעלמות בצורה מסתורית

  16. לעניין המונה ליזות – המקורית, המשופמת והמגולחת, זאת של דושאן וזאת של בויס – ב"חיוכי האתמול והמחר" http://wp.me/pSKif-f9r (לא יכולה לשתוק להלעזות)

  17. נוי- אני חושבת שצריך להפריד לצורך העניין בין אמנות כתכלית לבין אמנות כמדיום (או במובן מסוים: כל מדיום כסוג של מוליך). הפוסט (כפי שקראתי אותו) מדבר (בין השאר) על האינטרקציה שבין אמצעי הכתיבה – הרשת, המחשב, הטוויטר, הבלוג – לבין אופי הכתיבה, והדינמיקה שיוצרת כתוצאה משימוש במדיום מסוים. איך ×–×” משפיע על הכתיבה שלנו, עד כמה אנחנו מתמסרים להשפעה הזו. עד כמה אנחנו צריכים להתמסר לה. ואז עשתה מיטל דילוג ועברה לאמנות מיצג: ×›×™ גם שם הדיבור משפיע על/אולי אפילו יוצר את- המדובר וה"איך" על ×”"מה".

    אמנות לשם אמנות היא עניין אחד. אנשים עושים אמנות כי הם מזדיינים בשביל אורגזמה וקוראים שירה כי זה יותר מעניין מסודוקו. לא לכל דבר יש תכלית אופרטיבית. אבל לאמנות יכולה להיות -גם- תכלית אופרטיבית: אמנות היא גם אמצעי.

    אבל כשאתה קושר כלב במוזיאון ואיש לא בא לשחרר אותו, או מעלה מיצג פוליטי בפני כל המי ומי שדעותיהם בלאו הכי זהות לדעותיך ולא יובן על ידי מי שלא עשה תואר ראשון, אזי אין ערך לאמנות שלך. היא לא משיגה את מטרתה.

  18. אני מסכים. נראה לי שלא הצלחתי להבהיר את הכוונה שלי. אני חושב שגם אם היצירות האלה אופרטיביות לקהל מאוד מצומצם, זו לא סיבה לזלזל בהן, אפילו ברמה האופרטיבית. אם אתה מעביר את הרעיונות שלך רק לאנשים שמסכימים איתם מראש, זה באמת קצת חסר פואנטה; אבל אני לא חושב שקבוצת האנשים שפתוחה למיצגים אמנותיים מהסוג עליו מדובר בהכרח מסכימה, לחלוטין ובלי צורך במחשבה נוספת, עם כל רעיון שכל מיצג מסוג זה מציג. כלומר, למיצג יש תכלית אופרטיבית *עבור אותה קבוצה*. אם האמן יודע מראש שהוא מכוון לקבוצה הזו, זה לא בהכרח רע. מכיוון שגם אמן שפונה למיינסטרים לא יכול לצפות אוטומטית למיליוני מעריצים, גם תהודה יחסית גדולה במיעוט הנונקונפורמיסטי המאגניב (שאני לא חלק ממנו, במקרה הזה- בפועל אני כמעט לא מכיר לא אמנות חזותית ולא מיצגים) היא בעלת ערך. ולמרות זאת, הרבה אנשים, רובם לא משתייכים לקבוצה, מתייחסים לכך שהתכלית האופרטיבית מוגבלת לאותה קבוצה כאילו התכלית האופרטיבית לא הייתה קיימת כלל (לא מתקשר עם רוב האנשים=לא מתקשר עם אף אחד, יש לו ערך רק כאמנות לשם אמנות).

    שלא להזכיר את זה שהמיצב ממנו התחיל, בו אנשים מסתכלים בעיני היוצרת, המטרה שלו היא כל כולה רגשית- לא משנה אם אתה מתחבר לקונספט. במגמת התיאטרון עשיתי תרגיל הסתכלות-לעניים-של-מישהו-אחר במשך שלוש דקות, ולמרות שידעתי מראש בדיוק איזה ערך אני מוצא בתרגיל, עדיין לחוות אותו היה שונה לגמרי. כמו ההבחנה שמרמיט עשה הפנמה להבנה אינטלקטואלית. אבל זה כבר יותר בתחום ה"אמנות לשם אמנות", לפי ההגדרה שלך.

  19. מבחינתי כל אמנות צריכה להיות קומוניקטיבית. למרבה המזל אף אחד לא שואל אותי וכך אני יכולה להמשיך לקרוא ולראות זבל להנאתי (כי מה אתה יודע, יש אנשים שמסתייגים מתחומי העניין שלי, והמרחק ביני לבין השתלטות על העולם במסווה של אבסולוטיזם נאור עדיין גדול. למרות שאני עובדת על זה!)

    מה שכן (אם נפרק לרגע את הדיכוטומיה המלאכותית שנוצרה כתוצאה מההפרדה בין אמנות לשם, לבין אמנות נטו)- יכול להיות שמטרידה אותי המחשבה שמה שאמור (בפנטזיה שלי) להיות תרבות מיינסטרים הופך לתרבות השוליים (של המיינסטרים, שעסוק בטוויטינג). התחושה שהמניפסט אומר: אולי כדאי להשמע ולהשמיע חשוב לא פחות להשתהות, אבל ההבנה ש-רבאק, במציאות אתה צריך לצעוק בקצב האור ורצוי בנטספיק.

  20. זה אמנם נכון שלאחרונה התחילו לדבר הרבה (בעיקר בחו"ל, לאט לאט גם אצלנו) על slow blogging או באופן כללי יותר על "גישת הווב הרגועה" שמתנגדת לקצב העדכונים המהיר והמסחרר שמאפיין כיום את הרשת ודוגלת לעומת זאת בהתייחסות יותר מתונה ואיטית לכתיבת וצריכת תכנים ברשת.

    עקרונית אני כאמור בהחלט בעד הגישה הזאת אבל לצערי קשה לי לראות את זה הופך לטרנד סוחף והמוני כמו אופנת ה"זרם" שמאפיינת כל כך את טוויטר ופייסבוק. תכל'ס זה לא ממש מדבר לרוב האנשים שמעוניינים יותר בריגוש מיידי, מהיר וקל לעיכול, וחייבים להודות שהאינטרנט הוא מדיום שבאופן "טבעי" מתאים יותר לגישה המהירה והסוחפת (עובדה שגם אלה מאתנו שלא מתקשים לקרוא ספרים עבי כרס לרוב מתקשים מאוד לקרוא באינטרנט טקסט של מעל 500-700 מילים).

    בכל מקרה דיברתי כאמור על העתיד הקרוב. אני לא עתידן ואין לי שום התיימרות לדעת מה יקרה בעתיד הרחוק, ברשת או מחוץ לרשת. 🙂
    כרגע בכל אופן נראה לי לצערי שהרוב הולך לכיוון הרשת המהירה, הדינמית והעדכנית. לכן חיוני כל כך להמשיך ולדבר על החשיבות שבאיטיות, אפילו אם הכל נאמר ונכתב כבר לפני כמה שנים.

  21. ניפטוק – לא ×”×™×” שם שולחן. היו רק שני כסאות. פנים אל מול פנים. לא פעם היו דמעות.

  22. למשל הפוסט הזה של גילמור
    http://techcrunch.com/2010/12/18/the-mention-cloud/
    שבו הוא בעצם סופר כמה קליקים נדרשים לפתוח ציוצים שמגיעים אליו. יותר מקליק וחצי זה לאט מידי.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *