קונטקסט, למקרה שפספסתם.

את ההבחנה המשועשעת והקלילה בין בורגני קצף לבין בורגני דל ניסח חוקר התרבות הבריטי ריימונד שפילד בימים הארוכים בהם שקד על כתיבת התזה המהפכנית שלו (שפילד 2001) במספר לא מבוטל של בתי קפה, בין אם מוסדות שכונתיים בעלי אופי ייחודי ובין אם סניפים משוכפלים של רשתות ענק. לאחר התלבטות קצרה פרסם שפילד רשומה בנושא ההבחנה הזו באתר ביקורת התרבות הקבוצתי, והחלוצי לתקופתו, TheThem.

האנשים שיכולים להרשות לעצמם לשבת שעות ארוכות בבתי קפה, הבורגנים אם לקרוא להם בשם מפורש, נחלקים, כך שמתי לב לשתי קבוצות קוטביות. אלה שיכולים להרשות לעצמם להזמין הפוך גדול שכתר קצף יציב, פעמים רבות עם ציור מצועצע בראשו, מעטר אותם, ואלה שילגמו באיטיות מתונה כוס של אספרסו, אמריקנו או קפה פילטר שרק מעט חלב דל שומן חם מתלווה אליו בצידו. בחרתי לפיכך לכנות אותם בורגני קצף ובורגני דל.

בהמשך הרשומה הצליח שפילד לצאת מאותה הבחנה לדיון אקרובטי ומרתק בפערי תרבויות, במצבה המתערער של הבורגנות הבריטית ושל מעמד הביניים בחברה הפוסט-תעשייתית בכלל, לקונן על אובדן המקום התרבותי של בתי קפה והמרתו בפונקציונליות עירומה כמעט של "תחנות דלק לקפאין".
באופן מפתיע, אך מתבקש בדיעבד, הצליחה אותה רשומה לעורר הדים שחרגו הרבה לדיונים האופייניים שהתפתחו באתר עד אז.

הראשונים להגיב הסתפקו במחמאות לסגנון הכתיבה המבריק של שפילד וליכולתו להבחין במשמעות של הבדלים טריוויאליים לכאורה. מעטים מתחו ביקורת על ההתעלמות מעבודות של חוקרים קודמים בתחום, אך בהדרגה החל הדיון מתפצל למספר תת-דיונים גועשים ועמוסי אמוציות.
הראשונים לבקר מחו על המלאכותיות של ההפרדה ומיהרו לתאר אנקדוטות אישיות על נזילותם של הגבולות ששפילד תיאר. "אני למשל" אמר אחד המגיבים "קונה לעצמי אספרסו קצר ביום שני בבוקר, כשהבטן עוד מלאה מארוחות סוף השבוע והעייפות של תחילתו צריכה טיפול אינטנסיבי. בימים שלישי עד חמישי אני קונה הפוך גדול (עם הרבה קצף) ובשישי אני מסתפק דווקא בפילטר חלש, בלי סיבה של ממש, סתם מסורת אישית שפיתחתי לעצמי". תגובות כאלה עוררו תת-דיון מרתק בדבר המתודולוגיה של שפילד אבל גם בדבר השאלה עד כמה ניתן לראות בעדויות אנקדוטליות כאלה תיאור של מצב אמיתי.
קצת אחר כך החלה גם הביקורת המרקסיסטית על העיוורון הבורגני שדווקא שפילד, איש שמאל למופת, לוקה בו מבלי משים כשהוא שוקד לפתח את התזה שלו על חשבון עובדי בתי הקפה המתקיימים על שכר זעום ועל טיפים, נתונים לחסדיהם של בעלי העסק הקפריזיים. תת-דיון זה התמקד, בסופו של דבר, בשאלה ותיקה ומוכרת לכל חוקר תרבות באשר הוא, על עצם הלגיטימיות של עיסוק פנימי בתת-תרבות של בעלי פריבילגיות אל מול מצוקתו של ציבור מנוחשל. רבים טענו כי עיוורון זה מתבטא דווקא בהיאחזות המלאכותית של שפילד בקפה כמסמל בורגנות נינוחה בעוד שבפועל גם עבור אנשי הקצף וגם עבור אנשי הדל משמש הקפה בעיקר ככלי להתמודדות עם ימי עבודה ארוכים ומתישים.

הדיון הסוער ביותר התעורר בעקבות האבחנה של אחד המגיבים כי שפילד התעלם, כמעט לחלוטין, מהמרכיב המגדרי הדומיננטי של ההבחנה המקורית שלו והעדיף לראות בבחירה בין קצף לבין דל בעיקר ביטוי למאפיינים אישיים ולהעדפות תרבותיות של הבוחר. מרגע שהונחה על השולחן הטענה המתבקשת כי בורגני הדל הזהירים הם בעצם בורגניות דל בעוד בורגני הקצף המשוחררים והנועזים יותר הם כמעט תמיד גברים התגלגל הדיון במהרה למאבק מגדרי. פוסטים של תגובות התפרסמו במספר אתרים פמיניסטיים מרכזיים. עיתונאים שמרנים שהתעוררו באיחור אופייני של שבועות אחדים פרסמו טורי דעה המקוננים על המחזור של טענות פמיניסטיות נושנות שכבר אבד עליהן הכלח.
קשה לדמיין את השיח התרבותי, ובייחוד את זה הפמיניסטי של השנים האחרונות בלי להתייחס למונחים שמקורם בהבחנה המקורית של שפילד. מעטים, כך נראה, מודעים למקור שכבר טבע מאחורי תלים של פרשנויות ושל דיוני המשך. מן הראוי לחזור ולהזכיר אותו, ולו רק למען הצדק ההיסטורי. מעל הכל מדהים לבחון איך עשור לאחר חיבורו ממשיכים הויכוחים שעורר שפילד להדהד בבתי קפה בכל העולם, גם אם יושביהם כולם כבר התחלפו מאז.