אפקט אדי מרפי

משהו שקשור לספרות.

צפו בסרטון הזה, של אדי מרפי:

ואם מתחשק לכם, צפו בכל מופע הסטנד-אפ של מרפי, "raw", כדי לראות איך הוא חוזר ומיישם את אותן טכניקות רטוריות ודיאלוגיות על הקהל שלו שוב ושוב. מרפי שואל את הקהל שלו שאלות שהוא, מבחינתו, כבר יודע את התשובה עליהן, ואם הקהל עונה תשובה "לא נכונה", מרפי יסביר למה זה רק מוכיח את הטענה שלו. הנשים בקהל חושבות שהגברים שלהן נאמנים כי הן לא יודעות מה זה גבר; הגברים טוענים שהם נאמנים כי הנשים יושבות לידם; גברים יכולים לשלוט באישה אם הם רק גורמים לה לגמור, ואם גבר בקהל לא מבין את זה, הוא כנראה אף פעם לא גרם לאישה לגמור; ועוד ועוד. במילים אחרות, אם בחרת לשבת ולצפות במופע של מרפי, אין לך ברירה אלא לקבל את המסקנות המוחלטות שלו: כל הנשים נצלניות, כל הגברים בוגדים וגו'. ככה זה אצל מרפי: אם אתה צופה בו, אין לך שתי ברירות – אתה כמוהו.

אחר כך, אם יש לכם זמן, קראו את הטקסט הזה שאריק גלסנר כתב על חנוך לוין.

ומצאו את ההבדלים. לא עם כל מה שגלסנר כתב אני מסכים – יש בביקורת שלו קצת יותר מדי פסיכולוגיה – אבל אני חושב שהוא עלה על משהו, שלצורך העניין אכנה אותו "אפקט אדי מרפי": החיפוש אחר חמלה ביצירות של לוין החמיץ את הנקודה. חמלה, בצורה כזאת או אחרת, היתה ביצירות שלו תמיד. מה שלא היה בהן זו אלטרנטיבה. לא דווקא אלטרנטיבה מנוסחת בהכרח, אפילו לא אלטרנטיבה שנוכחת במובלע בתוכן היצירות עצמן. רק אלטרנטיבה בדמות נכונותו של היוצר לומר I might be wrong, כלשון רדיוהד. אלטרנטיבה שמשמעה שגם אם אתה מיזנתרופ, וגם אם אתה רואה דברים הולכים סביבך בדיוק בדרך אחת, אתה עוצר רגע לפני שאתה מזנק מהמקרה שאתה מאבחן, לפסקנות קיומית.

אצל לוין, וממש כמוהו אצל מרפי, אין חופש בחירה. לא לדמויות שהם מתארים, ולא לקהל שיושב מולם. הם לא מסתפקים בתיאור חד אבחנה של מערכות יחסים – הם מתעקשים שמערכות יחסים בין בני אדם נידונו להיראות כפי שהן מתוארות. במקום סאטירה חברתית, על מה שעכשיו, הם מציעים סאטירה קיומית, על מה שמבחינתם הוא תמיד. אצל שניהם כוחות גדולים בהרבה מהרצון החופשי מעצבים את המציאות, ומהבחינה הזאת, שניהם מציעים סאטירה בלי עוקץ, כזאת שמאפשרת לנו ללגלג על מוראות המציאות אבל לא לחשוב על איך אפשר לשנות אותה.

קראתי לא מזמן את "אפשרות של אי", הוולבק הראשון שלי, ונדהמתי לגלות שם דמיון עצום ללוין (מינוס חלק מהברק הלשוני, אבל זאת לא חוכמה כי לא קראתי בצרפתית), ושוב, בגדול, את אפקט אדי מרפי: הנה עוד יוצר מאז'ורי ומגה פופולרי שמתעקש לגרור את גיבורי הסאטירה החברתית שלו לתוך פרדיגמה ביולוגית, פסקנית, שבה טבע האדם הוא אחד עם החברה, ואין בעצם טעם לנסות לשנות. אם אתה קורא אותי, אומר וולבק, אתה כמוני. גם אתה, הקורא, יצור אומלל שזקוק רק לעוד ועוד מין, וגם אתה קמל ברגע שהיכולת שלך להשיג אותו מתאדה.

נדמה לי שזה לא מקרה שבשלושת הדוגמאות המובהקות שמצאתי לאפקט אדי מרפי, הנושא שהסאטירה מתועלת דרכו הוא יחסים בין גברים ונשים.

אמרתי לפלאי לא מזמן שמה שמעצבן אותי בסדרות טלוויזיה כמו הסופרנוס, עמוק באדמה ומד מן הוא שנדמה לי שהן ביקורת חברתית מזוייפת – במסווה של גרייט אמריקן נובל, של מראה פנורמית על פניה של החברה האמריקאית, הן בעצם מציעות לאמריקה את מה שהיא רוצה לחשוב על עצמה (ואת איך שהיא רוצה לבקר את עצמה). אם תרצו מקבילה ישראלית לתופעה הזאת, אולי זה עמוס עוז, נגיד, או דוד גרוסמן. יצירות כאלה נוטות להצליח ולהפוך לקאנוניות כבר בזמנן (אם כי לעיתים נשכחות אחרי זמנן). יצירות ביקורתיות אמיתיות, יצירות צייטגייסט אמיתיות (נניח, כמו של שבתאי), נוטות להיות מוזנחות ולהתגלות מאוחר. על פניו, יוצרים כמו וולבק ולוין הם אנומליה: אנשים שכותבים סאטירות נוקבות של ממש, קודרות ומרושעות, ועדיין זוכים לקאנוניזציה בזמנם מצד האנשים שהם משפילים ביצירותיהם. למעשה, הם זוכים לקאנוניזציה בדיוק בגלל זה. קראו ביקורות אינטרנט על וולבק, נסו למנות כמה פעמים נזכרים שם ביטויים כמו "מראה אכזרית", "חסר רחמים", "לא מתפתה לפתרונות מזוייפים" וכו'. וולבק, כמו לוין בשעתו, זוכה לתשבוחות ­בזכות העובדה שאין ביצירות שלו נחמה.

אז מה גורם לאנומליה? למה דווקא לוין ו-וולבק הצליחו בזמנם עם סאטירות צייטגייסט כה ישרות, בעוד הסטנדרט הפופולארי הוא עמוס עוז, ושבתאי למשל נכשל? קטונתי מלהציע תשובה הוליסטית לשאלה הזאת, ואין לי גם נתונים מדוייקים ש"מוכיחים" שזה נכון. אבל אני די בטוח שאפקט אדי מרפי הוא חלק מהותי מהמפתח להצלחה של היוצרים הללו. כי ברגע שמישהו עושה את הזינוק מביקורת קונקרטית על דבר-מה בר שינוי במציאות, לעבר סאטירה קיומית ופסקנות קיומית, הוא בעצם לא דורש מהקהל שלו כלום. לחוות יצירה שמכילה את אפקט אדי מרפי עשוי להיות מאוד לא נעים, קשה, אפילו מדכא; אבל במובן אחר זו דווקא כן חוויה מנחמת, אפילו מאוד, כי בסופה אתה חווה את הביחד האולטימטיבי ("כולנו באותה סירה") ואז מרגיע את עצמך לגבי מקומך בעניין ("אין מה לעשות").

איכשהו אפילו לא מפתיע לגלות שלמרות הדמיון ה"פוליטי" הרב בין היצירות שלהם, לוין ו-וולבק מגיעים משני קטבים שונים מאוד של המפה. לוין, שהיצירות שלו ממוסגרות כמחאה, מוגדר שמאלן כי הוא לכאורה כועס על הקיום שהוא מתאר, ו-וולבק שייך לימין כי הוא לכאורה מקבל אותו. אבל שניהם, בסופו של דבר, יוצרים לא-פוליטיים במובן העמוק של המונח, כי שניהם לא חשים שיש משמעות כלשהי לנקיטת העמדה שלהם מול הקיום, ואתה לא יכול להיות גם פוליטי וגם דטרמיניסטי באותו הזמן. העובדה שהם מצמצמים את הקיום לסדרה של וריאציות על יחסי כוח מיניים (כאמור – תמיד חוזרים לגברים ונשים) היא בסך הכל עוד תוצאה בלתי נמנעת של נצחון הפסקני, הביולוגי, המוחלט, על החברתי, הגמיש, הפוליטי.

המופע של אדי מרפי הוא כבר ענתיקה משנות השמונים. גם לוין כבר די רחוק מאיתנו. אבל בזמן האחרון נדמה לי כאילו אפקט אדי מרפי הפך למין ז'אנר מלבלב בפני עצמו, ז'אנר מכונן, מגדיר/משקף-עידן, שמבטיח תשואה מיידית הן בגזרת הביקורת והן בקרב הקהל האנין. גם היצירות האחרונות, הסופר-נחשבות, של קורמאק מקארתי מפלרטטות איכשהו עם הקבוצה הזאת, וכמובן הסרטים המאוחרים של האחים כהן, וודי אלן ודיוויד פינצ'ר. קל מאוד להתפתות ולבלבל פסקנות עם יושרה (אני יודע כי יש לי חיבה רבה לרוב היוצרים שהזכרתי כאן) – ברמה הרגשית, בגלל אותה נחמה שנזכרה; ברמה הרציונלית, כי למה לו לסופר/מחזאי/קומיקאי/במאי להיות נחרץ ומדכא כ"כ אם זאת לא האמת? – אבל אולי המציאות יותר מורכבת. אולי החברה כן משנה. אולי לא רק הביולוגיה (והטכנולוגיה, אצל וולבק) מכתיבה את קיומנו כאן. אולי יש לנו שליטה בגורלנו. אולי הפוליטי כן משפיע. אולי לא רק "ככה זה" – כמו שוונגוט כתב ואיתמר ציטט, בהקשר קצת אחר אני מניח – בעוד שהתוצאה של אפקט אדי מרפי על נפש האדם היא תמיד ייאוש תרבותי נוח, שמיתרגם לשאננות והצדקה עצמית בקרב המרכז השבע (וולבק הוא אחד מהם, למרות שרוב מעריציו שייכים למחנה אחר), ורדיקליזציה רעה אצל הרדיקלים, כזאת שמקדשת את המוסר הפרטי האבסולוטי על פני ניסיון כלשהו להשפיע בעולם (אני מניח שלוין הוא אחד מהם, למרות שרוב מעריציו שייכים למחנה אחר). בגלל זה השגעת סביב ביקורו של וולבק הסתדרה לי לא רע עם הדיונים האחרונים בבלוג הזה ובבלוגים אחרים ברשת (כאלה שאני עצמי תופס בהם מקום של מתבונן, ועל זה אולי אצטרך לתת לעצמי את הדין): במובן מסוים שניהם קשורים בהשפעה העצומה של האפקט הגואה הזה, אפקט אדי מרפי, על האקלים התרבותי שלנו. ואין לי ממש בוטום ליין לפוסט, אבל אולי עדיף ככה, לסיים בלי בוטום ליין, בלי פסקנות, דווקא בתחושה הזאת שכה חסרה בתוך עולם של דיבור כל כך נחרץ: אולי אני טועה.

ואני ממליץ בחום על "השוטר מבוורלי הילס".

36 thoughts on “אפקט אדי מרפי”

  1. אחלה אחלה פוסט. מעניין מאד. ומזכיר לי את מה שאמר פה אסא וציטטתי טריליון ושתיים פעמיים: "התכוונתי לומר שבסופו של יום את חיה באמת והדמויות של פרק לא. ובזה טמון הבדל שאי אפשר לגשר עליו לעולם. תהום מופלאה שהלעג של פרק פשוט לא יכול לזנק מעליה בעזרת שום טריק רטורי ושום אבחנה שנונה. הוא יכול רק לעשות דאווינים מהגדה השנייה בעזרת *רדוקציות שנבחרו בקפידה* בכדי ליצור אפקט מסויים בקורא".

    והפסקנות הזו שאתה מדבר עליה יכולה להתרחש רק בין דפיה המגוננים של הספרות או האמנות. היא לא באמת עובדת בחיים האמיתיים. ועל כן, אני לא בטוחה שזו הסיבה לכך שהקהל ממשיך לשבת בבית ולא לעשות דבר. זה קשור למכלול דברים מקיפים הרבה יותר, נראה לי.

  2. היי מיטל, תודה!
    הערה קטנה: אני לא באמת חושב, בשום צורה, שהספרות הזאת היא הסיבה שאנשים נשארים בבית. אני לא יודע למה אנשים נשארים בבית ובטח לא על איזה מהדברים בעולם אפשר לומר בלי להתכווץ שהספרות היא הסיבה להם. אני כן חושב שלסוג המסוים הזה של רדוקציה יש אפיל ספציפי, שפונה למקום מאוד מסויים (ובעייתי) בנפש, ורציתי להתעכב על זה. חוץ מזה נדמה לי שהמקום המסויים הזה בנפש נהיה יותר "רעב" בשנים האחרונות והצורך של התרבות ביצירות כאלה גדל, אבל אני לא סוציולוג ולא באמת יודע מה היה המקום של יצירות כאלה בעבר, ולכן אני עדיין לא שלם עם החתיכה האחרונה של הפוסט.

  3. פוסט מעולה, בנאדם.
    אני חושב, אגב, שלווין נתפס כשמאלן בעיקר בגלל היצירות המוקדמות שלו, שהיו סאטירה "עם עוקץ", כדבריך. היצירות המאוחרות, שהכניסו אותו לקאנון, כבר מתאימות יותר באמת לתיאוריה שלך.

    והנקודה האחרונה נראית לי באמת הנקודה החלשה היחידה בפוסט. ראשית, מכיוון שאיני בטוח שאפקט אדי מרפי הוא אפקט שנכנס לשימוש לאחרונה או שנעשה בו שימוש גדול יותר בשנים האחרונות מבעבר (ראה בקט, נניח). שנית, מכיוון שגם אם אפקט אדי מרפי הוא חדש יחסית, קשה לדעת אם הוא האחראי לאדישות פוליטית או התוצר שלה.

    אבל אולי יש כאן נקודה נוספת. אולי הסיבה לכוח של לווין, נניח, היא בדיוק הנחרצות שלו. כלומר, בדיוק ההליכה הזו עד לקצה האנושי היא הדבר שכה מושך בו, ומצחיק אצל אדי מרפי. כי, בתכלס, זה דורש די הרבה אומץ, לקחת את כל העולם המורכב הזה, ולעשות לו רדוקציה אבסורדית כל כך. אולי בקריאה האומץ הזה מתרגם למשהו אחר, אבל יש דבר מה מושך בעולמות קוהרנטיים, גם אם אבסורדיים.

  4. זהו, שאני לא בטוח אם אפקט אדי מרפי ×”×–×” הוא מה שגבר בשנים האחרונות ביצירות אומנות, אבל אני די משוכנע שיש עכשיו סוג של טרנד "היקום הוא שרירותי ואכזרי", שזה חלק מ- או קרוב ל- נושא של הפוסט, כמו שקואלה דומה לדוב. ואני רוצה להדגיש שגם אם משתמע אחרת מהפוסט, אני לא טוען שהמוצרים התרבותיים הנדונים גרמו לניוון חברתי בהכרח. אני בסך הכל טוען שהמסקנה הפילוסופית שלהם מנוונת, ושבין אם הם מובילים לניוון או הם תוצאה של ניוון, ההצלחה שלהם ודאי קשורה אליו, אם לא מבחינה סוציולוגית אז לפחות מבחינת המקום בנפש. האפקט עצמו, מבחינתי, יכול להיות גם לא קשור לאומנות – האפקט הוא כל פעם שאתה נותן לעצמך לרדד את המחשבה שלך ל"כולנו בסך הכל…" הספציפי ×”×–×”, והיצירות האלה פשוט מייצרות את האפקט ביעילות מרבית.

  5. אה, ולגבי לוין – אני שובר על ×–×” את הראש כבר הרבה זמן ולא מצליח להחליט אם העבודות המאוחרות שלו מרוקנות חלק מהעוקץ הסאטירי הגאוני של המוקדמות, בתור מי שמתרשם מלוין המוקדם יותר מאשר כל הדברים (המרשימים גם כן) שבאו אחר כך.

  6. פוסט נהדר. ממש. גרם לי לחשוב מחדש על לוין.

    אני רוצה רגע להציע זווית אחרת להביט על הקשר הפוליטי של אפקט אדי מרפי: אני חושב שיש הבדל בין אפקט אדי מרפי כפי שאדי מרפי עושה אותו לבין אפקט אדי מרפי כפי שחנוך לוין עושה אותו. האמת של אדי מרפי היא האמת-המובנת-מאליה. כלומר אדי מרפי משחזר את הסטריאוטיפים המקובלים על היחס בין המינים. חנוך לוין, לפחות במיטבו, חושף דברים שאנחנו לא מוכנים להכיר בהם [1]. אם כך השימוש הפוליטי בשני הדברים הללו הוא שונה – אף אחד לא מכריח אותנו לקבל מניה וביה את העולם שלוין מתאר כעולם סטטי ובלתי ניתן לשינוי, למרות שלוין מתאר אותו כך. מרגע שאנחנו לא כופים על עצמנו לקבל את תמונת העולם הלוינית כסטטית, הרי שמבני ×”×›×— הבינאישיים שהוא חושף יכולים לעזור לנו בפעולה.

    אני חושב שזה באמת קשור לדיונים רבים לגבי פעילות פוליטית רחבה יותר, והמנעות ממנה. הטריק הוא להצליח בעת ובעונה אחת לתאר את המצב (המדכא למדי) ולראות אותו נכוחה וגם לסרב לקבל אותו כסטטי ובלתי-נתון-לשינוי. תיאור המצב וחשיפתו לא חייבים להוביל להשלמה עימו.

    The fault, dear Brutus, is not in our stars, but in ourselves

    [1] אני גם לא מסכים איתך שלוין חוזר תמיד ליחסי כח בין המינים, למרות שזה נושא פופולרי אצלו. אני חושב שלוין עוסק ביחסי כח בכלל, והיחסים בין המינים הם פשוט דוגמא מוצלחת למדי מבחינתו.

  7. אני מסכים איתך שיש הבדל גדול בין מרפי ולוין. לגבי הקריאה האחרת בלוין, נדמה לי שיש עם ×–×” בעיה, והיא נוגעת לאופן הקונקרטי שבו לוין מיישם את האפקט, אבל אני אתקשה לחלץ בשלוף מראי מקום מהמחזות שלו כרגע. בכל זאת אנסה להגדיר את הבעיה ממש בכלליות, ואולי אחר כך אצליח לחדד – לדעתי הפסקנות הקיומית אצל לוין היא חלק אינטגרלי מתיאור העולם, כך שלפי המחזות שלו, אם אתה מקבל את התיאור אתה מוכרח לקבל גם את הפסקנות. לוין לא רק מציג את דרך הפעולה של בני אדם, הוא גם מסביר למה הם פועלים ×›×›×”, וההסבר הוא מאוד מקיף ומשלב ידיים עם המעשה (למשל ב"ההולכים בחושך" יש רגע שזכור לי שבו מחשבה מסבירה למה היא לא יכולה להתנהג אחרת, ×›×™ היא נועדה להיות המחשבה הזאת). במובן ×”×–×” ×”"תיאור" אצל לוין הוא אינסטרומנטלי בלבד – הסיטואציות שלו מדגימות שוב ושוב את התוצאות של טבע האדם, ונדמה לי שבהרבה מקרים (בעיקר במחזות היותר מיתיים) טבע האדם הוא נקודת המוצא, לא הסיטואציה. בסופו של דבר אתה יכול לקחת את ×–×” לאן שאתה רוצה, כמובן, ואני לא אומר שאין תועלת בגישה שאתה מציע, אבל ברגע שהבנתי עד כמה מקיפה ועמוקה הפסקנות, אני באופן אישי התקשיתי לחוות את לוין באיזשהו אופן מעודד פעולה.

  8. הפעם הראשונה והאחרונה שקראתי את וולבק הייתה ב"חלקיקים האלמנטריים" . ניגשתי לספר בעיקר בגלל הביקורות המשבחות , מה שהן הגדירו ×›"עומק" ו, מעל הכל – "מראה אכזרית", "חסר רחמים", "לא מתפתה לפתרונות מזוייפים" שהיו שזורים לאורך הביקורות.

    עם סיום הספר , הרגשתי כאילו הצלחתי להשתחרר מניסיון של מישהו לדחוף אותי בעל כורחי לאיזה תבנית מעוותת ומורבידית של קיום , והסלידה שלי הייתה כל כך ×¢×–×” שמאז אני מתעב את וולבק ברמות כמעט אישיות . עד עכשיו ×”×™×” לי קשה להניח את האצבע על מה הציק לי כל כך בספר ×”×–×” , מה גרם לי לתחושה הכמעט פיזית של כפייה – ועכשיו הבנתי .

    בעוונתי , לא קראתי מספיק חנוך לוין כדי לחוות דעתי על הנכונות של הניתוח שלו , אבל בכל הנוגע לוולבק , אני חושב שאתה צודק לגמרי.

  9. אחלה פוסט. תודה. להציג את חנוך לוין כראקציונר, ×–×” רדיקלי 🙂
    הערה קטנה בקשר לטרנד "היקום הוא שרירותי ואכזרי" – בעיני הוא לא בדיוק צץ יש מאין אלא הוא פועל יוצא של הגלובליזציה הכלכלית-פוליטית. הגורלות שלנו נקבעים במידה רבה על ידי כוחות ואינטרסים חובקי עולם, שלאורם הפעילות האישית שלנו לשינוי נראית די חסרת משמעות וחסרת השפעה. מכאן ועד לפילוסופיה סטואית שמטיפה לא להילחם בבלתי נמנע, אלא ללמוד להשלים איתו ולחיות איתו איכשהו, הדרך קצרה מאוד.

  10. רק אבהיר שאני באופן אישי הרבה, הרבה יותר אוהב את לוין מוולבק, ולא הייתי רוצה שהפוסט הזה יימנע ממישהו לקרוא אותו.

  11. מגניב! לא חשבתי על זה בנוסח כ"כ בהיר.

  12. פוסט יפהפה (ומסכימה עם ז'ניה על הרדיקליות). שמנסח את ההתנגדות שלי ללוין (לא המיתי, אליו אני לא יכולה להתנגד). וזה מתחבר מהצד השני למשהו שכבר מזמן רציתי לכתוב עליו, העדר הסבטקסט אצל לוין (עניין סוּפר רדיקלי, לפחות אמנותית). זה די מדהים שהמחזות שלו הם נטולי. מה שהדמויות אומרות זה הברוטו והנטו, אי אפשר לחפור מנהרות מתחת כי אין מתחת.

  13. ובעוד קצת מחשבה – וולבק ספציפית הוא מין היבריד משונה של שתי השכבות שאת מתארת (תיאור הגלובליזציה והזינוק לפילוסופיה הסטואית).

  14. נכון מאוד, לגבי הסאבטקסט. כמעט הגעתי לשם בפוסט אבל הסתבכתי עם ההקשר. אני סקרן מה יש לך לומר.

  15. פוסט חכם ומצוין.
    לצערי, מעולם לא צפיתי בשוטר מבברלי הילס

  16. אני לא מבינה למה צריך לבזבז את הזמן על וולבק. הוא פרובקטור-צעצוע ולא יותר מזה, גם הגונקור הצרפתי הוא בדיחה אחת גדולה ומזוייפת.
    אולי ממשוואות והשוואות יוצאים דברים יפים ועמוקים, אבל אפשר לדבר על חנוך לוין גם מבלי ללכלך אותו בטיפשות של וולבק.
    אבל אני אוהבת הדים. וגם בועות. ויצירות וכותבים משאירים אחריהם אי אלו כאלו ועקבות שגם אם הם צפות מאוחר יותר, זה לא נורא, גם אם מוטל עלינו לחשוף ולתרגם אותם. כמו נוסטלגיה ועובש של גבינה או משהו כזה

    אכן פסקנות ואמת הן אוברייטד, כמו כן גם תוקף קאנוני.

    ולגבי שבתאי, ראיתי סרט ממש טוב עליו לאחרונה
    http://www.youtube.com/watch?v=TI20l46Y6HI

  17. רציתי רק לציין, שלמרות ששמו הוצנע בסוף הפוסט, וונגוט הוא לעניות דעתי סופר שספריו מלאי חמלה ודווקא נדמה שמאפשרים הרבה נקודות מבט לגיטימיות בתוך עולם שהוא שרירותי ואכזר.

  18. ואת קוראת לעצמך ילידת שנות השמונים…

  19. אני לא חושב שוולבק טיפש. יש אולי מימד שרלטני בכתיבה שלו אבל יש לו גם עוצמה אינטלקטואלית לא קטנה ולזכור שהאמת שלו מוגבלת תוך כדי קריאה זה מאבק לא מבוטל, לפחות עבורי.

  20. וונגוט הוא יחסי אהבה-שנאה מסוג אחר לגמרי, כמובן.

  21. לא קראתי את וולבק, אבל את לוין ווונגוט אני מכיר ואוהב.

    1. לוין המוקדם ×”×™×” שמאלני. אתה מדבר על המאוחר, המרושע והקודר, אבל היתה גם תקופה באמצע שבה הסאטירה של לוין היתה פשוט מצחיקה – נעורי ורדה'לה למשל.

    2. הסיבה לדעתי שעוז פופולרי ושבתאי לא היא ששבתאי קשה לקריאה – לא צלחתי יותר מ50 עמודים שלו. לא שאת עוז אני אוהב, אבל אני יכול לקרוא ספר שלו עד הסוף ולפחות להבין מה קראתי. שלא לדבר על גרוסמן.

    3. ואשמח אם תרחיב על וונגוט, ולמה אהבה – שנאה.

  22. ×–×” באמת קצת טו מאץ' בשביל התגובות פה, ולא מאוד קשור (אם ×›×™ ממש קצת כן). נורא בתמצית – וונגוט ×”×™×” אחד הסופרים האהובים עלי בתיכון, אבל באיזשהו שלב התחלתי להרגיש שי בו משהו קצת מוגבל אינטלקטואלית, ושמדיניות הבלי-בולשיט שלו עוצרת איכשהו את הספרים שלו. הספר היחיד שלגמרי עמד בשבילי במבחן הזמן הוא דווקא "הסירנות של טיטאן" הזנוח יחסית.

  23. לא ניתן – לדעתי – להילחם בבלתי נמנע (×–×” הגדרה די מעגלית, לא??)
    אף על פי כן, אני גם חושב שהדרך היחידה (או שמא היחידה שאינה יוצרת עוד מאבקים ומלחמות) היא לקבל את הדברים. יש לי כמה מחשבות בעניין. אשמח לתגובה.
    א. את חיה עם כל מה שקים בן כה וכה, אם את אוהבת את זה ואם לא.
    ב. העמדה שמאפשרת לאדם כלשהו להתיימר לשנות את המציאות, מניחה בהכרח שהוא עצמו יודע כיצד יש לנווט את הספינה.
    ×’. העמדה לפיה ניתן למנוע את הנמנע משרתת צרכים נפשיים ברורים (למשל – תחושת שליטה, בניית זהות).
    ד. המחשבה שאני יודע לאן יש לנווט את הספינה ואחרים לא יודעים (כלומר, טועים, בורים…) מחייבת, לפי אמות המידה שלי, גיבוש רגש של חמלה אינסופית כלפי כל מי שנכנס לקטגוריה הזו של טועה או בור (ואיך ×–×” שאלו תמיד האנשים שלא חושבים כמוני?). רק *אחרי* שאני נמצא במצב שבו אני מקבל, *באהבה*, את האחר – ×–×” שטועה או לפחות מפספס – רק אז אני יכול להרשות לעצמי לנקוט עמדה אקטיבית ביחס אליו. כל דבר אחר הוא רק הוספה של חומר בערה לחבית הנפץ של היחסים החברתיים.

    לדעתי, סטואיות (לפחות במובן הפופולרי של המילה) היא יכולת מופלאה. היא יכולת להימצא בנק' של איזון ושלווה נוכח הדברים שאותם אני רוצה לשנות. רק אז, חמלה אמיתית ואהבה אמיתית, ראיית האחר על מה שהוא (ולא כהשלכות של האנרגיות השליליות שלי) יכולים לנבוט – וביום מן הימים להפוך לפירות ההרמוניה שלהם כולנו מיחלים.

  24. וואו, איזה פוסט מבריק.

    (ואין לי משהו אחר לומר כרגע, מהרחוק-מאוד שבו אני נמצאת, אז אני פשוט אגיד את זה שוב בעוד מקום)

  25. או שהוא פועל יוצא של היקום השרירותי והאכזרי

  26. פוסט מעניין ונחוץ, תודה.
    הרשה לי להפנות אותך למאמר מוצלח בנושא דומה, מהזוית הקולנועית.
    ידידתי אדוה בובליל מדברת על הסרט "ברבור שחור" בראי ×”"קולנוע הטוטליטרי", ומנסחת היטב את הנימוקים האינטלקטואליים שחיפשתי על מנת שאוכל לפסול אותו על הסף 🙂
    http://www.facebook.com/note.php?note_id=490047431576

  27. בעיני (האנוכיות להפליא) זה ראוי לפוסט נפרד. אולי הייתי כותב כזה.

    הסירנות של טיטאן, עריסת חתול וברוכים הבאים לכלוב הקופים הם היחידים שקראתי יותר מפעם אחת. רק כרגע שמתי לב שמשותף להם דבר נוסף: הם מדע בדיוני.

  28. תודה קרן!
    אני אגיד את זה שוב בעוד מקום

  29. תודה קרן!
    אני אגיד את זה שוב בעוד מקום

  30. אם הזכרת את האפיל המסויים של הרדוקציה הצינית (והפסואדו מדעית) של החיים ואותו אפיל של האקזיסטנציאליזם, אז הצריכה וההתמכרות לאפיל הזה לא נולדה היום וגם לא עם התפתחות המדע ותיעוד ההיסטוריה
    אם נחזור לספר הספרים של העם היהודי אנחנו יכולים לראות את קהלת, שקדם ללוין, וולבק,ניטשה,סאלין וכל אירופאי מחורבן אחר שנכנס לדכאון אחרי שחברה שלו עזבה אותו.
    קהלת אומנם לא מתאים לאתוס התנ"כי, אבל לא במקרה נכנס למקבץ הספרים הזה.

    טענה שלא העלת בפוסט, אבל עלתה בוריאציה כלשהי שלה בתגובות, היא שהאקזיסטנציאליזם היא תורה של "לוזרים": של אנשים שהרימו ידיים מלנסות לשנות ופשוט מקבלים את המציאות כפי שנכפתה עליהם ולזה ארצה להתחייס תוך כדי קישור לפוסט שלך
    בטענות שהעלת בפוסט אתה צודק חלקית, כלומר- אותן הטענות של "כי למה לו לסופר/מחזאי/קומיקאי/במאי להיות נחרץ ומדכא כ"כ אם זאת לא האמת? " זו באמת מחשבה שתחלוף בראשו של פלוני שצופה בסרט של וודי אלן, אבל הקטע הוא שזו שורה שמתאימה לפוסט ולנקודה שאתה מנסה להעביר, אבל טענה זו מפספסת לחלוטין את האנקדוטות באותם ספרים/מחזות/קומדיות או סרטים.
    מחשבה זו נובעת מהתבוננות קרה בסרטים, והרבה זמן לא התלבש לי הפתגם "הפוסל במומו פוסל" כמו שהוא מתלבש לי פה כשדיברת על רדוקציה. אותן יצירות אומנות אינן מנסות לגרור אותנו אל הדיכאון הקיומי, להציג לנו את הקיום בפשטתו הקרירה או להוות "מראה אכזרית" אלא לדעתי ההפך (למרות שיש אנשים שיאמרו שאין הן מנסות לעשות כלום, אבל גם טענה זו מגוחכת מהסיבות הברורות מאליו) הן מבינות שהכשרון הגדול של האדם המודרני הוא התבוננות קרה והם מנסים להתעלות מעל זו, גם אם זה אומר לספק לו ולמצפון שלהם עצמם את אותה מנה נוחה של דכאון. אדם לא היה יוצר אם היה מגיע לאמת כזאת, אדם היה יושב בביתו משותק- משתין כשצריך, ואוכל כשרצוי.
    והיופי בסרטיו של וודי אלן, כמו בכתביו של ניטשה (אותו יופי שלא קיים בספריהם של הצרפתיים כמו סארטר, וולבק וסאלין) הוא ההומור, שמתעלה מעל הייאוש, שמניע את היצירה בתוך הקיום האפור הזה ומצטייר כסיבה האמיתית לחיים.
    כמו שכתבה פה מיטל "ההבדל הוא שאנו חיים" ומהם החיים אלא אותם רגעים קטנים של צחוק ויופי שאולי לעתים נבלעים בתוך הייאוש הקיומי, אבל תמיד מעפילים עליו בסופו של דבר?

    פה גם אני נגרר לפסקנות, אבל ה"בוטום ליין" הוא שהחיים הם פסקנות. אני לא מכיר מחשבה שלא נובעת מפסקנות, וקשה לי להאמין שאתה מכיר, אז בנושא הזה אשמח אם תאיר את עיניי, כי כל מה שעשית בפוסט הזה הוא גם סוג של פסקנות, ולמרות שטענת שאין לך בוטום ליין, ברור לכל בר דעת (וגם לך, אני מאמין) שהבוטום ליין הוא השאלה למה צריך להיות בוטום ליין? כך ששוב אנו נגררים לexistentialism for dummies

  31. "מחשבה זו נובעת מהתבוננות קרה בסרטים" הכוונה היא כמובן להתבוננות קרה ביצירות אומנות, לא רק בסרטים.

  32. בכל מקרה, קאמי כתב טוב ממני על ההתעלות מעל האבסורד ב"מיתוס של סיזיפוס".

  33. באמת פוסט מצוין.
    והערה ממש לא לגופו של עניין, שמניחה מראש שקראת את "הדרך".
    "הדרך" של מקארתי מאוד קודר, אבל לדעתי זו טעות להסיק מהדכדוך שלו דטרמניזם או אפילו ביקורת מובהקת על החברה. כמובן שמאוד קשה לא לקחת רומן פוסט-אפוקליפטי למקומות האלה, אבל גם לאורך הספר וגם בבוטום-ליין שלו – אם יש ×›×–×” – יש תמיד דואליות בין אבדון מוחלט לשביב תקווה.
    זה לא מפריד אותו מטרנד של ספרות עגומה, אבל בעיני מוציא אותו מאפקט אדי מרפי.

  34. אחד הדברים המשותפים בין חנוך לוין ומישל וולבק – אנטי פמיניזם. חנוך לוין גם ×”×™×” מיסוגין ולא מיסאנטרופ. לדעתי הייתה לו שנאה כללית לנשים אבל לא שנאה כללית למין האנושי.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *