ברוטשילד, הרגליים הן הדפדפן

[1]

לפני שכל זה גדל כל כך, היה רוטשילד. ולמרות כל המאהלים ברחבי הארץ, רוטשילד עודנו הלב הפועם של הדבר הזה. מרכז גיוס. רוטשילד הוא המקום שאליו הולכים בפעם הראשונה כדי להתפעם, ובפעם השניה כדי להמיס חברים.

אחרי זמן מה כולם החלו לדבר על מרחבים אוטונומיים, ורוטשילד הוא אכן כזה. מדינת אכזיב, שטח אקס-טריטוריאלי בלב העיר. קשה לזכור את הזמן שבו אנשים פחדו לצאת עם בירה אחרי 11 בלילה לרחוב, כאשר ברוטשילד מגלגלים חופשי וטובלים בעראק. קשה לצאת מרוטשילד מבלי לעבור בכל האורות האדומים, כי העיר שלך עכשיו. רוטשילד הוא לא פסטיבל, הוא כיבוש מחדש, ובמובן זה הוא סינקדוכי למסר של המחאה כולה – המדינה הזו היא שלנו, ואנחנו נקבע איך נחיה בה.

לכן רוטשילד ממכר כל כך ולכן קשה לשמור בו על ציניות. כי רוטשילד הוא ההצלחה הראשונה של המאבק, יצירת מדינה בתוך מדינה, מדינה שפועלת על פי הכללים שאנו קבענו. לכן גם רוטשילד מסמן את המקום שבו המחאה תכשל.

[2]

המדינה לא תהיה רוטשילד. קל לשכוח, בין האוהלים, את תל-אביב. מאחר שבאוהלים ישנים אנשים עובדים, הם יוצאים מרוטשילד לתל-אביב. חלקם קוראים לזה "לצאת לבבילון". הגדרה מדויקת.

המדינה לא תהיה רוטשילד כי המדינה תתרגם את רוטשילד להישגים פרלמנטריים, ורוטשילד אינו רק מחאה או מחאה-משחק, הוא צורת קיום. הוא החיים כפי שאנו רוצים לחיות אותם, כפי שניתן לחיות אותם. וכשננצח, מרוטשילד ישארו רק שדרות. והיסטוריה.

[3]

אחת הסיבות לרוטשילד המרחב. אני מנסה לדמיין את המאבק הזה מתחיל מכיכר הבימה, ולא מצליח. היכולת לראות את המאהל גדל, רחוב אחר רחוב, יום אחר יום; האופן שבו המאהל בכל רחוב מתעבה, מייצר לעצמו מרכזים משלו, היגיון פנימי משלו, שנובע מאורך הרחוב ורוחב המדרכות. השדרות הפכו את רוטשילד לסוג של אינטרנט. לפני יומיים מצאנו שם משרד שידוכים למהפכנים. חדש לחלוטין. לידו אנשים ציירו פורטרטים, וקצת אחר כך, ליד שינקין, אקטיביסטים סביבתיים מלמדים איך ליצור גינה קהילתית. ללכת ברוטשילד זו הגלישה המושלמת, והרגליים הן הדפדפן.

צילום: ActiveStills

[4]

ובניגוד לאינטרנט, ובניגוד לגיאוגרפיה, רוטשילד משתנה במהירות. לפני שבועיים המקום הסואן ביותר היה בין הבימה לחשמונאים, אחוזת ראשונים. היום יותר שקט שם. הרעש עבר הלאה, מבר-אילן לשינקין. השדרות עוברות תהליכי עיור בהילוך מהיר, עם מרכזים שהופכים לפריפריה ופריפריה שהופכת למרכז.

[5]

אבל לא רק המרחב משתנה. פתאום קשה לי עם רוטשילד. לפני שבועיים יכולתי לשבת שם ולדבר. היום אני מרגיש שאני פולש למישהו לסלון. רוטשילד היה מרחב עירוני שהופקע לטובת מחאה ציבורית. ככזה, הוא היה של הציבור, רכושו, כמו המחאה. ככל שאנשים ישנים במקום יותר זמן, כך נראה (לי, כמובן) שהם חשים עליו בעלות. לכן לא כולם קיבלו בברכה את ברי סחרוף שבא לנגן ב-1 בלילה. אתה לא פולש עם 100 איש לדירה של מישהו. לכן גם, אולי, ככל שמתרחקים מהבימה כך ניתן לראות יותר מהרוח המקורית של המאבק הזה.

[6]

ואולי לא. קשה לדעת. אולי אני רק עייף, אולי הגעתי בימים רעים. רוטשילד גדול מספיק בשביל שאפשר יהיה לזהות בו דברים שונים בכל רגע נתון, וקשה לדעת אם מה שאתה מזהה זו אמת או רק השתקפות של מצב הרוח שלך באותו הרגע.

צילום: ActiveStills

[7]

קרן כתבה על יוצאי הודו, שנוכחים כל כך במאבק הזה. היא צודקת, כרגיל. אנשים חזרו מהודו ושמרו אותה חזק בבטן. הם למדו איך לחיות עם הודו בתוך תל-אביב, הולכים לפסטיבלים מגודרים היטב בצפון, וחוזרים הביתה לעבודת משמרות בפאב. דורות שלמים של ישראלים שראו אפשרות קיום אחרת, ולא יכלו לממש אותה גם כאן, בישראל.

ופתאום רוטשילד. פתאום אתה רואה את כל הישראלים האלה, כל מה שהם יודעים לעשות, ותוהה איפה הם היו כל הזמן הזה. רוטשילד ממיס לא רק משום שהוא מדגים כמה אנשים יכולים להיות מדהימים, כמה יצירתיות יש בבני האדם האלה. הוא ממיס משום שהוא מדגיש עד כמה בבילון לא נתנה ליצירתיות הזו מקום. אתה לא צריך אישור מהעירייה כדי לנגן ברוטשילד, כדי לג'נגל באש, כדי לצייר ברחוב. מטר משם הכל טעון בירוקרטיה, הכל אורות אדומים.

[8]

יהיה חבל כשזה יגמר. יהיה עצוב כשננצח.

13 thoughts on “ברוטשילד, הרגליים הן הדפדפן”

  1. ואף מילה על לוינסקי..
    כמה פרובינציאלי
    כמה דומה-לחיים-שנגדם-המחאה-קמה

  2. הדימוי של הרגליים כדפדפן ממש מעולה. בכלל אני חושב שיש קשר בין איך שהמחאה הזאת מתפתחת ויזואלית להרגלים שלנו מהאינטרנט. כולם עושים שייר ולייק ומסמנים את עצמם ותולים תמונות על הוואל שהפך להיות בד של אוהל. שיחות של אנשים זרים פותחות לך אפשרות לקומנט ולפעמים נוצר בעקבות ×–×” איזה פרינד ריקווסט. כל הדינמיקה הזאת שהרחוב כבר שנים לא מאפשר התאפשרה באינטרנט ועכשיו היא חזרה לרחוב, ועם כל האהבה לאינטרנט כמה שהיא יותר יפה ברחוב… לגבי הבעלות אני לא מסכים איתך נראה לי שזה באמת עניין של המצב תודעה של מי שהולך בשדרה. לטעמי מה שיפה בט.א.×– שנוצר שם הוא שאם אתה רוצה להיות חלק אתה כבר חלק. מספיק שאתה חושב שאתה המחאה ואתה המחאה. לאנשים שישנים באוהלים (ובינינו מי שישן שם באופן קבוע הם מעטים ובמקרים רבים כאלו שיכולים להרשות לעצמם בגלל שקיץ למשוך את הימים ×›×™ ממש לישון אי אפשר שם) אין שום יתרון על אנשים שמסתובבים שעות בין כל המאהלים, או אפילו לאלו שמגיעים בפעם הראשונה. היתרון היחיד שיש להם הוא שהם כבר טיונד אין לזה שהם המחאה. עדיין האווירה ברוטשילד היא כזאת שלא משנה של מי הספה/שולחן/ניירות גלגול/אוכל כולם מוזמנים להשתמש בהם בתקווה שהם גם יחזירו משהו בתמורה לאורגניזם ×”×–×” שצמח שם.

  3. האמת? נדמה לי שהכתיבה קצת קלקלה את הרעיון שלך (זה מהכותרת, שהשמעת באזניי אתמול במסעדה המוחרמת). חוץ מזה, חסר קישור לפרויקט "מרחבים" :))

  4. איתמרס יקר- אני לא מקבלת יותר למייל התראות על פוסטים חדשים בסיפור. בבקשה תבדוק את זה, הייתי מנויה המון זמן!

  5. איתמר, כל פעם מחדש אני משתאה מההתרגשות שלך. גם אני מתרגשת, בדרכי הקשה, אבל אתה באמת מתרגש. זה עושה לי פרופרציות בחיים, שתדע.

  6. הייתי בלווינסקי רק פעמיים, ובשלבים הראשונים של המאהל. אני לא מרגיש כשיר לכתוב על לווינסקי. להחזיר את תעודת השמאלן שלי?

  7. לגבי האינטרנט, יש דבר נוסף ששכחתי לכתוב בפוסט: תחושת האוטופיה של ראשית הרשת. התחושה שכאן זה מרחב חדש.
    לגבי הט.א.ז.: כאמור, יתכן מאוד שהתחושה הזו נובעת בעיקר ממני. לי נעשה לא נוח במקומות מסוימים ברוטשילד. אני מקווה שאתה זה שצודק.

  8. !

    זו הבחנה מאוד יפה, על המרכז שהופך לפריפריה והפריפריה שהופכת למרכז. בכלל, ×–×” רעיון מעניין לאללה להתחיל להסתכל על השינויים שעברו על רוטשילד בזמן שהוא קיים. אבל להבדיל משינויים אחרים שאת חלקם גם ציינת – איך פתאום המרחב × ×”×™×” 'הסלון של מישהו', וגם, הייתי מוסיפה, איך מרחבים עם תכליות מוגדרות תופסים מקום הרבה יותר מרכזי (והתכליות שלהם נהיות הרבה יותר מוגדרות, והלו'×– קבוע) מסתם אנשים עם אוהלים, איך בקיצור החוסר-צורה ההתחלתי זולג לתוך צורות – להבדיל מהשינויים האלו, ההפיכה של הפריפריה למרכז ושל המרכז לפריפריה נראית לי אחלה דבר. ולו רק בגלל הסינקדוכה המתבקשת והמשמחת, האפשרות שמאהלי הפריפריה יהפכו למרכז והמאהל ברוטשילד לפריפריה. וגם ×–×”, אגב, נראה לי שמתחיל לקרות בדיוק בזמן ×”×–×”.

    וחוצמזה העם דורש צדק ציטוטי! סעיף 2 לא הפוך לפוסט שלי כמו שהצגת אותו, הוא בדיוק מה שאמרתי :-O

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *