צנטריפוגה ב'

תקציר הפרקים הקודמים: אחת, אבישג חייק, כתבה טור בנרג'. אחד, איתמר ש., קרא, התפלץ, וביקש מגולשי הסיפור להתמודד איתו. גולשי הסיפור טענו שזו פרודיה. איתמר ש. טען שלא. לא יצא מזה משהו מעניין. איתמר ש. מנסה שוב.

1.

הטקסט של חייק ריתק אותי ×›×™ קראתי אותו כמעט מיד כטקסט סימפטומטי, שפחות מעניין לדוש בכוונה שמאחוריו כמו בעולם שהנביע אותו, שבתוכו הוא אפשרי. עכשיו, כל טקסט הוא סימפטומטי, כמובן. כל טקסט מעיד על העולם שבתוכו הוא נוצר, אבל אין הרבה טקסטים כמו ×–×” של חייק. אני נוטה להיזהר בקריאות סימפטומטיות של טקסטים. אלמנטים בטקסט יכולים לשרת מטרות רבות – עלילתיות, סמיוטיות, אינפורמציוניות – וקשה לי להכריע אם ניתן לנתק את האלמנט המסוים מתוך רשת המטרות שבה הוא שבוי, ולהתייחס אליו כדבר מה שמעיד על העולם או המחבר. לכן גם קשה לי מאוד עם קריאות פסיכואנליטיות, למשל, ועם הקלילות שבה רבות מהן מנתקות את חלקי הטקסט מהקשרם.

אבל הטקסט הזה, ספציפית, תובע בדיוק קריאה מהסוג הזה. מצד אחד, המטרות הרטוריות שלו שקופות לגמרי, ולכן פחות מעניין לדבר עליהן ויותר מעניין לדבר על מה שהן מייצגות. מצד שני, אפשר לומר את אותו הדבר בדיוק על כל טור דעה, ולא כל טור דעה זוכה לשני פוסטים ברצף בסיפור.

תשובה אחת: "יומני הצנטריפוגה החושנית" הוא לא בדיוק טור דעה. הוא סיפור בדוי שרק בסופו, בתפירה גסה, הופך לטור דעה. כלומר, הוא סיפור שמטרותיו הרטוריות שקופות לחלוטין, ואין לו את ההידוק הרטורי שיש לסיפורים אחרים. הוא סיפור דידקטי, ולאלו יש נטייה לומר לנו משהו על העולם שבו הם נוצרו.

תשובה נוספת: "יומני הצנטריפוגה החושנית" אינו באמת סימפטומטי. בפוסט הקודם, היה רוב לא קטן לטענה שזו פרודיה, ולא לחינם. אני קורא (עדיין) את "יהא שמי גנטנביין" של מקס פריש, ולמרות שהספר נהדר, אי אפשר להתעלם מהשוביניזם שלו. אבל הספר נכתב אי אז באמצע המאה העשרים, בשוויץ, והטענה שהספר סימפטומטי לחברה שממנה פריש בא שקולה, פחות או יותר, לטענה שפריש ובני תקופתו לא ראו את השוביניזם שאני רואה. כאשר אני טוען שניתן לקרוא יצירה כסימפטום לחברה, אני טוען שישנו מרחק קטן בלבד בין הנורמות שעולות ממנה לבין הנורמות של הקוראים והיוצרים באותה חברה. הטור של חייק אינו כזה. הוא בוטה מדי. כל הקישקע בחוץ. ולכן גם הוא נתפס כפרודיה, במידת מה.

אם כבר, קל יותר להתייחס לטקסט הזה כסימפטומטי לכותבת עצמה. כמו שטור דעה אמור לעשות, גם הטור הזה מבטא את מה שחייק חושבת. הפרודיה, אם ישנה, נמצאת בחייק עצמה, באופן שבו היא ממדלת את העולם. יותר מכל דבר אחר, נראה שחייק הטמיעה חלק מהנחות היסוד של השיח הישראלי והקצינה אותן. כך, אם אחמדינג'אד נתפס כאן כשונא ישראל, מובן מאליו שהוא גם אנטישמי. אם אחמדינג'אד אנטישמי, מובן מאליו שהוא מצדיע במועל יד, מובן מאליו שהוא מתגרה מהערות אנטישמיות.

2.

וכאמור, ממש לא בא לי לקשקש אנליזה פסיכולוגית, אבל הטקסט מתחנן לזה, באמת מתחנן. בין הכותבת לדמות קיים יחס ברור של דמיון, שמקבל גם ביטוי לשוני. בהתחלה זה נראה כמו טעות. "היא רמזה לו בהניחה אצבעה על פיו, שנפסיק לרגע את הלהג הריקני". הטקסט עובר באותו משפט לגוף ראשון, אבל אפשר לקוות שזו עילגות סתם (השימוש ב"ש" כקיצור ל"בכדי ש", למשל). אחר כך, זה כבר נראה מכוון לגמרי: "לפתע היא מבחינה בגוש מתכתי זוהר על שולחנה. הנייד שלה מצלצל את צלצולו הצומרני כבר פעם עשירית. התעוררתי".

אז נכון, חייק מתארת חלום, ולכן החפיפה הזו נראית טבעית. אבל קשה מאוד להתכחש לאופי המיני של כל הסיטואציה. המרגלת שבסיפור שוכבת עירומה עם אחמדינג'אד באמבטיה, לעזאזל. ואי אפשר להתכחש שלצד כל המיניות הזו יש הרבה מדי גועל, מעבר להגיון. ואי אפשר להתכחש למהירות שבה מה שאמור ×”×™×” להפוך לאקט מיני מותמר למין לאומי – חדירת מטוסי חיל האוויר לתחום הכור האטומי והפצצתו.

3.

ומצד שני, אי אפשר לדעת אילו מהאלמנטים בטקסט מכוונים. כי, בכל זאת, חייק מתארת חלום. האם "לועו המטונף פלט ריר ארסי" הוא פשוט חלק מעולם החלום, ואמור לרמוז לו? ואולי כך רואה חייק באמת את אחמדינג'אד? או גברים הלהוטים למין? ואולי גם וגם וגם?

ודווקא מכיוון שמדובר בטקסט, ובכן, לא טוב, קשה עוד יותר לדעת. כמה קרדיט אפשר לתת לחייק? ככל שנותנים יותר, כך ניתן יותר להניח שהאלמנטים בטקסט נועדו לשמש מטרות כלשהן. אבל עם הטקסט הזה, אי אפשר לדעת. כי, מצד אחד, אני לא מסוגל לחשוב על שום מטרה שהתפרצות סמיוטית כמו "ליאונרדו דה-וינ(א)צי" יכולה לשרת. ומצד שני, אני לא חושב שחייק פשוט השפריצה את הטקסט הזה. אז לא, לפחות בחלק מהמקרים, פשוט אי אפשר לדעת.

4.

הערת שוליים: כדאי לשים לב לשימוש החופשי במילה "צנטריפוגות". לא נראה שלכותבת יש מושג מה הן, הצנטריפוגות הנ"ל, אבל הן נקשרות אצלה לכורים גרעיניים. אני מניח שזה נכון לגבי רוב הישראלים. צנטריפוגות נכנסות לשדה הסמנטי של "גרעין" אם אתה קורא מספיק כותרות. אבל רק במעט מאוד טקסטים השימוש בצנטריפוגות הוא כל כך חופשי כמו אצל חייק. בטור הנ"ל, לאחר שהמרגלת ממוססת את אחמדינג'אד בחומצה, נכתב כך: "שלל צנטריפוגות ירקרקות החלו להציף את המים באמבט". בטור אחר, טוענת חייק שהשמאל הרדיקלי מאמין שאם ניסוג מההתנחלויות, "אחמדיניג'אד יזמין אותנו לערב גבינות ברוטב צנטריפוגה ויין בניחוח גרעיני, באולם הכנסים המפואר בכור בבושהר".

ניתן להסביר בדוחק את הצנטריפוגות הללו כמשחקי מלים, אבל החזרה עליהן, שוב ושוב, היא כמו סיכום רדיקלי של כל הידיעות שהתפרסמו השנה על הגרעין האיראני. אם יש גרעין, יש גם צנטריפוגה, תהא זו אשר תהא.

5.

לצד תיאורי אחמדינג'אד, יש משהו מאוד מוכר בתיאור הצד הישראלי בסיפור. מוכר, בין היתר, משום שזו פנטזיית הריגול הקלאסית. אבל מוכר גם כי זו ישראל של סיפורי הילדים, שרק מחכה בצד מאז מבצע אנטבה והפצצת הכור העיראקי, כדי לחזור לזירה.

בעצם, אני חושד שזה מה שבאמת הטריד אותי בטקסט הזה, הקרבה המשונה בין העולם של ספרי הריגול לבין עולם הצללים של המוסד. הקרבה הזו מסומלת גם סגנונית: ריבוי התארים, למשל, המין הזול (מלכודת דבש, בספרי ריגול), כל ה"ליבה החל לפעום בחוזקה" ושאר הטררם.

רומן הריגול, אני חושב, הוא ז'אנר יחסית חדש, שנתפר למידות המלחמה הקרה. בעולם שבו כבר פסעו באנטרטיקה ובאפריקה, הריגול הצליח להחזיר קסם ומתח. חוקי הז'אנר תמיד היו נזילים יחסית, אבל כמו כל ז'אנר, גם הוא לקח מהעולם רק את מה שעובד עבורו. עלילות זקוקות למתח ולהפתעה, והמציאות לא תמיד מספקת אותם במינון הנכון. אז נוצר מעין עולם ממודל, שבנוי על העולם שלנו, אבל מוגבר: המרגלים נושאים אקדח, המפעילים שלהם צריכים להוציא אותם במהירות ממזרח גרמניה, וכולם מתנקשים בכולם. זה לא נכון לגבי כל רומן ריגול, אבל זה בהחלט נכון לגבי הזולים שבהם. ספרי הריגול, שנבנו בהתבסס על מציאות המלחמה הקרה, הפכו להיות חלק ממנה. הם תיארו את פנטזיות הניצחון האפשריות היחידות בעולם שבו יש גרעין, והתיאור, מוגזם ומעובד ככל שיהיה, חלחל.

גם טורי דעה ממדלים עולם כלשהו, אבל העולם הזה צריך להיתפס לפחות בקרב חלק מהאוכלוסיה כאקוויוולנטי לעולם האמיתי. אבישג חייק טורפת את שני העולמות הללו ליצירה אחת, במסווה דק של חלום. עולם ספרי הריגול הזולים הופך להצעה אופרטיבית. והוא יכול להפוך לכזה רק משום שהוא דומה באופן מחשיד לדרך שבה ישראל אוהבת להסתכל על עצמה. הפנטזיה של חייק, מגלומנית ככל שתהא, היא פנטזיה קטנה מאוד. היא מקבילה לפנטזיות הישנות שלנו, על ישראל זעירה וחכמה, פנטזיות שהצמיחו לנו רעיונות מבריקים כמו חיזוק החמאס. הגרעין האיראני מחזיר אותנו לשם. כי אם יש לאיראנים גרעין, אי אפשר עוד לשלוח את השריון. מוטב כבר, אם כן, שנלך בקטנות.

ועכשיו תורכם. אני הולך להתקלח.

39 thoughts on “צנטריפוגה ב'”

  1. התקטננות: אתה מאשים את חייק בעילגות, אבל מתקן את "טעותה" בשגיאה נוספת ["'היא רמזה לו בהניחה אצבעה על פיו, שנפסיק לרגע את הלהג הריקני'". הטקסט עובר באותו משפט לגוף ראשון, אבל אפשר לקוות שזו עילגות סתם (השימוש ב"ש" כקיצור ל"בכדי ש", למשל)]. המלה "בכדי" המנוקדת בחיריק פירושה לחינם, לשווא.

    אני לא התרגשתי מהטקסט, לא ביקורתית ולא מכל בחינה אחרת – הזימה לא הדליקה אותי מספיק כדי לקוראו עד תום. בכל זאת, נראה לי ברור שהכותבת רואה את הטקסט שכתבה ×›"פרוזה", ולכן מרשה לעצמה מניירות של סגנון חופשי. זו שהצבעת עליה כאן לא נראית לי דוגמה לעילגות אלא רק לסטיילינג, אם גם קלוקל.

  2. זאת ועוד:
    אני גמכן בעד שנלך בקטנות, ומאד אהבתי את המשפט: "שלל צנטריפוגות ירקרקות החלו להציף את המים באמבט" :))

  3. אתה מבזבז הרבה יותר מדי נוירונים על חייק. פנטזיות לאומניות זה הפורטה שלה. ראה את ההזיה הזו, שבה היא מוחקת את כל החלקים הלא נעימים של מלחמת יום הכיפורים למען שמירה על האון הישראלי:

    http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/163/698.html

  4. המלה "בכדי" פירושה לחינם? באמת?
    ג'יזס.

    אם היית קוראת את הטקסט עד הסוף, היית מגלה שימוש נוסף וזהה ב"ש". כדאי לך, שווה פלוס. 🙂

  5. גם אבנר כרמלי היה חזק בפנטזיות לאומניות, ועדיין אנחנו מתייחסים לטקסטים שלו כטקסטים שאומרים משהו על התרבות שממנה הם יצאו.

  6. אוי ווי. מסתבר שהכרתי אותה פעם. ואפילו נאלצתי לחוות דעה על נסיונות הכתיבה הראשונים שלה. הדברים שהדחקתי, אלוהים.

  7. אוי ווי. מסתבר שהכרתי אותה פעם. ואפילו נאלצתי לחוות דעה על נסיונות הכתיבה הראשונים שלה. הדברים שהדחקתי, אלוהים.

  8. עד הקטע האחרון הרגשתי שאתה סתם מתעלק על העילגות שלה [מתעלג על העילקות שלה?], אבל העניין עם חזרת פנטזיית הריגול הוא בהחלט לעניין. מעניין לבחון את המצבים בהם נוצרת כתיבה כזו, לאו דווקא בהקשר של המלחמה הקרה אלא יותר באיזור הישראלי של דני-דין, חסמבה וכו'.
    נראה גם שיש הבדל בין כתיבה שמכוונת במוצהר לילדים, שבה הפנייה אל הקטנות מאפשרת לשתף אותם בדרמה, לבין כתיבה למבוגרים שעשויה לשקף מצב כללי יותר של התיילדות. בסיטואציה הנוכחית נראה לי שזה נובע מהתחושה שהכוחות הלאומיים הגדולים מגלים אין-אונים כנגד הצוררים, ולכן יש צורך בפנטזיה על האון המפעם במסתרים, במרתפי המוסד. היו כמה כתבות פרידה מראש המוסד הפורש שלא היו שונות בהרבה בסגנון הכתיבה שלהם מהקטע הזה.

  9. אני ממש מתפעל שהצלחת לקרוא אותה. בכל פעם שיצא לי להגיע לשם סיימתי את הטור מתלבט אם לחבק את האסלה או לחבק את הברכיים ולהתנדנד קדימה ואחורה.
    מעבר לחוסר יכולות פרוזאיות, הטקסטים שלה תמיד מלאים בפאתוס פטריוטי על גבול האסטטיקה הפאשיסטית (הטור שגורביץ מתייחס אליו למעלה, לדוגמה) חסר דמיון או תלות במציאות. "ואז הם כמעט ניצחו אותנו אבל אז אנחנו ניצחנו". סגנון של ילד בכיתה ד'.
    אף פעם לא הבנתי איך קיבלו אותה לכתיבה. בסוף הגעתי למסקנה שהם צריכים קונטרה לקרני אלדד.

  10. אני ממש מתפעל שהצלחת לקרוא אותה. בכל פעם שיצא לי להגיע לשם סיימתי את הטור מתלבט אם לחבק את האסלה או לחבק את הברכיים ולהתנדנד קדימה ואחורה.
    מעבר לחוסר יכולות פרוזאיות, הטקסטים שלה תמיד מלאים בפאתוס פטריוטי על גבול האסטטיקה הפאשיסטית (הטור שגורביץ מתייחס אליו למעלה, לדוגמה) חסר דמיון או תלות במציאות. "ואז הם כמעט ניצחו אותנו אבל אז אנחנו ניצחנו". סגנון של ילד בכיתה ד'.
    אף פעם לא הבנתי איך קיבלו אותה לכתיבה. בסוף הגעתי למסקנה שהם צריכים קונטרה לקרני אלדד.

  11. אני דווקא אהבתי את "הרוח המתבדרת בגופה".

    שותפה לזעזוע, אבל אצלי הוא נבע מהפרסום באתר סמי לגיטימי ומהתגובות האוהדות (מתנחמת במחשבה שמדובר בחברים ובני משפחה).
    אם נבטל את העובדה שמדובר בטקסט שזכה להתפרסם, ונבליג על עלגות הלשון והבורות העובדתית, הרי שלפנינו פנטזיה פטישיסטית מובהקת של בטחוניזם ארוטי . הצנטרפוגות הנפלטות אל המים הם נוזל הזרע של הצורר הנאצו-ערבי, המרעיל את מי הג'קוזי. שלושת מטוסינו מתהדרים במגיני דוד ענקיים. ענקיים!
    הפשיזם מאפשר סיפוק ליבידינלי שהליברליזם, בקונפליקט הפנימי שלו, לא מספק. בתפיסה הפשיסטית הדיכוטומיה זונה/קדושה מתורגמת לאמא (לדור המשך של חיילים)/ אמזונה לוחמת (המנצלת את מיניותה לחיסול האויב). אבישג חייק הסוכנת החשאית (קשה להאמין שהשם אמיתי. ברצינות? – "יבקשו לאדֹני המלך נערה בתולה ועמדה לפני המלך ותהי לו סֹכֶנֶת, ושכבה בחיקך וחם לאדני המלך") מביאה אותנו לקתרזיס המוחלט של הכור המתפוצץ, בחורנו האמיצים והעולם כולו המאשים ברסן משולח ביד אחת וביד השניה מכסה את פיו בתדהמה מהתעוזה. הוא ×”×™×” מת לאונן עלינו, העולם ×”×–×”, אבל מתחסד.
    בקיצור, ×–×” מה שמדליק אותה. שיהיה לה לבריאות. אבל איך ×–×” התפרסם? איך? אני לא נרגעת מזה…

  12. קראתי את הטקסט על מלחמת יום כיפור, הפסקה האחרונה תפסה אותי:

    "בואו נזקיף את החזה, ננשום עמוק, נביט לו בעיניים בלב גדוש באהבה ונקרא לו בשמו האמיתי לאחר שלא הגינו אותו על שפתינו 37 שנה, כי הגרון נחנק עם כל נסיון. בואו נקרא לו שוב "הצבא החזק בעולם". צבא יקר, המלחמה הייתה צריכה להיגמר על פי התרחיש הנ"ל, וכך בלבד. כי רק לתרחיש הזה אתה באמת ראוי. סלחנו."

    מדובר בדניאלה וייס קטנה.

  13. מצד אחד, יש לך טיעון משכנע כשאתה אומר החרא הזה שהיא פלטה על הדף מסמל באופן כלשהו את הקצה של מה שישראל יכולה לחשוב על עצמה. (כמו ספרי ריגול באמת, שהיו הקצה של מה שאמריקה יכלה לחשוב על עצמה. או בעצם אפילו לא הקצה. רק בלי הנימוסים).
    מצד שני, באמת זה כל כך עילג ונורא, שקשה לי להתייחס לזה ברצינות ובא לי להגיד שזה לא מסמל כלום חוץ מזה שיש בחורות שלא נורא יודעות לכתוב ועורכים שלא נורא יודעים לבחור את הטקסטים שלהם.

  14. א. אני מתאפק עכשיו לא לכתוב ניתוח של הטקסט שלך עכשיו, או יותר נכון – להבין את הצורך שלך להשקיע מאמץ אינטלקטואלי בפיסת טקסט, שגם אחרי שניתחת אותה, נראית נבובה ורדודה (אף אם טיפה יותר מושקעת) מהכותרות האיוולות והסנסציוניות של עיתוני ערב נגד ישראל לאורך השנים.
    אם כבר התחלת לנתח, אני חושב שמרוב עצים פיספסת את היער. הסיפור הזה היה רוצה להתפרסם בעמוד בולט בעיתון, הוא היה רוצה להיות "קול הרע"ם מתל אביב" של המאה ה-21, לעזור בכאילו למאמץ הלוחמה הפסיכולוגית בטהרן.

    ב. אבל הטור ההזוי הזה של חייק נכתב ללא מעצורים של אדם פיכח (לפחות לא מצד העורך כנראה), בהתפלשות אישית של אשליית גדלות ושליטה מינית כתגובה לפחד מהאירנים. אין כאן הרבה יותר עומק מזה, עד כמה שאני קורא. סתם קתארזיס הזוי שיצא משליטה ובצורה לא מוסברת הגיע לכדי פרסום. ראיתי של לאבישג יש חיי(ד)ק במות והיא מוצאת את הבוטות הזו נכונה וראויה ורצויה ע"י הקהל הישראלי. אולי היא אפילו צודקת כי אני ואתה לא מייצגים את הממוצע האינטלקטואלי של קוראי נרג', ונרג' יפרסמו כל מה שיביא להם קוראים ולינקים, והטור הזה קצר הצלחה מסחררת לפי הפרמטרים האלו.

  15. אני מצטרפת למיטל ולעירא: איף, אין לך על מה לבזבז את זמנך? סתם עוד אחת שעושה לעצמה נעים בטוטה עם צבאנו האדיר (או וריאציה על הנושא), יש כמותה כמוזבל, שלא לדבר על אנשים שכותבים רע, שכאלה יש אפילו יותר אולי. זה לא רק וודפ, זה הו גיבז א פאק.

  16. לא יודעת אם אתה ציני פה או לא. מה שניסיתי לומר הוא שאין "בכדֵי" בעברית. יש רק "בכדִי", והוא לא מתאים כאן. (גם "כדי" לא הכי מתאים. אם הייתי עורכת אותה הייתי מציעה לה, כדי לשמור על הכוונה המקורית, לשנות למשהו כמו "היא רמזה לו, בהניחה אצבעה על פיו, להפסיק לרגע את הלהג הריקני"). ופיתוייך לקרוא בטקסט עד תום לא משכנעים אותי אחרי שכולם דיווחו בטוויטר שמדובר בטקסט טראומטי למשתמש.
    !

  17. אוף, נמחקה לי התגובה. טוב, תקציר הדברים.

    הטקסט עצמו, כמו שאמרו קודם, פשוט גרוע.

    הסימפטומטיות נמצאת לדעתי בעצם פרסומו. זה שטקסט כזה נתפס כראוי לפרסום תחת מדור חדשות(!) ודעות, כמו גם התגובות להצגה של חייק בלינק ששחר הביא ( http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/806798.html ), הם הסימפטום.

    אני מניח שטקסטים גרועים, לאומניים ופטישיסטיים יש לא מעט. מה שמטריד הוא שטקסט כזה מחלחל כמשהו נורמטיבי.

  18. הבנתי! סוף סוף הבנתי! מדובר בסטלאג. זה כל הסיפור. מיניות בשילוב עם אויב מוחלט. מעבר לזה, אני דווקא כן חושב שיש מידה של פרודיות בטקסט, אלא שלא מהסוג הסאטירי. תחשבו על קומיקסים אמריקאיים ממלחה"ע השנייה, שבהם היטלר הוא גמד שמקבל בעיטות בתחת. אז כזה. כאמור אפשר היה לעשות את הכל בצורה קצת יותר מתוחכמת, אבל זה לא טקסט שנועד להיות מתוחכם.

    העצוב הוא שנראה שחייק כותבת לאיזהשהו קהל מדומיין לטקסט הזה. קהל שהליבידו שלו הוא לאומי. אני מפחד לחשוב שהיא צודקת

  19. זה עילג מכדי להיות מייצג באמת. אבל הטקסט הזה ממש נראה כמו פרודיה על האופן שבו השמאל תופס את הדרך שבה המדינה תופסת את עצמה. וזה שהוא בא מימין זה פשוט היסטרי.

  20. עירא ותמר: אותי זה מעניין. ברור לי שזה טור רע. ברור לי גם שהוא אומר יותר על נרג' מאשר על החברה הישראלית, נניח. בה בעת, הוא התפרסם, לעזאזל, ואפילו נרג' לא יכול להסביר את זה.

  21. לפי התגובות בנרג', היא אכן צדקה.

    וכן, יש מידה של הומור, אבל אפילו הוא נראה כמו איזה גרעפס שפלטה פנטזיה לאומנית, כך שאפילו הוא מעניין.

  22. אני דווקא חושב שהקריאה שלך בטקסט ×”× "ל היא לא "בזבוז של זמן" וכן מעלה כמה שאלות מעניינות. חלק מהשאלות ללא ספק נוגעות לכך שהרבה מהתגובות מגיבות בזעם על עצם ההתעניינות שלך בטקסט ובאחת מהן אפילו נכתב שהטקסט "טראומטי", אבל לזה אני אגיע בסוף. אני חושב שאפשר לתת פה פרשנות חצי לאקאניאנית לטקסט, אני אנסה על רגל אחת: ×–'אנר הריגול משחק תפקיד נוסף לחיזוק האתוס הלאומי והוא יצירת האשלייה, שלעומת כל השאר, אנחנו שולטים במסמנים שלנו. כלומר, בעוד שבשביל האוייב המרגל הוא בעל מסומן שקרי, אנחנו יודעים מה המסומן ×”"אמיתי" בעל הקשר ×”"טבעי" למסמן. הרעיון ×”×–×” תמיד בתהליך של פירוק, בין השאר מפאת החוסר ההכרחי שנוצר ×¢"×™ ×”"ממשי" (אני מקווה שאני לא טועה בצורה נוראית, תיקונים יתקבלו בשמחה) והאובייקט אותו אנחנו מצליחים כביכול לשמר מה"ממשי" הוא ×” objet petit a (התשוקה מעורבת בו באופן גלוי) שבמקרה ×”×–×” הוא הגרעין והצנטריפוגה. על-מנת לממש את הפנטזיה הנוירוטית שלנו של חד-משמעיות עלינו להטמיע את האובייקט, ובמקרה ×”×–×”, להשמידו. (אפשר עוד לדבר על הרב-משמעיות של הפיתוי, אבל ×–×” נראה לי כבר מתארך) כמובן שמימוש אמיתי של הפנטזיה הוא אסון ולכן ישנה מה שנקרא אצל ×–'×™×–'ק "בריחה למציאות" והגיבורה מתעוררת. אני הייתי רוצה להתעכב גם על שני האובייקטים – הגרעין והצנטריפוגה. אני חושב שהם מייצגים תהליך כפול שניתן לראות גם בפוסט עצמו ובתגובות לו. הגרעין מייצג את המהותי, המקורי והעמוק (והמילה "לעומק" משחקת תפקיד חשוב בבלוג ×”×–×”) בעוד הצנטריפוגה היא fuga a centro – מנוס מהמרכז. אפשר לראות גם שהצנטריפוגה היא מסמן צף, המשמש לכל מיני מטרות של נקמה וכוח, אך ללא תוכן סמנטי ברור (נדמה שזה כמעט במכוון). כלומר התשוקה והאיום הם כפולים, היקבעות יתר ופיזור מוחלט. האם הטקסט סאטירי או לא? ומה אם אי-אפשר להכריע? השיח קורס לנסיון להפטר מהטקסט המלוכלך כמה שיותר מהר. אני רוצה לסיום לערער על הקביעה שנחשף לפנינו הלא-מודע הקולקטיבי של האחר, הלא-אינטלקטואל, הלא-שמאלני, שלנו כל-כך ברור מאליו שזה כבר קלישאה (!), ולחשוב אולי קביעה כזו משחקת תפקיד בלא-מודע שלנו עצמנו.

  23. רגע! אני לא מתנגדת לזה שתתעניין בדברים מעפנים. אלחם על זכותך להתעניין בדברים כאלה!
    כן, אחרי הדיסקליימר: זה טקסט כל כך גרוע שאני חושבת שההתייחסות אליו נותנת לו קרדיט שאין לו. זה נרג', בחייך. לא שאני חושבת איזה דברים טובים במיוחד על עיתונים בכלל ובפרט, אבל נרג' זה כמו לפרסם בעלון תנועת רוכבי החדקרן.

  24. איתמר, אני חושבת שהניתוח של אמיר הוא בדיוק מה שהגיע לך
    🙂 🙂
    (ככה ייעשה לאי"ש שמתקן בהתנשאות שגיאות, נמצא בעצמו טועה ומתנשא על המתקנת)
    אגב, אמיר, לא אמרתי שהטקסט "טראומטי" אלא רק ערכתי פרפראזה לאחרים שאמרו את זה. ואני באמת חושבת שאין שום דבר מעניין במיוחד בכך שטקסט כזה נכתב, ושמעניין רק שפרסמו את זה בנרג'. אני פשוט משתעממת מלחפור בזה. הכל כ"כ שבלוני, וכו' וכו'.

  25. איה, החלק הראשון של התגובה הוא בעדי או נגדי? לא הבנתי.
    בכל מקרה, אפילו אם את לא אמרת שהטקסט טראומטי כנראה שמישהו חשב ככה או שזה נרמז או מה שלא יהיה, מה שגרם לך לעמוד בפיתוי של איתמר.
    אני לא יודע אם ×”"ואני באמת חושבת…" קשור למה שאני כתבתי, אבל נראה לי שזה מעניין לפחות לשים לב לכמה תגובות יש פה שיוצאות מגדרן לציין שזה כל-כך משעמם ושבלוני וכו' וכו' בצורה כזו או אחרת (אפשר גם לנחש שה"כו' וכו'" ×”×–×” הוא פראפרזה על תגובות קודמות. כלומר, ×”×™×” כל-כך הרבה, כבר נמאס) כשנראה לי יותר סביר פשוט לא להגיב. מנסים להציל את איתמר ממשהו? או שזה פשוט עליהום על הבחורה שכתבה בנרג'?

  26. רגע, אבישג חייק זה כמו צאלה כץ, רק של ימנים? כי היה לי רגע "קייזר סוזה" כאן, קודם כשנועה למעלה בתגובות הזכירה לנו מי היתה אבישג התנ"כית, ואז כשקראתי את הביקורת של הנדלזלץ על ההצגה שלה וראיתי ש"עיצוב וביצוע תפאורה: חייק במות". קואינסידנס? לי זה נראה כמו "Kobayashi Porcelain Company" שוב פעם.

  27. טוב,
    קצת הרגשתי רע שכתבתי את התגובה בלי לקרוא את הסיפור המדובר, אז הלכתי וקראתי אותו. והתגובה לא השתנתה.
    אכן, הסיפור נקרא מלכתחילה כמו ביקורת שמאלית על הדמוניציה הדוהרת של איראן ואחמדיניג'אד, עם דימויי השטן וכל ×–×”. בסופו של דבר, במקום הביקורת על התופעה ולאן היא מוליכה, אתה מקבל את התוצאה של התופעה – אבישג רואה את המנהיג האיראני דרך כל הקלישאות של דברים מרושעים: הוא נראה כגוש פסולת גרעינית, לובש גלימת שטן, יש לו טפרים, הוא מצביע במועל יד. היא שכחה לכתוב שלאשתו קוראים זרש.
    מצד שני, יכולות הכתיבה שלה די נמוכות. גם בחלק האחרון היא עוברת פתאום מגוף שלישי ("לפתע היא מבחינה…") לגוף ראשון ("התעוררתי"). יותר מטריק ספרותי כלשהו, יש כאן מישהי שכתבה חלק, עשתה הפסקה וחזרה לכתוב, ובסוף פרסמה בלי לקרוא את הכל ולבדוק קוהרנטיות.
    בניית סיפור הגיוני – האם לפי הסיפור שלה נשיא איראן גר בכור? באמת?? כן, כן, בחלום הכל יכול לקרות.
    וזה נכון גם לגבי הבנת השפה. איתמר כר ציין את השימוש ב"ש.." לציין "כדי ש…". מי שיקרא את הטור "אמריקה, ×—×™×™×›×™, אכלת אותה" יגלה שאנחנו "קוראים 'חמאס' על תרבות הכלום". אפילו אם אפשר לקבל את 'קוראים' במקום 'צועקים', השימוש ב'חמאס' במקום 'חמס', כמו בצנטריפוגות, מראה על מילה שנקלטה בתודעה בצורה לקויה. אני אכן מאמין שאבישג רואה את "צועקים חמס" כקשור איכשהו לתנועת החמאס.
    מה שכן, הטור על אמריקה הבהיר לי כמה דברים שהיו לי בראש ולא ידעתי לנסח. אני מבין עכשיו למה נותנים לה במה. היא בחורה (ואפילו די מצודדת, לפי התמונה, וסליחה על השוביניזם), והיא מאוד אגרסיבית כלפי מושאי הכתיבה שלה. במדינה שבה התחום שמור למנחם בן ואראל סגל, זה אומר יותר כניסות (משום מה, קשה לי להאמין שהאנשים שכותבים לה טוקבקים אוהדים חושבים שהיא פול אוסטר הבא).
    והיא יודעת להשתלח בדברים שהיא מבקרת אצל אחרים בארסיות חומצית (וצנטריפוגלית) תוך התעלמות עיוורת לדברים הדומים שקורים בחצר שלה. נתקלתי כבר בדוברים מהסוג בזה. כאן באמריקה קוראים להם פוקס ניוז.

  28. גם אני חושב שאתה מבזבז יותר מדי נוירונים על הטקסט ×”×–×”. הוא כתוב כל כך גרוע, כל כך עלוב, כל כך קלישאתי במובן ×”×›×™ שחוק של המילה כך שמלבד הכאב לקורא בו – הוא גם לא מעניין. אני לא משוכנע שמדובר כאן בהצצה לתת המודע הקולקטיבי. השימוש בפנטזיית הריגול כאן הוא פשוט טכניקה מעניינת-אלק לסופרת-אלק. האינטרנט סופג הכל ולא כל דבר הוא תופעה מייצגת. לשון אחר – הטקסט ×”×–×” (של חייק) מעניין לי ת'צנטריפוגה.

  29. לא, נשיא איראן בסיפור לא גר בכור הגרעיני! כאילו דאה, הוא מחזיק דירת פאר מצופת זהב בקומה השלישית של הכור, בדיוק בשביל סטוצים כאלו! הרי אתם לא מצפים שייקח אותה הביתה.

  30. לא הצלחתי לקרוא את הזוועה הנדונה, אבל "שלל צנטריפוגות ירקרקות החלו להציף את המים באמבט"? קלאסיקה.
    ממבט מהיר על כמה טורים שלה (http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/145/369.html למשל) מדובר על מישהי שאם היתה כותבת קצת פחות גרוע אולי היתה יכולה להתקבל לדר שטירמר בתקופה אחרת. אז לא מפתיע שמעריב מפרסם אותה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *